סימן יד

(ליו"ד סימן קט"ו).

ישראל שקנה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ועשאו גבינה

 

כ"ג ניסן תש"ד

לכבוד ידידי וחביבי הרב המובהק כמוהר"ר רפאל ביטון יצ"ו רב ומרביץ תורה לעדת הספרדים במגדיאל, שלום וברכה.

 

שאלת ממני לחות דעתי בשאלת הלכה שעמדה לפניו: ישראל שקנה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ועשאו גבינה, אם היא מותרת על יסוד זה שחלב טמא אינו עומד.

וזאת תשובתי מסוגין דגמרא [ע"ז לה ב] נראה שגבינה שנעשית מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, הרי היא אסורה דאיכא נסיובי דחלבא דקאי ביני נטפי, פירש"י: בתוך הגומות שבגבינה, וחיישינן שמא מן החלב טמא שלא עומד נשאר עם נסיובי הגומות. אבל הרמב"ם ז"ל כתב: חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה וכו'. ומפני זה הדין נותן שכל חלב הנמצא ביד עכו"ם אסור שמא ערב בו חלב בהמה טמאה וגבינת העכו"ם מותרת שאין חלב בהמה מתגבן. אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינת גוי ואסרום וכו' (הלכות מאכלות אסורות פ"ג ה' יב – יג), וזהו דלא כסוגין דגמרא דאסרה חלב גוי אפילו עשאו גבינה משום נסיובי דחלבא דקיימי ביני נטפי.

והמ"מ כתב: ורבינו לא חשש לטעם זה בגבינה כמו בחמאה כמו שיתבאר להלן (שם הלכה יב).

ודבריו תמוהים שאדרבה ממה שיתבאר להלן מוכח בבירור דהרמב"ם ז"ל חייש לזה, שהרי כתב: החמאה של עכו"ם מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד ומקצת הגאונים אסורה מפני צחצוחי חלב וכו' יראה לי שאם לקח חמאה מן העכו"ם ובשלה עד שהלכו להם צחצוחי חלב, הרי זו מותרת וכו' (שם טו – טז).

מכאן מוכח בפירוש שהרמב"ם חשש לדעת הגאונים שאסרו את החמאה ולא התיר אלא כשבשלה עד שהלכו להם צחצוחי החלב.

לתרץ דברי הרמב"ם אלה צריכים אנו לומר שלא נחלקו הגאונים אלא בחמאה לפי שהיא חלב קפוא, אבל גבינה אין בה נסיובי חלבא ואין חוששין למאי דקאי ביני נטפי. הלכך לדברי הכל מותרת מדין חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ואינה אסורה אלא מפני שמעמידים אותה בקיבה של נבלה. מזה יוצא לדין שמותר לעשות גבינות מחלב שחלבו גוי מטעם שאם היה בו חלב טמא לא היה מתגבן. ולפיכך הגבינה שנעשתה מחלב שחלבו גוי מותרת בלא כל בישול נוסף, שהגבון הוא כמו בישול.

אבל המ"מ [הלכה טז] כתב: וראיתי מי שהקשה לדעת רבינו אם כן חלב שלהם יהיה מותר לגבן ממנו גבינה או לעשות ממנו חמאה ויבשל עד שיכלו ממנו צחצוחי חלב?

ואני תמה מקושיא זאת שלדעת רבינו ודאי אין הכי נמי וכל שכן הוא ממ"ש ז"ל שאעפ"י שנעשית החמאה בידי נכרים מחלב שלהם מותר בבשול, כ"ש חמאה או גבינה שעשה ישראל מחלב שלהם שמותר בבישול לדעתו ז"ל.

וכבר הזכרתי למעלה הסוגיא שאמרו: אי דקא בעי לה לגבינה הכי נמי [ואף על פי שבמסקנה אמרו גבינה נמי] איכא דקאי ביני נטפי. וביארתיו לפי שיטת הגאונים ז"ל שאינו בטל, מפני שעומד בעינו. אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח"כ בשל אפשר לדעת רבינו שמותר (שם).

מדבריו מוכח שגבינה וחלב דינם שוה ושניהם לא ניתרים אלא אחרי בישול. אבל מדברי הרמב"ם שכתב: וגבינת העכו"ם מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן מוכח להדיא שגבינה מותרת בלא בישול.

ואפשר דהמ"מ מפרש דברי רבינו ז"ל דמה שכתב: וגבינת העכו"ם מותרת היינו כשהיא מבושלת וסמך על מה שכתב בסמוך בדין החמאה. ולפי"ז מ"ש בגמרא: גבינה נמי איכא דקאי ביני נטפי. היינו לאסור חלב לגבינה בלתי מבושלת.

אולם הכ"מ (הל' ט"ו) כתב ע"ד המ"מ: ואני תמיה על דבריו שבא לישב דברי הרמב"ם בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו.

ואני הדל לא זכיתי לרדת לסוף דעתו שהרי המ"מ אדברי הרמב"ם סמיך דגבינת העכו"ם מותרת וכו'. מסתמיות דבריו מוכח דגבינה מותרת אפילו בלא בשול וכדאמרן אלא שהמ"מ נדחק לפרש דבריו שהינו במבושלת, ואיסתיע בזה מדברי התוספתא דתני: אין לוקחין גבינת בית היניאקי אלא מן המומחה ושלוקה נלקחת מכל מקום (תוספתא ע"ז פ"ה ה"ז). ולא עלה על דעתו לפרש מתניתא זאת בגבינה שעשאה גוי דזו היא אסורה מטעם שמעמידין אותה בקיבה של נבילה, אלא מתניתא זו איירי בגבינה שעשאה ישראל ומותר לקחתה מן המומחה שחזקתו שעשאה מחלב שחלבו גוי וישראל רואהו אבל שלוקה לוקחים מכל מקום. משום שגם אם הוא מחלב שאין ישראל רואהו מותר אחרי בשולו וכדכתב הלח"מ.

ומה שכתב הלח"מ דאין זו ראיה מכרחת דהתוספתא לא אמרה אלא אם היא שלוקה אבל לוקח לכתחילה חלב או גבינה ולשלקה, אין מכאן ראיה, עכ"ל.

לדידי לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי, דלישנא דמתניתין חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, מוכח דכל שאין חשש תערובת חלב טמא מותר אם הוא לקח החלב בעינו ועשאו חמאה או גבינה, או שלקח חמאה, או גבינה ובשלה.

מטעם זה לא נהירין לי דברי הכ"מ שכתב: בחלב של עכו"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש חלב טמא בכל גונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבטלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם, דלא פלוג רבנן בגזרתם, מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזרה אבל חמאת גוי שלא מצינו שגזרה עליה למה תאסר.

ולע"ד אין זה מוכרח אלא כשם שהתירו חמאה מטעם שאינו עומד כן התירו לגבן החלב. הלכך הראיה שהביא מדברי הסמ"ק דהתיר חמאה אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב גוי לעשות ממנו גבינה דאם כן לא הוה שתיק, אינה ראיה מכרחת, שיש לומר תנא חמאה, והוא הדין חלב לחמאה או גבינה.

ועדיפא מינה כתבו התוס' דבגבינה של גוי ליכא למיחש לחלב טמא כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דילמא עירב בו חלב טמא. (ע"ז לה ב ד"ה תד"ה לגבינה).

וכן פסק רמ"א: אם ראה עשית הגבינות ולא ראה החליבה יש להתיר בדיעבד כי אין לחוש שמא עירב בו דבר טמא (יו"ד סי' קטו סעיף ב).

ולפי זה הדין נותן להתיר כשעשה ישראל הגבינה מחלב שחלבו גוי דכיון שנקפא ועמד יצא מחשש חלב טמא, וכיון שנסתלקה סיבת האסור שאסרוה חכמים ממילא עומד בהתירו מדין תורה, ומכל מקום אעפ"י שאני אומר כן בפירוש דברי הרמב"ם והמ"מ, להלכה אין לנו לזוז ממ"ש הכ"מ דגזירת חלב היא מוחלטת ולא פלוג רבנן. הלכך גם בלקח חלב לגבן וגבנו באיסורו קאי, שאין הגבון מוציאו מאסורו, ולא התירו בחמאה אלא כשהיא נעשית על ידי גוי דכיון שנשתנה החלב בידו ובא ליד ישראל כשהוא קפוא, אהניא טעמא דחלב טמא אינו עומד משום דלא גזרו חכמים אלא בחלב ולא בחמאה או בגבינה.

שבתי וראיתי להפר"ח [יו"ד קטו סק"כ] ז"ל שנשא ונתן בחכמה בדברי הרמב"ם והמ"מ וכתב: מ"ש הרמב"ם שמן הדין היתה גבינת הגוי מותר היא גבינה שעשאה הגוי בודאי לא מאבד את החלב שלו לעשות ממנו גבינה שלא תעמוד. ומטעם זה היה ראוי להתיר גם חמאה, אלא שלחוש לדברי הגאונים שאסרו את החמאה משום נסיובי דחלבה הוא דכתב שיבשל את החמאה כדי שיכלו ממנה צחצוחי חלב.

אבל חלב שחלבו גוי שקנאו ישראל לגבינה ועשאו גבינה אסור משום דחיישינן לתערובת חלב טמא שבו, וכמ"ש בתוספתא [עבודה זרה לה ב שם]

מהאמור ומדובר אנו למדים לשאלה דנדון דידן לאסור גבינה זאת שנעשתה על ידי ישראל מחלב שחלבו גוי הואיל ולא פלוג רבנן באסורם, וכל שקנה חלב שאסור לו באכילה אינו מוחזר להיות מותר על ידי גבון ובשול.

אולם יש לצדד להיתר ממ"ש הש"ך (שם ס"ק יח): דוקא בסתם חלב אבל כשאנו יודעים שדעת העכו"ם היה לעשות גבינות מהחלב מותר לישראל לעשות אחר כך ממנה גבינות (כמ"ש לקמן סעיף ב'). ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה יש להתיר בדיעבד וכו' מאחר שעשה גבינות מן החלב, כי דבר טמא אינו עומד.

אולם במטה יהונתן חלק על זאת וכתב [שם סעיף א ד"ה חלב של גוי] אנן דקי"ל דאף דליכא חשש תערובת כיון שבא לידי ישראל בעת שהוא חלב נאסר משום לא פלוג רבנן, אם כן אף שדעת העכו"ם לעשותה גבינות דליכא משום תערובת, מכל מקום כיון שבא לישראל בעת שהיה עדין חלב נאסר אפילו בלא שום תערובת כלל.

וכן ראיתי להפרי תואר שכתב: ולא יכולתי להתאפק מהודיע את אשר שמעו אזני מפי מגידי אמת וכו' כי בזמנים הללו חדשים מקרוב באו הגוים שבזמננו נתחכמו לעשות הרכבה באומנות שהתחכמו עליה ומערבין חלב גמל בחלב טהור ועושים ממנו חמאה, הגם כי בפני עצמו אינו נקפא בדרך הרכבה זאת עושים חמאה משניהם יחד כאשר העידו על זה עדים נאמנים את אשר ראו עיניהם בכל הדברים האלה והוסיפו עוד לומר כי לא דרך מקרה הוא אלא שקבעו עצמם הגוים על הדבר לצד כי באמצעות הרכבת חלב גמל עם חלב טהור מוציאים חמאה בהפלגה ומספקים כל בני הישוב. ולפי עדות זאת נראה לי ברור לאסור החמאה (פרי תואר סי' קט"ו ס"ק ח').

ולפי זה לא נשאר מקום ספק בשאלה דנדון דידן ובודאי גבינה זאת אסורה אפילו אחר בישול.

ב. חלב שחלבו גוי בעיר שלא נמצא שם חלב טמא.

ויש לצדד להתיר ממ"ש הפר"ח [סוף סק"ו] ז"ל: בעיר שלא נמצא שם חלב טמא או שהוא ביוקר יותר מחלב טהור, מותר לקנות מהגוי חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל, וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמשטרדם וכן נהגתי גם אני. והפרי תואר אף הוא תמך בהיתר זה וכתב: [שם סק"א] לענין דינא במקומותינו נראה דשרי לקנות מגוי החלב הגם שלא ראהו ישראל ולא עמד בעדרו דהא חלב בהמה טמאה נמכר בדמים יקרים לשרים וגדוליהם וכמעט שוה על חד ארבע מחלב טהור ובודאי לא מערבי ליה. (פירות גינוסר יו"ד סי' קטו). [פרי תואר סק"א ד"ה ולענין דינא].

והנה בסה"ק משפטי עוזיאל (ח"א יו"ד סי' ז') צדדתי להתיר את השמנת על יסוד זאת בצירוף עוד טעם אחר שעושים ממנה חמאה והיא עומדת ואפשר לומר שעל שמנת לא גזרו כמו שלא גזרו על חמאה לדעת הגאונים שמתירים חמאה.

וגם בזה אמרתי שאני מצדד להתירא והמחמיר תבוא עליו ברכה.

אולם בחלב כמו שהוא, אני חוכך להחמיר, משני טעמים, א) שמאז כתבתי תשובה זאת בשנת התרצ"ה ועד היום נשתנה המצב לרעה שלבושתנו נפוצה מכירת הגמל והחזיר בארצנו ובמציאותם נמצא גם חלבם הטמא.

זאת ועוד שאעיקרא דדינא פרכא. דהנה לפי מ"ש הכ"מ ובבית יוסף [קט"ו א] גזירת החלב היא החלטית ואינה נתרת אלא בישראל רואהו או שאפשר לו לראות, כגון שעומד בעדר ולא פלוג רבנן.

והחת"ס כתב: דזו היא דעת רש"י ממ"ש: וחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור דילמא עריב ביה חלב טמא וכו' ואם עירב טמא בטהור הטמא נשאר עם נסיובי חלבא (ע"ז לה). פירוש נסיובי חלבא אלה לא נשתנו עם עשית הגבינה ונשארו באיסור חלב שגזרו חכמים וגזרתם היתה לאסור כל חלב שהוא בעינו אפילו אם אין בו חשש חלב טמא כגון שחלבו לגבן (חתם סופר ח' יו"ד סי' קז).

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה ברורה ומפורשת לאסור חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אפילו אם לקחו לגבן, ואפילו במקום שלא נמצא חלב טמא בעיר.

וכן שמעתי מפי רבותי וכן ראיתי בעיני שהזהירו את כל עושי הגבינות לעמוד בשעת החליבה ולא נתנו תעודת הכשר אלא בעדות ברורה ומוסמכת של ישראל שעמד בשעת החליבה.

וגם הפר"ח כתב: לפיכך לכתחילה יש לאסור בכל גוונא אף שאין חלב טמא בעדר משום שמא ישלחו אחד מהם לאיזה כפר שהוא סמוך לעדר להביא משם חלב טמא משם וגם אם יעמידו צופה אפשר לו לאישתמוטי ממנו [פר"ח יו"ד סי' קט"ו סעיף כ ד"ה אמנם].

אולם אם כבר נעשו הגבינה יש לצדד להיתר וכדכתב הפר"ח (שם) שכדאי לסמוך.

(לצערנו הרב הושמדה המשך תשובה זאת בבית הדפוס עקב ההפצצה הזדונית שאירעה בבנין פלסטין פוסט הסמוך לבית הדפוס בליל כב שבט תש"ח). הועדה.