שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כ
(לחושן משפט סימן ל"ה).
עדות אשה
פסול אשה לעדות היא הלכה פסוקה שאין עליה מחלוקת (הרמב"ם פ"ט מה' עדות ה"ב ושו"ע חושן משפט סימן ל"ה). והנה בעדות נאמרו ג' סוגים של פסול עדות מטעמים שונים והם: א) השוטים והחרשים והסומים ובכלל זה גם הפתאים שאינם מבינים דברים שסותרין זה את זה (הרמב"ם שם פ"י ושו"ע חושן משפט סימן ל"ה סעיף ו') שטעם פסלותם הוא מפני שאינם יודעים לדקדק בקבלת עדותם ובמסירותו. ב) הרשעים והבזויים (הרמב"ם שם פי"א ה"ה, חושן משפט סימן ל"ד סעיף א' וי"ח) ואלה ודאי טעם פסלותם הוא משום דחשידי לשקר. ג) הקרובים ונוגעים בדבר פסולים משום שנהנים בהנאת קרוביהם ואין הבדל בין הנאה מרובה של בעל דבר בעצמו להנאה מועטת של הקרובים.
ומעתה נבין ונדון בטעם פסלות אשה וקטן לעדות, לאיזה סוג יחשב. ונפקא מינה: א) היכא שקבלום עליהם מצד התקנה. ב) מקום שאין עדים אחרים בלעדם. ג) היכא שעדותם היא עדות ראיה על מעשה שראו בעיניהם ושאינו צריך לשום דיוק והכנה מצדם, שאם אתה אומר בטעם פסלותם משום דחשידי לשקר, הרי הם בכלל: אל תשת רשע עד, ונהי דאם קבלו עליהם שני הצדדים להאמינם דיינינן על פיהם, אבל אי אפשר לצבור ולתקן קבלת עדות כזאת, דאין זו תקנה אלא תקלה להרבות שקר וחמס. אבל אם אתה אומר משום דלא דייקי, בזה תועיל תקנה אם יתברר לנו שלפי מדת גדר השכלתם הם מדייקים בעדותם.
והאי טעמא נמי איתיה כשאין אחרים יכולים להעיד, דכיון שאין כאן חשש עדות שקר סמכינן אעדותייהו של נשים כדי להציל עשוק, ולא חיישינן לטעמא דלא דייקי להחזיק על ידי כך העושק והגזלה שביד אחר. וכן בעדות ראיה שאין בה הבנה אלא הגדת מעשה שהיה דבזה אין כאן מקום לאמר דלא דייקי.
ולכאורה היה נראה לומר כהצד הראשון, מדאמרינן: אלה הן הפסולין, המשחק בקוביא, ומלוה ברבית וכו'. זה הכלל לכל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה (ר"ה ד' כ"ב) ומזה נראה דאשה ופסולים בחדא מחתא נינהו, וטעם פסולם שוה משום דחשידי.
וכן יש להוכיח ממה שכתב הרמב"ם: אין הנזקין משתלמים וכו' אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים ורפת הבקר וגדרות צאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו הזיקה את זו, שומעין להם ואם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה, או העידו בשאר נזיקין, סומכים עליהם, אלא אין מחייבין לעולם ממון עפ"י עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדויות (הרמב"ם ה' נזקי ממון פ"ח ה' י"ג).
ובתרומת הדשן (סימן שנ"ג) אחרי שהביא פסק הרמב"ם זה צדד לומר בכל זאת דבמידי דאקראי כגון בגדי אלמנות או מקומות ביהכ"נ בעזרת נשים יש להכשיר הפסולים, ודבריו נדחים מסוגיא ערוכה (ב"ק קי"ד) בדין עדות אשה וקטן שאומרים מכאן יצא נחיל זה, דמקשה סתמא דתלמודא: אשה וקטן בני עדות נינהו? ומפרש למתני' במסיחים לפי תומן ומשום שהוא קנין דרבנן, ובכתובות (כ"ח) עלה דמתני' ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן, ואין נאמנין לומר דרך היה לפלוני במקום זה אמרינן בגמרא מאי טעמא אפוקי ממונא לא מפקינן, והא כולהו הוי באקראי ובדליכא עדים אחרים ואעפי"כ לא מהימנינן להו.
אולם לעמת זאת אי אפשר לומר דנשים וקטנים חשודים לשקר, משום דא"כ למה לן קרא מיוחד לפוסלם לעדות? ועוד דהא כתבו התוס' (זבחים ק"ג ד"ה אין) דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי (עבד ואשה) בגזרה שוה אבל גבי עדות לא שייך למילף, דאין תלוי בנאמנות. הרי לך ברור דסבירי להו להתוס' דטעם פסלות האשה לא משום נאמנות הוא.
ועוד ראיה גמורה ממה שהאמינו חכמים לאשה בעדות בכמה דברים: א' בעדות חליצה, ואישתמודעינהו דהדין פלוני אחוה דמן אבוה דמיתנא הוא, וקיימא לן דאפילו ע"י עדות קרוב או אשה שמעידים שזהו אחי המת סומכין עליהם ומעידים ואישתמודעינהו משום דגלוי מלתא בעלמא הוא. ואילו בפסולי עדות דאורייתא או עכו"ם ודאי לא סמכינן עלייהו, דהא אפילו בעדות עגונא לא סמכינן אהגדתם אלא במסיחין לפי תומם. ומזה מתברר דאשה קטן ועבד לא חשידי לשקר, והילכך מהימנינן להו בכל דבר שהוא גלוי מלתא משום דאין זו עדות אלא הגדה על המציאות האמתית כמות שהיא, וכיון דלא חשידי לשקר סמכינן עליהו ולא בעינן שיהיו מסיחין לפי תומם.
והריב"ש בתשובה (סימן קכ"ב) כתב דגם בעדות זו שהוא אחיה דמיתנא צריך שיהיו מסיחין לפי תומם. וכן כתב בהגהות מיימוני הלכה ד'. אבל הב"י (באבן העזר סימן קנ"ז) כתב: ואין נראה כן מדברי הפוסקים. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדברי הריב"ש מסוגיא דב"ק (קי"ד) דאוקימנא למתניתין דנחיל של דבורים במסיחים לפי תומם (עיין הרמב"ם פ"ד מה' גזילה ה' ט"ו). אולם אחרי העיון נראה שאין זו ראיה דהא בדין חליצה סמכינן עלייהו אפילו כשהוא עדות בדאורייתא, ואילו התם לא סמכינן עלייהו אפילו במסיחים לפי תומם אלא בדבר שהוא מדרבנן. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר כי בתרוץ האחרון נדחה לגמרי הך תירוצא דמסיחין לפי תומם. ובירושלמי דכתובות (סוף פ"ב) מוכח להדיא דבדבר שהוא מדרבנן מוציאים ממון עפ"י עדותם של אשה וקטן.
ובתרומת הדשן (שם) כתב: וכן מצאתי העתק מפסקי גדול דנאמנות הנשים להעיד לאלמנה אלו בגדים לבשה בהן בחיי הבעל משום דאין האנשים רגילים להסתכל בבגדי נשים, והביא ראיה מדאמרינן: ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר. הא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים למידע מהימנינן לנשים אפי' לאפוקי ממונא, ואע"ג דאמרינן בכתובות (שם) דברגילים מהימנינן להו רק בגדלן, צריך לומר לפי זה דאשה עדיפא מקטן משום דקטן לאו בר הגדה הוא בקטנותו.
וכן האמינו את הנשים בכל איסורים ואפילו באיסור תורה כגון שחיטה וניקור והפרשת חלה ומעשר (כתובות שם) וכל דבר שבידה ואין בו טרחא יתירה ודקדוק גדול או ספק, מצדדים להקל (עיין ביורה דעה סימן קכ"ז ס"ג בהגה וש"ך שם ס"ק כ"ט ול') מכל זה מוכח דאין הנשים חשודות לשקר, ובאמת כי לא היה צריך לראיות דמהיכא תיתי לומר דחשודות לשקר ובודאי שהן בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב.
ומעתה הראיה שהבאנו ממתניתין דר"ה אינה מכרעת דאיכא למימר: האי כדאיתא והאי כדאיתא וכל אחד לטעמיה. ברם מהתוספתא היה נראה להוכיח איפכא דטעמא דפסלות נשים הוא משום דחשודות לשקר מחמת יראה ופתוי, דעלה דמתניתין דנחיל אמרו: במה דברים אמורים בזמן שהעידו על מעמדן, אבל אם יצאו וחזרו אינן נאמנין שלא אמרו אלא מתוך הפתוי ומתוך היראה (תוספתא כתובות ד' ס"ב ירושלמי כתובות פ"י מ"ב). אבל נראה דתוספתא זאת לאו דסמכא היא אחרי שבתלמודין לא נזכר האי חלוקא ולא נקבע להלכה בדברי הפוסקים.
וא"כ השתא דברירנא דאין נשים חשודות לשקר, ע"כ טעמא דפסלותם הוא משום דלא דייקי, כלומר: שאין דרכן לעסוק במסחר ובדברים של ממון, ולכן אינן יכולות לקבל ציור ברור בהבנת הענין שראו בעיניהן, ועלולות לטעות בדדמי ולהוציא מפיהן שלא במתכוון עדות בלתי נאמנה ומדויקת. אבל בכל דבר שהוא גלוי מלתא או שרגילות ומדיקות בו סמכינן אעדותייהו. שבכל דבר שרגילות למידק בו מבינות את הדבר על בוריו "והקב"ה חנן בינה יתירה לנשים" (נדה מ"ה). ועל יסוד זה מבוססת תקנת הקדמונים דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילים אנשים לדקדק בזה נשים נאמנות (חושן משפט סימן ל"ה סעיף י"ד בהגה). ועל פי זה רשאים הקהל לתקן בהסכמת כלם להכשיר אשה לעדות כמו שמהניא תקנתם לקבל עדות הקרובים (עיין בשו"ע חושן משפט סימן ל"ג סעיף י"ח וסימן ל"ז סעיף כ"ב).
וכל זה הוא בעדות שבממון, אבל בעדי קדושין וגטין וכן בדבר שבערוה אסור לתקן תקנה כזאת ואף אם תקנו תקנתם בטלה, דכיון שיש בעדות זו הרבה חלוקי דינים וספקות וצדדים להקל, חשודה האשה להקל בהם והרי זה דומה ממש למה שכתב רמ"א: אבל בספק שמא אין כאן איסור וכו' או אסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל (יורה דעה סימן קכ"ז סעיף ג') ובכל מקום שיש חשד לא מהני תקנה לפי שאין זו אלא תקלה והפקרות.
מסקנא: א) רשאים הצבור לתקן שעדות אשה תהיה מקובלת עליהם כשל איש בכל דיני ממונות. ב) אין תקנה זאת מועלת בדיני גיטין וקדושין וכו' שיש בהם חלוקי דינים וספיקות הרבה. והנלע"ד כתבתי.