* תשובה זו הודפסה גם במהדורה החדשה של שו״ת ״שושנים לדוד״ להרה״ג דוד צבאח זצ״ל בשנת תש״ס [בחלק הנקרא: קובץ תשובות חדשות, עמוד 6].
| ג. צורות רקומות על הבגד
אבל לע״ד לא נראה כן, דבאמת צורות האריות שעושים בזמננו על הפרוכת, הן רקומות על בגד הפרוכת בחוטי צמר או משי וכדומה, עד שהן בולטות על הבד, וזה בגדר בולטת ולא שוקעת. תדע מדכתב הרמב״ם ז״ל: ״הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן… אבל היתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין, כגון הצורות שע״ג הלוחות והטבליות, או שרוקמין על הבגד, מותרות״ (הלכות עכו"ם פ״ג ה״י). דוק ותשכח שצורה שוקעת, היינו צורות של סמנין, וזהו פירוש שרוקמין על הבגד, כלומר שמציירין על הבגד בסמנין, שפעולה זאת כאשר נעשית על הבגד נקראת רקמה, ראיה לזה מדכתיב; ״שלל צבעים רקמה״, ותרגם יב״ע: ״בזת ציורי צבעונין על צוריה״ (שופטים ה,ל). מכאן שרקמה היא ציורי סממנין ולא רקמת חוטים שעל הבגד.ובאמת הגירסא הנכונה שבדברי הרמב״ם שאורגין על הבגד (ראה הר׳׳ן ז״ל פ׳ כל הצלמים), וכן כתב הטור שאורגין על הבגד*, ומרן ז״ל דייק יותר וכתב ״שאורגים בבגד״ (יו״ד סי' קמא סעיף ד.) ואריגה על הבגד או בבגד, היינו שבמעשה האריגה מכניסים חוטים צבעוניים שבצרופם יוצאת צורת האריה משני צדדי הבגד או מצדו העליון לבד, ועכ״פ רק במעשה אריגה הוא שנקרא צורה שוקעת, אבל מה שעושים על הבגד מעשה מחט בחוטים צבעוניים נוספים, אין זה בגדר שוקעת אלא בולטת ממש. ואם כן אין היתר לזה אלא ממ״ש הש״ך דמ״ש מזלות אסורים, היינו כל י״ב מזלות ביחד. אולם סברא זאת אינה מוסכמת, כמו שנבאר להלן. |
| ד. צורות בהמות וחיותוהנה הרשב״א ז״ל כתב: ״שאלת אם מותר לעשות צורת אריה בלא לשון חרותה על טס של כסף״ וכו'.
תשובה:
אני אומר דאין חשש, ואפילו לא עשו לו אחרים, אלא שעשאו ישראל, ואפילו בולט,לפי שאין במשמשי מרום דמות אריה עומד לבדו, ולא נשר ולא שור, אלא שפני חיות המרכבה דמות ד׳ פנים אלו, והעושה צורת פנים כצורת החיות, שעושה לה דמות ד׳ פנים אלו הרי זה אסור, אבל אחת מהן לבד לא וכו', ולפיכך צורת אריה ונשר ושור, כל אחת לעצמה מותר לעשותה וכו, הלכך אפילו בלשון ואפילו בולט מותר, וכל שכן בשוקע, שאין לך אסור בשוקע״ (תשובות הרשב״א סי׳ קסז).
ובודאי שזו היא תשובת הרשב״א שציין הש״ך. תשובה זאת הביאה מרן הב״י [סימן קמ״א בבדק הבית] והוסיף עלה: ״ואני מצאתי בתשובת חכמי קטלוניא האחרונים שהרשב״א חזר בו״.
והמהרי״ט ז״ל נשאל על אבן חדא בהיכל בית הכנסת מצוירת בה צורת ארי בולטת, וכתב בתשובתו שאם אמנם הרמב״ם מתיר בכל הצורות חוץ מצורת אדם, הרי יש מחמירים בזה, וכמו שהביא הר״ן פרק כל הצלמים וכו, דשאר כל הצורות בולטות אסורות, בין לעשותן ובין לקיימן, וא״כ צורת אריה זאת הבולטת אסורה לדעת הרמב״ן (מבי״ט ח״א סי׳ ל).
מכאן למדנו דהר״ן ז״ל ס״ל דכל הצורות אסור לעשותן, בין בולטות ובין שוקעות, ולקיימן ־שבמדור העליון אסורות בין בולטות ובין שוקעות, ושבמדור התחתון – בולטות אסור לקיימן משום חשדא, שוקעות דליכא חשדא מותר. זהו על דרך פירושו של רבינו, והר״ן הכריע כדעתו (הר״ן פרק כל הצלמים). |
* במהדורת ״מכון ירושלים״: ״אבל בשוקעת כאותה שאורגין בבגד״.
| וזו היא דעת רבינו אליקים ז״ל דכתב: ״הא דתנן כל הפרצופים אסורים חוץ מפרצוף אדם, לא דוקא וכו׳, ועוד יש לומר דוקא אביי הוא דמוקי לה הכי, אבל אנן קיי״ל כרבא, אלמא במוצא מותרין, בעושה אסורין, ובמכלתין אוסר לעשות אפילו צורת בהמה וצפור וחגבים ודגים, שנאמר [דברים ד,יז]: ״תבנית כל בהמה אשר בארץ״ (מרדכי פ׳ כל הצלמים סי׳ תתמ).וכיון שכן, אעפ״י שהרמב״ם סובר להתיר בשאר הצורות, ראוי לחוש לדעת הרמ״ה והר״ן ז״ל, שסוברים לאסור בולטות מדין חשדא, ולפי מה שכתבנו שצורות אריה שרוקמים על הפרוכת דינן כצורות בולטות, אסורות גם לעשותן וגם לקיימן להרמ״ה משום חשדא, ולרבינו אליקים מדינא של תורה, מדכתיב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל… תבנית כל בהמה אשר בארץ״ [שם טז,יז].ה. צורות בבתי הכנסת
׳׳השיב רבינו אפרים לרבינו יואל על צורות עופות וסוסים שציירו בבית הכנסת, ששאלת אם מותר להתפלל שם, והשיב: צורות עופות וסוסים אין העכו״ם עובדים להן, אפילו כשהן תבנית בפני עצמן, וכ״ש כשהם מצויירים על הבגדים, ותנן: כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם, ומוקי לה במוצא דוקא לרבי יהודה, אבל לרבנן אפילו פרצוף אדם מתירין במוצא, הלכך אין כאן בית מיחוש.
ורבינו אליקים פירש: הא תנן כל הפרצופים מותרים וכו׳, היינו בעושה, כדמתרץ אביי, והאי כל לאו דוקא, אלמא במוצא מותרים, בעושה אסורין, ובמכילתין אוסר לעשות אפילו פרצוף בהמה וצפור ודגים, שנאמר: ״תבנית כל בהמה אשר בארץ״, ועפ״י הראיות האלה צוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בביהכ״נ. והמימוני כתב: ״אין איסור לנוי אלא צורת אדם בלבד וכו, צורת בהמה ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורת אילנות ודשאין וכיוצא בהן מותר לצור״. |
ור״מ כתב: נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה הם עושים אם לאו? השבתי: נראה לי דלא יפה הם עושים, מתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים, מיהו אין כאן איסור משום ״לא תעשה לך פסל״, דהא מסקינן בפרק כל הצלמים שאני ר״ג דאחרים עשו לו וכו׳, ונ״ל דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעונים״ וכו׳ (מדרכי פרק כל הצלמים סי׳ תתם).מדבריו למדנו דיש שלש דעות בדין זה:א. דעת רבינו אפרים לאסור עשיית צורות חיות ועופות, אבל אם אחרים עשו, אעפ״י שהן בולטות מותר לקיימן.ב. רבינו אליקים פסק כדעת רבינו יואל, שאסור דוקא לעשות, אבל הוא מוסיף לאסור גם בקיומן של צורות אלה שנעשו בשביל ישראל לקבעם כביהכ״נ.ג. דעת הר״מ היא: שאין איסור לעשות צורות של חיות ועופות וכדומה, אפילו אם הן בולטות, אולם בבכיהכ״נ לא יפה לעשות ולא לקיים, משום שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים.וקרוב הדבר לומר שגם הרמב״ם ורבינו פרץ מסכימים לדעה זאת, שהיא מוסברת בטעמה. וכמו שנבאר להלן.תשובת רבינו אליקים ז״ל הובאה בהגהות אשר״י בנוסחא אחרת: ״מעשה בקולוניא שציירו בחלונות של בית הכנסת צורות אריות ונחשים, ושאלו להר״ר אליקים והשיב דאסור לעשות שום צורה שלא להתלמד, וגם כיון דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, ויהיה נראה כמשתחוה לאותן צורות, וכשהיה אבא מרי נער היו מציירים בבית הכנסת צורות אילנות ועופות ודן לאיסור. השתא איתברר לן דכולהו אסור בעשייה וכו׳, ובעשו לו אחרים, מותר מן התורה, ואסור מדרבנן (הג״א מא״ז פרק כל הצלמים סי׳ ה).
| מכאן יוצא שמ״ש במרדכי בשם רבינו(יקיר) [אליקים] הוא מהטעמים המבוארים בהג״א, והיינו משום דאסור מדרבנן לקיים צורות אלה אפילו אם עשו אותם אחרים, ועוד זאת משום שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר (ציורים שאינם בולטים נקראים חציצה לענין זה), ושלא יהיה נראה כמשתחוה לצורות אלה. |
מכל האמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת כשמלה, לאסור קביעת צורות של חיות, בהמות ועופות בבית הכנסת לדברי הכל, שגם הרמב״ם ודעמיה לא התירו אלא בנעשות לנוי בבתים ובחצרות, אבל לא בבית ה׳ ובחצרותיו שהם נועדים להשראת שכינה ולדבקות בתורה ועבודת ה׳.
| ד. חשדא דרבים גרסינן התם: ומי חיישינן לחשדא, והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, דאוקמי ביה אנדרטא והוו עיילי ביה, אבוה רשמואל ולוי ומצלו בגויה ולא חיישי לחשדא ? רבים שאני(ע׳׳ז מג,ב, ובשינוי בר״ה כד,ב).מכאן נובע פסק רמ״א ז״ל: ״ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא״ (יו״ד סי׳ קמא ס׳׳ד). אבל המבי״ט חולק על זה דכתב: ונראה כי אף לדעת הרמב״ם ז״ל אסור בבית הכנסת, דאיכא חשדא טפי משאר מקומות וכו׳, וכמ״ש המרדכי בשם רבנו אליקים ז״ל, ואין צורך לחלק חלוקים הרבה בין זה לההוא כנשתא וכו׳. דהתם שאני דאנוסים היו בדבר וכמ״ש בערוך (ערך אנדרטא) שגזר המלך והעמידהו על כרחם של ישראל, וכשבטלה המלכות סלקוה (מבי״ט ח׳׳א סי׳ ל). |
וכן כתב בשו״ת דברי יוסף. אולם הפתחי תשובה השיג עליו וכתב: ״לא נראה כן מדברי הגמרא וכו׳ דפריק רבים שאני ע״ש, מבואר להדיא דעיקר ההיתר משום רבים שאני, ואפשר ליישב ולכן יש להחמיר״.
ובאמת קושיא מעיקרא ליכא, דהמבי״ט ורבינו אליקים סברי דבביהכ״נ אפילו שהוא מקום רבים וליכא חשדא, מכל מקום אסור משום כבוד וקדושת המקום, ואדרבא משם ראיה דאע״ג דיש להתיר מטעם רבים שאני, בכל זאת לא התירו אלא כל זמן שהיו אנוסים בדבר, וזה שדקדק המבי״ט וכתב: וכשבטלה המלכות סלקוה, מכאן שלא אהני היתרא דרבים שאני אלא בשאר מקומות או בביהכ״נ בשעת אונס מלכות, אבל שלא בשעת אונס אסור לקיים, וכל שכן לעשות צורות חיות, בהמות ועופות. וכדכתבו רבינו אליקים והר״מ במרדכי, וכן כתב מרן ז״ל בתשובותיו: ״ואפילו להרמב״ם נראה לאסור, דעד כאן לא שרי אלא בצורות שבבתים, אבל בבית הכנסת אפשר דמודה דאסור משום חשדא, ואע״ג דרבים נינהו, נראה דלא חש לההוא תירוצא וכו׳, ואפילו מי שרצה לומר דרבים שאני מודה דמבוער הדבר, וכו׳. ומטעם אחר נמי אסור לדעת הרמב״ם שכתב בתשובה: הבגדים המצויירים אעפ״י שאינן בולטות, אין נכון להתפלל נגדם, כדי שלא יהיה מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו״(אבקת רוכל סי׳ סג).אולם עומדים לנגדנו דברי מרן ז״ל בתשובתו סמוך ונראה, דנשאל על בגד משי דאורגים בו מיני ציורים, אם מותר לעשות ממנו פרוכת לפני ארון הקדש, ואסיק לדינא: ״אם כן כך נראה לי לשים פרוכת זה כמו פרוכת אחר, כיון שהוכחנו שאין בו חשש איסור מפני הצורות, הלכך שרי ושפיר דמי לאתנוחי קמי היכלא" (אבקת רוכל סי' סו).והנה תשובה זאת סותרת בכל דבריה לתשובתו הקודמת (סי׳ סג), והרבה יגעתי לתרץ שתי תשובותיו דסתרי אהדדי, ולא עלה בידי ליישבם. ומ״מ מכיון שמרן ז״ל פסק להלכה לאסור צורות חיות ועופות בביהכ״נ, והביא דברי הרמב״ם והרא״ש שמדבריהם מוכח שגם בגדים מצויירים בצורות אסור להעמידם בבית הכנסת נגד המתפללים, והביא עוד תשובת מהר״מ פדואה ולא העיר עליה (שם סי׳ סה), ומכיון שבבד״ה אחרי שהביא תשובת הרשב״א להתיר כתב מצאתי וכו׳, שחזר בו ־ מכאן שחזר בו מתשובתו בסי׳ סו, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.
| כללא דהאי דינא הוא:אסור להעמיד בבית הכנסת איזו צורות שהן, אפילו אם הן שוקעות או מצויירות באריגי הפרוכת, ואין צריך לומר אם הן בולטות, כתרי טעמי:א. מדין ״לא תעשה לך פסל תבנית כל בהמה״.ב. משום שמסיחים את דעת המתפללים מתפלתם, ומשום שנראים כמשתחוים לצורות. ואיסור זה הוא לדברי הכל, וכמ״ש מרן ז״ל בתשובתו (אבק״ר סי׳ סג).
ושבח אני את קהלות הקדש של עדות הספרדים בכל מקומות גלותם, שנמנעו בהחלט מלהעמיד איזו צורות שהן בבית הכנסת, ולא העמידו פרוכיות כאלה שיש בהן צורת אריות.
את זאת אני אומר לברורה של הלכה, אולם היות ומנהג זה של ציורי שתי תמונות אריות משני צדי עשרת הדברות, נהוג אצל קהלות הקדש של האשכנזים, בידיעתם של הרבנים הגאונים שעמדו ועומדים בראשה, עלינו לבקש צד של זכות והיתר. ונראה לומר שטעמם ונמוקם עמם משום דכיון שצורות אלה נעשות משני צדדי לוחות הברית, כאלו להחזיק ולחזק אותם, אין בזה כל איסור, לא מצד חשדא וגם לא מצד בטול כוונת התפלה.
ואמינא לה מדתנן: ״שאל פרוקלוס את ר״ג וכו׳, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי וכו׳, אמ״ל אני לא באתי בגבולה אלא היא באה בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרוריטי, אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר״ וכו׳ (ע״ז מד,ב).
ונראה דשלשה טעמים שנזכרו במתניתין הוא לקושטא דמילתא, אבל באמת כל אחד מהטעמים סגי להתיר, וכן מוכח מדברי הטור שכתב: ״מרחץ שאליל עומדת בחצרה, מותר לרחוץ בה, שאין המרחץ נעשה
| בשבילה אלא היא נעשית לנוי למרחץ״ [סימן קמב]. ודברי הרמב״ם ומרן ז״ל מגומגמים וצריכים פירוש (עיין לח״מ ה׳ ע׳׳ז פ׳׳ז הי׳׳ח, וש׳׳ך יו׳׳ד סי׳ קמב ס״ק לא). והנה הגר״א בבאורו כתב: הגירסא במתנ׳ וכו׳, והוא טעם על מ״ש שהוא לנוי ולא לעובדה (שם ס׳׳ק לב). ולפי״ז מתניתין הכי מתפרשת, דכולהו טעמים הם דבר אחד, ומ״ש דבר אחר ואם נותנין וכו׳, הוא פירושה דטעמא קמא שהיא נוי למרחץ, אלא שאם דרך עבודתה בכך, הרי שהמרחץ הוא נוי לה שיעבדו אותה כדרך עבודתה, וכן מוכח מדברי הירושלמי: מאי כדון, את שהוא נוהג בו משום אלוק אסור, ואת שאינו נוהג וכו׳ מותר(פרק כל צלמים ה׳ ח, וכל דבר שעשוי לנוי לאחרים אינו נוהג משום אלוק, הואיל והנוי הוטפל לעיקר, ואין אלוק טפל לאחרים.עכ״פ מכאן למדנו לנדון דידן, שכיון ששני האריות שבצדי הלוחות הם עשויים לחזק את הלוחות בגבורה, סמל לישראל שהוא אריה ומחזיק בכל כחו את תורת ה׳, אין כאן מקום לחשדא ולא להסח הדעת מהתפלה, אלא אדרבה, יש מתחזקים באמונה ואהבה להקים את התורה וכל מצותיה ולהדבק בה׳ נותן התורה. ומטעם זה יש להתיר ציור ד׳ צורות: אריה, נמר, נשר, צבי, שהם מסמלים דברי התנא יהודה בן תימא: ״הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים״ [אבות פ״ה מ״ב], וכגון זה אין אסור חשדא ולא היסח הדעת מתפלה.
אין הדברים אמורים אלא לקיים מנהג זה במקום שנהגו, אבל קהלות הספרדים שלא נהגו בכך,
מצוה עליהם לשמור מנהג אבותיהם הקדושים, משום ״אל תטוש תורת אמך״ [משלי א,ח]. לפיכך מבקש אני את מעכ״ת להגיד בשמי לקהל קדוש של הגורג׳ים שבו מתפלל מעכ״ת, לגנוז פרוכת זאת ולא להעמידה עוד לפני ארון הקדש, ושכרם כפול מן השמים.
והנלע״ד כתבתי
בכבוד רב ובברכת התורה
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
|
|
