סימן יב

(לאו״ח סי׳ שט״ו)

פתיחת השמשיה או המטריה בשבת או ביום טוב:

 

נשאלתי אם מותר לפתוח ולסגור השמשיה בשבת ויום טוב.

תשובה: שאלה זו נפתחה בגדולי הפוסקים האחרונים ז״ל הללו אוסרים והללו מתירים, ואם אמנם מכיר אני את ערכי שאין אני כדאי להכניס את ראשי בין הרים גדולים ולהכריע ביניהם, אחרי שנשאלתי לחות דעתי מצאתי חובה לעצמי לברר וללבן הלכה זו בעזרת ה׳ החוק לאדם דעת ובה׳ אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

גרסינן במסכת שבת (קל״ח א׳): טלית כפולה לא יעשה בשבת ואם עשה פטור אבל אסור, ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה, ע״כ.

בפירוש הלכה זו נחלקו הראשונים ז״ל, הרי״ף סובר: שלא התירו לנטותה לכתחילה אם כרוך עליה חוט או משיחה אלא כשאין בגגה ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, אבל אם יש בגגה טפח אפילו אם כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה, והרמב״ם ומרן ז״ל פסקו כמותו (או״ח סי׳ שט״ו סעיף י״ג מג״א שם ס״ק י״ב) והרא׳׳ש ז״ל פוסק דאפילו אם יש בגגה טפח ואפילו היתה כרוכה כולה, מותר לנטותה ביום השבת, כשהיה עליה חוט או משיחה מערב שבת, דכריכת חוט או משיחה לפותחה על ידם עושה אותה כאלו היתה פתוחה מערב שבת הלכך מותר לנטותה בשבת.

ועוד גרסינן בעירובין (ק״ב א׳) הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובלילה בעו אוירא, אתא לקמיה דרב אמ״ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח, למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי ע״כ.

והנוב״י (מהדו״ת או״ח סי׳ ל׳) הקשה דברי הרי״ף דהוו סתראי, דבפרק תולין פסק: אם גגה רוחב טפח הוא אהל קבוע, ובפרק כל הכלים הביא הך דינא דבודיא ככתבה וכלשונה שמותר לפותחה למחר משום דהוי כאהל אעפ״י שרחבה כמה טפחים, ולתרץ זאת יצא לחלק שבדין טלית כפולה שבפתיחת הטלית גגה ומחיצותיה נעשים כאחת אם יש בגגה רוחב טפח נקרא אהל קבוע ואסור, ואם אין בו רוחב טפח פטור אבל אסור ובזה מהני כריכת חוט או משיחה להתירו, אבל בדין פרישת בודיא שהמחיצות קבועות ועומדות, ופרישת הבודיא אינו עושה אלא אוהל שעל גבי מחיצות ולכן מותר לנטותו בשבת כל שהיה פתוח טפח אפילו אם יש בגגו יותר מטפח. ומזה יצא לדייק בדין השמשיה שהואיל ובפתיחתו עושה אותה אהל גמור בגגה ומחיצותיה וכיון דיש בגגה רוחב טפח אסור מדאוריתא, עכת״ד. ואין דבריו מחוורים לע״ד: שהרי יסוד חדושו זה הוא מסתירת דברי הרי״ף אהדדי, ומתוך הנחה זו שלא התירו להוסיף אהל ארעי לאהל קבוע, אבל לע״ד אין זה מוכרח, ואדרבה מצינו שגם לאהל קבוע מותר להוסיף אהל ארעי, וראיה לזה ממ״ש (עירובין שם): הני כיפי דארבא בזמן שיש בהם טפח אי נמי אין טפח ואין בין זה לזה שלשה טפחים למחר מביא עליהם מחצלת ופורש עליהם, מאי טעמא מוסיף על אהל עראי הוא ושרי, ע׳׳כ. ודין זה פסקו להלכה מרן ז״ל (שם סי׳ שט״ו סעיף ב׳) וכתב: עצים שתוקעים בראשם וכו׳ מותר לפרוס בשבת מחצלת עליהם דהוה ליה תוספות אהל ארעי ושרי, ע״כ. הא למדת דמותר להוסיף אהל עראי אפילו לאהל קבוע, שהרי כיפי שיש טפח ברחבם ודאי שדינם כאהל קבוע, ואעפי״כ מותר להוסיף עליהם אהל עראי, ומעתה מתורצת הסתירה בין פסקי הרי״ף, שבדין טלית שהיתה כולה כרוכה ובא לנטותה בשבת אם יש בגגה טפח אעפ״י שהיה כרוך עליה חוט או משיחה אסור לנטותה, דהטייתה היא עשיית אוהל, אבל בדין בודיא וכיפי דארבא, הואיל והיה בהם רוחב טפח, האוהל ישנו במציאות מערב שבת ובפרישתה אינו עושה אלא תוספת אוהל ארעי, ולכן מותר לפורשה בשבת. ולפי״ז יוצא בשמשיה שיש חוט או מכשיר עשוי לכך לפתוח ולסגור, לדעת הרא׳׳ש ודעימיה, אפילו אם היתה סגורה כולה, ואפילו יהיה בגגה טפח בפתיחתה מותר לפתחה בשבת, ואפילו לדעת הרי״ף והרמב״ם ומרן מותר לפותחה, הואיל והיא תמיד פתוחה ברוחב יותר מטפח בראשה, ודמי לדין בודיא וכיפי דארבא.

אולם אחרי ההתבוננות נראה שאין הנדון דומה לראיה, דלא התירו בבודיא וכיפי דארבא או בטלית כפולה שכרוך עליה משיחה לדעת הרא״ש אלא כשהיתה מוטה מערב שבת למעלה ובשבת באים לפרוש או לנטות אותה, ולכן מהני כריכת חוט או משיחה להרא״ש, או פתיחת טפח גם להרי״ף ודעימיה, אבל בשמשיה שהיא עומדת בארץ וראשה למעלה ובשעה שמרים אותה ופותחה על ראשו הוא עושה אותה אהל בזה אסור לכל הדעות, וראיה גדולה לדבר מדין סיאנא שאם יש ברחבו טפח אסור אע״פי שהוא פתוח טפח (שבת קל״ח ב׳), וכן פסק מרן ז״ל: כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניח בראשו אפילו בבית משום אהל (או״ח סי׳ ש״א סעיף מ׳) והוא הדין לשמשיה אע״ג שהיא פתוחה טפח מע״ש כיון שלא היתה משמשת לאהל עד שהרימה ונתנה על ראשו דמי לסיאנא ואסור מדרבנן משום עושה אהל עראי בתחלה.

סעיף ב. היתר איסור דרבנן משום צערא או הפסד:

בתפארת ישראל (בכלכלת שבת) פלפל בחכמה בשאלה זו, ובכלל דבריו דברינו, ולבסוף העלה להתיר פתיחת השמשיה בשבת ויום טוב, משום דכיון דעשית אהל עראי בשבת אסור רק מדרבנן שומעים להקל, מטעם דבמקום צערא לא גזרו רבנן, וכמ״ש (בס׳ ש״א סעי׳ י״ג) בדין מוך שהתקינה לנדתה, ע״כ.

ואין דבריו נראים לע״ד, דמה שהתירו לאשה לצאת במוך שהתקינה לנדתה, הוא: משום דכיון שמצטערת בהם והוא נדבק בגופה נעשה מוך זה במלבושה הצריך לגופה (עיין שבת דף ס״ד ותוד״ה ובמוך), תדע שהרי הוצאה היא איסור מדאורייתא, ולא היו מתירים איסור דאורייתא משום צערא.

ואפשר היה להביא ראיה לדברי התפארת ישראל מדין גונח שהתירו לו לינוק חלב בשבת, משום שהוא מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן (עיין כתובות ס.׳) אולם גם מזה אין ראיה להתיר, שהרי בדין גונח עצמו כתב מרן דיש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינוק מן הבהמה (או׳׳ח סי׳ שכ״ח סעיף ל״ג), וצער של גשמים או של חמה ודאי שאינו גדול יותר מצער של רעב.

והתפארת ישראל כתב עוד נמוקים להתיר באסור זה שהוא דרבנן משום פסידא דמלבושים ומשום כבוד הבריות לילך בבגדים מלוכלכים, ואם תמצי לומר שלא ילך אין לך צער גדול מזה, וכמש״כ התוס׳ (שבת נ׳: ד״ה בשביל).

ולע״ד איני מוצא סיפוק בנמוקים אלה להתיר, לפי שבאמת אין כל המלבושים נפסדים מסבת הגשמים ואין האדם מתבזה כשבגדיו רטובים בימי הגשמים, אמנם יש שהגשמים שוטפים במדה מרובה ומפסידים את המלבושים וחודרים עד הבשר אבל בזמן כזה כל בני אדם נמנעים מלכת ברחובות אפילו בחול, ואין כל סברא להתיר אפילו איסור דרבנן מפני כך.

אולם אעפ״י שלדעתי אין מקום להורות היתר בדין פתיחת השמשיה ופריקתה בשבת ויום טוב, הואיל והתפארת ישראל מתירו אין אנו יכולים למחות בידיהם של הנוהגים היתר במקום המעורב, אבל ברשות הרבים גמור אסור לכל הדיעות מדין הוצאה שהוא אסורא דאורייתא ובכל איסור דאורייתא אין להורות היתר לכתחלה אפילו בדאיכא באיסורו צערא ופסידא וכבוד הבריות.