סימן יט

(ליו"ד סימן קנ"א)

מסחר בסכיני גילוח

 

י"ד שבט תש"ב.

שלמא רבא מן שמיא למאן דעסיק באורייתא תדירא הרב הגאון כמוהר"ר הלל בהגאון אליהו פוסק יצ"ו.

 

בתר דמסגינא בשלמא למעכ"ת הנני נענה לבקשתו לחו"ד בשאלה שעמדה לפניו אם מותר לאיש מישראל לסחור בסכיני גלוח או שאסור משום לפני עור לא תתן מכשול, ואען ואומר בס"ד.

א) לפני עור לא תתן מכשול.

תנן התם: כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאסור ולהיתר מותר (שביעית פ"ה מ"ו). והנה מעכ"ת כתב עלה דהאי מתניתין שתמהו האחרונים דשורת הדין נותנת לאסור גם בדבר שהוא לאסור ולהיתר, מדין ספק, וקיימא לן ספקא דאורייתא לחומרא, וכת"ר תירץ: דהוי ספק ספקא, ספק להצניע, ואם תמצי לומר לעבודה שמא לעבודת היתר, עכ"ל.

לע"ד נראה שאין תירוץ זה מספיק. חדא משום דאין זה בגדר ספק ספקא הואיל והכל הוא ספק אחד שמא קנאו להיתר, דכך הוא אם קנאו להצניע או לעשות בו מלאכת היתר, והרי זה דומה למ"ש התוס' דאין להתיר מספק ספקא ספק באונס ספק ברצון ואם תמצי לומר באונס שמא קטנה היא ופתוי קטנה אונס הוא משום דשם אונס חד הוא (כתובות ט, תד"ה ואי בעית). מכאן למד הש"ך דאין לדון ספק ספקא להקל בשני ספקות שהם משם אחד (ש"ך סי' ק"י כלל ספק ספקא ס"ק יא). והוא הדין בנדון דידן ספק להצניע וספק שיעבוד בהם מלאכה מותרת, חד ספקא הוא, שמא קנאם לעשות בהם מלאכה אחר זמן האסור או מלאכה מותרת בזמן האסור, ואין ספק אחד מוסיף על השני, הלכך שניהם הוו חד ספקא לדברי הכל, היות ושניהם הם משם אחד שמא קנאו להיתר.

ב) זאת ועוד, שלפי תירוצו דמר לא הותר דבר שמלאכתו להיתר ואסור אלא בשביעית וכדומה שיש לומר שמא קנאו להצניע, אבל דבר שעומד תמיד באסור, אסור מדין לפני עור לא תתן מכשול אפילו בדברים שעשויים להיתר ואסור.

וזה נסתר מסוגין דגמרא דגרסינן התם: רב הונא זבין ההוא פרה לעכו"ם, אמר ליה רב חסדא, מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה אמור לשחיטה זבנה ומנא תימרא שאמרינן כי האי גונא דתנן בש"א לא ימכור אדם פרה החורשת וב"ה מתירין מפני שיכול לשוחטה, ומסקינן: אלא כל היכא דאיכא למיתלא תלינן וכו' (ע"ז טו ב)

הרי לך מפורש שגם במקום שאין לומר שמא קנה להצניע מתירין משום הספק היחידי שמא קנה פרה חורשת לשחיטה או שדה ניר להובירה.

ג) מסוגיא זאת למדנו שגם במקום שיש ידים מוכיחות שקנה לעשות בו מלאכה אסורה כגון פרה חורשת בשביעית שאם ישחטנה מפסיד הרבה בדמיה, דפרה העומדת לחרישה וחליבה מעולה הרבה בדמיה מפרה שחוטה (עיין ב"ק מו) וכן שדה ניר אם יובירנה בשביעית מפסידה לזריעה אחרי שביעית עד שיחרוש אותה. וא"כ הדבר מוכח שקנה הפרה לחרישה, ושדה לזריעה, ובכל זאת מסקינן בגמרא דכל היכא דאיכא למיתלא תלינן. ואילו בדיני ספקות קי"ל במקום דהאסור שכיח טפי מן ההיתר לא הוי ספק כלל (ש"ך יו"ד ס' ק"י כללי ספק ספקא סעיף לג).

מכל זה מוכח להדיא דלא אסרה תורה משום לפני עור אלא במקום שאין לתלות להיתר, דכשמושיט לו דבר כזה הרי הוא מפתה אותו לעבור עבירה, אבל כל שיש לתלות להיתר, אין איסור על המושיט, הואיל והוא אינו מפתה אותו או מגביר את יצרו לאיסור אלא הקונה או המקבל הוא שמפתה את עצמו. ומגופיה דקרא מוכח כן שלא אסרה אלא לתת מכשול לפני עור, משום שאינו יכול להציל עצמו ממכשול זה, אבל אם נתן עור לפני פקח כגון אבנו וסכינו שהניחם ברשות הרבים חייב משום מזיק ולא משום שימת מכשול, ולפי זה במכשול של עבירה לא נאסר אלא במקרה של כשלון הכרחי ולא כשלון אפשרי, הלכך כל שהדבר משמש לאסור והיתר, הואיל והכשלון אפשרי, אינו עובר על זה ואין בו גם דין מזיק, כיון שלא הזיק בממונו או בגופו, ולא עוד אלא שהוא מזיק את עצמו מדעתו.

ולפי זה קושיא מעיקרא ליתא שאין לומר בזה ספקא דאורייתא לחומרא, ואין אנו צריכים לתרוצא דספק ספקא, אלא הדבר ברור מעצמו שלא אסרה תורה אלא מכשול הכרחי דומיא דעור, ולא מכשול אפשרי, וכדאמרן.

על כל פנים מדינא דמתניתין למדנו דכל שמלאכתו לאסור והיתר מותר למוכרו לישראל ואין בו משום לפני עור. ודין זה הוא אפילו אם חברו הקונה חשוד לאותו אסור (עיין רמב"ם ה' שמיטה ויובל פ"ח ה"ב).

לפי מה שנודעתי סכינים אלה משתמשים בהם החייטים להתיר התפרים וגם לגלח שערות בית השחי וכו' (עיין יו"ד סי' קפ"ב סעיף א בהגה) וכן לקצוץ הצפרנים, והרי זה דומה לפרה חורשת ושדה ניר בשביעית, הלכך אין בו משום לפני עור לא תתן מכשול.

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בסתם, אבל אם פירש הלוקח שקונה אותם לצורך גלוח אעפ"י שאין המוכר עובר בלאו זה, מכל מקום אסור מדרבנן, וכדתנן: וכולן בפירוש אסורים (שביעית פ"ה מ"ח). [ברטנורה שם].

ב. תרי עברי דנהרא.

גרסינן התם: וכי אית ליה לא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול? והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו' והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו? הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא (פרש"י ו: עכו"ם מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל) דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן.

מכאן למדו התוס': ולפי זה אסור להושיט למומרים לעכו"ם דבר איסור אפילו שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה, ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרי (ע"ז ו ב תד"ה מנין).

מכאן למדנו שכל מקום שאפשר לו לישראל להשיג דבר אסור זה שלא על ידי ישראל חברו אין ישראל אסור לתת לו דבר זה משום לאו דלפני עור ואפילו אם הוא דבר המיוחד לאסור.

אולם לעומת זאת גרסינן התם: רב אשי הוה ליה ההוא אבא זבניה לבי נורא, אמר ליה רבינא לרב אשי והאיכא לפני עור לא תתן מכשול? אמר ליה רוב עצים להסקה נתנו (נדרים סב ב), והא ודאי דעצים נמצאים בכל מקום אחר אצל לא יהודים, ובכל זאת אי לא מטעם רוב עצים להסקה נתנו אסור משום לפני עור.

והנה ביד מלאכי (מערכת ל' סי' שכא) עמד בזה, ותירץ דקושית רבינא היתה דמדרבנן אסור לעשות כן, וזהו דקדוק רבינא בלישניה והאיכא לאו דלפני עור ולא אמר והא עבר אלאו דלפני עור, כלומר הא איכא אסור דרבנן משום לאו דלפני עור.

והסתייע ממ"ש התוס' (שבת ג א תד"ה בבא דרישא) והר"ן [דף א ברי"ף ד"ה ומקשו] והרא"ש [דף קנט ב, ברא"ש ד"ה יציאות] בסוגין שגם כשאפשר להשיג ממקום אחר יש בזה אסור דרבנן, וכן ראיתי למרן החיד"א ז"ל שהוכיח מסוגיא זאת כדעת האומרים דגם בדלא קאי בתרי עברי נהרא כלומר שאפשר להשיג ממקום אחר אסור למכור לו דדחיקא מילתא לומר דלא שכיחי עצים כי הני דאבא בר רב אשי (ברכי יוסף יו"ד סי' קנ"א).

והגר"א בביאוריו הוסיף להוכיח כן מעובדא דרבא דזבין ההיא פרה לעכו"ם אמ"ל ר"ח מ"ט עביד מר הכי? אמר ליה אימור לשחיטה זבנה. וכן מדאמרינן התם: אין מוכרים להם לא זיין ולא כלי זיין, וכתב: ודוחק לומר שלא הוה לי' ליקח חמור אחר וכן כלי זיין דשם (ביאור הגר"א יו"ד שם ס"ק ח).

אולם לאידך גיסא נראה דסוגין דגמרא מוכח דלא כוותיהן, דהנה גרסינן: איבעיא להו משום הרוחה או דילמא משום לפני עור לא תתן מכשול למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה וכו' אי אמרת משום לפני עור הא אית ליה לדידיה וכי אית ליה לא עבר וכו' והתניא מנין שלא יושיט וכו'? הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא (ע"ז ו).

והשתא אם אית דגם באפשר להשיג ממקום אחר אסור מדרבנן עדין הקושיא במקומה עומדת וכי אית ליה לא אסור? ומאי נפקא מינה בין טעמא דהרוחא לטעמא דלפני עור.

והנה הגר"א ז"ל עמד ע"ז ובקצורו הנפלא כתב: ומגמרא דע"ז משמע דאפילו מדרבנן מותר דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא מאי נפקא מינה הא מתניתין אינה אלא מדרבנן, ושוב צדד לדחות דעת האומרים דבאפשר ממקום אחר מותר, דסוגין דע"ז הנ"ל הוא בדאית ליה מדידיה ובזה הוא דמותר לגמרי, אבל במוצא לקנות במקום אחר אסור מדרבנן (שם ובילקוט).

חלוק זה הוא מסתבר מאד. דבאית ליה מדידיה הרי האסור מוכן בידו, אבל במוצא לקנות על כל פנים כשמוכר לו הרי הוא ממציא לו האסור מיד, אבל סוגין דגמרא לא מוכחא כן דהרי אקשינן: וכי אית ליה לא עבר והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם וכו', ומאי קושיא לימא קושטא הוא דכי אית ליה לא עבר ואינו אסור במושיט אלפני עור.

ויכילנא לתרוצי דאין הכי נמי אלא דקושטא דמילתא תריץ דאסור לפני עור אינו אלא בקאי אתרי עברי דנהרא, אבל זהו תרוץ דחוק וריהטא דסוגיא לא משמע כן.

ובאמת מ"ש בגמרא אית ליה לדידיה, אין זאת אומרת שמצוי לו לפניו אלא שיש לו במקום אחר, והרי זה דומה למוצא לקנות ממקום אחר. ומדברי התוס' מוכח להדיא דמותר להושיט דבר אסור למומרים אעפ"י שאנו מצווים עליהם כישראל גמור אם אפשר להשיג ממקום אחר. וכדכתבו בדבריהם: ומיירי בדקאי בתרי עברי דנהרא (ע"ז ו' תד"ה מנין), ולעיקר הרומיא מעובדא דרב הונא דזבין פרה לנכרי (ע"ז טז) נראה לתרץ דשאלת: מאי טעמא עביד מר הכי, היא חקירת טעמו של דבר, אם הוא משום דאפשר לו להשיג ממקום אחר או משום דאיכא למיתלי. תדע מדלא הקשה ואמאי עביד הכי, או והאיכא משום לפני עור, אלא מאי טעמא עביד מר הכי, והשיב, טעמא דאיכא למיתלי שהוא מבורר יותר וכדתנן בשביעית דבר שהוא לאסור ולהיתר מותר, ובעובדא דרב אשי דזבין אבא לבי נורא שפיר מקשה והא איכא לפני עור, משום דאע"ג דאיכא עצים בשוקא, אבל יער שלם אינו נמצא למכירה דאין בעל היער מוכר את כל היער בבת אחת והלכך הוי כקאי בתרי עברי דנהרא, ובזה מתורץ מאי דהוה קשה לכאורה דלמה צריך רב אשי להשיב: רוב עצים להסקה קיימי. הלא מדינא דמתניתין בשביעית למדנו דכל דאיכא למיתלי אפילו בדרך מיעוטא תלינן להיתר.

ולפי מה שכתבנו מתורץ שפיר, דיער שלם הנמכר לבי נורא הוי כאלו ודאי לעבודה קנאו ואין מקום לתלות להיתר ולכן הוצרך לומר דרוב עצים להסקה נינהו, ומשום כך תלינן להיתר מדין הלך אחר הרוב.

פש גבן ראיה מעובדא דרבא דזבין חמרא לישראל החשוד למכור אפילו לעכו"ם עצמו ומכל שכן לישראל החשוד למכור לעכו"ם, מכאן מוכח דגם באפשר להשיג ממקום אחר אסור.

ולכאורה נראה שזו היא ראיה אלימתא. אולם אחרי העיון נראה לתרץ גם זה, דהנה חמור הוא מדברים שמלאכתם להיתר ולאסור, ולא עוד אלא שרובו להיתר שלא גרע מפרה חורשת בשביעית שמותר למוכרה אפילו לחשוד והנה התוס' עמדו בזה וכתבו: אף על גב דלעיל תלינן אימור דלשחיטה זבניה, הכא לא תלינן דלישראל מזבן לה שכך ימכור לזה כמו לזה (שם תד"ה רהיט בתרא).

ועדין הקושיא במקומה עומדת דהא איכא למיתלא שלרכיבה ומשא קונה אותו, והוי כדבר המשמש להיתר ואסור.

מכאן אנו למדים דברביעה ושפיכות דמים החמירו יותר דאע"ג דאיכא למיתלי אסור. והוא הדין באפשר להשיג ממקום אחר אסור לישראל להושיט לו אפילו בלפני דלפני, מטעמא דאמרן דרביעה ושפיכות דמים חמירי, והסברא נותנת כן דבכל איסור אחר יש גבול של שביעה, אבל עריות ושפיכות דמים אין להם גבול דתקיפי יצריהו ובכל דבר נוסף שיש ברשותם מוסיפים אסורים נוספים לכן גם באפשר להשיגו ממקום אחר וגם במקום שיש לתלות להיתר אסור מדאורייתא מלאו דלפני עור.

מעתה אחרי שאין ראיות מכריחות ומכריעות לומר שגם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא יש אסור מדרבנן אין לנו אלא לדון כמשמעות ריהטא דסוגיא דאין אסור דלפני עור כשלא קאי בתרי עברי דנהרא בכל אסורין, חוץ מרביעה ושפיכות דמים.

שבתי וראיתי שדבר זה שנוי במחלוקת הפוסקים, דהנה כתב הרמ"א ז"ל: יש אומרים זה דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (יו"ד סי' קנ"א סעיף ד').

והנה הש"ך ז"ל כתב: דכולי עלמא מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דע"ז בעכו"ם או מומר שרי, והגהות מרדכי ותוס' והרא"ש פ"ק דשבת והר"ן פ"ק דע"ז מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש (שם) דלא גרע מישראל אוכל נבלות שבי"ד מצווין להפרישו וכל שכן בישראל גדול (ש"ך ס"ק ו') וכדברי הש"ך כתב המג"א (או"ח סי' שמ"ז ס"ק ד').

אבל באמת דבריהם תמוהים שהרי גם במומר ישראל אנו מצוים להפרישו דאעפ"י שחטא ישראל הוא, וכן ראיתי בדגול מרבבה (שם קנ"א ד"ה משא"כ) שעמד על זה, ותירץ דכונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו אלא כשעובר בשוגג ויש ביד ישראל אחר להפרישו דומיא דקטן אוכל נבלות, ומתניתין דשבת, בשוגג מיירי וכדמשמע מדברי רש"י (שבת ג א ד"ה פטורי) אבל בישראל שהוא מזיד אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר מצווה להפרישו, ומומר דנקט הש"ך לאו דוקא אלא משום דהפוסקים דברו במומר לכן גם הוא שיגרא דלישנא נקיט, אבל כונתו היא לישראל שהוא מזיד. ועוד דכל עובר עבירה במזיד נקרא מומר לדבר זה.

לפי זה יוצא לדין דבישראל שהוא מזיד ואפשר לו לעבור גם בלא סיוע ישראל הואיל ואין בו משום לפני עור אין אפילו אסור דרבנן משום מצוה להפרישו.

אולם לע"ד דברי הש"ך אינם הולמים פירוש זה, דסתם דבריו: בישראל שהוא חייב להפרישו, אינם מתפרשים דוקא שהוא שוגג, ובאמת שמצות הפרשה מאיסור היא גם במזיד. ומקרא מלא דבר הכתוב: הוכח תוכיח את עמיתך. (עי"ע גליון מהרש"א יו"ד שם).

וגם אם נניח דמתניתין דרפ"ק דשבת היא בשוגג, הנה יש לנו משנה מפורשת שאסור לסייע ידי עוברי עבירה מזידים, דתנן: דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו. וישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו ופרש"י: ישראל העושה פירותיו בטומאה עובר עבירה הוא שהרי נצטוה על כך, הלכך אפילו דרכן נמי, שדריכתן בעבירה בגת טמאה ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הם טמאים על ידי הגת ואסור לסייע ידי עוברי עבירה, אלא פורשין מהם כדי שלא ירגיל עצמו בכך, אבל נכרי לאו עבירה היא שלא נצטוה (ע"ז נ"ה ופרש"י ד"ה וישראל).

מכאן למדנו שאף במקום שאין אסור דלפני עור שהרי יכול ישראל לגמור דריכת הענבים לבדו וגם כשהוא עובר במזיד אסור לישראל אחר לסייעו בעבירה.

ומדברי רש"י אלה למדנו להבין דברי הש"ך כפשוטם ומשמעותם, שהרי רש"י בנועם דבריו הקצרים ומאירים, מלמדנו שטעם אסור לסייע לעוברי עברה הוא, כדי שלא ירגיל בכך. מזה נדון במומר שכבר הוא רגיל בכך אעפ"י שכישראל הוא לכל דבריו, ואם יש בידינו, מפרישין אותו מעברה ומכל שכן שלא מושיטין לו דבר אסור אם עומד בתרי עברי דנהרא, אבל אם יש לו אפשרות לעשות העברה בלעדינו והוא ודאי יעשה, אין אנו מצוים אפילו מדרבנן לפרוש ממנו ולא לסייעו.

אבל בישראל שאינו מומר כיון דמצווים אנו להפרישו כדי שלא ירגיל, מצווים גם כן שלא לסייעו בעבירה. ולפי זה גם בישראל גמור שהורגל בכך ונשתקע בחטא זה, דינו כמומר לענין זה שאין אנו מצווים להפרישו ממילא לא אסרו חכמים לסייעו בדבר עברה במקום שאינו עובר אלאו דלפני עור, וכתירוץ בתרא של הדגול מרבבה דכל מומר לדבר אחד דינו כמומר גמור לענין זה. ובזה מתיישבים דברי התוס' שנראים כסתראי, דמ"ש בשבת, דאפילו אם היה יכול ליטלו ממקום אחר מכל מקום איסור דרבנן איכא, היינו בישראל שאינו מומר לשבת, ומ"ש בע"ז דמותר למכור למומר אי דלא קאי בתרי עברי דנהרא, היינו באומרים לע"ז.

וכן מתפרשים דברי הרא"ש והר"ן בסוגין וכמ"ש הש"ך דאין כאן מחלוקת אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

מכללם של דברים למדנו שדין זה במחלוקת הוא שנוי וכמו שכן כתב רמ"א שתי הדעות וכתב שנהגו להקל כסברא הראשונה וגם להש"ך ומג"א דבישראל לכל הדעות אסור מכל מקום לעומתם עומדים לפנינו דברי הדגול מרבבה דבמומר לאותו דבר אין אסור לסייעו וכדאמרן, לכן אין בידינו לכוף או למחות במי שמסייע עוברי עבירה. בכגון זה דאפשר להשיגו ממקום אחר.

ומעתה נבין ונדון בשאלה דנדון דידן בסכיני גלוח שנמכרים בתל אביב שהיא כולה ישראל ויש לדון ולומר הואיל ואי אפשר להשיג בה סכינים אלה אלא על ידי ישראל, הרי זה דומה לקאי בתרי עברי דנהרא, ויש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דאורייתא, או שנאמר, הואיל ואפשר להשיגם מידי ישראל אחר שאינו חושש לאיסור זה, אין זה בגדר לפני עור לא תתן מכשול, הואיל וחוטא זה ישיג את מבוקשו על ידי ישראל אחר.

והנה דבר זה שנוי במחלוקת הפוסקים האחרונים, דהפני משה [חלק ב סימן קה] כתב: במקום שהלוה רואה דהמלוה היה מוזיף ברבית הני דמי גופיהו לאיש אחר ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כההיא דאמרינן בפ"ק דע"ז דמושיט כוס יין לנזיר לא מחייב משום לפני עור אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא.

והמשנה למלך [הרמב"ם פר' ב דין ב ד"ה כדרך] חלק עליו וכתב דשאני מושיט יין לנזיר דאם לא היה מושיט היה נעשה האסור בלא לאו דלפני עור, הלכך גם אם הושיט לא עבר על לאו זה. משא"כ בלוה ברבית דגם אם לא היה לוה זה היה הלוה אחר עובר על לאו זה הלכך עבירתו של האחד אינה מתירה לאו זה לאחר.

ועוד יש לחלק ולומר, דגבי רבית אסור אף בכגון זה משום דאפשר שהלוה יחזור בו ולא היה בא לידי אסור כלל ונמצא שלוה זה הוא מכשילו. והביא ראיה לסתור דברי הפ"מ מדגרסינן בגמרא: אין מוסרין דברי תורה לכותי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, והקשו התוס' דתיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול דהא כותי העוסק בתורה חייב מיתה. ותירצו דהכא מיירי בדאיכא גוי אחר שרוצה ללמדו (חגיגה י"ג תד"ה אין), ומדלא אמרו דאיכא ישראל אחר, מוכח דבכגון זה עובר ישראל המלמדו.

ועוד ראיה מדכתבו התוס' בטעמא דערב ועדים אינם עוברים אלאו דלפני עור משום דלא פסיקא ליה דזימנין מלוה בלא ערב ועדים (ב"מ עה: תד"ה ערב). ואם כדברי הפני משה הלא גם הלוה זימנין דלא עבר אלפני עור כגון דיש לוה אחר, מכאן דלעולם עובר ישראל הלוה ברבית בלאו דלפני עור, ואין עבירת ישראל אחר פוטרת אותו (משנה למלך ה' מלוה פ"ה ה"ב).

ומרן החיד"א ז"ל הביא דברי הכנה"ג (יו"ד ס' קנ"ט הגהת הטור אות יג) שפסק כדעת הפני משה, ולעומת זאת הביא להקת הפוסקים שחלקו עליהם ואסיק להורות כדעת המשנה למלך ודעמיה ז"ל דריהטא דגמרא ותוס' אזלי כותיה ומסתברא דעתיה (ברכי יוסף חו"מ סי' ט' סעיף ג).

אבל בנדון דידן יש לצדד להתיר דאע"ג דתל אביב גופא היא עיר שכולה ישראל אינה בגדר תרי עברי דנהרא הואיל והיא קרובה מכל צדדיה למקומות שכולם לא יהודים או שרובה הגדול אינם יהודים, ויש דרך מפולשת מתל אביב ליפו וכן להיפך. ותמיד נמצאים עוברים ושבים מכאן לשם יהודים ולא יהודים. הלכך אין זה בגדר אי אפשר להשיג ממקום אחר, דלא אמרו זה אלא בתרי עברי נהרא וכדומה לו שאי אפשר להשיג דבר שבעבר השני של הנהר אלא בטורח רב כגון שחיה בנהר או נסיעה בסירה, אבל מרחק דרך שאפשר ללכת בו ברגל ובלי שום קשיים אינו עושה את הדבר לאי אפשר להשיגו.

והואיל ובנדון דידן יש שני טעמים להתיר, חדא דסכינים אלה משמשים גם למלאכה מותרת, לגלח שערות שבגוף המותרים בגלוח או לשמוש של היתר אחר. ב) ואפשר להשיגם ממקום אחר בידי לא יהודים.

והנה באיכא למיתלי להיתר, הרי זה מותר גמור, ובאפשר להשיגו ממקום אחר נחלקו הפוסקים והרבה מרבוואתא סוברים דאיסורא מדרבנן איכא, ואפשר לומר דבצרוף שני טעמים אלה לכל הדעות אין בו אף אסור. הואיל וזה הוא תרתי דרבנן, שמדאורייתא לא נאסר אלא בקיום שני התנאים דאין לתלות להיתר, וקאי בתרי עברי דנהרא, הלכך גם למ"ד דאסור מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. כשמצורף אליו טעמא דאיכא למיתלי להתירא נעשה תרתי דרבנן ובכגון זה אין לנו לאסור מדעתנו.

נוסף לזה יש לצרף דעת הש"ך וכפירוש הדגול מרבבה דבישראל מומר לעבירה זאת אין אסור אפילו מדרבנן להושיט לו דבר אסור שאפשר לו להשיגו ממקום אחר.

וענין של גלוח זקן לאלה שעוברים עליו יום יום נעשה דבר רגיל שאין פורשים ממנו אפילו אם השגתו תהיה בקשיים מרובים והריהם כמומרים לאותו דבר, ודאי שבמקום שאפשר להם להשיג מבוקשם ממקום אחר, אין ישראל מצווה שלא להושיט לו אסור כזה במכירה להנאת עצמם.

את זאת כתבתי לברורה של הלכה, אבל למעשה נראה לי שראוי לכל איש מישראל שומרי מצוה להמנע מלמכור סכיני גלוח אלה לחשודים לגלח זקנם בהם, אבל מותר להם בהחלט למכור סכינים אלה לנשים או אפילו לגברים שאינם חשודים בכך.

ואין בזה משום עושה סחורה בדברים אסורים הואיל ואין הסכינים אסורים מצד עצמם כנבלות וטרפות אלא הם מכשירי אסור למי שמצוה על איסור גלוח ומשתמש בודאי לאסור זה. הלכך מותר לעשות בהם סחורה למי שאינם מצוים או שאינם חשודים. ועוד שלא נאמר אסור זה אלא בדברים שהם לאכילה, ודע והבין שאין הדברים הללו אמורים אלא במכשירים למלאכה אסורה ושהם ראויים להיתר ולאסור, כגון פרה חורשת בשביעית או באקראי כגון מושיט אבר מן החי לבני נח או כוס יין לנזיר, אבל ודאי שאסור ומתועב מדאורייתא לעשות סחורה בדברים אסורים אפילו לגבי לא יהודים וכל שכן ליהודים עצמם אפילו אם הם יכולים להשיג זה ממקום אחר, דאסור סחורה בדברים אסורים חל גם כשאפשר למצוא במקום אחר וגם למומר שהוא מזיד. וכבר העליתי להלכה שאסור סחורה בדברים אסורים אסור הוא מדאורייתא (משפטי עוזיאל ח"א ד' רלג).

ודבר זה חמור ומשוקץ יותר כאשר נעשה בקרב ישראל שהרי זה כבועט בתורה ובמצותיה ביד רמה ולעיני כל ישראל.

ובכגון זה מחובת כל ישראל לבער הרעה הזאת מקרבם ולמנוע את הזידונים לעשות סחורה באסורי תורה או אפילו מדרבנן והיה מחננו קדוש וטהור, בקדושת התורה ומצותיה.

והנלע"ד כתבתי.