הלשון והכתב, הם אוצרה וכלי־מבטאה של התרבות ההשכלה המדעית והמסורתית, של כל עם ועם : בשפת העם נשקפת אופיו וצביונו. רמת תרבותו המסורתית; והשכלתו המדעית, בה מתבטאת השקפותיו ושאיפותיו ובכתבו נאצרות כל יצירותיו הספרותיות קורותיו ותולדותיו שמהן נשקפת גם עתידו של העם. אולם לא הרי הלשון כהרי הכתב. השפה בדקדוקה טעמה וסגנונה מביעה את כל עומק המחשבה ותאור צורתו הלאומית של העם בכל שרטוטיה וקויה היותר דקים ועדינים, ופותחת לפנינו צנורות רחבים להגיע בדרכם אל מעמקי הנפש והמחשבה של המדבר אלינו בלשונו או בכתבו, ולכן כל תרגום משפה לשפה אם גם המתרגם יהיה נאמן לתפקידו מעורר ספיקות גדולים בכנות התרגום ברוחו של המקור שממנו תורגם, לפי שבתרגומו מתמזגות בהכרח מחשבתו ורוחו המקורי של המדבר, עם הבנת הדברים ומחשבתו של המתרגם עצמו. מבחינה זו שמר ישראל מכל משמר את שפת תורתו, שלא להחליפה באחרת. ואותו היום שכתבו (הזקנים) לתלמי המלך התורה ביונית, היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל. (מס׳ סופרים פ״א ו,) מכאן נובעת ההלכה: כתבי הקדש שהיו כתובין גיפטית מדית עברית לא נתנו לקרות בהם, ורבן גמליאל דיבנה הביאו לפניו ספר איוב בתרגום אמר לבנאי: שקעהו תחת הבנין(שבת קט"ו); והרמב״ם פוסק: כתבי הקדש שכתובים בכל לשון אחר אין מצילים אותם מפני הדליקה (ה׳ שבת פ׳ כ״ג כ״ו) (בש״ע או״ח ס' י״ב) פסק מרן: כל כתבי הקודש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון ע״כ, ואין זה אלא משום עת לעשות לה' כדי שלא תשתכח תורה מישראל לגמרי, אבל מעיקר ההלכה אין קורין בתורה אלא בלשונה וכתבה. ומה שהתיר ר״ג לכתוב ספר תורה יונית היא מפני שתורגמה ברוה״ק, ובדרך נס וכן אמר ר׳ יהודה אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא בספר תורה ומשום מעשה דתלמי המלך (מגילה ט׳) ורבינו יואל הלוי – מובאים דבריו בהגה״מ (ה׳ תפילין פ״א אות ע') הוסיף:אסור העתקת התורה מספר תרגום, אפילו כדי לתנו לגר שאינו מבין לה״ק כל זה נאמר. ביחס לתרגום התורה מלשון הקדש לשפה אחרת אבל בנוגע לכתב התורה העתקתה מכתבה המקורי. אין בה אלא שנוי צורה ולא שנוי תוכן. לפי שהמעתיק אינו מוסיף משלו כלום. וכשם שנמסרה התורה מרב לתלמידו ונעתקה מגליון זה לאחר כד יכולה להיות מעתקת מכתב זה לכתב אחר.
ובכן רשאים אנו לחקור. האם נשתנה כתב התורה מכתבה המקורי לכתב שפה אחרת כדי לפתור שאלה זו צריכים אנו לעמוד על שאלה אחרת והיא:באיזו כתב נתנה התורה?
בספר תבואות הארץ להרב יוסף שווארץ (הוצאת הרא״מ לונץ ירושלם תר״ס ד׳ רמז) כתב: ובערך שתי שעות מעיר הנ׳׳ל (עציון גבר היא עדן) על הר גבוה נמצא סלע גדול וכתוב בכתב אשורית ״אני שלמה בן דוד מלך ישראל באתי עד הנה״ בידיעה זאת הותר לנו הספק הגדול שיש לכל מחקרי הזמנים ? אם כתבו בזמן ההוא (בזמן בית א׳) בכתב עברי או אשורי וכמעט כולם מסכימים שכתבו דוקא עברי, אלא שעזרא העלה להם כתב אשורי, וכן משמע קצת מדברי חכז״ל (סנהדרין כ״א ע״ב) ובזה נדע ברור שהיה להם כתב אשורי וכן שמעתי מאנשים הרבה פעמים ושלש: שבמדינת מערב הפנימי סמוך לכפר תוריאה נמצא על אבן אחת בהר גבוה כתב אשורי חרות ״עד הנה רדפתי עם יואב בן צוריה את הפלשתים״ מכל זה מוכח שאין ספק שכתבו בזמן ההוא כתב אשורי.
כתבים אלה לו התקיימו עד היום או העתקו על ידי נאמנים למשמרת.
היו משמשים להוכחה ברורה על קדמות כתב אשורי בזמן הבית הראשון וממילא היה מתברר בודאות גמורה שבכתב זה נכתבו לוחות הברית וספר התורה שכתב משה. כי אין כל מקום להסתפק בשנוי הכתב בישראל מזמן כתיבת התורה עד זמן מלכות דוד ושלמה. אבל מסורת זו שהיא ידועה רק לקהלה יהודית שבארצות גלות. אין בכחה להכריע ספק זה כל זמן שאין לה עדות ראיה. ומהר״י שוורץ כותב (שם) ואמת אגיד שבכל חקירתי ודרישתי לא יכולתי למצוא בארץ כתב חרות מזמן ההוא, אף ששמעתי אומרים שבימים שעברו נמצא כן באבני בנינים ישנים וכעת נחרבו או אבדו ע״כ — היוצא מזה שאין רשימות הסטוריות מוסמכות על קדמות כתב האשורי לעומת זאת אנו מוצאים בקבלתנו: אמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת ק״ד מגילה ב') קבלה זו מוסכמת היא ואין חולק עליה. בירושלמי(מגלה א׳, ט׳) אנו מוצאים: אמר ר׳ לוי למאן דאומר לרעץ נתנה התורה ״עיין״ מעשה נסים: מאן דאמר אשורי נתנה התורה ״סמך" מעשה נסים. הרי שדברי רב חסדא אינם קבלה מוסכמת אבל בתלמודין לא משמע כן שהרי מקשה מדברי רב חסדא על דברי ר׳ ירמיהו בר מנצפך צופים אמרום, והוצרך לתרץ שכחום וחזרום ויסדום. משמע שדברי רב חסדא מוסכמים ואין חולק עליהם ב״מ״ם״ ו״סמ״ך" שבלוחות הם כתב אשורי. ומדברי ר׳ ירמיה ואיתמא רבי חייא, מנצפך צופים אמרום ומסקנת הגמ׳ ״דשכחום וחזרום ויסדום״ נראה בעליל שאותיות מנצפך בתור אותיות סופיות נתנו בכתב התורה המקורי.
ב. אין נביא רשאי לחדש דבר.
שורת ההלכה מחייבת לומר: שכתב התורה היה אשורי, שהרי הלכה פסוקה היא: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אפילו בשנוי של כתיבת מנצפך, בראש המלה או בסופה. (ראה מגלה ג׳ עמ׳ א׳) מכל שכן שאינו רשאי לשנות צורתם של האותיות, אמנם הריטב״א (במגלה שם) כתב בשם התוס׳ בתרוצם בתרא: שחלוף הכתב אינו נקרא חדוש. וכ״כ מהרש״א (בח״א סנהדרין כ״א) דאין זה חדוש כיון דכתיב: משנה תורה, היינו התורה עשויה לחדש ולשנות בכתב אחר. אבל אין דבריהם נהירין לי, שהרי מסוגיא דמגלה (שם) מוכח דאפילו שנוי בכתיבת אותיות מנצפ״ך מסוף התיבה לאמצעיתה, או ראשיתה, היא בכלל אסור שאין הנביא רשאי לחדש, דרשה דמשנה תורה שעשויה להשתנות״, אינה מוכרחת שהרי אפשר לדרוש שזה נאמר למלך בית דוד שכותב לו שתי תורות.
זאת ועוד אחרת, הרי לפנינו הלכה מוסכמת שאין כותבין תפילין אלא באשורית משום דכתיב: והיו בהויתן יהיו. (מגילה ט׳) ואם נכתבה התורה מתחלתה בכתב אחר, אין מקום להלכה זו, אלא צריך היה לכתוב תפילין ומזוזות בכתב המקורי שנתנה התורה, ובזה ודאי שאין הנביא רשאי לחדש דבר שעוקר מן התורה, כלל גדול של והיו בהויתן יהיו. אשר מלבד הצד ההלכותי שבו עיקר זה מסמן את כל אופיה המיוחדת של היהדות ותורתה, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא על כלל תורת היהדות כולה יצא. תורת ישראל מעדיפה אמנם את הרוח ואת התוכן על הצורה, את המטרה על האמצעים: אבל היא דורשת שגם התוכן והצורה, המטרה והאמצעים, יהיו קדושים וטהורים, ושהצורה תתאים לגמרי אל תוכנה המחשבי והתכליתי. קדוש הוא הכהן בקדושת שבטו ותפקידו אבל גם בגדיו ומלבושיו בגדי קודש הם שטעונים גניזה, הכתב בכללו הוא מלבוש נאה. להרעיונות הנאצלים והמחשביים הנובעים ממקור השכל והבינה, המחשבה וההגיון, אבל גם מלבושים אלה שהם גופין לנשמתין, מתקדשים בקדושת הנשמה הטמונה בהם. התכן והצורה הם גוף מוצק בלתי נפרד, תכן בלי צורה הוא נשמה ערטילאית מרחפת באויר ומבקשת תקונה והתלבשותה, וצורה בלי תוכן היא גוף חנוט. פסל דומם שהנפש היפה אינה יכולה אפילו להסתכל בו.
המחשבה והכתב בהתאחדותם. בבחינת גוף ונפש. משלימים ומקדשים זה את זה .ספרי התורה, ומזוזות אינם מותרים אלא בכתב יוני שהיה כתב המדע וההשכלה ממנו ושהיה יפה גם בחצוניותו ויש סמך מן התורה משום דבריו ויפיותו של יפת ישכן באהלי שם (מגילה ט ). אבל הלכה הנובעת מתוך הכרה מלאה בצביון היהדות פוסקת ואומרת :וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד. לפיכך אין כותבים היום שלשתם אלא אשורית (הרמב״ם הל׳ תפילין פ״א ה' י״ט).
ואם היו כתובים בכתב אחר שאינו אשורית אין מצילים אותם מפני הדליקה ביום השבת ובחול אסור לקרות בהם אלא מניחם במקום התורף והם מתאבדין מאליהן(הרמב״ם ה' שבת כ״ג כ״ו).
האגדה במליצתה הנשגבה והנפלאה מוסיפה ואומרת : אמר ר״י בן לוי בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה שהיה קושר כתרים לאותיות (שבת פ״ט) ור׳ יהודה הלוי, בהכוזרי מ״ד פ׳ כ״ה אומר : צורות האותיות אינם בלא פונה ובמקרה אבל לענין באות עם המכוון מכל אות ואות. דברים אלה אינם מחודשים אלא הם קדומים בקבלה ומסורת והם שרש משרשי היהדות וענף מענפיה והלכה זו אינה מקבלת שנוי ותמורה ואין אפילו נביא רשאי לחדש בה דבר ומזה מוכח שכתב התורה לא נשתנה ולא ישתנה מעולם ועד עולם.
ג. משנה התורה.
לעמת זאת יש ידים מוכיחות שכתב התורה משעת נתינתה היה בכתב העברי ולא בכתב האשורי שבידינו והן:
א) שמו של כתב זה שהוא נקרא כתב אשורי ולא עברי.
ב) מציאות כתב העברי במצבת הזכרון שנגלתה על נהר השילוח בירושלם ואם אמנם לא סומן בה זמן כתיבתה קרוב לודאי הוא, שהיא נכתבה בימי חזקיהו במלחמתו עם סנחריב, וכן המטבעות שמזמן החשמונאים (ראה דברי ימי ישראל לד"ר גראטץ ח״א ד׳ 408 ומאור עינים פ׳ נ״ו) וכתב זה הוא נמצא בספר התורה שבידי השומרונים ואין שום ספק בדבר שבכתב זה מסרו להם הכהנים ששלח להם מלך אשור ללמדם משפט אלקי הארץ (מלכים ג׳ י״ז כ״ז־כ״ח).
ג) משנתו של ר״א בן יעקב האומרת: שלשה נביאים עלו עמהם מן המלה וכו׳ ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית (זבחים ס״ב) ר״א בן יעקב, כידוע, היה מראשוני התנאים שחי בסוף ימי הבית השני ומשנתו היא קב נקי.
ובפן אחרי שיש פנים לכאן ולכאן בשאלה זו אין לנו אלא לשמוע קבלתם הנאמנה של רז״ל, וכדי לעמוד על דבריהם נעתיק פה את דבריהם : בנוסחאותיהם השונות שבתוספתא בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.
תוספתא סנהדרין ד׳ ה
רבי יוסי אומר: ראוי
היה עזרא שתנתן תורה על ידו וכו׳ ואף הוא נתן על ידו כתב ולשון, שנאמר: וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית, ואומר: ולא כהלין כתבא למקרא וגו׳ מלמד שבאותו היום נתן. ואומר וכתב לו את משנה התורה. תורה העתידה להשתנות, למה נקרא שמו אשורי על שום שעלה עמהם מאשור.
רבי אומר: בכתב אשורי נתנה תורה לישראל, וכשחטאו נהפכה להם לשון, וכששבו בימי עזרא, חזרה להם אשורית שנאמר שובו לבצרון.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר״א בן פרטא שאמר משום ר״א המודעי נתנה התורה לישראל שנאמר ווי העמודים ווין שהם שוים לעמודים, ואומר: ואל
היהודים ככתבם וכלשונם, מה לשונם כלשון הזה אף כתבם כלשון הזה, למה נקרא שמו אשורי על שם שהוא מאושר בכתבו.
ירושלמי מגילה א׳, ט׳
תני ר׳ יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו וכו׳ אף הוא נתן כתב ולשון על ידו שנאמר וכתב הנשתון כתיב ארמית ומתורגם ארמית ואומר: ולא כהלין כתבא למקרא וגו׳ מלמד שבו ביום נתן ר״נ אומר ברעץ נתנה התורה ואתיא כרבי יוסה.
רבי אומר אשורית נתנה תורה וכשחטאו נהפך להם לרעץ, וכשזכו בימי עזרא נהפך להם אשורית גם היום מגיד משנה אשיב לך, וכתב לו את משנה התורה כתב שהוא עשוי להשתנות.
תני רשב״א אומר משום ר״א בן פרטא שאמר משום ר״א המודעי כתב אשורי נתנה התורה ומאי טעמא ווי העמודים שיהיו ווים של תורה דומים לעמודים. אמר רבי לוי מאן דאמר לרעץ נתנה התורה עין מעשה נסים, מאן דאמר אשורי נתנה התורה סמך מעשה נסים.
בבלי סנהדרין כ׳ב, כ׳ג
תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו וכו׳ ואעפ״י שלא נתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב, שנאמר: וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית, וכתיב ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודיעיה, וכתיב: וכתב לו את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות.
למה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור.
תניא רבי אומר בתחלת בכתב זה נתנה התורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להם לרועץ, כיון שחזרו בהן, החזירו להם שנאמר : שובו לבצרון אסירי התקוה ולמה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב.
רשב״א אומר משום ר״א בן פרטא שאמר משום ר״א המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר: ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו ואומר : ואל היהודים ככתבם וכלשונם. מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה.
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה בכתב עברי ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם להם לישראל כתב אשורית ולשון ארמי, מאן הדיוטות אמר ר׳ חסדא כותאי, מאי כתב עברית אמר ר' חסדא לבונאה.
מחלוקתם של התנאים ושנוי הנוסחאות שבשלשה המקורים, שהזכרנו מוכיחים שקבלה זו לא היתה מבוררת כל צרכה, והמסקנא היוצאת מדבריהם היא, כי שלש דעות נאמרו בשאלה זו.
א) רבי יוסי ור״נ (לפי הירושלמי) ומר זוטרא ומר עוקבא האמוראים סוברים שבכתב עברי נתנה התורה ונשתנה לאשורית בימי עזרא.
ב) רבי אלעזר המודעי סובר: שלא נשתנה הכתב בשום זמן אבל נתנה התורה בכתב אשורי והתקימה בכתב זה תמיד.
ג) הסברא השלישית שהיא מכרעת בין שתי הדעות הקצוניות היא;
קבלתו של רבינו הקדוש מסדר המשנה שהיא אוצרת את הקבלה הצרופה ולדעתו נתנה התורה באשורית כקבלתו של ר״א המודעי: ונשתנה הכתב בימי הגלות לכתב רעץ ובימי עזרא החזירו להם כתב האשורי.
וכיון שלא הוכרעה הלכה זו הרשות בידינו לחקור ולברר, עד כמה שידינו מגעת מצד הסברא וההיקש.
הסברא הפשוטה והישרה מתנגדת בהחלט לשנוי זה. כי אי אפשר להסכים שיכול להיות שנוי בכתב המקודש, שהוא מכתב אלקים כמו שנאמר: והמכתב מכתב אלקים הוא ״או אפילו כתבו של משה בספרי התורה שנתן לישראל לפני מותו לתתם בארון העדות לעד, כתב שנתקדש בקדושת האלקים ובקדושת ההיסטוריא הלאומית, לא נתן לשנוי וחלוף מאיזו סבה שתהיה, ואין למצוא סיבה מספקת לשנוי זה, שנוי הכתב יכול להתהוות באחת משתי סבות: א. שנוי הבא מאליו בתקף המאורעות ובסבת התבוללות עם ישראל בשפתו וכתבו עם העמים אשר הגלה למדינתם, עד כדי שכחת שפתו, וכתבו, ב. שנוי שהוא נעשה בכונה על ידי ראשי העם ומנהיגיו משום עת לעשות לה׳ או סבה מדינית.
שתי סבות אלה אינן נמצאות בשאלה זו, אי אפשר להסכים שבזמן קצר של שבעים שנה שכחו ישראל את כתבם לגמרי, שהרי בשובם מהגלות נמצאו בין הערלים זקנים שראו את הבית הראשון לפני חורבנו, ואלה היו הכהנים והלויים וראשי האבות והזקנים, (עזרא ג׳ י״ב) ואלה ודאי שלא שכחו כתב התורה ולבד זה אי אפשר לתאר שהעם עזבו לגמרי את ספרותם ותורתם ומזמורי תפלותיהם, ולא קבעו בתי אולפנא ללמד תורתם לבניהם, ומפרש מצאנו בדברי רז״ל שאמרו צדקה עשה הקב״ה לישראל שהקדים גלות צדקיה ועוד גלות יכניה קיימת דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר (סנהדרין ל״ה מדרש תנחומא פ׳ נח), ובאגרת רש״ג נאמר: דמעיקרא כד גלו ישראל בגלות יכניה… בנו יכניה וסיעתו בי כנישתא, וקרוהו בי כנישתא דשף ויתיב בנהדרעא כלומר: שנסע בית המקדש וישב כאן על שכינתא עמהון… והדא כנישתא והות דהוצל, קרובה היא לבית מדרשו של עזרא הסופר. ובכן גם אם נניח שלמדו בגלותם לדבר ולכתוב בתרגום ארמית, אין זה מחייב לומר: ששכחו את שפתם ואת כתבם, ומה שיכול להיות ביחיד הגולה איננו יכול להיות בעם הגולה, שהוא שומר והוגה תמיד יעודי נבואיו לגאולתו ישובו אל ארצו.
ואין גם שום סבה מצדקת לתקנה כזו שהיא מעוררת ספקות בכנות ההעתקה.
מבחינה זו, הדעת נוטה להכריע לקבלתו של רבי, שאמנם היתה תקנה בימי עזרא בקשר עם שנוי הכתב להחזיר הדבר למקוריותו, זאת אומרת לבטל כתיבת התורה באיזה כתב אחר מאותו הכתב שבו נכתבה ונמסרה למשה בסיני.
מהרי״א (העקרים מ״ג פ׳ ט״ז) החליט בודאות גמורה שבימי עזרא נשתנה הכתב מעברית לאשורית שהיה כתב הגלות, ועשו זאת זכר לגאולה השנית.
דבר זה לא נתן להאמר, לדעתי, וחלילה ליחס לקדמונינו דעה כזו להטביע קדשי הקדשים של האומה בסמל העבדות, כתב הגלות, לזכר הגאולה ? אין זה אלא עבדות בתוך חרות, או במלים אחרות: חרות מדומה והשתקעות עולמית בעבדות. זכרון הגאולה נעשה בסימני חרות לא חרות בסמל חותם ־עבדות.
ההיסטוריון גראטץ אומר: התורה עד העת ההיא היתה כתובה עברית או בציוני הכתב הצורי והבבלי, ורק יודעי ספר ידעו איתי. ביותר היה ספר התורה. ספר החתום ליהודים אשר בממלכת פרס ומדי, ולמענם היה דרוש לשנות את הכתב העברי לכתב אחר אשר התפשט בין העם היושבים בארצות ארם נהרים בין פרת וחדקל, בהכתב החדש שהשתמשו בו בארץ ישראל. ועוד יותר במדינות פרס ומדי לצרכי יום יום. ובהכתב הזה החלו לכתוב אז את ספר התורה ויתר כתבי הקדש ויקראו לו להבדיל. מכתב עברי הישן. בשם ״כתב אשורית״ כי ראשית מוצאו היתה מהמדינות אשר לפנים נחשבו על מלכות אשור. (דברי ימי ישראל. חלק א׳ ד 295).
סברא זו היתה מתקבלת על הדעת אלו היתה מבוססת על הוכחות וראיות שישראל הגולים עזבו לגמרי את כתבם המקורי ולקחו להם כתב העם שישבו תחת מרותו והשפעתו. אבל באמת אין כל ידים מוכיחות להשערה זו ולהפך ההגיון הבריא אומר : שעם שלא השלים עם גלותו ושמר בלבו תקוה עזה ונאמנה לשוב אל ארצו ואל חרותו. עם גולה זה שהחרש והמסגר, חכמיו וגדוליו יצאו לפניו אל ארצות גלותו ובססו את בתי מדרשו בישובו הגלותי; עם זה לא ישכח ולא יתן להשכח מפיו ומפי בניו אחריו כתבי הקדש וספרותו בתוכנם ובכתבם. כשם שלא נשתכחו עד היום אחרי מאות ואלפים שנות גלות בכל מרחקי פזורי הגולה שמחורבן בית שני ועד היום.
הראה״ו בדור דור ודורשיו ח״א ד, 56) אומר: עיקר הדבר ברור הוא כי היא קבלה ישנה. כי עזרא שנה את הכתב מעברי לאשורי ומאז היו כותבים את התורה בכתב אשורי ואת העברי הניחו להדיוטות. וזה ברצותם לתת לכתבי הקדש קדושה יתירה על כן תקנו שיהיה לה כתב מיוחד ולכל שמוש הדיוטי היה להם הכתב העברי הישן. ואמנם סבת הדבר אשר שנה עזרא וסיעתו את הכתב מעברי לאשורי. היה משני פנים : כי כמו שלמדו במשך ימי הגלות את הלשון אשר דברו בו העמים אשר היו בקרבם. כן בלי ספק למדו את כתבם. כאשר מפרש יוצא מדברי התלמוד שכתב אשורי עלה עמם מאשור. אבל היתה להם סבה אחרת בזה. והיא : כדי להרחיב הפרוד בין היהודים ובין השומרונים שהם הכותים, ובצדק שערו בעלי התלמוד שהניחו הכתב העברי לכותים ובלי ספק שכונתם: שהניחו להם זה הכתב בהעתקת תורתם.
ודבר גדול עשה עזרא בזה גם לשמירת הנוסחא הנכונה והאמיתית כי בקל יקרה מקרה שהיהודים יעתיקו מספר תורת השומרונים, ומי יערוב שלא יזייפו או ישבשו הנוסחאות כאשר באמת במשך הזמן היו מזייפים את התורה בהרבה מקומות ע״כ כדברים אלה כתב החכם אחי״ה (ערוך השלם ערך אשור) וגם ההיסטוריון והסופר הותיק יעבץ נגרר אחריהם וכתב : לא אבותינו הולידו את הכתב, כי אם שאול היה בידו מעם אחר אשר לא ידענו את שמו, ובכן לא היה הכתב העברי השאול לנו מקרובינו, ראוי לנו יותר מן הכתב האשורי המיוחד לבני אשור הקרוב לנו במולדתו גם הוא כי בן לשם היה ויתרון גדול לכתב זה כי הוא פרי רוחם ולא כתב שאול מיד עם, אך בכל זאת אין זה טעם מספיק לאנשי קדש כעזרא וסיעתו לפסול פתאם כתב שנתקדש מימות משה רבנו, ולהנהיג אחר תחתיו, לולא הכריע אותם דרך משמרת יינה של תורה לשבור את החבית העתיקה שצלולה היתה עד העת ההיא, פן יבאו זרים (כל הכותים) ויעכרוה (תולדות ישראל ח״א, ד׳ 132 ומוצא דבר פרק י׳ ד׳ 17).
ועתה ננסה נא לבקר את דבריהם אלה כדי לעמוד על ברורה ולבונה של בעיא זאת. הראה״ו מניח בודאות גמורה שכשם שלמדו גולי בבל את לשון העמים כן בלי ספק למדו את כתבם כאשר מפרש יוצא מדברי התלמוד. שכתב אשורי עלה עמהם מאשור, הנחה זו היא מסופקת מאד מאד, כי לא הרי הלשון כהרי הכתב הלשון נלמדת מתוך קשרי המסחר והכלכלה שבין עמים שונים היושבים במדינה אחת. אבל הכתב נלמד עפ״י הרוב דוקא בכתלי בתי הספר ואין שום יסוד להאמין שמוסדות החנוך הישראליים הכניסו בבתי האולפנא שלהם למוד הכתב הבבלי. ואם גם נניח שלמדו הכתב והלשון של מדינת גלותם אין זה מוכיח שהזניחו לגמרי את שפתם וכתבם הם.
כל החכמים האלה פוסקים להלכה כקבלתו של רבי יוסי האומר: למה נקרא שמו אשורית שעלה עמהם מאשור. אבל דעה זו היא יחידית שהרי רבי וכן רשב״א משם ר״א המודעי (לגרסת התוספתא) אומרים למה נקרא שמו אשורי שהיא מאשרת בכתב, והרמב״ם (מס׳ ידים פ״ד ה') כתב: והכתב אשר כתב יתברך את התורה נקראת אשורי מן הגדולה והתפארת וכו׳ והוא אמרם אשורי שהוא מאושר בכתבו לפי שאינו משתנה ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות וכו׳ (רבנו האי גאון בפירושו שם) כתב: כתב אשורית כדגרסינן רבי אומר בכתב אשורי נתנה התורה וכו׳ הרי שדברי רבי יוסי בטעם קריאת שם כתב אשורי הם דעה יחידית מתנגדת להלכה ולהמסורת המקובלת מרבי אלעזר המודעי שהיה מראשוני התנאים, גם אם נרצה להניח לרגע שדעת רבי יוסי היא המקובלת להלכה, אי אפשר יהיה להסכים לפרושו של הראה״ו וסיעתו שהוא מכות על הכתב שהעלו עמם מבבל משתי בחינות: א׳ עוד לפני גלות ישראל לבבל אבדה ממלכת אשור לגמרי ואם מצאנו במקרא שגם דריוש מלך פרס נקרא בשם מלך אשור (ראה עזרא ו כ״ב) אבל בדברי רז״ל קוראים את העליה השנית כשמה הנכון גלות ועלית בבל. והן אמרו: עשרה יוחסין עלו מבבל, (קדושין ס"ט) ובדומה לזה אמרו: שמו החדשים עלו בידם מבבל. ורשב"ל אמר: אף שמות המלאכים עלו עמם מבבל. (ירושלמי ר״ה פ״א ה״ב ותוס׳ ר״ה ז׳ ד״ה מדברי) ואין טעם לשנוי לשון זה בדבר הכתב לומר עלה עמהם מאשור ולא מבבל. ב׳ כתב אשורי זה שבידינו אינו דומה במאומה לכתב אשורי שכתבו אז בימי גלות בבל, התגליות שבזמן האחרון מראות: שכתב האשורי שהשתמשו באשור ובבל מזמן שלמנאסר מלך אשור עד כורש מלך פרס שכבש את בבל. שהוא זמן העליה מבבל, היה כתב היתדות ואם למדו ישראל בגלותם בבבל כתב המדינה והעם שגלו בה זה היה בודאי כתב האשורי שהוא כתב היתדות ולא כתב שבידינו שאין דומה לכתב האשורי במאומה.
פרושם האמתי של דברי רבי שאמר וכיון שחטאו נהפך להם לרועץ מתפרש לדעתי שהוא מכוון לכתב היתדות אחרי שהוכחנו שכתב התורה שבידינו אינו כתב האשורי שהיה נהוג בבבל. בטלה מאליה הנחתו של הראה״ו והנמוקים שנתן לשנוי הכתב גם הם מתנגדים להשכל. והסברא הישרה. וכלום בשנוי כתב המקודש באומה מיום היותה לחקוי כתב זר גלותי ואלילי יתקדש יותר ספר התורה? ולהיפך אם באמת רצו בכך מן ההכרח היה להחיות משכחת הכתב המקודש.
הראה״ו וסיעתו מצאו מציאה גדולה בדברי מר זוטרא : והניחו להדיוטות כתב עברי, ופירש רב חסדא ואמר מאן הדיוטות כותאי, ועל זה בנו את השערתם שעזרא שינה הכתב למען הגדיל הפרוד, וכדי לגדור פרצת הזיופים. וגם זו היא סברא שאינה מתקבלת על הדעת. מטרת הפרוד הושגה במלואה, במאמרם השנון והברור של זרובבל לאמר: לא לכם ולנו לבנות בית לה׳ אלקינו (עזרא ד׳ ג׳). במאמר זה נבראה מחיצת ברזל מבדלת בין ישראל והכותים שהלכה והתחזקה דור דור ולא היה צרך נוסף לגעת בקדשי הקדשים של האומה לאבד הכתב המקורי של התורה, כדי להגדיל יותר הפרוד כי אין השכר שוה בהפסד שנוי הכתב.
שנוי הכתב אינו יכול לשמש גדר מפני הזיופים אלא להיפך מגדיל טענתם של הכותים: אתם זייפתם וראיה לכף שהכתב המקורי הוא בידינו, ומה היו עושים עזרא וסיעתו אם הכותים היו מעתיקים את ספריהם בזיופם לכתב אשורי ? ובכן מבחינה זו נבין, שאין זו תקנה אלא קלקלה.
אמנם אמת הוא שעזרא וסיעתו דאגו לשמור את ספר התורה מכל אפשרות של זיוף וסלוף אבל בדרכים אחרות יותר בטוחות והם יסוד המסורה וכדבריהם של אנשי כנה״ג שאמרו מסורת סיג לתורה (אבות פ״א מ״א) ובפרושו של רשב״ם, מסורת הגדולה הכתובים בגליון הספר (ראה מדרש שמואל שם) וכן פירש הרע״ב: המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות. וכן אמרו: ויבינו במקרא זה פסוק טעמים, ואמרי לה אלו המסורות נדרים ל״ז) ופירש הרא״ש מסורות, אלו חסרות ויתרות, ועל תקופה זו אמרו לפיכך נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, (קידושין ל׳).
המסורה שתקנו הסופרים ואנשי כנה״ג מיסודו של עזרא היא חומה בצורה ששמרה ושומרת את התנ״ך מכל זיוף, ועדין לא הסתפקו בזה והוסיפו לבצור את ספר התורה שלא תשלטנה בו ידים זרות, ויזייפו בהוספה או גרעון מלים ופסוקים, ולשם זה כתבו בהגהה מדויקת ספר העזרה (או ספר עזרא). שממנו היו מגיהים כל ספרי התורה. ספר העזרה זה נעשה בודאי בימי עזרא שהיה סופר מהיר בתורת ה' ואחרי כל זאת לא היה כל צרך בשנוי הכתב.
ועתה נשוב לעיין שוב בדברי רז׳׳ל שהם מעתיקי הקבלה והמסורת ולהם זכות ההכרעה בשאלות אלה: והנה רז״ל מוסרים לנו קבלה מפרשת וברורה נשענת על הוכחות מכריעות שכתב התורה לא נשתנה לעולם, והם רשב״א אומר משום רבי אליעזר בן פרטא, שאמר משום רבי אלעזר המודעי; כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף הווין לא נשתנו ואומר : ואף היהודים ככתבם וכלשונם. מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה, ע״כ.
הרי לך קבלה מבוררת מרב שהוא ר״א המודעי, לתלמידיו שהם רשב״א ור״א בן פרטא, וששניהם הם מראשוני התנאים והם אומרים: כתב זה לא נשתנה כל עיקר. וראיה לדבריהם ממאמר הכתוב : ווי העמודים ושעל שמם נקראת אות ויו בהיותה דומה בצורתה לווי העמודים. ועוד ראיה חותכת שישראל לא שנו כתבם בגלותם, ממאה״כ: ואל היהודים בכתבם ובלשונם הרי שלא שנו את כתבם. קבלה זו וראיותיה, גוזרת וחותכת בודאות גמורה ואינה משאירה שום ספק שכתב זה שבידינו הוא הכתב שבו נתנה התורה.
לעמת זאת יש קבלה מסורתית אחרת משמו של רבי אלעזר בן יעקב שגם הוא היה מראשוני התנאים והאריך ימים מזמן החרבן ומשנתו, קב נקי מבוררת ומצורפת ועל פיו חוברה מס' מדות (עין יוחסין השלם מאמר א') והוא אומר: תנא ראב׳׳י אומר שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו׳ ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית ופרש״י: שמתחילה נתנה בכתב עברי כתב ליבונאה (זבחים ס״ב)
והשאלה עומדת מאליה ואומרת: צא ופרנס לי שתי קבלות אלה שנראות כסותרות. יש אומרים סמי דברי רשב״יי משום ר״א המודעי, מקמי דבריו של ר״א בן יעקב שמשנתו קב ונקי ושרבים סוברים כמותו (ראה דו״ד שם ויעבץ שם). אבל זו היא דרך מוטעית, שאין הרוב מכריע בהלכה, אלא במחלוקת בדרשת הכתוב או בסברא, ולא מפני שהסכמת הרוב מוכיחה על אמתותה של דעה זו ואפסותה של דעת המועט אלא שכן גזרה התורה: אחרי רבים להטות. אבל בדבר עדות אין הרוב מכריע את המועט אלא מפי שנים עדים יקום דבר, ואפילו אם מאה מכחישים את השנים דנים ואומרים: אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי דבר על חזקתו. מנקודת מבט זו ר״א המודעי בקבלתו וראיותיו. וראב״י וקבלתו שוים הם. ואין בידינו כח ההכרעה ולא רשאים אנו להטיל ספק בקבלתם אבל מחובתנו היא לדקדק בדבריהם לפרשם ולבארם כדי למצוא השואה בקבלתם או למצוא דעה שלישית מכרעת. ודעה מכרעת כזו בין שתי הקבלות הנראות כסותרות מוצאים אנו לדעתי, בדברי רבי האומר: מתחלה בכתב זה נתנה התורה לישראל (בתוספתא וירושלמי וכן גורס רה״ג במס' ידים שם) בכתב אשור, או אשורית נתנה התורה, וכן מתפרשת גרסת תלמודין בכתב זה שהוא כתב אשורי כיון שחטאו נהפך להם, כיון שחזרו החזירו להם (סנהדרין כ״ב). בדברים אלה מתבררת שאלה זו בבהירותה אי אפשר להסכים לחדוש זה של שנוי הכתב ובטול כתב הראשון, לפי שזה מתנגד אל הסברא, וחדוש זה לא יוכל להתקבל אם לא בראיות חותכות וברורות. ויותר מזה אם הוצרכו להוראת נביא בחדוש זה. ובלעדיו לא היו מתירים להם לעשותו, לא היתה הוראת נביא מספקת לכך שהרי הלכה פסוקה היא: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ועדותו של נביא אינה עדיפה מעדותו של כל איש אחר שהוא עד ראיה או שמיעה, ודרשת וכתב לו את משנה התורה, יכולה להיות רק אסמכתא להקבלה המסורתית ,אבל איננה יכולה ללמד היתר לשנוי הכתב. ולכן אומר רבי: מתחלה בכתב זה נתנה תורה לישראל וכיון שחטאו נהפך להם לרועץ (או לדועץ), שנוי הכתב לא נעשה בכוונה תחלה ומתוך הוראת היתר או חובת השנוי, אבל הוא נעשה מתוך קללת הגלות שהיא רמוזה במאמר הכתוב ״וכתב לו את משנה התורה״ כתב שהוא עשוי להשתנות. (בתוספתא הובאה דרשה זו בדברי ר׳ יוסי וגורס בה ״תורה״ העתידה להשתנות ולפי״ז מלת ״משנה נדרשת לאחריה למלת תורה הסמוכה לה וזה מתאים לגרסתם בדברי ר״י אף הוא נתן על ידו כתב ולשון, ז״א שגם בשפת התורה חלה תקנת עזרא: אבל הבבלי שגורס בדברי ר׳ יוסי: אף הוא נשתנה על ידו כתב מפרש, מאמר וכתב לו את משנה התורה שתיבת ״משנה" חוזרת אל וכתב לו שלפניו ודורש כתב הראוי להשתנות ז״א לא שעתידה להשתנות בתקף מצות הכתוב. אלא שראוי ומותר לשנות, אבל הירושלמי גורס דרשה זו בדברי רבי במאמר כתב העשוי להשתנות בסבת קללת .הגלות וזו היא לדעתי הגרסא הנכונה. קללה זו התקיימה בגלות בבל כיון שחטאו נהפך להם הכתב לרועץ. וכיון שזכו ועלו מן הגולה בימי עזרא החזירו להם. הרגש הלאומי שבקרב כל העם העיר אותם לנער מעליהם כל רושם של קללת הגלות ולהחזיר את כתבם המקורי וקיימו בעצמם יעוד הנבואי ״שובו לבצרון אסירי התקוה" והתשובה לבצרון היא: הסרת כל רשמי החקוי העבדותי שבגלות: וחזירת אל המקוריות השלמה, שאחת מסגולותיה הכי חשובות היא: הכתב המקודש באומה שהוא מאשר בכתבו, ולזה מתאימה קבלתו של ראב״י: שנביא שיעלה עמהם מן הגולה העיד להם כלומר: העיר אותם על הסרת חותם הגלות, והעיד להם שלא הותרה כתיבה זאת אלא בגלות בבל ומעתה תכתב התורה רק אשורית ולא בשום כתב אחר. וקרוב הדבר מאוד לומר שנביא זה היה עזרא שבהיותו סופר מהיר בתורת ה׳ הצליח לבטל כל ספרי התורה שנכתבו בימי הגלות בכתב אחר. בכותבו להם ספרי תורה בכתב אשורי לכל קהל ישראל. מהרי״א שם כתב כי רבי אינו חולק אלא אומר : שכתב שהלוחות היו כתובים בו לא נקרא שמו אשורית על שעלה עמהם מאשור אבל מודה שהכתב הנהוג באומה מקודם שהיה כתב עברי נשתנה. ואף אם תאמר שחולק בזה אין דברי יחיד במקום חכמים כלום, דברים אלה נאמרו שלא בדקדוק שרבי אומר בפירוש ״בכתב זה נתנה התורה: ז״א כתב זה שבידינו הוא כתבו המקורי של התורה מעת נתינתה. וקבלת ר״א המודעי מסייעת לו לרבי. א״כ אינו יחיד וגם אם היה יחיד ראוי לפסוק כמותו בהיותו מכריע בין שתי הדעות ובהיותו מסדר המשנה שצרף ולבן כל הדעות המקובלות ומסורות.
מזה מתברר שרבי אינו חולק על קבלתו של רבי אלעזר המודעי שבכתב זה נתנה התורה, ומחלוקתם היא רק אם נשתנה כתב זה בזמן מן הזמנים שרבי סובר שנשתנה זמן ידוע ושוב החזירו עזרא לקדמותו ור״א המודעי אומר שלא נשתנה כתב זה כל עיקר. ולשניהם נקרא כתב זה אשורי על שם שהוא מאושר בכתבו וכן מסימים בתוספתא בדבריו של רשב״א משום ר״א המודעי ולמה נקרא שמו אשורי ע״ש שהוא מאושר בכתבו.
וכשתמצי לומר גם רבי יוסי לא אמר, שנתנה התורה בכתב עברי, שכן הוא אומר: ואעפ״י שלא נתנה על ידו נשתנה על ידו הכתב כלומר: נשתנה הכתב על ידו גם לשפת התרגום וגם לכל ספרי התורה של היחיד, שעד ימי עזרא היו נכתבים בעברית ורק ספרי התורה שבמקדש היו כתובים באשורית. ואלה היו נמצאים גם בבבל בידי ראשי העם ומורי התורה (ראה הריטב״א והכותב בעין יעקב מגילה ג׳) אבל ספרי התורה שהיו בידי היחידים ללמוד וקריאה וכן ספרי תרגום התורה נכתבו כולם בעברית. ומימי עזרא כתבום בכתב אשורי רבי יוסי מביא ראיה לדבריו מזה: שכל חכימי מלכא לא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעא, (דניאל ה׳ ח') למרות שבמלכות בבל ידעו לקרוא כתב ארמי שהוא כתב עברי ושפה ארמית. שהרי בכתב השטנה שכתבו הכותים למלך פרס כתבו כתב הנשתוון כתוב ארמית ותרגום ארמית, ורק דניאל היה בטוח בקריאתו בהיותו יודע שכתב מלאכי זה הוא כתב אשורי שבו נתנה התורה.
ועוד מביא ראיה לדבריו מדכתיב וכתב לו את משנה התורה כתב הראוי להשתנות זאת אומרת: להשתנות בכתיבתו בספרי למוד וקריאה שביד כל העם מכתב ליבנואה בצרוף שפת התרגום. וספרי הקודש של הצבור לכתב אשורי ולשון הקדש דוקא.
ובדבר שם כתב אשורי, סובר ר׳ יוסי שאץ צורך להוציאו ממשמעותו הפשוטה, אלא נקרא שמו אשורי על שם שעלה עמהם מאשור מראשית עלית אבי האומה מאור הכשדים כשם שעלה עמם העברית שהיתה מדוברת בעבר נהר פרת, דבר זה מבואר יותר בירושלמי: אמר ר' יונתן דבית גוברין. אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, עברי יש לו לשון ואין לו כתב בחרו להם כתב אשורי ולשון הקדש. ולמה נקרא שמו אשורי שהוא מאושר בכתבו. אמר ר׳ לוי: על שם שעלה בידם מאשור (ירושלמי מגלה א׳ ט׳ וסוטה ז' ב׳) מאמר זה מתאמת מדבריו של אליקום אל רבשקה; דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנו (מלכים סי׳ י״ח) מכאן ראיה ברורה כי במדינת אשור דברו ארמית ולא אשורית אולם מאמרם השני עברי יש לו לעוון ואין לו כתב מתפרש בהכרח שאין לו כתב משובח (ראה מאור עינים מאמר ימי עולם פ׳ נ״ו) והוא כתב העברי שנמצא בנהר השלח שבירושלם. וקרוב לשער שהוא מזמן חזקיהו המלך במלחמתו עם סנחריב מלך אשור, ראה בספר: La bible et les decauvertes modernes ובספר שכיות המקרא ד׳ קנ״ה, ציור 683, וד׳ קס״ה ובאוצר ישראל, 229 v.i v. p, מערכת כתב כתב זה נמצא טבוע על שקל ישראל ראה מאור עינים שם) ומתקבלת על הדעת השערתו של המ״ע שאותיות ש״ד הטבוע ממעל לצנצנת הם ר״ת של שקל דוד ובכן יוצא שגם בימי דוד השתמשו בכתב עברי על המטבעות וכן השתמשו בכתב זה בחותמות שבימי מלכי ישראל (ראה שכיות המקרא ד׳ קנ״ה ציורים 90־89־88־6 ובדברי ימי ישראל לד״ר גראטץ ח"א ד 408) ובמטבעות והוא הוא הכתב העברי שנקרא כתב לבונאה וכפי רש״י כתב עברי שמעבר הנהר הרי שכתב עברי היה נמצא קודם מתן תורה, אלא שלא היה כתב משובח ונאה. ואבות האומה בשעה שבחרו להם לשון העברי לשפתם הלאומית בהיותה לשון הקדש בחרו להם לספרותם הכתב האשורי לפי שהוא מאושר בכתבו והניחו להם את הכתב העברי לשמושם המסחרי והלמודי. וכן אומר הרמב״ם בתשובתו ואסור לכתב בכתב אשורי שבו נתנה התורה באמת אלא כתבי הקודש בלבד. ומעולם לא זזו ישראל להיותם נשמרים מזה (ראה מ״ע שם נ״ח משם מהר״מ אלאשקאר).
תקנת עזרא היתה איפוא להתיר כתב האשורי גם בספרי למור ותרגום התורה ואין בזה חדוש ושנוי, כי מן התורה לא נאסר השמוש בכתב אשורי אפילו לדברים של חול אלא שישראל נהגו קדושה יתירה בכתב זה ויחדוהו רק לכתיבת ספרי הקדש שבמקדש ובשפתם העברית. ועזרא אשר קבל עליו התפקיד הגדול והנכבד, כי עזרא הכין לבבו לדרוש תורת ה׳ ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט. (עזרא ז׳ י׳) ובהתאם לתפקידו זו תקן שיהיו קורין בתורה גם בשבת במנחה וגם בשני ובחמשי, ולהשלים תפקידו שנה את המנהג הקדום שלא לכתוב אשורית אלא כתבי הקדש של הצבור, והתיר להם לישראל לכתוב באשורית גם ספרי למוד ותרגום, כדי שיהיה ספר התורה בקדושתו המקורית נמצא בידי כל העם ונקרא בפי כל העם בכתבו המקדש.
שנוי מנהג זה, אעפ״י שאין בו אסור, היה נראה לישראל שבאותו הדור כחלול הקדש ולא הסכימו להתירו, אלא אחרי עדות נביא שהעיד להם נחיצותו להרבות דעת התורה בישראל, וזו היא לדעת ר״י פרושה של הקבלה הקדמונית שהעיד להם שתכתב התורה, (גם בספרי למוד ותרגום של יחיד באשורית, ובכיוון זה מתפרשים דברי מר זוטרא: בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש זאת אומרת בתחלה נתנה התורה לכל העם בכתב עברי ולשון הקדש, זאת אומרת בתחלה נתנה התורה לכל העם בכתב עברי וחזרו ונתנו להם (לכל העם) בכתב אשורי ויבררו ישראל לכתוב ספרי תורתם והניחו כתב עברי להדיוטות ולכותים (ראה הריטב״א והכותב בעין יעקב מס׳ מגילה ב) ורב חסדא מפרש: מאן הדיוטות כותים ומאי כתב עברית לבונאה, כלומר כתב העברי הוא כתב חלוני קדום בישראל שהוא מורשה להם מאבותיהם שבארם וכפרוש מהרש״א שנקרא כתב לבונאה. על שם לבן שהיה אף הוא מעבר הנהר (סנהדרין שם) ובכתב זה שהיה כתב הדיוטי לישראל כתבו ספר התורה לכותים כדי להבדיל מקדושת ספר התורה הכתוב בכתב אשורי המקודש שמאושר בכתבו ושנתנה בו התורה. ועל כל פנים אם גם נניח, שרבי יוסי ור״נ ומר זוטרא סוברים שנשתנה הכתב בימי עזרא הואיל ואין ראיות חזקות ומכריחות לדבריהם והואיל והם באים לקיים שנוי הכתב שהמציאות והסברא מתנגדים לו ולעמתם קבלת ר״א המודעי היא קדומה ומסורה מפי רב לתלמידיו ומבוססת על ראיות מכריחות מווי העמודים שהם בצורתו אשורית ומהכתוב שנאמר ואל היהודים ככתבם וכלשונם, שמוכח שהיה ליהודים כתב ולשון מיוחד, להם לבדם, והוא ודאי כתב אשורי ולשון עברי, והסברא והמציאות גם כן מסיעים לו שהרי כתב אשורי הוא בידינו היום ולא נשתנה לכתב אחר למרות אלפי שנות גלות ואלפי גלגולים מארץ לארץ מעם לעם וממדינה למדינה, והואיל וגם רבי המאסף ומברר כל דברי התנאים שקדמוהו אומר גם הוא שבכתב זה נתנה התורה להם שומעים והלכה כמותם. וכן פסקו רה״ג והרמב״ם ״ידים פ״ד ורח׳ בפרושו (סנהדרין שם) מאור עינים )פ׳ נח( הרדב״ז )בתשובותיו ח״ג סי׳ קמ״ב) הריטב״א והבונה בעין יעקב (מגילה ג') ולהם שומעים שאמרו כהלכה.
סכום: כתב הלוחות הראשונים והשניים, וספרי התורה שכתב משה לפני מותו ומסרו אל הלוים למשמרת ולעדות לבני ישראל, נכתבו בכתב האשורי שהיה מורשה לישראל מאבותיהם הראשונים שבמדינת אשור ומיוחסת לאשור מבני שם.
כתב אשורי התיחד לישראל רק לכתבי הקדש שהם קנינם של צבור ונועדים לקריאה בצבור ונשמרים בקדושה מעולה ביד מורי העם ותופשי התורה.
כתב החלוני שבו השתמשו ישראל לכתבם המסחרי והמדיני בזכרונותיהם ומטבעותיהם היה כתב העברי שגם הוא היה מורשה להם מאבותיהם שמעבר הנהר, ובכתב זה העתיקו את התורה לכותים שהתישבו בארץ ישראל אחרי שהגלה מלך אשור את ישראל מארצו והושב הכותים במקומם. בימי עליתם של ישראל מגלות בבל ועם תקנתו של עזרא לקרוא בתורה בשבת במנחה ובשני וחמשי תקן עזרא על פי עדותו של נביא לכתוב התורה גם ללמוד וקריאה בידי כל העם וגם בתרגומה הארמי בכתב אשורי. אחרי גלות ישראל מארצו בררו להם כתב אשורי ולשון הקדש לכתבי הקדש וכל המצורף אליהם בהלכה ואגדה והזניחו לגמרי את הכתב העברי אבל בחרו להם בכל מקומות גלותם כתב אחר שהוא נגזר בעקרו מכתב האשורי אבל שונה ממנו לגמרי וכתב זה שמש להם לכתבם המסחרי והמשפחתי ומעולם לא זזו ממנהג זה מכתב חלוני זה הוא הנקרא בפי' הפוסקים כתב פרובינציאל או כתב משיטא. (ראה א"ה סי' קכ״ו סעיף א׳).