הקדמה לספר הגיוני עוזיאל

הקדמה

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

בסיון שנת תר״ץ, במלאת לי יובל שנים, החליט ועד הקהלה בתל־אביב,לכבד מאורע זה בהוצאה לאור חלק מכתיבותי, ומכיון שעד אז לא חשבתי לפרסם בדפוס דבר מדברי, כי ידעתי ערכי עלי ואמרתי בעצמי: מה אתן אני הדל בערכי, ומה אוסיף אני העני באוצר ספרותנו התלמודית הלכית דרושית ומחקרית, מחבורם של רז׳׳ל מדור דור עד הדורות האחרונים ועד בכלל, שהם מעין נובע שלא פסקו ולא יפסקו מימיו. לכן לא שמרתי את כתיבותי ומשום כך לא היה בידי חומר להדפסה אלא כדי קונטרס אחד קטן בכמות ודל באיכות מדברים שכבר נדפסו בספרי גאוני הדור אשר הרציתי לפניהם תשובותי בהלכה והם בטובם הגדול פרסמו את דברי בספריהם, אולם מכיון שעלתה הצעה נדיבית זאת על הפרק מצאתי חובה לעצמי לזכות בה בחבור ספר מיוחד הולם לתכלית זאת.

בחשבי זאת עמדו לפני דברי רז"ל באזהרתם : עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר בו (נדרים ס״ב.) ואם כך אמרו בכל דברים שכל איש מישראל מצווה עליהם לקיימם בעתם וזמנם ובשלמותם, על אחת כמה וכמה בדברים שבמחשבה שמתפרסמים ברבים.

לפיכך אחריות גדולה רובצת על המחברים, לשקול דבריהם היטב היטב בתוכנם וסגנונם שיהיו ראויים לפרסום ולעשותם לשם פועלם, לדבר ולכתוב בהם לשמם, ולא חלילה להתהדר בהם, כי שאיפת ההתהדרות מביאה לרוב לידי חרפה וקלסה, מטעה את המחבר בדבריו, ועל ידי כך מכשיל גם את אחרים, ועל כגון זה אמרו רז״ל : חכמים הזהרו בדבריכם וכו', ונמצא שם שמים מתחלל על ידכם (אבות א׳ י״א).

בו בפרק עלו במחשבתי דברי הדיין החסיד רבנו בחיי הספרדי: והענין הזה (אמונת היחוד) אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו  דכתיב : וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', וכן שאר מצוות הלבבות וכו', אשר לא תגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם, והיא החכמה הצפונה, אשר היא אור הלבבות ונגה הנפשות, ועליה אמר הכתוב: הן אמת חפצת