סימן ה
(ליו"ד סימן מ"ח).
קרום הטחול בצדו הדק אי סותם נקב הכרס
כ"ה אדר ב חצר"ת
נדרשתי לאשר שאלני הרב הנכבד כמוהר"ר יחיא נחום יצ"ו להורות בדין מחט שנקב הכרס במקום שהטחול שוכב עליו ונמצא שהטחול בצדו הדק סותם הנקב אם מהניא סתימה זו להכשיר את הבהמה כדין כל בשר הסותם את הנקב במקום שעושה אותה טרפה, שסתימת הבשר הדבוק בו מתולדתו מכשירו, או שנאמר לאידך גיסא שהואיל וקרום הטחול שהוא אסור באכילה מפסיק דין הנקב ובשר הטחול אינו סותם. ומעכ"ת בעינא דשפיר חזי ראה מ"ש הטו"ז (יו"ד סי' מ"ח ס"ק ב') דאין הטחול סותם נקב הכרס. לעומת זאת איתי בידיה מסורת אבות מחכמי גולת תימן שנהגו להכשיר בכגון זה, מטעם שקרום הטחול במקום הדק אינו אסור אלא מדרבנן. הלכך מסתם סתים אלו תורף דבריו.
ואחריו בא רעהו וחקרו ובראש דבריו הביא דברי ידידי הרה"ג כמוהר"ר ש. הלוי חבר משרד הרבנות בקהלתנו, ואיתיה בידיה. מה שכתב בספר זבח תודה דכתב דכל החלבים האסורים מדרבנן סותמים הנקבים במקום שעושים אותם טרפה. ותמה ע"ד הטו"ז דכתב וגדולה מזו איתא בש"ד הטחול שניקבה אין הנקב סותם אותו ע"כ. דאין הנדון דומה לראיה דשאני טחול הואיל ואפילו אם לא ניקב נקב מפולש כל שלא נשאר בו כעובי דינר זהב טריפה, הלכך אין הכרס סותמו, משא"כ בכרס דאינו אלא בנקב מפולש הדין נותן שהטחול סותמו.
ועוד תמה על הטו"ז במה שכתב דכיון שיש קרום על הטחול שאסור משום חלב במקום הדבוק לכרס (שם) דתיפוק ליה משום חלב שעל הכרס עצמו שאינו סותם. ונדחק לתרץ דמיירי כגון שנאכל חלב הכרס מסיבת חולי או בבהמות כחושות שאין להם חלב. ובסוף דבריו אסיק להלכה להתיר כרס שניקב במקום שהטחול בצד הדק שבו סותמו.
ואף אני אענה חלקי ואומר: דהנה במאי דפשיטא להו לתרי מרבנן דבחלב האסור מדרבנן סותם, אינו ברור לע"ד שהרי גרסינן בגמ': חלב טהור סותם. חלב טמא אינו סותם. ועוד גרסינן התם: דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסור, ופרש"י דאפילו ר"ע דאמר תותב קרום ונקלף אסור, הא נמי דומה למחובר (חולין מ"ט ב, נ') והרמב"ם ז"ל פסק: קבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו הרי זה מותר (הלכות שחיטה פ"ו הלכה י'), ודקדוק דבריו ברור מללו שאין החלב הטהור סותם הנקב אלא החלב שהוא מותר באכילה. וכן מוכח מסוגין דגמ' דאמרה: דאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור (שם נ'), והא ר"ע מתיר לגמרי כל חלב שעל הקבה, משום דאינו תותב? אלא כיון דאסור מדרבנן אינו סותם. ולישנא דגמ': דאינהו מיכל אכלי ולדידן נמי לא סתים, מוכח כן, דדוקא משום דבני ארץ ישראל מיכל אכלי ליה וסברי דאין אסור כלל אפילו מדרבנן הוא דלדידן דאוסרים משום חומרא מסתם סתים, אבל דבר האסור לדברי הכל מדברי סופרים אינו סותם, דלא אסרוהו חכמים אלא משום שדומה בענינו לחלב האסור מדאורייתא.
מכאן סתירה גדולה לדברי הראש אפרים שכתב בדין חלב המעים הסמוך לקבה שהגאונים התירוהו באכילה. ולעמת זאת אסרו החלב שבסוף המעיים, ויש מן הגאונים שאסרו חלב הסמוך לקבה באורך אמה והתירו באכילה חלב שבסוף המעיים. (עיין טור ושו"ע יו"ד סי' ס"ד סעיף ט"ו), וע"ז כתב הראש אפרים, דהואיל והגאונים מתירים חלב הסמוך לקיבה הרי זה סותם. מטעם דאינהו אכלי ליה לדידן לא סתים? ואין זה מחוור, שהרי בגמ' לא אמרו זה אלא בדאיתרא דלכל הדעות אינו אסור אלא משום מנהג של חומרא. אבל ללישנא בתרא דגמ' דבאיתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי באקשתא אמרינן אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים בניחותא (עיין חולין נ' תד"ה כי פליגי), אלמא כל שיש ספק איסור דאורייתא למאן דסבירא ליה לאסור באכילה, מסתם נמי לא סתים, דהא בהא תליא. הלכך הוא הדין בחלב שבראש המעיים, או בסופו, אין החלב סותם. וכן השיג מהרש"ל על האו"ז שכתב בדין חלב שעל הכרס תחת הקרום שנחלקו בו התנאים לענין אכילה, ונסתפק הא"ז לענין סתימה, וע"ז כתב רש"ל שאין מקום ספק, ואינו דומה לבר חימצא דאינו אלא אסורא דרבנן ולכך סותם, משא"כ בחלב שעל כרס שלהאוסרין אותו הוי חלב גמור, הלכך אינו סותם (ים של שלמה חולין פ"ג סי' נ"ג), ותמיהה זו עומדת גם בדינו של הראש אפרים [שער אפרים סימן סב] ודע דאעפ"י שהרש"ל נקט בדבריו: אבל אסורא דרבנן סותם. לאו דוקא, אלא אשגרא דלישנא נקט, שכל מנהג שנהגו להחמיר נקרא אסורה דרבנן, שהרי מקור דין זה הוא מחימצא ובר חמצא, ובדאיתרא לא מצאנו יסוד לאוסרו מדרבנן אלא הוא מנהג של חומרא. וכמ"ש מרן ז"ל (יו"ד סי' ס"ד סעיף י"ד), ואף הרא"ש ודעמיה דסוברים שמדינא אסור אין זה אלא משום דאנן בני גולה אנן ובתריהו דבני בבל גרירנן. אבל עיקר הדין אינו אלא חומרא של מנהג (טור וב"י ושו"ע שם).
והנה המל"מ הפריז על המדה לומר שגם בחלב שאסור מדאורייתא אלא שאין בו אסור כרת כגון חלב הדקין סותמים את הנקב (מל"מ ה' שגגות פי"ג הלכה ה' ד"ה מעתה) וזו היא קולא גדולה לע"ד, ודברי הרמב"ם שמסתייעים מהגמרא כמו שכתבתי לעיל הוין תיובתיה. מעתה אלכה ואשובה לשאלה דידן. בראש וראשונה נבאר דברי הטו"ז עצמם, דכתב: עמ"ש מרן כרס שניקב טרפה, ואין לו דבר שיסתום אותו דשפיר מצינו בו סתימה כשניקב במקום הטחול. ולזה תירץ דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק כל חלב או בשר שמותר באכילה סותם אותו, מכלל דחלב שאינו אסור באכילה אפילו אם אסורו דרבנן אינו סותם. הלכך אם הנקב שבכרס הוא כנגד צד העב של הטחול ודאי שאינו סותם הואיל והקרום במקום זה אסור מן התורה, ולא תקשי לך דתיפוק ליה שהחלב שעל הכרס אינו סותם, דאע"ג שאינו סותם, אבל ודאי אינו חוצץ בפני סתימת הטחול אם היה מן הדין שהטחול סותם, ואפילו אם הוא במקום הדק נמי אינו סותם, הואיל והקרום במקום זה אסור באכילה מדרבנן אינו סותם, וכדיוק לשון הרמב"ם דחלב שמותר באכילה סותם, ועוד הוסיף וכתב: וגדולה מזו איתא בש"ד דטחול שניקבה אין הכרס סותמו, ולא נעלם להטו"ז טעמו של דין זה, משום דכל דבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו אין מועיל בו סתימת חלב (עיין טו"ז סי' מ"ו סק"א וש"ך ס"ק ב), אלא איידי דכתב דין טחול שאינו סותם את הכרס משום דקרומו אסור נקט נמי הפוכו דכרס אינו סותם את הטחול מטעמא אחרינא גדול מזה.
ולענין דינא בשאלה דנדון דידן. הפר"ח כתב: ודע שהרמב"ם קאי בשיטת רבינו אפרים שאוסר חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אבל לבני ריינוס שנוהגים בו היתר לאוכלו כל שכן אם ניקב הכרס וחלב זה סותמו דמהני. וכתב ספר טו"ז שאף אם ניקב במקום שהטחול דבוק בו והטחול סותמו כשר לא מהני כיון שהקרום שעל הטחול אסור משום חלב (פר"ח יו"ד סי' ס"ד ס"ק יד), והנה סתם דבריו מוכח דלא שנא ליה דין נקב כנגד צד הגס או הדק שבו, וכדעת הטו"ז, ודבריו נראים סתראי מרישיה לסיפיה. דברישא כתב דחלב שתחת הפריסה סותם אף על גב שיש סוברין שהוא אסור מדאורייתא, ולבסוף הסכים לדברי הטו"ז שגם באסור דרבנן אינו סותם, וצ"ל שהוא סובר שבמקום שלא נהגו אסור משום דפסקו כמאן דאמר שהוא מותר דאורייתא ואין בו אפילו אסור דרבנן, חלב זה סותם הנקב. אבל במקום שלכל הדעות יש בו אסור דרבנן אינו סותם. וכן מצאתי בספר תורת זבח למרן הראש"ל חיים דוד חזן זצוק"ל, שכתב: אם ניקב הכרס במקום דבקותה בטחול אעפ"י שהטחול סותם את הנקב טרפה, דלא הוי סתימה (תורת זבח וכנה"ג אות ד'. ע"כ).
שו"ר בהגהות חדושי הגרשוני שהביא משם תשובת ר"י לבית הלוי שצדד להכשיר מטעם שהקרום דבוק ובכל זאת לא הכשיר למעשה.
וכיון שלא מצאנו חולק ע"ד הטו"ז והתורת זבח שהוא מרהון דארעא דישראל לאסור, הכי נקטינן בארץ ישראל, וכן ראוי להורות הלכה למעשה.