סימן סד
(לאו"ח סימן תס"ט).
פסח שבשלו בחמי טבריה
ל' מנ"א תרנ"ן.
לכבוד ידידי ומכובדי הרב הגאון כמוהר"ר יעקב חי זריהן יצ"ו רב ראשי וראב"ד בעיה"ק טבריה יע"א.
נתכבדתי ביקרתו מיום כ"ד דנא ונתבשמתי מדבריו הנעימים עמ"ש בגמרא: פסח שבשלו בחמי טבריא חייב (פסחים מא), שהוא תמוה לכאורה שהלא אין חמי טבריא בירושלם, ובעינא דשפיר חזי ראה מעכ"ת מ"ש בחדושי מראה הכהן לתרץ זאת, ומעכ"ת בידו החזקה דחה תירוצו, ואחרי שנשא ונתן בהלכה זאת מכל צדדיה בבקיאות וחריפות תריץ לה, דירושלם נתברכה בכל כחות ההפראה שבכל ארצות התבל וטמונים בה כחות טבעיים שבכל קצוי עולם להצמיח פירות שבכל הארצות, כמ"ש רש"י על הכתוב הנאמר בקהלת: ונטעתי כל עץ פרי ששלמה בחכמה היה מכיר את כל הגידים הנמשכים בארץ ישראל ממקומות אחרים וזורע בה כל עצי פרי הגדלים באקלימים שונים. ומזה למד שגם לחמי טבריא יש גידים בירושלם שמושכים כח חמי טבריא, ולהכי איתשיל דין זה של פסח שבשלו במי טבריא, ואע"ג דאמרו בגמ': מפני מה אין חמי טבריא בירושלם כדי שלא יהיו אומרים עולי רגלים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא בירושלם דיינו (פסחים ח ב). אפשר ברצון ה' לא יאמרו ישראל אלמלא עלינו וכו' ובדרך סילון יביאו מי חמי טבריא ויצלו הפסח. את"ד.
לענ"ד נראה כי אמנם תירוצו הוא פלפלא חריפתא, אבל אין בו כדי ליישב את הדעת ולא מסתברא שנאמרה הלכה זאת רק למקרה נסיי ולהלכתא למשיחא.
אבל לע"ד אין אנו צריכים לדחוקי נפשין בתירוצים דחוקים ורחוקים, והדברים מבוארים כפשוטם, וכמו שפירש"י: חמי טבריא מעיינות רותחים (פסחים מא).
מכאן שחמי טבריא הנאמר בזה הוא שם מושאל לכל מים חמים שלא על ידי אש, אלא בחום הטבעי, בין שהם בצורת חמי טבריא שאצורים בהם גפרית, או כל מים חמים הנובעים מתהומות וזורמים בצורת מעיינות רותחים. אולם יש לבע"ד לשאול ולומר והלא גם מעיינות רותחים אינם נמצאים לא בירושלים ולא סמוך לה. לזה נשיב ונאמר: אין לא ראינו ראיה, דהא מפורש בגמ': דשתי תמרות היו בגיא בין הנום והיה עשן יוצא מביניהם, וזו היא פתחא של גיהנם. ופרש"י: דזה היה סמוך לירושלם (סוכה לב ב).
ואנו איננו יודעים מקומם של שתי תמרות אלה, ובודאי שעל יד צני ברזל היו נמצאים גם מעיינות רותחים שהיו וידועים לרבותינו התנאים, אלא שערמות החורבן השממה העלימו אותם מעינינו.
ומקרא מלא דבר הכתוב: אשר אור לו בציון ותנור בירושלם. ולפי זה הלכה זאת שנאמרה בימי רבותינו בעלי התלמוד היא הלכה ברורה שהיתה ידועה ומובנת בזמנם.
ואפשר עוד לומר, דחמי טבריא הוא שם מושאל לכל חום מלאכתי הנוצר על ידי חמרים דינמים כאלה שהם מרתיחים, והכי דייקי דברי הרמב"ם ז"ל דכתב: צלאו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריא, הרי זה אסור שאין זה צלי אש (ה' ק"פ פ"ח הלכה י').
ולכאורה קשה דבגמ' לא נזכר אלא סיד וגפסיס רותח (פסחים עה). ומנין הביא הרמב"ם גם חמי טבריא, אלא הכל הולך למקום אחד שסיד וגפסים הן תולדות האור, והוא הדין לכל תולדות אור מלאכותי שנעשה על ידי אדם כדוגמת חמי טבריא שהם מרתיחים ועי"כ צולים בהבלם.
והנה חזיתיה למעכ"ת שתמה על הרמב"ם ז"ל דכליל בחדא מחתא סיד וחמי טבריא בלשון צלי, והא אם בשלו בחמי טבריא הרי זה כמבשל ממש. ואני תמה על תמיהתו שהרי בסוגין דפסחים מוכח דחמי טבריא אינן מבשלים אלא דעובר עליו מלאו הבא מכלל עשה, דכי אם צלי אש (פסחים מא). מכאן אתה למד דצליה על חמי טבריא, כלומר בהבלן של חמי טבריא צלי מיקרי, אבל לא צלי אש, והם הם דברי הרמב"ם שכתב: צלאו על גבי סיד או חמי טבריא, הרי זה אסור שאין זה צלי אש.
ולפי זה מתורצת גם קושיתו השניה דאיך אפשר לאכול בשר שנצלה בחמי טבריא שהם מרים מאד. ולפי מה שכתבנו הדבר ברור שצליה זאת אינה בחמי טבריא ממש אלא בהבל היוצא מהם דומה לזה שצלאו בסיד או בגפסים.
על כל פנים למדנו מכאן שחמי טבריא לאו דוקא במימיהם שבמקומם, אלא הוא הדין לכל מים מרותחים באופן מלאכותי כאותו כח של חמי טבריא או מעינות רותחים אעפ"י שאין בהם אותם חמרי הגפרית שישנם בחמי טבריא. הואיל ואינם חמי האש ולא תולדות חמה, הרי הם בגדר חמי טבריא, שהם מתהוים מהחום הטבעי שבתהומות האדמה.
ומאמר הגמ': מפני מה אין חמי טבריא ולא פירות גינוסר בירושלם, הכי מתפרשים, שהלא ירושלם ומקום המקדש שנקרא ראשית, עלו במחשבה תחלה קודם מעשי בראשית, ולפיכך היא המקום אשר בחר ה' למצות ראיון. והואיל ועינינו רואות שה' הבוחר בארצו ועמו המציא בה כל הטוב והמועיל, ולכן נקראת ארץ ישראל ארץ טובה ומקום המקדש ההר הטוב. וא"כ שאלת הגמ': מפני מה אין חמי טבריא ופירות גינוסר בירושלם. היינו על יצירת מעשי בראשית כי מדוע לא נטע בירושלם את הטוביות הגמורה הזאת, ותירצו כדי שלא יאמרו עולי רגלים, ולא דוקא יאמרו, אלא שלא יעלה במחשבה תערובת של הנאה גופית בעליה לרגל, כדי שתהיה כולה לשמה.