שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד -
עניינים כלליים סימן ג
מצות תוכחה
ב"ה, י"ב טבת חצר"ת, ת"א.
שלמא רבא ונהורא מעליא מן שמיא לכבוד ידידי הרב הגאון דרופתקא דאורייתא כמוהר"ר יוסף שפירא יצ"ו. הרב מוויניצא, רוסיה, ועתה רב בקהלתנו יע"א.
בתר דמסגינא בשלמא, הנני בא להשיב מאהבה על שאלתו שאלת חכם בענין מצות תוכחה שכבדני בה. והנה מעכ"ת בראש דבריו העמיד מערכה מול מערכה מאמרי רז"ל שנראים כסותרים ולעומת זאת דעות הראשונים בתירוצם. ומתוכם בא לכלל ספק באיכות מצות התוכחה בימינו שרבו העברינים ופורקי עול שאינם נשמעים לתוכחה אלא מלעיגים על המוכיחים, מזלזלים בכבודם וממשיכים בדרכם בעזות מצח. והשאלה עומדת מאליה מה עלינו לעשות כדי לקיים מצות תוכחה? אם מצווים אנו לחדול ממנה מדין מצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, או להפך לצאת בהתקפה החרמה ונדוי, להרחיקם מקברי ישראל ולא למול את בניהם וכו' כמ"ש ביו"ד סי' של"ד. ומעכ"ת בתבונתו הרבה בחר לו דרך שלישית להמשיך בדברי תוכחה, ואם לא ישמעו לנו, אנו את נפשנו הצלנו, ואותי בקש לחות דעתי הדלה בשאלה זו.
והנני נענה לאשר שאלני ואומר: שאלה זו מסתעפת לשלשה ענפים: א) מצות תוכחה ודרכיה. ב) חובת מחאה. ג) דרכי הכפיה.
א. עיקר מצות תוכחה
גרסינן בגמרא: ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין, מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו (ברכות ל"א). ועוד גרסינן התם: מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו תלמוד לומר הוכח תוכיח וכו', הוכיחו ולא קבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום. (ערכין ט"ז).
מכאן למדנו: א) שמצות תוכחה נאמרה לא רק לדייני ישראל ולרבניו אלא היא מוטלת על כל איש מישראל שבמדה שהוא מצווה לשמור ולעשות את כל מצוות התורה כן הוא מצווה באותה מדה עצמה למנוע את כל איש מישראל מעשות דבר חטא ועבירה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שלא נחטוא ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה (ספר המצוות מ"ע ר"ה) וכמו שכל אדם מישראל מצווה לשוב מעבירות שבידו ולחזור מדרכו הרעה כן הוא מצוה להשיב מחטא ועבירה את זה שנכשל בחטא בשגגה או בזדון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: שצונו להוכיח את החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה (סה"מ שם). והם הם הדברים שכתב בהלכותיו: הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך (ה' דעות פ"ו ה"ז) ובכלל, הלך בדרך לא טובה, הוא מי שרוצה לחטוא, כלומר בדרך המביאו לידי חטא ומצוה זו היא מחויבת על כל איש מישראל להוכיח את מי שעובר על מצות לא תעשה או אפילו על מתעצל ומבטל מצות עשה (ספר חסידים סי' ה') ובמנחת חנוך כתב: דחיוב התוכחה, לבד מצות עשה שבה עוד מתחייב בבטולה בעבירה על לא תעשה דלא תעמוד על דם רעך, ובעשה דוהשבותו לו לרבות אבדת גופו וכל שכן הצלה מן העברה שיש בה אבידת הגוף והנפש (מנחת חנוך מצוה ר"מ) וראויים הדברים למי שאמרם.
ומדברי הרמב"ן למדנו עוד שהנמנע מתוכחה נושא עליו חטאו של העברין, שהיה בידו להוכיחו, מדכתיב ולא תשא עליו חטא כלומר שיהיה עליו אשם כאשר יחטא ולא הוכחת לו, ולזה נוטה לשון אונקלוס ולא תקבל על דיליה חובה, זאת אומרת: שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו (הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ט י"ז).
וקראי מסייעי ליה להרמב"ן שנאמר: באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש. ובשוב צדיק מצדקו ועשה עוול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות כי לא הזהרתו בחטאתו ימות ודמו מידך אבקש (יחזקאל י"ג).
הרי לך מפורש שמניעת התוכחה להזהיר רשע מדרכו או אפילו צדיק מעיקרו שעשה עול ונכשל בחטא, מחייב את מי שהיה בידו להוכיח עונש חמור של שופך דמים כאמור ודמו מידך אבקש. ובדרך כלל כל הנמנע מתוכחה מסבה בלתי מצדקת נקרא רשע גמור (ערכין ט"ז תד"ה ענוה) והיינו משום שהוא נקרא מזיד ומקבל על עצמו עונש החוטא. ולעומת זאת המוכיח הוא בכלל מזכה את הרבים.
ב. גורמי התוכחה
גורמי התוכחה הם: א) מעשה מגונה שהוא כולל כל מעשה עבירה על מצות לא תעשה או בטול מצות עשה, הואיל וגם בטול מצוה ביד רמה ובזדון היא בכלל דבר מגונה, ולכן הרמב"ם בספר המצות דקדק וכתב, שלא נחטא ושלא נעזוב מאומנתו שימרה (מ"ע ר"ה) ובכלל מרי הוא גם בטול מצות עשה בזדון מסיבת מרי.
ב) הגורם השני הוא: מעשה שאינו הגון. ובדברי הרמב"ן ז"ל זה נקרא נבל ברשות התורה (הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ט א') וגם זה מחייב את כל אדם מישראל להוכיח את חברו למונעו מדבר שאינו הגון שנכשל בו.
אולם לא הרי דבר מגונה כדבר שאינו הגון, שבדבר מגונה שיש בו נדנוד של עבירה, התוכחה היא מצוה מחוייבת שהעובר בה בטל מצות עשה ולא תעשה וכמ"ש בפרק הקודם. אולם דבר שאינו הגון אינו מחייב במצות תוכחה ולא מטיל עונש על המנעו מתוכחה, אלא מחייב את כל האדם מבחינה לאומית דתית ומוסרית להיטיב את עצמנו ואת כל סביבתנו כדי שיתקיים בנו ועמך כולם צדיקים ויתקדש על ידי כל אחד ואחד מאתנו שם שמים ושם ישראל ותתעלה על ידי כך האנושיות כולה לרמת השתלמות מדותית ומוסרית הראויה ומחוייבת לכל אדם הנברא בצלם אלוקים.
ג) ויש עוד גורם שלישי שמחייב תוכחה והוא חטא שבין אדם לחברו שאין בו עברה על דברי תורה ולא דין תשלומי בשת, והיינו דמצערו בדברים שיש בהם הונאת דברים או במעשים דומים לו, כעובדא דרב הונא וחייא בר רב לרב הונא חזי דקא מצער לי מר (ערכין ט"ז). ותוכחה זאת מכוונת להסיר טינא שבלב הנעלב או המצטער הלכך צריכה להיות בנחת ובצנעא ולא בגערה ולא בפני אחרים, וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל: ונכנס בצווי זה שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש, ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו חטא. אבל אם חטא שבין אדם לחברו בחבלת הגוף או הפסד ממון הרי הוא ככל אסורים שבתורה ומחייב במצות תוכחה, גם את החובל והמזיק עצמו, וכ"כ במנחת חנוך דברים שבין אדם לחברו היינו שימחול לו, אבל אם חוטא לאחרים מותר להכלימו (מצוה ר"מ). אלה הם הגורמים המחייבים את כל אדם מישראל להוכיח את חברו ישראל למונעו מחטא ולהשיבו מן החטא.
ג. חובת התוכחה
גרסינן בגמ': עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. (ערכין ט"ז) מכאן מוכח דאפילו אם ידוע שלא ישמע תוכחה חייב להוכיח. ומגופא דבריתא מוכח כן, דדרשינן מהוכח לרבות אפילו מאה פעמים, וסתמם של דברים משמע דאפילו בעבירה אחת חייב להוכיחו אפילו מאה פעמים אע"ג שמתוך הנסיון התברר לו שאינו שומע תוכחה, וכן מוכח מדאמר ליה עולא לרבי סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי אמר ליה אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר (שבת נ"ה).
לעמת זאת מצאנו הלכה פסוקה האומרת כשם שמצוה לומר דבר הנשמע. כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ (יבמות ס"ה).
והנה ידידי הרה"ג יצ"ו שפירא הוא ושפירין מלוהי ובעינא דשפיר חזי אייתי לן דברי התוס' שהקשו כעין זה מדאמרינן בדוכתא אחריתי, מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, אלמא שבמקום שגלוי הדבר שלא ישמעו אין חובת תוכחה. ותרצו דהכא (סוגין דשבת) איכא ספק אי מקבלי כדאמר בסמוך: לפניהם מי גלוי? אבל היכא דודאי לא מקבלי אמרינן הנח להם מוטב שיהיו שוגגין (שבת נ"ה תד"ה ואע"ג).
ולע"ד אין תרוצם מחוור לי, דהא בעובדא דרבי סימון היה ברור לו דלא מקבלי ואפי"ה מדת הדין קטרגה ואמרה: לפניהם מי גלוי? והיינו משום שאין ידיעתנו מספקת לפטור אותנו מחובת תוכחה. שאם עשוי לשנות דעותיו ומה שלא קבל אתמול אפשר שיקבל היום, והלכך אע"ג שידענו שלא יקבלו חלה מצות תוכחה.
תו אייתי לן תירוץ הר"ן, שמ"ש בערכין מצות תוכחה עד שיכנו ויקללנו הוא ליחיד אבל לרבים לא, ומאי דאמרינן בשבת לוכחינהו מר וכו' התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח פעם אחת (הר"ן יבמות ס"ה) וגם תירוץ זה מופרך לע"ד שא"כ נצטרך לפרש שמ"ש מצוה או חובה לומר דבר שאינו נשמע הוא שלא לאומרו פעמים הרבה. אבל משמעות מצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא שלא לאומרו כלל כעין מה שאמרו מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
ואל השלישי לו בא תירוצו של החנוך שכתב: מה שארז"ל עד כדי הכאה, כלומר: עד שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח, ומ"מ אם יראה המוכיח שאין בדבריו תועלת נמצא מתוך גודל רשעת החוטא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שמא יעמוד עליו ויהרגנו אינו חייב במצוה זו, דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. (חנוך מצוה ר"מ).
ורבנו יהודה החסיד הוסיף וכתב: מי שיודע שלא יקבלו דבריו אין להוכיחו, ואשר אמרו עד נזיפה מדבר כשהבן מוכיח את האב, או האם את הבן או אחיו. כלומר עד היכן תוכחה. כיצד דברים קשים יש לו לדבר עד שיכה או עד קללה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שידבר לו קשות כל כך לפי שלבו גס בו ואוהבו רק דברים קשים אינו יכול לסבול משיכהו או ינזוף בו או מקללו יניח אותו מלהוכיחו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו ואם יתכוון להכעיסו יעשה רע וגם ינקום עד שיבוא לידי רע אין להוכיח (ספר החסידם סי' תי"ג).
והנה דברי ספר החסידים יש להם יסוד איתן בתלמודין, שהרי שעור חובת הוכחה למדו ממעשה דיהונתן שהבן הוכיח את אביו, וסובר ריה"ח דשעור זה לכל מר כדאית ליה הוא דוקא בקרובי אבהות ואחוה שמתוך אהבה סובלים דברי תוכחה אף שהם קשי ומרים, ולכן מצוה להוכיח עד שיכנו, אבל לאיש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וכו' אין להוכיחו. ולישנא דקרא דאיק כן, דכתיב: אל תוכח לץ פן ישנאך. הא למדת דגם במקום ספק שנאה אינו חייב בתוכחה.
אולם דבריו הוין סתראי ממ"ש במקום אחר: ואנו חייבים להוכיח עוברי עברות ולהלבין פניהם מן העבירות עד שיכו אותנו ויבזו אותנו ויקללו אותנו (ספר חסידים סי' ה') הרי שכל ישראל חייבים להוכיח את כל איש מישראל עד כדי הכאה וכו', ודלא כמ"ש (בסי' תי"ב) דלאיש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו אין להוכיחו. ובלא זה דברי ספר חסידים אלה אינם מתקבלים על הדעת לומר דמצות עשה דהוכיח תוכיח היא דוקא בקרובים והלא הכתוב צוה ואומר "את עמיתך".
לכן נראה דמ"ש בספר חסידים לחלק בין קרובים לאיש אחר הוא בלץ עצמו שידוע שאינו מקבל תוכחה, ובכל זאת בקרובים מצוה להוכיח עד כדי הכאה לכל מר כדאית ליה, וכמעשה דשאול ויהונתן דאע"ג דרוח רעה מבעתתו לשאול לא נמנע יהונתן בנו להוכיחו. אבל איש אחר אינו חייב להוכיח את מי שידוע שהוא לץ, ולא רק שלא ישמע תוכחה אלא שישנא המוכיח ויבוא לידי רע יותר. וזו היא כוונת דבריו בסי' תי"ג: אבל כל איש שאינו ידוע ללץ מחויבים אנו להוכיחו עד כדי הכאה (וכמ"ש בסי' ה') והמג"א בסי' תר"ח העתיק דברי ספר חסידים מסי' תי"ג כהלכה פסוקה, ואשתמיט ליה דברי הס"ח עצמו בסי' ה' שמדבריו מוכח כמ"ש.
על כל פנים מדברי הספר חסידים למדנו, שאם החוטא הוא איש מפורסם ברשעות ואלמות אין עלינו חובת הכאה אפילו במקום שאין ספק סכנת נפשות. ומ"ש החנוך ומתירא שמא יעמוד עליו ויהרגנו הוא חומרא יתירא, אלא נקטינן כדברי ריה"ח דדאיק קרא כותיה אל תוכח לץ פן ישנאך, וחשש שנאת לץ פוטרת אותנו ממצות הוכחה.
בהיותי בזה ראיתי למרן החיד"א שכתב: דמצות תוכחה בידוע דלא מקבלי מינן הוא בזמן שידינו תקיפה להעניש עד שיפרשו מאסורא, אבל כי ידעינן דלא מקבלי וכח אין בידינו משום אפרושי בכי האי גונא אין חייבין להוכיח וזו היא שאמרו מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. (ברכי יוסף או"ח סי' תר"ח ס"ק ד').
ודבריו תמוהים בעיני, דהרי בסוגין דשבת מוכח דאע"ג דידעינן דלא מקבלי ושאין ידינו תקיפה כגן דבי ריש גלותא שהיו מפורסמים בשם "אינשי דבי ריש גלותא" (גיטין ל"א), וכן כתב רש"ג: והוה להון לריש גלותא מרות קשה ושולטנותא רבתא בימי פרסיים ובימי ישמעאלים, דהוו זבנין ליה לראש גליות בדמים יקרים והוו בהון דמצערי רבנן טובא ומעיקי להו (אגרת רש"ג ז"ל). ובכל זאת אמר אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר.
מכלל הדברים נראה כי הלכה זו היא עמומה ולא נתבארה כל צרכה, ולכן אין לנו אלא ללכת לאורו של המאור הגדול שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה, שכתב בהלכותיו: כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו מדוע עשיתי לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, הרואה את חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכיח את עמיתך וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעוון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם (ה' דעות פ"ו ה' ו' ז').
מכאן אנו למדים כי שלשה סוגים בתוכחה: א) חטא שבין אדם לחברו, מצות התוכחה בו היא רק לאותו האיש אשר נפגע בחטא זה, וסגנון התוכחה היא: למה עשית לי כך ולמה חטאת לי ב) הרואה את חברו שחטא מצוה על כל אדם מישראל להוכיחו ולהודיעו תוצאות החטא שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים ג) תוכחת מחאה של כל מי שאפשר בידו למחות ותוכחה זו אינו מוטלת על כל אדם מישראל אלא על מי שבידו למחות כגון גדול המשפחה על אנשי עירו, וגדול הדור על כל אנשי עירו (שבת נ"ד).
דבר זה מוכח מתוך סוגית הגמרא בשבת, דאמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. ולכאורה קשה ולמה לא הוכיחם רבי זירא עצמו מכאן מוכח כמ"ש דתוכחה של יחיד לרבים אינה אלא למי שיש בידו למחות חייב בתוכחת מחאה אעפ"י שיודע שאינם מקבלים ולא עוד אלא שהוא נתפש עליהם. וזה מפורש בכתוב, שנאמר: ובית ישראל לא יאהבו לשמוע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי כי כל בית ישראל, חזקי – מצח וקשי – לב המה. לא תירא אותם ולא תחת מפניהם כי בית מרי המה, ודברת אליהם ואמרת אליהם כה אמר ה' אלוקים אם ישמעו ואם יחדלו. באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו. הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש. (יחזקאל ג'). הם הם הדברים שנאמרו באגדת רז"ל אמרה (מדת הדין) לפניו: היה בידם למחות ולא מיחו (שבת נ"ה) דברים אלה נשנו במדרש תנחומא: אמרה מדת הדין, רבש"ע, מה נשתנו אלו מאלו וכו' אעפי"כ היה להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן בזיונות והכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלים. שהרי ישעיה וירמיה כמה צרות סבלו מישראל כדכתיב גוי נתי למכים (עיין הגה"מ ה' דעות פ"ו אות ה') והם הדברים שרמז הרמב"ם בלשונו הברור לאמר: ומקללים אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
מסקנא דדינא:
כל איש מישראל שרואה בחברו או בצבור דבר עבירה או שלא כשורה אם יש בידו למחות חייב הוא למחות בכל דרכי מחאה כדי למנוע חטא זה מהיחיד או מהצבור, ואפילו אם יודע שלא יקבלו דבריו, כי המחאה עצמה היא מצוה ומצלת את המוחה מאחריות מעשיו של היחיד או הצבור.
במה דברים אמורים במי שבידו למחות כגון גדול המשפחה, העיר או הדור, אבל מי שאין בידו למחות, מצוה וחובה עליו להסתפק בתוכחה ולקיים, בעצמו: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע, או מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים.
שיעור התוכחה והמחאה
במצות תוכחה נאמרה אזהרה בצדה: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ודרשו רז"ל יכול אפילו פניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא (ערכין ט"ז). הא למדת שמצות תוכחה מגבלת בשעורה, ואם עבר על גבולה נהפכת לו להמוכיח לעבירה. ובכן השאלה עומדת מאליה: עד היכן מגיע שעור מצות תוכחה? ובזה נחלקו רז"ל, ואמרו: עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה ושמואל עד קללה ורבי יוחנן עד נזיפה, ושלשתם מקרא אחד דרשו: ויחר אף שאול ביהונתן וכתוב ויטל שאול את החנית עליו להכותו למ"ד עד הכאה דכתיב להכותו, ולמ"ד עד קללה דכתיב לבשתך וכו', ולמ"ד עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול (ערכין שם).
ולהלכה נחלקו הפוסקים וארבע דעות נאמרו בדבר הסמ"ג פסק לקולא: עד נזיפה (ראה מג"א אורח חיים סי' תר"ח). והרמב"ם ז"ל פסק לחומרא, כמ"ד עד הכאה, וריה"ח פסק כשלשתן, וכתב: ואנו חייבים להוכיח עוברי עבירות ולהלבין פניהם מן העבירות, עד שיכו אותנו ויבזו אותנו ויקללו אותנו. ובפרוש אזולאי כתב דנקט שלשתם לומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכמ"ש בסי' תי"ג (ספר חסידים סי' ה'). אבל לע"ד נראה לומר דפסק ככל הדעות, לפי שלא כל בני אדם שוים במדותיהם ויש כאלה שהנזיפה חמורה להם מקללה או מהכאה. והרמ"א פסק עד שיכנו או יקללנו. והחנוך כתב עד כדי הכאה כלומר עד שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח.
והשל"ה הוסיף עוד תנאי מגביל וכתב: לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע דאמר מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, היינו להוכיח לץ שמתלוצץ על דבר המוכיח וצוחק עליו, כי ישראל אעפ"י שהיו חוטאים ולא היו שומעים לקול נביאיהם זה לא היה בכלל התלוצצות, רק נביאי שקר הטעום וסברו שדבריהם אמת, וכן המוכיח את חברו והוא משיב לו על התוכחה ואומר לא כך עשיתי או אומר עשיתי וכדין עשיתי אז מחויב להוכיח עד הכאה למר כדאית ליה. אמנם אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו אז חובה על המוכיח שלא יאמר תוכחה (השל"ה במאמר תולדות אדם ד' א' ע"ב).
ודבריו מוסברים מצד עצמם כי התוכחה לא באה אלא להשיב אדם מישראל מחטא ועוון, ולא להוסיף פשע על חטאתיו להביאו לידי התלוצצות. וכעין ראיה לזה מדאמרו בגמ': דע מה שתשיב לאפקורוס א"ר יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי (סנהדרין ל"ח).
מדברי כולם למדנו: שמצות תוכחה מגבלת בהחלט בתנאי יסודי, שלא להעליב ואין צריך לומר להכות את החוטא, שעל זה הזהירה תורה ואמרה ולא תשא עליו חטא. וגם שלא יהיה החוטא מכלל הלצים שמתלוצצים על המוכיח ועל דבריו, והרמב"ם הוסיף וכתב: במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללים עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל (ה' דעות שם). ולמד זאת מדברי הנביאים ותוכחם, וכמו שסיים בדבריו: וכן עשו כל הנביאים בישראל. וכיון שכן הדבר מובן מאליו שלא הותר זאת אלא לגדולי הדור ובית דינו שעומדים בתפקיד הנביאים בישראל דור דור.
אמצעי הכפיה
חובת המחאה המוטלת על דייני ישראל מחייבת אותם להשתמש באמצעי לחץ להשיב אדם מעבירה והאמצעי היחידי שהשתמשו בו רז"ל הוא הנדוי. זאת אומרת הרחקת החוטא ממחנה ישראל (מו"ק י"ז ושו"ע יו"ד סי' של"ד סעיף א'). ורבותינו הקדמונים הרחיבו אמצעי זה, וכתבו אם ראו בית דין לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן רשאי (שם סעיף י'). ודקדוק דברי מרן שלא יקברו לו מת ולא ימולו בן, מוכח שרשות זו מגבלת דוקא שלא יקברו לו מת ולא ימולו לו אחד מבניו, והיינו כדי שיחזור מדרכו הרעה כדי שיקברו מתו או שימולו לו בן, אבל אין בית דין רשאים לנדות שלא יקברו אותו דאסור לנהוג זלזול כזה במת מישראל, שאעפ"י שחטא ישראל הוא, ושלא לגרום בזיון כזה לכל משפחתו שאם הוא חטא משפחתו מה חטאו, וכן אין למנוע לגמרי מילת כל בניו, הואיל ומילת הבנים היא מצוה מוטלת על בית דין שבישראל (יו"ד סי' רס"א). ואין מקום לומר שבי"ד יבטלו עצמם ממצוה זו שמוטלת ויאסרו למול את בניו של החוטא. ולכן דקדק וכתב שלא ימולו לו בן וזה משום סיג ועד שיגדל הבן. אבל אם לא חזר בו האב מלין את בניו שילדו לו אח"כ והוא הדין במת לו מת אחרי המת הראשון קוברים אותו.
ורמ"א ז"ל הרחיב רשות זאת וכתב: ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימול בניו ושלא יקבר אם ימות ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת. (שם סעיף ו').
והש"ך כתב: צ"ע דהא כבר כתבו המחבר סעיף י'? ולע"ד אין כאן מקום לעיון דמרן כתב ולא ימולו לו בן ורמ"א הוסיף שלא ימולו בניו כמ"ש.
ובעיקר דברי רמ"א כתב: חלילה לבטל ת"ת שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תנוקות של בית רבן, והוא דבר שאין לו תשלומין, ועליו נאמר: אם תעזבני יום יומים אעזבך ומה גם מה שכתב להוציא אשתו מבית הכנסת לא נהירא דאם הוא חטא היא מה חטאה, והטו"ז כתב דרמ"א כתב זאת לגבי בניו הקטנים אותם יש רשות לעכב הקבורה ולגרשם מבית הספר אבל באשתו אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינה יורדת. (טו"ז שם ס"ק ב' עיין שערי תשובה סי' מ' והריב"ש סי' קע"ג).
מדברי שניהם נלמוד שאין רשות לבי"ד למנוע קבורת המנודה עצמו ולא לגרש בניו מבית הספר כשהם גדולים, ובודאי שגדולים שנאמר בזה אין זאת אומרת משיבגרו אלא כל שהגיעו לכלל חנוך, הרי יש להם זכות עצמם וכדאמרינן: קטן מאימתי בא לעולם ר"מ אומר משעה שיאמר אמן, שנאמר: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (סנהדרין קי) ומשעה זו אנו חייבים להכינו לחיי עולם הבא. ואין צריך לומר שאין אנו רשאים לטורדו מחיי עולם הבא.
ועל כל פנים הואיל ודברים אלה הם רשות ביד בי"ד ולא חובת בית דין ודאי שלא נתנה רשות זאת אלא ליחיד ובמקרה יוצא מן הכלל שהשעה צריכה לכך. אבל לא יעלה על הדעת שיש רשות לבית דין ליצור במחננו קהל ערלים ולפלג את ישראל, וליצור במחננו קל של מנודים ולהרחיקם על ידי כך מקהל ישראל בחיים ובמות. חלילה להעלות על הדעת מחשבה כזאת שהיא הורסת ולא בונה, אבל הדרך הנכונה היא מה שכתב כת"ר להוכיח ולחזור ולהוכיח את רעהו ולמחות ככל מה שידנו מגעת למחות ולהתפלל אל ה' אלוקי ישראל שישיב לב כולנו לעבודתו ויראתו ויטהר לב כולנו לעובדו באמת. והנלע"ד כתבתי.