סימן כו
(ליו״ד סי׳ ש״ט ושי׳׳ג)
צורם אוזן בבכור כדי להתירו במומו:
א. ביאור כללא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ
ב. דבר שהתהווה במעשה איסור
ג. פדיון הקטן מדין זכיה
ד. ברכת השליח בפדיון הבן
סעיף א. כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני:
ב"ה, רחובות, כ"ז ניסו, תרע"ו. שלמא יסגי לעלמין, מן קדם עתיק יומין, יגיע למורי ורבי הרב הגאון מופה"ד כקש"ת מוהר"ר בן ציון מאיר חי עזיאל שליט"א
שאלה: אחד מאחינו התימנים קנה לו שתי פרות ואחת מהפרות ילדה בכור, וקודם שילדה צוה הכהן לאשת אחינו התימני שתחתוך את אזנו שנכרת כצפורן ולפי דברי רבותינו הפוסקים ז"ל שלא התירו לשחוט כי אם ע"י הנשיא נפשי בשאלתי, אולי יחפוץ לבדוק כדי להתירו במומו, ואם יסכים כת"ר נשלח להביא את הבכור לראות את מומו.
דוש"ת המתאבק בעפר רגלי החכמים.
דוד בן שלום קפרא יצ"ו.
תשובה: מכתבו מיום כ"ז דנא הגיעני, ולהיותי טרוד לא יכולתי לעיין בו ברגע קבלתו, ואולם לכשפניתי וקראתי את מכתבו בהתבוננות השתוממתי מאד לראות שאלה כזאת, ועד שכבודו שואלני אם ארצה אני בעצמי לבדקו ישאל בכלל אם יש היתר לבכור זה להשחט במומו, והלא הלכה פסוקה היא דאסור להטיל מום בבכור, וכן פסק מרן ז"ל בסימן שי"ג סעיף י"א: אסור להטיל מום בבכור ואפילו לגרום לו מום וכו', ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו, ואפילו בקטן ועכו"ם שהטילו בו מום מעצמם אם כוונו להתירו עי"ז נאסר. מכש"כ בנ"ד שהכהן ציוה להאשה שתלך ותטיל בו מום הרי הוא באיסורו עד שיפול בו מום אחר, אלא שאני מסתפק לומר דע"כ לא נאמר דצורם אוזן בבכור לא ישחט על ידו אלא בכהן שהטיל בו מום אחר שזכה בו כדי להתירו לעצמו, ובזה הוא דקנסינן ליה דלא יהני ליה מעשיו, אבל אם קודם שזכה בו כהן זה הלך והטיל בו מום כדי להתירו לעצמו נהי דלדידיה לא אהני מעשיו ואסרינן ליה אבל לאחרים שפיר משתרי במום זה והילכך בנ"ד אפשר היה למצוא תקנה לבכור זה לזכותו לכהן אחר והכהן השני ישחטנו במומו, וליכא למימר בזה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביר אי עביד לא מהני הואיל ומדאורייתא שרי שהרי יש בו מום, וכמש"כ התוס' בסוג' דבכורות דף ל"ד ע"א ד"ה ומי קניס וכו' עי"ש, ועוד אפילו אי אמרינן לא מהני ומבטלין מעשיו לא יתוקן האיסור שעבר, ובכגו"ז איכא הרבה מרבוותא דס"ל דליתא להאי כללא כמבואר בדבריהם, ואכמ"ל. וראיה לזה מדאמרינן (בכורות ל"ד ב) הכא במאי דעביד קנסוה וכו', בהאי מומא קנסוהו רבנן דלא לישתרי ליה ומדמדייק בגמ' ואמר דלא לישתרי ליה משמע דרק לדידיה קנסוהו אבל לכהנים אחרים לא קנסו רשאי הכהן לשוחטו במומו, דאפילו בבנו אסקינן בגמ' דלא קנסינן ליה, אף על גב דאתי מכחו דאב מכש"כ באחרים שאינם באים מכחו, וכן למד הש"ך סי' שי"ג מק"ב להתיר הבשר לאחרים אם נשחט בדיעבד, וה"ט משום דס"ל דלא קנסינן ליה אלא דוקא לענין זה שלא להתיר לו השחיטה, כי היכי שלא יהני לו מעשיו, אבל אחרי שנשחט והוא בעל מום לא נאסר בשרן לאחרים.
וחזי הוית בספר אמרי ברוך שכתב וז"ל: נ"ב צע"ג דרק בבנו לא קנסו דליכא למיחש לשמא יערים האב להטיל מום כדי שיהיה ראוי לאחר מותו לבנו, אבל לאחרים יש לאסור כדי שלא יערים להטיל בו מום אם יהיה בידו ליתנו לאחרים, וכסברא זאת מבואר בדברי הרא"ש (פ"ד דשביעית מ"ב) והוציא כן מהירושלמי, ע"כ. ולענ"ד אמינא דאין כאן תימא ע"ד הש"ך דהא ודאי גם הש"ך מודה דאסור לכהן למכור או ליתן בשר זה לאחרים דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דזה שהערים לתת בו מום ודאי שיעבור וישחטנו כי היכי דליהנו ליה מעשיו להתירו לאחרים וליהנות הוא עצמו ממנו בטובת הנאה או בדמי המכירה, והש"ך לא אמר אלא שאחרים מותרים לאכול את בשרו, הואיל דמדינא אין הבכור עצמו נאסר דהא שרינן ליה לבנו, וגם הרא"ש לא הוכיח לאסור על הלוקח שדה שנחרשה בשביעית אלא משום שנהנה המוכר ע"י כך שזה הוסיף לו בדמיה, משא"כ היכא שלא מכרו שפיר נלמד שריותא דאכילה מכש"כ דבנו דאע"ג דבא מכחו כיון שמתחלה לא כיון להתירו בשביל בנו לא קנסי ליה, מכש"כ באחרים דודאי קנסינן בהטלת מום לא כיון להם ודאי לא קנסינן ליה, ואיך שיהיה מדברי הש"ך נלמד דכי היכי דמתיר בשרו לאחרים משום דלא מבטלינן מעשיו לומר דמאי דעביד לא מהני ליה. ואין גוף הבכור נעשה איסור מדין קנס, הוא הדין בנתנו בעה"ב לכהן אחר שרינן ליה לכהן שני לשוחטו לכתחלה.
וכן יש ללמוד ממתניתין גופא, דתני הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמית, ומדקאמר ה"ז לא ישחוט משמע דקנסוהו לצורם עצמו דאלת"ה הוה ליה למימר לא ישחט, כלומר דאין לו היתר שחיטה, וכן מדויק מדברי רש"י דכתב ובכהן קא מיירי, דרש"י דייק מלישנא דלא ישחוט דאצורם קאי ואי בישראל הא בלא"ה לא ישחוט דלאו דידיה הוא אלא בכהן, דשייך ביה שחיטה שהרי שלו הוא ומפני שהטיל בו מום קנסינן ליה שלא ישחטנו הכהן המטיל בו מום, אבל אם הטיל בו מום הישראל לא נאסר, דלא קנסינן לכהן מפני מעשיו של ישראל, והוא הדין דלא קנסינן לכהן זה מפני מעשיו של כהן אחר.
סעיף ב. דבר שהתהוה במעשה איסור.
אלא כד דאיקנא בהאי דינא אשכחנא דאכתי יש מקום לאסור את הבכור אפילו בנעשה ע"י ישראל ואפילו שלא מדעת הכהן כיון דנעשה בו מעשה איסור, ואמינא לה ממ"ש השמ"ח ז"ל בסי' ט"ז סעיף ג' עבר ושחט אותו ואת בנו ביום אחד מותרין באכילה מדאורייתא ומדברנן אסור האחרון בו ביום בין שחט מזיד בין שוגג ונ"ל בין לו בין לאחרים כדי שלא ישחוט כן פעם אחרת וגם אחרים ימחו בידו כשאין להם תועלת בשחיטה זו, ע"כ. ולטעם זה יש לומר דדוקא בבנו הוא דלא קנסינן ליה משום דליכא למימר ביה שיעשה פעם אחרת וגם בבנו לא שייך טעמא דימחו ביה כמובן, ואפילו אי קנסינן ליה לא ימחה בו אבל באחרים איכא למימר שפיר דאסור מהאי טעמא גם בצורם אוזן בכור, ועיין בתבואות שור בס"ק ז' דיהיב עוד טעמא לאסור לאחרים משום דחיישינן שמא יעבור הוא כדי שאחרים יחזיקו לו טובה, וכתב להדיא דגם בצורם אוזן בכור הוי דינא הכי וכל קנסות דרבנן הכי קנסו כדי שלא יהנו מעשיו וכדקנסינן בחמץ בפסח לו ולאחרים עי"ש.
ומהאמור יוצא דבמחלוקת הוא שנוי, דלדעת הש"ך דמתיר הבשר לאחרים מתיר גם הבכור עצמו לכהן אחר לשוחט ולהשמ"ח ותבו"ש אסור אף לאחרים. ואני הדל אף שאין בי כח להכריע בין הראשונים ז"ל מ"מ נראה לי להביא ראיה אלימתא להתיר בצורם אוזן בכור לאחרים דהא למאי דקיי"ל כרבנן ע"כ צורם אוזן בכור לאו איסורא קעביד וכדכתבו התוס' בסוגיין דבכורות דל"ד (ד"ה ומי קניס) וז"ל ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק ע"כ. ומסתברא לי לומר דהיינו חלוקה דבשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת שאין הדבר נעשה אלא במעשה האיסור והשינוי ניכר במעשה עצמו בצורתו בטעמו או בבישולו אסור כדי שימחו בו, משא"כ צורם אוזן בכור דלא נשתנה במאומה טעם בשר הבכור בכך ואין כאן אלא איסור דרבנן.
סעיף ג. מבטל איסור לכתחילה.
אחרי שלמדנו מדברי התוס' דאין בצרימת אזן בכור אסור דאורייתא ולא באכילתו משום לא תאכל כל תועבה, הדין הזה דומה לדין מבטל איסור לכתחלה דאינו אסור אלא למבטל עצמו אם הוא שלו או למי שנתבטל בשבילו אבל לשאר כל אדם מותר ואפילו הרמ"א לא אסר אלא למוכרו לאחרים שהרי הוא נהנה ליתנו במתנה בחנם מותר, ועדיפא מינא כתב הש"ך בסי' ר"ט ס"ק י"ב וז"ל ונ"ל דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מהעכו"ם אסור, דאי לאו הכי אין טעם לאוסרו לישראל דהא לא אהנו מעשיו הרעים ואולי מ"ש באו"ה צריך ליתנו לאחרים בחנם לאו דוקא, ע"כ. ועדיפא מיניה ראיתי להפר"ח דס"ל דאפילו למוכרו לישראל ביוקר שרי ויליף לה מהא דאמרינן בב"מ (דף צ' ע"ב) בהנהו תורין דגנבי להו ארמאי דקאמר אביי אערימו עליהו ויזדבנון ופירש"י שם הוא עושה עבירה כדי שיהיה יפה לחרוש בו ולפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו, והנה הרא"ש ז"ל חולק בזה שהרי במתניתין דשביעית פ"ד מ"ד כתב להדיא לאסור במכירה משום דחיישינן שמא יערים לעשות כן כי הכי דליקפצו קונים עליה ויליף ליה מהירושלמי, וכן ראיתי להכרו"פ בס"ק ד' שחלק על הפר"ח בזה, ודחה ראיותיו וז"ל: ודבריו בלתי ברורים דבשלמא שם אלו לא סרסו היה יכול להחזיקו לעצמו ועכשיו דסרסו מוכרח למוכרו לגוי דלישראל אסור אבל במבטל איסור אם אתה מתירו למכור לישראל ביוקר הא אין קנס כלל, ע"כ. ואני מוסיף לסתור ראית הפר"ח הנ"ל ולומר דשאני ההיא דב"מ משום דלא אפשר דהיכי נעביד נקנסיה שימכרנו לשחיטה הרי זה קנס גדול שלא רק שמבטלין מעשיו אלא קונסין אותו יותר ממה שעשה, דהא השור היה ראוי לחרישה גם קודם הסירוס אלא שלא היה כחו יפה כאחר הסירוס ואם קנסינן ליה שימכרנו לשחיטה מוכרח יהיה למוכרו בפחות ממה שהיה שוה קודם הסירוס וכולי האי לא קנסינן ליה להפסידו והילכך קנסוהו שימכרנו, והא מיהא קנסא הוי לגביה משום דניחא ליה לאיניש בשורו שכבר התרגל בו, ואפילו שהיה חלש קצת ממה שיקנה אחר יותר חזק, וכדאמרינן בכמה דוכתי דאנקטי להו אניגרא ברייתא, ובכגון זה הוא דכתב רש"י ז"ל דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו, משא"כ בדין מבטל איסור, דכך הוא ליה למבטל לאכול בשר זה או בשר אחר שכמותו אי קנסינן ליה שימכרנו, הא לא הוי שום קנסא, דהרי קונה בדמיו בשר אחר כשר כאותו הבשר שמכר ואינו מפסיד כלום, ואדרבא ע"י הביטול קפצי עליה קונים ישראל, ובכגון זה ראוי לאסור מכירתו אפילו אם ימכרנו לישראל באותו המקח עצמו שהיה מוכרו לגוי משום דעכ"פ הוא נהנה בקפיצת הקונים והילכך אסרינן ליה מכירה לישראל ושבקינן ליה לדינו כי היכי דלא ליהני מעשיו, ומטעם זה נ"ל לומר דמ"ש באו"ה צריך ליתנו לאחר בחנם הוא דוקא.
דבר הלמד מכל האמור הוא דמבטל איסור לכתחלה איכא ג' דיעות: א. דעת האו"ה דאוסר למוכרו בכל ענין. ב. דעת הפר"ח דמותר למוכרו ואפילו ביוקר, ג. דעת הש"ך ודעימיה דס"ל דמותר למוכרו לישראל כל שאינו מוכרו ביוקר.
סעיף ד. קנס הטלת מום בבכור לאוסרו גם לאחרים.
הדרן לנד"ד בצורם אוזן בכור. דכבר ביארנו דלא חשיב אלא כמבטל איסור, ליתנו בחנם ודאי דמותר לכו"ע אבל למוכרו לאחרים להפר"ח מותר דכיון דמכריחין אותו למוכרו היינו קנסא דידיה. ולהאו"ה והש"ך אסור, כיון דמעיקרא קודם הטלת המום לא היה יכול למכרו כלל, דלמאי חזי, כיון דאסור בגיזה ועבודה ובשחיטה, ואדרבה טורח הוא לכהן להטפל בו ולהאכילו וא"כ נמצא שלא היה שוה כלום ולא היה אפשר לו ליהנות ממנו אלא על ידי מכירה, והילכך קנסינן ליה לאסור מכירתו לאחרים, ולכשתמצא לומר בצורם אוזן בכור אפילו הפר"ח מודה, דע"כ לא קאמר הפר"ח דהכרח המכירה חשיב שפיר קנסא אלא דוקא בשורים דהוו חזיין ליה גם קודם הסירוס, וכן במבטל איסור דעכ"פ ההיתר שריבה על האיסור הוה חזיא ליה לדידיה, והשתא דמפקינן ליה מידיה חשיב שפיר קנס, משא"כ בבכור דמעיקרא לא הוה חזי ליה לכלום, אי שרית ליה השתא למוכרו נמצא שהוא אינו מפסיד כלום משלו ואדרבה הוא נהנה מזה שימצאו לו קונים ובזה כו"ע מודים דאסור, והילכך מ"ש הש"ך בסי' שי"ג דאם שחטוהו מותר הבשר לאחרים היינו בחנם, דבבכור לא משכחת ליה היתר מכירה, וכדאמרינן, והא קמ"ל דלא אסרינן ליה לגמרי באכילה, ובודאי דה"ה והוא הטעם דמותר ליתנו נמי במתנה לכהן אחר.
פש גבן דברי השמ"ח דכתב לאסור לאחרים כדי שלא ישחוט פעם אחרת שגם אחרים ימחו בידו, ולטעם זה ודאי דחמיר ליתנו במתנה טפי ממכירה כדי שימחו בו דאי אמרת שבמתנה מותר ודאי לא ימחו בו כדי לקבל ממנו בחנם
איברא, אם נחוש לדעתו מסתברא לומר דלא אמרה למילתיה אלא בדין או"ב, דהשחיטה שהיא המכשרת אותו לאכילה נעשית באיסור ואי שרינן ליה נמצא נהנה במעשה איסור ודמיא למבשל בשבת דהאיסור ניכר בגופו של דבר דמעיקרא הוה חי והשתא מבושל, משא"כ בצורם אוזן בכור דלא נשתנה ע"י מום זה גופו של בכור עצמו אלא דפקע האיסור דהוה רביע עליה ודמי למבטל איסור יש לומר דגם השמ"ח מודה דמותר לאחרים בחנם, דלא גזרינן כדי שימחו בו ושלא יעשה פעם אחרת אלא במעשה איסור עצמו ולא במבטל איסור שאין מעשה איסור ניכר בביטולו.
שבתי וראיתי דמ"ש לחלק ולומר דצורם אוזן בבכור הו"ל כמבטל איסור איננו מוסכם, דהנה התוס' בחולין (ד' קט"ו ד"ה כל שתעבתי) הקשו וא"ת האיך אנו אוכלים אילים אפילו סרסן גוי מאי שנא מבב"ח והשתא אם איתא להאי חילוקא מאי מקשי התוס' שאני בב"ח דהבישול עצמו הוא ניכר במינו ובטעמו לפנינו וכיון דבישול זה נעשה באיסור אמרינן ביה לא תאכל כל תועבה שהרי נהנה מהאיסור עצמו משא"כ באילים שסרסן, וכן צורם אוזן בכור דלא ניכר מעשה האיסור בגופיהו דכך הוא אילים בלא סירוס כמסורסים לענין אכילה, וכ"כ בצורם אוזן בכור לא נשתנה בשר הבכור עצמו במאומה ואין מעשה האיסור ניכר בו ולא נהנה ממנו והילכך אין מקום לאסרו משום לא תאכל כל תועבה וכמו שכן משמע לן כוונת דברי התוס' בבכורות דלא ס"ל האי חילוקא אלא דכל שהתירו ביה ע"י איסור אחר הוי בכלל לא תאכל כל תועבה, ודוקא משום דאשכחן קרא להתירם הוא דשרינן להו.
וכן ראיתי בדרישה אה"ע סי' ה' ס"ק י"ז דהקשו מ"ש בסירוס דקנסינן ליה למוכרו ובהרבעת מין בשאינו מינו לא קנסינן ליה ויצא לחלק בין היכא שניכר האיסור לפנינו כגון סירוס דהרי חזינן בהמה מסורסת לפנינו והילכך קנסינן ליה, אבל בהרבעה דאינו נכיר מעשה ההרבעה בהולד לא קנסינן ליה. ולפי חילוק זה יוצא דבצורם אוזן בבכור דהמעשה ניכר לפנינו דהא קמן בכור בעל מום קנסינן ליה ונהי דבסירוס סגי בהך דנסא דמכירה, בבכור קנסא דמכירה לא חשיב קנס, וכדאמרן לעיל, הלכך אסור אף במכירה.
אלא דלענ"ד אחרי בקשת הסליחה הראויה מכת"ר אני אומר דלא מסתבר לע"ד חילוק זה דהא לפי המתבאר בסוג' דבכורות ד' ל"ד ע"ב כל עיקר הקנס הוא על הפועל דלא ליהני מעשיו, ולא שני לן בין ניכרים מעשיו או לאו, דהא בקוצץ בהרתו אחר שקצצה לא ניכר מעשה הקציצה והוא עדיף מהרבעה, דהרבעה עכ"פ הרי ולד שלם לפנינו משא"כ בבהרת אחר שקצצה לא ניכר מעשה הקציצה ואין האיסור ניכר לפנינו ואפי"ה קנסינן ליה שלא יהני מעשיו, ודומיא דהכי היה ראוי לקונסו בהרבעה שיהיה אסור אפילו במכירה דהא נהנה במעשה איסור, ולא יהא מותר אלא ליתנו בחנם וע"כ לומר בטעמא דהרבעה כמ"ש הט"ז (יו"ד סי' רצ"א סעי"ק ב') דהרבעה הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן, נקטינן מיהא דלהדרישה והב"ש דס"ל דבעומד האיסור לפנינו קנסינן ליה יותר אי אמרינן בצורם אוזן בכור הוי איסורא דאורייתא וכדמשמע מתוס' חולין נהי דהתורה התירה לענין זה שלא יאסר מלא תאכל כל תועבה קנסוהו רבנן אף לאחרים, ולא דמי למבטל איסור לכתחלה, דשאני מבטל דלא עשה איסור דאורייתא וגם לא ניכר בו האיסור והדר דינא כדמעיקרא דצורם אוזן בבכור דמיא לשוחט או"ב ומבשל בשבת וכדומה, דס"ל להשמ"ח באו"ב דאסור לאחרים והוא הדין צורם אוזן בכור, אולם אם נאמר דצורם אוזן בכור ליכא איסורא מדאורייתא וכדמשמע להדיא מדברי התוס' דבכורות, אפשר דבאיסור דרבנן מודה השמ"ח דלא קנסינן לאחרים כמו דלא קנסינן במבטל איסור.
דבר הלמד דעכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא, והואיל ולכל הדיעות בכור שהוטל בו מום אין בשרו נאסר מדאורייתא אלא מקנסא דרבנן, הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו למ"ד דבדבר שעיקרו מדאורייתא כדאורייתא דיינינן ליה ואמרינן ביה ספיקא דאורייתא לחומרא, מ"מ בצורם אזן בכור דבעיקרא אם אית ביה איסורא דאורייתא או לא במחלוקת הוא שנוי, ומדברי התוס' דבכורות מוכח להדיא דלא הוי איסורא דאורייתא א"כ הו"ל ספק ספקא, ספק שמא הטלת מום בבכור לא מיתסר מדאורייתא אלא מקנסא דרבנן דוקא, ואת"ל דיש לו עיקר בדאורייתא שמא לא קנסוהו רבנן אלא לדידיה אבל לאחרים שרי, וכ"ת דאכתי הו"ל ס"ס דפלוגתא הא נמי ליתא, דכבר הסכימו רובא דרבוותא הלכה למעשה להתיר בס"ס דפלוגתא וכבר בררנו במק"א דנקטינן להתיר אפילו בס"ס בפלוגתא, ואכמ"ל.
שוב ראיתי בלבושי שרד סימן שי"ג דכתב ע"ד הש"ך וז"ל: קצת משמע דליתנו לכהן אחר והוא ישחטנו אסור משום דקנסו חז"ל שלא לשחוט על אותו המום, ואף דהתבו"ש וכו' מ"מ נפקא מינה היכא דלא עשה המום בעצמו רק ע"י אחרים דבכה"ג ס"ל להתבו"ש דלא קנסו לאחרים.
ומדבריו ז"ל נלמוד דאף להש"ך דמתיר הבשר לאחרים בבכור היינו דוקא בעבר ושחטו בדיעבד, אבל לשחוט לכתחלה אסור דקנס הוא דקנסו חכמים שבכור זה לא ישחט. ולענ"ד דבריו תמוהים דע"כ קנס שקנסו חכמים לא אבכור הוא אלא אגברא שלא יהנה ממעשיו וכלישנא דגמ' דלא לשתרי ליה מומא, ולכן הוא דבבנו מותר, דאם איתא דקנסא הוי אבכור עצמו שלא ישחט, אפילו בבנו היה ראוי לעמוד באיסורו, והש"ך עצמו דהתיר הבשר מדין בנו יליף כי היכי דהתירו בבנו משום דלא הוא עשה מעשה האיסור הה"ד באחרים, והא דנקט הש"ך אם שחטוהו ולא אשמעינן רבותא טפי דאפילו בשחטו הוא עצמו מותר הבשר לאחרים ולשיטתיה אזיל דס"ל במבטל איסור ואו"ב דמותר הבשר לאחרים, ומדברי הש"ך לענ"ד ליכא שום משמעות לחילוק זה דהא הש"ך סובר דלא קנסו חכמים לאחרים, ואם כן ודאי דמותר לאחרים אף לשוחטו לכתחלה, ואפילו עושה המום עצמו אם עבר ושחטו ניתר הבשר לאחרים.
ובכן בנד"ד אומר דשפיר מצינן להתיר בכור זה לכהן אחר שישחטנו במומו, וכדאמרן.
ובחפשי בזה בדברי רבותינו הראשונים ז"ל מצאתי ראיתי למרן מהרי"ט אלגזי ז"ל בהלכות בכורות, דאחרי שפלפל בחכמה מסיק וז"ל, והנה לענין הלכה המטיל מום בבכור אסור לשוחטו, דבר פשוט הוא דמשום קנסא אפילו אם מכרו או נתנו לאחר אסור לשוחטו. דאם איתא דלאחר לא קנסו כמו בנו נמצא דלא חשיב קנס כלל, דהא בידו למוכרו או ליתנו במתנה דאהני מעשיו ליהנות ממנו בלי מום מחר, וכיוצא לזה אמרינן בירושלמי פ"ד דבשביעית שדה שניטייב וכו' טייבה ומת בנו מותר לזורעה טייבה ומכרה אסור לזורעה וכו' וה"ה מתנה דהמקבל מתנה אסור וכו' דהא מתהני הנותן בטובת הנאה של המקבל, ואולם נראה פשוט דאם מכרו בדמים מועטים שיעור מה ששוה בכור תם, וכו' מותר הקונה לשוחטו כיון דבלאה"כ היה יכול למכור וכן נראה פשוט דאם ישראל שנולד לו בכור בזמן הזה הפיל בו מום ואחר כך נתנו לכהן כמצותו דאין הכהן אסור לשוחטו דלמה יקנסו לכהן כיון דאיהו לא עביד איסורא וגם ישראל הנותן אינו נהנה בנתינה זאת, כי אם קיום המצוה וכו' ואפשר דלזה כיון רש"י ז"ל וכו' עי"ש.
הנה אשכחנא תנא דמסייע לן בנ"ד דעדיין לא זכה הכהן בבכור זה יכול בעה"ב ליתנו לכהן אחר. ואפילו במכירה בזול שאינו נהנה מהמום שרי ליה להקונה לשוחטו לכתחלה וכדכתיבנא, אלא דבמכירה בזול לפמש"ל למילף מדברי הרא"ש חוכך אני לאיסורא.
ורגע אדבר במה שראיתי למרן מהריט"א ז"ל דחקר אם עבר המטיל מום עצמו ושחטו בדיעבד אם שרי ליה לאכול מבשרו או למכרו לאחר, ואייתי לן דברי הש"ך דכתב שמותר הבשר לאחרים, ודייק דדוקא לאחרים מותר הא לעצמו אסור, והקשה ע"ד דאמאי לא ביאר שריותא דאחרים דהיינו דוקא למכרו בזול, ותו הקשה דמ"ל לאסור להמטיל מום עצמו אחר שחיטה, דמ"ש משביעית דאמרינן דאם עבר וזרעה דהפירות מותרים עי"ש. ולדידי נלע"ד דאע"ג דקושטא דמילתא הוא דהש"ך ס"ל הכי וכמ"ש להדיא בסי' צ"ט בבכור ס"ל דאפילו למוכרו בזול אי אפשר משום דלפני הטלת מום לא היו בני אדם מצוים לקנותו כלל דלמאי יצטרך להו, ולקנותו כדי שאם יפול בו מום יהנו ממנו לא שכיחא, והשתא דנפל בו מום קפצי עליה קונים והלכך אפילו אם ימכרנו במחיר זול נמצא הוא נהנה במום זה שהוא נפטר מלהטפל בו. וגם מקבל הנאת כסף תמורתו, ולכן לא ביאר פה הש"ך דבר זה ורק הא אתא לאשמעינן שמותר הבשר לאחרים בחנם דלא נימא שיהא אסור, ומ"מ ודאי דלא הותר הבשר הזה אלא לאחרים, אבל לא לעצמו דלא גרע ממבטל איסור דאסרינן ליה לעצמו ולא דמי לשביעית דאם נאסר את הזריעה הרי אנו מפסידים אותו גם דמי הזרעים אשר זרע ועבודתו בהיתר אשר עבד אחרי השביעית, וכולי האי לא קנסינן, משא"כ הכא נשאר הבכור באיסורו שהטילו עליו דאסור לשוחטו, ולא מהניא תו השחיטה להתירו לעצמו.
ואיך שיהיה בהא נחתינן ובהא סלקינן דכיון דמידי פלוגתא לא נפקא מתירינן ליה לכהן אחר מדין ספיקא, וכדאמרן, ומטעם זה נראה דיש להתיר אפילו ליתנו במתנה לאחרים וסמכינן בזה אש"ך ופר"ח ואו"ה דמתירים, ואע"ג דנהנה בנתינה זאת, כיון דאסרינן ליה ליהנות ממנו באכילה או בדמיו הא מיהא קנסא הוה ולא קנסינן ליה תו, וכדאים הם המתירים לסמוך עליהם בדבר הזה.
פש גבן לברר אי האי מומא דהטילו ביה הוי מומא להתירו או לאו, דהנה בהשאלה נכתב רק שנפגמה האוזן עד כדי חגירת הצפורן. אבל לא נתברר המקום שבו נצרמה האוזן, שהוא העיקר, וכמש"כ מרן ז"ל בסימן ש"ט סעיף ב', וצרימת האוזן הוא מום מובהק וכו', וכיצד צרימת האוזן שנפגמה בחסרון מן התנוך. וכמה דיות נשפכו בזה, ועין להט"ז ס"ק ד'. ועיין למרן השד"ח ז"ל במערכת בכור כ"ה מ"ה סי' ב'. והואיל והאידנא דליכא מומחין במומין מובהקין סגי עפ"י ג' בני ביהכ"נ ולא בעינן נטילת רשות ולא נשיא. לזאת אני אומר לענ"ד שיבקרו בכור זה ג' מבני ביהכ"נ שביניהם ימצא מורה הוראה ובקי בדינים אלו ואם יסכימו שזהו מום המתיר את הבכור יתירוהו לאחרים ולא לכהן שהטיל אותו מום בו. והנלע"ד כתבתי.