יום הכפורים- שבת שבתון 
"שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותכם וכו' מערב עד ערב תשבתו שבתכם"(ויקרא כג, לב).
בפרשת מועדי ה' וימי מקראי קדש של תורת ישראל , קובע לו מקום מיוחד יום הכפורים שהוא נבדל בצביונו המיוחד. השבתות והמועדים הם ימי עונג ושמחה, זכרונות העבר, זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, אבל יום הכפורים הנזכר בתורה איננו מסמל כל זכרון העבר, ואיננו לכן יום של שמחה ותענוג, אבל הוא שבת שבתון, שבת מכל מלאכת עבודה ופרנסה, ושבתון של פרישות, קדושה מהחיים הגופנים החמריים בכל תענוגיהם וחמודותיהם, "ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, כז).
הצום הוא צביונו המיוחד של מועד זה בכלל מועדי ה' ומקראי קודש, אבל צום זה אינו צום של אבל או של זעקה בצרה, כיתר הצומות שקבעה לה האומה לזכר החורבן. החל מעשרה בטבת ועד צום גדליה, ואינו גם זכר לזעקה בעת צרה, כצום תענית אסתר, כי בחמשה צומות אלה כנסת ישראל מתעטפת בשחורים ולובשת שחורים, וזוכרת עברה ומסתכלת במרירות על ההוי שלה עם כל הרפתקאותיה, המתחדשות לבקרים בצורות שונות ומשונות. ומתוך זה היא פורשת מן החיים כאומרת בצעקה חרישית דוממה: איך ינעם אכול ושתה כשאני מוסבה על שולחן אחרים, בארץ מולדתי ובארצות גלותי, ולמה לי חיים עלובים כאלה תחת השמים. כנסת ישראל בימי צומה ואבלה כאלה צועקת וזועקת ממצוקתה התמידית, שאינה פוסקת אף רגע וכאלו אומרת בתעניתה: ראה ה' את עניי כי גבר אויה והשפילנו עד עפר, ומצפה בכליון עיניים ליום יבוא אשר תפסיק את אבלה ותעניתה וימי הצום יפכו לששון ולשמחה.
לא כן הוא צום יום הכפורים התענית ביום כיפורים איננה ביטוי של אבל ועצבות, אבל היא פרישות של קדושה, בנזירותו של ישראל כולו ביום זה מהחיים החמריים ומאהבה בתענוגים, עם כל הכרוך בהם, בהנזרו מחמדות זה החיים המביאות לידי פירוד, תחרות ומשטמה. בנזירות זו מתרוממים היחיד והצבור משאון החיים אל הטהרה הנפשית העליונה, טהרת הלב וטהרת המחשבה.
אין עוד קנאה וחמדה ולא איבה ומשטמה, אבל כולם פושטים יד שלום, סולחים ומוחלים איש לרעהו ובלב טהור מלא אהבה מתכנסים לבית הכנסת, הורסים כל המחיצות המבדילות בין אחים ומתפלים גם עם העבריינים, וכאלו אומרים בזה: אב אחד בראנו, אל אחד לכולנו. ויחד נלכה בדרכיו. מה הוא, סולח ומוחל. מה הוא מעביר על מדותיו מה הוא טוב ומטיב לכל בריותיו, אף אנו נסלח ונמחל לכל העבריינים בין שהם חוטאי נגדנו, ובין שהם עבריינים על האידיאלים הלאומיים שלנו שאף הם נובעים מתורת ישראל וקשורים בה- סליחה וכפרה לכל, ובסליחתנו זו לאחרים אנו מטהרים את נפשנו ומשיבים אותה על מנוחתה ושלותה.
ועוד זאת. צום יום הכפורים איננו פרישות רפואית כחולה זה אשר צם לגמרי או נוהג על פי דיאטה חמורה לשם רפואתו. אבל זו פרישות של אהבה. וכנסת ישראל בצומה ובכנוסה לבתי הכנסת- מקום משכנה ומקור חייה של האומה- כאלו אומר היא לכל: חולי זה שאני מצטערת בו עינו חולי מעיים ולא מיחוש ראש : ממה אני חולה מאהבה כי חולת אהבה אני (ילקוט שיר השירים) אהבת האלקים בלב ונפש, שכל האהבות האחרות מדומות וזמניות נדחות מפניה, אהבת ישראל ואהבת האדם עד דכדוכה של נפש, לדעת את אלקי מרום וללכת בדרכיו, לאהוב את יצוריו ולקרבם אל אהבתו.
מה יפים ונעימים, נשגבים ורמים הם רגעים אלה, שבהם אנו מטהרים לפני ה' אלקינו ועומדים לפניו בלב טהור, במחשבה צרופה ונפש טהורה ומאירה שהיא כולה אהבה עליונה שאין למעלה הימנה ואין לה דמיון כל חיינו עלי אדמות ובכל שעשועיהם.
יום הכפורים אינו מצווה ממצוות התורה, אבל הוא המצוה שדמותה של היהדות משתקפת בו בכל זויה והדרה. "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". יום הכפורים בתעניתו הוא רק ביום העשירי לחדש השביעי ומערב עד ערב, ולא יותר, אבל ביום זה שאבו לכם לתוך נפשכם כפרה וטהרה, טהרת הלב וזכות המחשבה, התרוממות והתנשאות הנשמה, חרות מעבדות ושרירות הלב ומאויי ושלטון השכל והמחשבה, לדעת את הדרך אשר תלכו ואת המעשה אשר תעשון בכל ימות החול ובשדה העבודה.
ויום הכפורים נוטע בנפש כולנו אהבה נאמנה לאלקי ישראל ותורתו, לעם ישראל וקניניו להתמסרות באהבה לתחיתו וגאולתו ולתעודתו הסופית, להביא שלום ואהבת חסד לכל האנושיות כולה. "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיה נז, יט ).