סימן כב

(ליו"ד סימן קע"ח).

הקמת מצבת זכרון בבית הקברות לזכר קדושים

 

ט' שבט תש"ז.

מציון עיר האלקים סלה, יצו ה' ברכתו לראש הרב הגאון המפורסם לתהלה. כמוהר"ר אהרן לאשטשאווער יצ"ו רב אב"ד לקהלת ישראל במונטיוידיאו. שלום וברכה ברוב חבה.

 

בשובי ממסעי לקונגרס הכ"ב מצאתי מכתבו היקר מיום י"ב כסלו דנא ותוכו רצוף תשובה בהלכה בנדון הקמת מונימענט בבית הקברות של ישראל לזכר הקדושים שנספו בשנות המלחמה ולא נודע מקום קבורתם.

והנה מעלת כבוד תורתו נשא ונתן בהלכה זו כיד השם הטובה עליו ואסיק לדינא לאסור הקמת מצבה זאת בבית הקברות והורה הדרך הטובה ביותר: לבנות בנין מיוחד לתלמוד תורה לזכרם של קדושי עליון אלה.

מענותנותיה דמעכ"ת פנה אלי להועד בשאלה זאת והנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי לפי קצר השגתי בעזרת צור חמדתי, ואען ואומר:

שאלה זאת היא כללית לכל קהלות ישראל כי למגנת לבנו השואה שהיתה הפעם במחנינו גדולה מאד בשטחים רחבים ובמספרים עצומים מחרידים ומבהילים. ולכן אין לך קהלה מישראל שלא נפגעה משואה זאת באבדן רבים ועצומים ממשפחותיהם שהיו בארצות השמד. לפיכך ההוראה בשאלה זאת יש לה אופי כללי ומתוך כך דרושה גם הוראה כללית לכל ישראל כדי שלא תהיה תורה זאת כשתי תורות הללו אוסרין והללו מתירין.

ובכל זאת הנני נענה לבקשתו לחוות דעתי על דברי תשובתו לבירור שאלה זאת מדין תורה. ואני תפלה לה' החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה כי יאיר עיני בהלכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ויהי רעוא דאימא מילתא שתתקבל בבי מדרשא. ואען ואומר: מעכ"ת בפתח דבריו כתב: אם אמנם לא מצאתי בשום מקום מפורש לאסור. אבל אמרתי דלא כשר למעבד כן מכמה טעמים.

א) דראה זה דבר חדש שלא שערום אבותינו ולא ראינו ולא שמענו שיעשה כן בישראל להקים מצבת אבן או מתכות לזכרון נשמות אבותינו הקדושים שאבדו בתקופות שונות ובמנהג כגון זה לא ראינו הוי ראיה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק א' וחו"מ סי' ל"ז ס"ק ל"ח.

א) לא ראינו ראיה?

גרסינן התם: שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא. פשיטא לא ראינו אינה ראיה? לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה. קא משמע לן דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא. (כתובות כג א)

והנה מהרי"ק ז"ל חדש הלכה זאת ואמר: שלא אמרו אין לא ראינו ראיה אלא דוקא בכגון זה שיש שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אחת אומרת ראינוה שנתקדשה ואחת אומרת לא ראינו כך וכך. אבל היכא שאין הכחשה כי הכא שאין אדם מעיד שנהגו הראשונים להחמיר באלו הסבלונות, פשיטא ופשיטא דמהני עדות האומרים ומעידים שלא ראו ולא שמעו מימים ראשונים שהיה פוצה פה ומצפצף. וכה"ג איתא בפרק בכל מערבין: לאחר פטירתו של רבן גמליאל בקש רבי יהושע להפר דבריו עמד רבי יוחנן בן נורי ואמר: יהושע! אין שומעים לך שכבר הוקבע הלכה כמותו, ולא היה אדם שערער בדבר. (עירובין מא א) הרי לך שלא אמר לו לא שמעתי אינה ראיה דהא ע"כ לא היתה עדותו אלא שלא שמע מערער מדלא קאמר והודו לו חכמים. (תשובת מהרי"ק שורש קע"א) ודבריו צריכים דקדוקא ועיונא שהרי שנינו: אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השרפה וכו' וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה. (זבחים קג ב)

הרי לך מפורש דגם כשאין עדות מכחשת אין מקבלים עדות של לא ראינו. ומסוגיא דעירובין אין ראיה לדעת מהרי"ק דהתם אין זאת עדות לא ראינו. אלא עדות ראיה ממש שהרי אמר כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו וכו' אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא היה אדם שערער בדורו.

פירוש דבריו שכל ימיו של ר"ג קבענו הלכה שלא להשלים תענית שחל להיות בערב שבת ולא השלמנו, ולא תאמר שזה היה מפני כבודו של ר"ג אלא שכך נקבעה הלכה בבית המדרש בהסכמת הכל ולא בדעת הרוב והדברים מגיעים למה ששנינו: ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה בי"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ומנין (עדות פ"א מ"ה), מכלל שאם עשו בית דין כדעת המרובין ומכל שכן בהסכמת הכל אין בית דין אחר יכול לבטל דבריו אפילו אם גדול בחכמה. (עיין פירוש הראב"ד שם) ואסקינן בגמרא: בדורו של ר"ג עבוד כר"ג בדורו של רבי יוסי עבוד כרבי יוסי (עירובין מא א) מכאן ראיה לדברי הרמב"ם: בי"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו וכו' (ה' ממרים פ"ב ה"א עיין בכ"מ שם) (סק"ב). דוק ותשכח שדייק וכתב ועמד אחריהם בית דין אחר וכו' מכלל זה משמע שבדורו של אותו בית דין אינם רשאים בי"ד אחר לסתור דבריו.

כתבנו זה לבאר סוגיא זאת. ועל כל פנים הדברים ברורים שעדותו של רבי יוסי אינה רק שלא היה מי שערער בדבר אלא תרתי קאמר שנקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא היה מי שערער בדבר. וכעובדא דר"ג בדין תפלת ערבית אמר להם ר"ג לחכמים יש מי שחולק בדבר אמרו לו לאו (ברכות כז ב).

ולפיכך אין ללמוד מסוגין דעירובין דעדות לא ראינו שאינה מוכחשת הויה ראיה, ואדרבה ממתניתין בזבחים למדנו שעדות לא ראינו אינה ראיה.

ומה שאמרו בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, היינו משום דעדות לא נתקדשה אינה מכחשת את עדות שנתקדשה דאפשר שנתקדשה בצנעא.

שבתי וראיתי בשלטי הגבורים ר"פ השוכר את הפועלים [דף נא ב, ברי"ף ס"ק ב'] דכתב: ולולא דאין משיבין את הארי לאחר מיתה היה קצת נראה דאין מכאן ראיה דאפילו תימא דהתלמוד בא להעיד דהוקבעה הלכה כר"ג מפני שלא ערער אדם בדבר. מאן לימא דזה בכלל לא ראינו דלמא לא ערער אדם בדבר היינו הודו לו ממש. ועוד דהתם רבי יוחנן בן נורי העיד שהוקבע הלכה והונהג כן מדבריו מפני שנעשה מעשה כר"ג.

ובעיקר דינו של מהרי"ק כתב בשה"ג דאין נקרא מנהג דבר שלא נעשה מעולם אם לא שבא מעשה ואופן לעשותו ונמנעו לעשות כן וכו' דהמניעה ממעשה חשיב מעשה להקרא אח"כ מנהג קבוע אם עושה כן בתדירות.

ואסתיע מדאמרינן התם: אם כן לא נפסיק שמא יראו התלמידים וכו' ופי' התוס' אם כן כיון שמחית לא נפסיק שמא יראו התלמידים אבל קודם שמחית לא היה ירא שמא ילמדו התלמידים, וטעמא דאם לא מיחה לא היה נראה, שלכוונה מכוין שלא הפסיק אלא שאירע כך ולא היו התלמידים מוכיחין מההוא מעשה שיהיה הדין כך, אבל משמיחה ואעפי"כ עשו מעשה. אלמא דיש לנהוג כך לדורות דאין ההלכה נקבעת עד שיהיה מנהג ואין לא ראינו ראיה. וכדתנן במסכת זבחים וכו'.

ולפיכך פירש דברי מהרי"ק דלא ראינו ולא שמענו מערער על מנהג שאחר המחלוקת חשוב עדות להחשיבו מנהג ולא דלא ראינו לבד עושה מנהג, ויש לומר עוד דההיא דמהרי"ק מיירי לענין סבלונות דמה שלא ראה מעולם שמחשבין הסבלונות קידושין חשיב עדות על המניעה ההיא בשעת מעשה שהוא מנהג (שה"ג שם).

והנה הש"ך דחה דברי השה"ג בדעת מהרי"ק הואיל ודברי מהרי"ק משתמעי שדוקא במקום הכחשה הוא שאמרו אין לא ראינו ראיה אבל היכא שאין הכחשה לא ראינו הויא עדות ראיה. וטעם נכון בדבר דכיון שהמנהג כך והדבר שכיח כן אם היה הדבר מותר אי אפשר שלא היו רואים פעם אחת נוהגים להתיר (ש"ך ח"מ סי' ל"ז ס"ק ל"ח).

ולע"ד נראה שדברי מהרי"ק לא נאמרו בעדות של לא ראינו גרידא וגם הוא סבר דעדות לא ראינו לא הויא עדות אלא כשהיא באה מתוך מעשים שבאו אחריו ושהם ידועים לכל. דברים אלה מפורשים בתשובתו הקודמת בסמוך: והנה גלוי ומפורסם הוא כי כולם נוהגים מנהג זה (לשגר תמיד דורון לכלה תיכף אחר עשית הקנין) ואיש מהם לא נעדר ופעמים רבות חוזרים בהם או מת החתן ב"מ קודם זמן החופה. ולפי מה ששמעתי מזקני הארץ הזאת ותושביה שלא ראו שום פוצה פה ומצפצף להצריכה חליצה כשמת או גם כשמתחרטין. (תשובת מהרי"ק סי' קע"א) וע"ז הוא דאמר: אבל היכא דאין הכחשה בדבר כי הכא שאין אדם מעיד שנהגו הראשונים להחמיר. באלו הסבלונות פשיטא ופשיטא דמהימני האומרים ומעידים שלא ראו ולא שמעו פוצה ומצפצף (מהרי"ק סי' קע"א). דבריו אלה שנאמרו לתרץ דבריו הראשונים מחוורים ומפורשים דהכי קאמר הואיל וכולם, זאת אומרת: כל בני העיר נוהגים מנהג זה דסבלונות איש לא נעדר הרי לא יבצר מקרים רבים שלא בטול השידוכין או מיתת האיש לפני החופה והיו צריכות משודכותיהם גט או חליצה להתירן לעלמא. ואם כן היה הדבר ידוע לרבים דאי אפשר לומר שכל הגיטין והחליצות נעשו בצנעא. ומדלא ידעו זאת הרי זאת עדות ראיה חיובית דלא חשו לסבלונות אלה משום קידושין. ואם היו בזה חשש קידושין אם כן היתה מכשלה גדולה יוצאת מתחת ידם (שם סי' קע"א).

ולפיכך כתב דאין לא ראינו ראיה אלא כשיש הכחשה דכך ראינו. והכא נמי בנדון דידן לא היו עדים שראו גט או חליצה של אחת המשודכות אלה אפילו שהיו אחרים שאמרו שלא ראו גט או חליצה לא היו שומעים להם דאין לא ראינו ראיה אבל מכיון שאין הכחשה ויש מעשים בכל יום של משלוח סבלונות ולא ראינו שהצריכו גט או חליצה הויא עדות לא ראינו עדות ממש ודנים על פיה.

ולפי זה ראיתו של מהרי"ק הויא שפירא ואלימתא ודומה ממש לנידונו שהרי תענית צבור או תשעה באב שחל בשבת הוא דבר מצוי שכל ישראל מחוץ לחולים ותשושי כח מתענים בו ועמד רבי יוחנן בן נורי ואמר: יהושע אין שומעין לך שכבר הוקבעה הלכה כלומר שכן עשו מעשה ולא היה אדם מערער בדבר כלומר שלא עשו מעשה אלא השלימו את התענית או שערער נגד אלה שלא השלימו התענית לומר שעשו שלא כהלכה.

וזהו דקדוק לשונו של מהרי"ק: הרי לך שלא אמר לא שמעתי כלומר שלא אמר לו רק שלא ערער אדם מעולם אלא הוקבעה הלכה למעשה ולא ערער אדם. ובכגון זה לא ראינו הוי כאומר ראינו מעשה ולא ראינו ערעור נגדו, אבל לא ראינו גרידא אינה עדות כלל.

ובזה מתישבים דברי המהרי"ק שלא יהיו מופרכים ממתניתין דזבחים הואיל ומקרה של בכור שנמצא טריפה אחר שחיטה ואחר הפשט העור הוא דבר שבמעוט ואפשר לומר שלא אירע בימיו שימצא טרפה ואם אירע כיון שהוא מקרה נדיר אפשר ששרפו את עורו והוא לא ראה. וכדפירש"י (זבחים קג א ד"ה לא ראיתי).

ולפי זה מתורצת תמיהתו של הש"ך: דאם כן האיך שייך לומר לא ראינו והרי זה כמו ראינו דכיון שאירע כך ולא נמנעו הרי זה כמו ראינו (שם). ולא היא דהיא הנותנת משום דהוי כמו ראינו הוא שמאמינים להם אעפ"י שעדותם היא שלילית ולפי זה אין ללמוד מדברי מהרי"ק לפסול אשה לשחיטה משום דלא ראינו דאפשר שהכשירו שחיטת אשה ואנו לא ידענו או דלא שחטה כלל משום שאינה מצויה אצל שחיטה מפני שדעתן קלות.

ועוד יש לומר שבדבר שמפורש להתיר בלא שום מחלוקת בדבר אין לאסור משום מנהג אם לא שידענו שהוקבע מנהג על פי ותיקין מטעם גדר או סיג. וזהו כוונת התוס' דכתבו: ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה וכו' (חולין ב א תד"ה הכל) או שמא תתעלפנה (הגה"מ ה' שחיטה פ"ד) ובאמת מרן הבית יוסף כתב ע"ד האגור שאין לא ראינו ראיה, והפר"ח כתב: ואנו ראינו נשים שוחטות כדברי הבית יוסף וכן עיקר (פר"ח יו"ד סי' א), והנה הפלתי [יו"ד סימן א' סק"ב] כתב: ואל תשגיח לדברי הפר"ח דנהרא נהרא ופשטיה ולענ"ד נראה שאין זה תלוי במנהג המקומות ואם ראינו במקום אחד שנהגו כן בטלה עדות לא ראינו.

על כל פנים גם אם נקבל דעת הש"ך אין ללמוד מדבריו דלא הויא ראיה אלא דוקא במקום שמנהג כך והדבר שכיח טובא וכמ"ש הש"ך עצמו: הלכות שחיטה נוהגים בכל יום ולא שמענו מעולם שאשה שחטה או שלמדה הלכות שחיטה (חו"מ סי' ל"ז ש"ך ס"ק ל"ח) הלכך בשאלה דנדון דידן הואיל ואינו דבר שכיח ומצוי בכל יום ואי אפשר נמי לומר לא ראינו כי שמא היה כדבר הזה בזמן מן הזמנים ולא ראינו ולא ידענו ובכגון זה ודאי אין לא ראינו ראיה.

אולם יש לומר בנדון דידן לא ראינו הוי ראיה מסוגין דכתובות דאמרינן: לא צריכא דדיירי בחצר אחד מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קא משמע לן דעבדי אינשי דמקדשי בצינעא. (כתובות כג א)

מכאן ראיה למ"ש מעכ"ת בנדון דידן שהדבר בגלוי ובפרסום לעין וכן אי אפשר בעולם שלא היינו רואים או יודעים אם היו עושים באיזה מקום כזאת.

אולם אחר העיון נראה דזה אינו, שודאי לא אמרו לא ראינו הוי ראיה במקום דאין ליה קול אלא לבטל עדות הקידושין, אבל לאחזוקי מנהג בישראל צריך שנדע שלא עשו זאת מסיבת אסור כגון שחששו לדעת האוסר או שנהגו כן שחששו לסרך האיסור או שסמכו ע"ד המתירים, אבל אם לא מצאנו סמך למנהג זה מצד ההלכה אין לנו לתלות חוסר המעשה במנהג לאסור או להתיר ובזה מודה גם הש"ך שהרי לא חלק על השה"ג אלא משום שלדעתו גם אם לא ידענו מניעתם לעשותם אנו תולין ואומרים שודאי מסיבה זאת נמנעו כמו בדין שחיטת אשה דמצאנו דעת ה"ג והגה"מ דאשה לא תשחוט משום שדעתן קלות או שמא תתעלף. אבל כשאין שום טעם מבוסס בדבר אין לא ראינו ראיה דאימור לא אסתייעא להו מילתא או שלא מצאו צורך בדבר.

ב) אל תטוש תורת אמך.

ומה שהביא מעכ"ת מסוגין דפסחים (נ ב) וביצה (ד ב) דאין לשנות מנהג אבות משום לא תטוש תורת אמך, אינו ראיה לנדון דידן שלא ידענו אם קבלו ישראל מנהג זה בדור מן הדורות או אפילו באיזו קהלה מישראל. וכן מ"ש ללמוד מדברי החת"ס דחדש אסור מן התורה אינו אלא בחדוש שיש בו משום שנוי מעשה הקדמונים אבל לא נאמר זה בדרך כלל בדבר שלא נעשה בימי הקדמונים ולא נודע טעמו ונמוקו ולא מצאנו לו יסוד בדברי תלמודין והפוסקים ראשונים ואחרונים לאסור משום שהוא חדש.

ועוד הביא מעכ"ת דברי החוות יאיר: ומעתה צא ולמד שאסור לחדש דבר ולהבין דבר חדש מתוך דבר הנכתב בספר מדעתו פן לא יכווין אל האמת ויהיה בכלל עושה פסל כבזוהר (חוות יאיר סי' כ).

דבריו אלו אינם מדויקים דאם כן אנו סוגרים עלינו את הדלת להורות בכל השאלות הבאות לפנינו יום יום שרובן ככולן אינן כתובות בספר וזו היא דרכה של תורה להקיש דבר לדבר וללמד דבר מתוך דבר, ודברי החוות יאיר לא נאמרו אלא בתורת הסוד שצריכה להיות מקובלת בשלמותה מפי רבנים מקובלים וזה הוא דבר הלמד מענינה של תשובת החוות יאיר.

וממ"ש: ויהיה זה בכלל עושה פסל כהזוהר, והדברים מגיעים למ"ש בזוה"ק: דבר אחר לא תעשה לך רבי יצחק וכו' כמה אית ליה לברנש לאזדהרא על פתגמי אורייתא וכו' דלא יטעי בהו ולא יפיק מדאורייתא מה דלא ידע ולא קביל מרביה עליה כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה (זוהר שמות יתרו ד"ה לא תעשה לך פסל) [פו א]. והדברים ברורים ומחוורים שדברים אלה לא נאמרו אלא בדברים שהם מקובלים מתורת הח"ן, במפורש או ברמז ודרוש וכן כוללים גם פירושי ומדרשי התורה שנמסרו למשה בסיני שאין לסור מדברי הקבלה אבל תשובות הלכה נאמרו ויאמרו סמוכות על דברי הקבלה ובדרך היקש ולמוד דבר מתוך דבר. ומה שאמרו כל האומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל (ברכות כז ב) אין זה אלא בדבר של הלכה פסוקה וכגון ההיא דמהו שאפרוש עליה סדין (סוכה כז ב) שהפליגו בדברים משום שלא רצה להורות הלכה כדינה של תורה. וע"ז אמרו: מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים לחדש (מגילה יט ב) ללמדך שכל דקדוקי סופרים עתידים שבמקרא ובמשנה שמהם פוסקים הלכה בכל שאלות החיים לפי שינוי המצבים והמעמדים הכל גנוז ומקופל באותיות התורה וכתרי אותיותיה ונגלים לכל לומדיה על יסוד קבלת חכמים בפירושי ומדרשי התורה ומסקנתם להלכה זו המשנה והגמרא. וכדברי התוי"ט: ודקדוק לשונם הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו וכו' אבל אמרו שהראהו וזה בדרך ראיה בלבד ולא בדרך מסירה כאדם המראה דבר לחברו ואינו נותנו לו (הקדמת תוי"ט לפירושו על המשנה), וכך התפלל נעים זמירות ישראל ואמר: גל עיני ואביטה את הנפלאות מתורתך (תהלים קי"ט) זאת אומרת גל עיני ואביטה את הנפלאות מתורתך שנגלו ונראו למשה אדון הנביאים, וכן קבעו רז"ל בתפלתם: והאר עינינו בתלמוד תורתך. וזאת היא תפלתם של כל רבני ישראל לדורותיהם בגשתם ללמוד דבר מדבר ולהשיב כהלכה.

ועוד אני אומר בשאלה דנדון דידן שאין לומר בה לא ראינו ראיה, לפי שבאמת לא ראינו ולא שמענו מאורע מבהיל ומחריד כזה. כל תולדות ישראל אמנם כתובים בדם ודמע של שמדות וגזרות של הרג ושוד הרס וחורבן. של יחידים וקהלות מישראל אבל כל שמדות אלה היו לזמן קצר ובגבולים מצומצמים וברובם הגדול זכו לקבורה, מה שאין כן שמד שבדורינו שהוא התפשט כלהבת אש אוכלת ממדינה למדינה ומממלכה לממלכה ושכלה אלפי רבבות ישראל וביניהם משפחות שלמות שלא נשאר מהם שם ושארית ולא שריד ופליט שיקים להם שם בישראל, ולא זכרון מצבה על קבורתם כדי שיהיה שמם וזכרם וסיבת מיתתם על קדוש השם נזכרים בשמותם עלי אדמות. זאת היא הסיבה שמניעה את כל ישראל בקהלותיהם להציב מצבת זכרון לקדושים אשר נספו בחרב ולהבות אש של הצר הצורר עמלק שבדורנו. כדי שיהיה זכרונם שמור לנצח בקברות ישראל ומצבת זכרון זאת תהיה עמוד קלון וחרפה לצוררינו ומנדינו. וברכת הודאה לגואל ישראל ומושיעו אשר השאיר את שריד קהלותינו לפליטה גדולה.

לכן אם גם נניח ונאמין שרבותינו ואבותינו שקדמו לנו לא עשו זאת. אין זה מוכיח שנמנעו משום אסור. אלא הדעת נוטה לומר שהסתפקו באותן המצבות של אלה שנקברו בבית הקברות של העדה ונחרתו שמותיהם וזכרם ומיתתם במצבת קבורתם, לפיכך אין ללמוד מהעבר למאורע המכאיב ומחריד של דורנו זה שכל הלבבות דואבים וכואבים ומבקשים לתת בטוי וזכרון לאבל זה בצורת מצבת זכרון בבית הקברות של ישראל שהוא מקום קדוש ומכובד (עיין יו"ד סי' שס"ח).

על יסוד כל האמור איני מוצא מקום לאסור הקמת מצבה זאת מטעם מנהג שנהגו.

ג) בחקותיהם לא תלכו.

בדין חקותיהם לא תלכו כתבו התוס' דתרי גווני חקה הוו. אחד שעושין הגויים לשם ע"ז ובזה אף על גב דכתיבא באורייתא ויש לומר דלא מיניהו גמרינן אסור דומיא דמצבה שהיתה אהובה לפני המקום כשהיו מקריבין עליה האבות עשאום האמוריים חק לע"ז שנאה והזהיר עליה דכתיב לא תקים לך מצבה.

ב) חק הבל ושטות אי כתיבה בדאורייתא אינו בכלל אסור דבחקותיהם לא תלכו דכיון דכתיבה באורייתא לאו מינייהו גמרינן וזהו לרבי יהודה ולרבנן בחק של הבל ושטות אם יש טעם בדבר כגון מיתה בקופיץ שהיא מיתה מנוולת מפרשינן קרא במיתת סייף וכיון דכתיבה בתורה לא גמרינן מינייהו ושרי (ע"ז י"א. תד"ה ואי, עיין מהר"ם שם ד"ה ורבנן סברי וכו') וכן כתבו בסנהדרין נב: תד"ה אלא.

והר"ן ז"ל כתב: לא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז או (לפנינו כתוב אלו וצ"ל או) דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם סרך ע"ז אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש הוא (הר"ן פ"ק דע"ז) [ד"ה שורפין על המלכים דף ב ב, ברי"ף] דברי הר"ן צריכים עיונא ודקדוקא דסתם דבריו משמע דחק של הבל ובטלה אף על גב דכתיבה באורייתא ולאו מיניהו גמרינן אסור משום בחקותיהם לא תלכו.

וחק שיש בו טעם אף על גב דלא כתיבה בדאורייתא שרי וזה מופרך מסוגין דסנהדרין שלא התירו רבנן מיתת סייף אלא משום דכתיבה בדאורייתא דומיא דשריפת מלכים. הא אי לא כתיב לא סגי טעם דמיתת מנוולת או כבוד מלכים להתיר (עיין סנהדרין נב ב)

והנה רמ"א ז"ל פסק: וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר (מהרי"ק שורש פ"ח) לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (יו"ד סי' קע"ח סעיף א) ובביאור הגר"א תמה ע"ד הר"ן ורמ"א אלה וכתב אבל דברי הר"ן ורמ"א צ"ע.

ולע"ד נראה לתרץ דברי הר"ן ודעמיה דהם סוברים דסוגין דע"ז היא עיקר להלכה ומסוגיא זאת למדנו דכל שהוא משום כבוד מותר אפילו אם לא כתיבה באורייתא. וסוגיא דסנהדרין הכי מתפרשא דרבנן לדבריו דרבי יהודא הוא דקאמרי כיון דכתיב סייף באורי' כלומר לדידן מותר להרוג בסייף משום דאין בה מיתה מנוולת כזאת של קופיץ וכל שיש טעם בדבר מותר אלא לדידך שגם כשיש טעם אסור מכל מקום כשכתיבה בתורה לא מינייהו גמרינן ושרי.

וכן מוכח מהירושלמי שלא הזכיר אלא דברי רבי יהודא: שאין מיתה מנוולת מזו אלא שאמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו (ירושלמי סנהדרין הל' ג') ולא דברי תלמודין ורבנן וכו' משום שטעמם מפורש מעצמו דכל שיש טעם בדבר אין בו משום בחקותיהם לא תלכו וכן מוכח נמי ממ"ש: וכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך תקבר כיני מתניתא כל מיתה שיש בה עשון ושרפה יש בהן ע"ז וכו' (ירושלמי ע"ז פ"א ה"ב).

מכאן למדנו דשריפה בלא עישון אין בה משום ע"ז והיינו משום שיש טעם בדבר למנהג זה. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דכתב: וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטרים קטורת בידוע שיש בה ע"ז וכו' (ה' עכו"ם פ"ט הלכה ה').

הא למדת שהרמב"ם נקט דברי הירושלמי להלכה (עיין מראה הפנים ירושלמי ע"ז פ"א) והיינו משום דס"ל דשריפה שאין בה הקטרה היא עשויה לכבוד ואין בה סרך ע"ז כלל הלכך מותר לישראל לעשותה לשם כבוד מלכים וכדומה ואין בה משום בחקותיהם לא תלכו, וכן נלמד מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב: מצות הנהרגין מתיזין ראשו בסיף כדרך שהמלכים עושים (הלכות סנהדרין פ' ט"ו הלכה ד) והנה ממ"ש כדרך שהמלכים עושים מוכח שהוא בא ללמדנו שהואיל והמלכים עושין כן מותרים גם אנו לעשות כמותם שיש טעם לדבר כדי שלא תהיה מיתת בית דין מיתה מנוולת, וכדכתב הר"ן.

לאור דברים אלה מתפרשים דברי הרמב"ם שבעיקר דין זה, שכתב: אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי ונאמר ובחוקיהם לא תלכו ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. לא ילבש במלבוש הדומה להם ולא יגדל ציצית כמו ציצית ראשם ולא יגלח מן הצדדין כמו הן עושין וכו' ולא יבנה מקומות בבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהן עושין.

והנה הראב"ד ז"ל כתב: איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהן צורות כמו שהם עושין או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים. והכ"מ כתב: היינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות (ה' עכו"ם פ' י"א ה' א') והכי מסתברא. והם הדברים שכתב בספר המצות: ולשון ספרי ובחקותיהם לא תלכו בנימוסות שלהם ובדברים החקוקים להם כגון טרטריאות וקרקיסאות ואלה הם מינים ממושבם שהיו מתקבצים בהם לשם עכו"ם (מל"ת ל).

הרי לך מפורש שכוונתו במ"ש ולא יבנה היכלות היינו כתבנית ההיכלות והיינו מינים ממושבם כלומר כתבנית אותם המושבים שמתקבצים בהם לשם עכו"ם אבל היכלות שיש בהם סימנים שיתקבצו בו רבים מותר לישראל לבנותם, והטו"ז כתב: על כן יש לאסור שניהם (יו"ד סי' קע"ח טו"ז ס"ק ג') ואף לדבריו לא נאמר אלא תבנית או סימן קבוץ של מקומות שמתקבצים בהם לשם עכו"ם אבל לא בנינים והיכלות שהם עשויים לקבוץ רבים, וכן כתב הש"ך: אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות (ש"ך שם ס"ק ב).

מכלל של דברים למדנו: שלא נאמר אסור זה דבחוקותיהם לא תלכו אלא בשתי בחינות והן, א. לא תלכו בדמוי שבגוף או במלבוש. ב. תבנית בנינים שהם לעכו"ם או סימנים כדי שיכנסו בהם רבים לשם עכו"ם. אבל בכל שאר הדברים שהם עושים לנוי או לכבוד או לצרכי רבים שאין בהם סרך עכו"ם אין בזה משום בחקותיהם לא תלכו. עוד זאת כתב הרמב"ם ז"ל הזהירנו מלכת בדרכי העכו"ם וכו' והוא אומרו יתעלה: לא תלכו בחקות הגויים ובא הפירוש לא אמרתי אלא החקוקים להם מאבותיהם (מל"ת ל) וכן כתב הרא"ם: אין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחקות העכו"ם (הגה"מ הל' עכו"ם פר' יא הל' א אות א').

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה בשאלה דנדון דידן שהואיל ומונימנט שעושין הלא יהודים הוא לזכרון של כבוד לאיש או למאורעות לאומיים שבימיהם או להנציח מאורעות קדומים של ימים קדומים הרי בכל אלה אין בהם אפילו סרך ע"ז וכיון שכן אין לאסור הקמת זכרונות כאלה לישראל ובישראל, הואיל ואין זה מחקותיהם ולא מנמוסיהם אלא בטוי של כבוד והנצחה ובכגון זה לא אסרה תורה ולא מצאנו בדברי קדמונינו רמז איסור ושפיר יש להורות כדעת הר"ן ודעמיה שפסקה רמ"א להלכה.

והנה ראיתי להרה"ג הפוסק יצ"ו דסמך על דברי הגר"א דכתב לדינא דלא ס"ל כפסק הרמ"א יו"ד סי' קע"ה (ביאור הגר"א ס"ק ז' ליקוט).

ולע"ד נראה שלא חלק הגר"א על הרמ"א אלא בדברים שידועים לנו שהם חקוקים להם כגון שריפה על המלכים או הריגה בסייף שנזכרו בגמ' והיינו טעמא משום שמא עיקרן היו לשם עכו"ם וכמו שכן עושין המלכים ששורפין לכבודם שקובעים לכבודם יום המיתה לשם פולחן ע"ז וכן יש לומר במיתת סייף שעושין כן מחק קדום שיש בו משום ע"ז, או סרך ע"ז אבל דבר שלא ידוע לנו שהוא חק קדום ואין בו משום סרך ע"ז אין שום טעם ושום אסמכתא לאסור. וכדכתיבנא מדברי הרמב"ם בספר המצות ומדברי הרא"ם דאין לאסור משום בחקותיהם לא תלכו אלא חקים החקוקים להם או מקובלים מדברי חז"ל לאוסרם.

שבתי וראיתי בדברי הרה"ג הפוסק יצ"ו לצדד בהתירא ממ"ש הגר"א דכל דבר שהיינו עושים זולתם מותר דמ"ש בגמ' כיון דכתיבא באורייתא לא מיניהו גמרינן מותרים אנו לעשותם ואין בזה משום בחקותיהם לא תלכו. ומעכ"ת הרב הפוסק דחה דברי הגר"א אלה ממ"ש בספר מחזה אברהם להוכיח מדין כתובת קעקע דאסור לכתחלה לרשום על עבדו שלא יברח וכן לא הותר לתת אפר מקלה על מכתו אלא משום דמכתו מוכיח עליו. (יו"ד סי' ק"פ סעיף ג וסעיף ד' וש"ך ס"ק ו'). ועוד הסתייע מדברי מהר"ם שי"ק דכתב שאף מהרי"ק לא התיר אלא אם נראה ממעשיו שעושה משום הרווחה, מכל זה למד הרב הפוסק בשאלה דנדון דידן לאסור.

והנה ספר מחזה אברהם אינו מצוי אצלי לעיין בדברי קודשו ומכל מקום אומר אני לע"ד שאין הנדון דומה לראיה דאסור כתובת קעקע הוא גזירת הכתוב וכמ"ש רש"י ז"ל (מכות כא א) ולכן אף במקום שעושה זאת להנאתו אסור ככל אסורים שבתורה. לפיכך לא הותר אלא אפר מקלה על מכתו ובמקום שמכתו מוכחת עליו אבל כתובת קעקע ממש לא הותרה אפילו על מכתו. קושטא הוא דהרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר וכתב: וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמם לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה (ה' עכו"ם פ י"ב ה' י"א) אבל בטעם זה יש למשדי ביה נרגא דאם כן למה לי קרא מיוחד הרי זה בכלל ובחקותיהם לא תלכו ולא גרע זה ממגדל שערו וכו' כמ"ש בפ' י"א.

וצריך לומר לדעתי דאצטריך לאו דכתובת קעקע ללמדנו שאף אם עושה זאת לשם כבוד או נוי או שעושה זאת להנאתו כגון כותב גט על יד עבדו אסור. אם נקבל דעת הרמב"ם הרי כתובת קעקע היא מכלל הדברים שהם פולחן עכו"ם ממש ובזה לא הותר אפילו כשיש טעם בדבר וכדאמרן.

מטעם זה לא פסק הרמב"ם דברי התוספתא להלכה [מכות פרק ג, ח – טו] הואיל דאסור זה הוא בתקפו אף אם הוא לא מתכוין לשם ע"ז. ובמנחת חנוך כתב שדברי התוספתא מגומגמים.

לכן נלענ"ד לומר דמ"ש התוספתא הרושם על עבדו פטור היינו עבדו הכנעני וארישא דמתניתא קאי דתנא הכותב כתובת קעקע בבשר של חבירו שניהם חייבים וכו' וע"ז תני בסיפא הרושם על עבדו שלא יברח פטור דלא אסרה תורה אף הכותב בבשר חברו אלא בחברו ישראל כדכתיב: וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם, אבל עבד כנעני הואיל ואינו ישראל גמור וכדאמרינן מכלל גוי יצא ולכלל ישראל לא בא (סנהדרין נח ב) הלכך אינו בכלל בבשרכם ולכן אם כתב לשם עכו"ם אסור דמכירת עבדו לע"ז הרי זה עובד עכו"ם, אבל אם כתב לסימן כדי שלא יברח פטור דכתיבה על ידי העבד אינה אסורה מדאורייתא ואסור מדרבנן לעשות כן לכתחלה משום שכיון דמל וטבל לשם עבדות הרי הוא נראה כחברו ישראל. הלכך אסור לרשום על בשרו לכתחילה.

מכל האמור ומדובר מתברר שאין ללמוד מדין כתובת קעקע לאסור לכתחלה כל דבר שעושים הגוים ויש בו טעם לדבר, או דבר דלאו מיניהו גמרינן, וכדכתב החת"ס, וכן אין ללמוד מדין אפר מקלה על מכתו לאסור דברים שיש בהם טעם או דלא מיניהו גמרינן אם אין הוכחה ברורה שאינו עושה להדמות, דאפר מקלה כיון שהוא דומה לכתובת קעקע בעינן הוכחה ברורה וגלויה שעושה זאת משום רפואה על מכתו, אבל דברים שאסורים משום חקות הגויים כל שיש טעם בדבר לא נאסרו מעיקרא ולכן אין צריך הוכחה שאינו עושה לדמות אלא מן הסתם ניכרים הדברים שעושה זאת לשם הטעם שבדבר ולא מיניהו גמרינן.

מסקנא דדינא, לאור כל האמור לעיל תורה יוצאה שאין לאסור הקמת מצבת זכרון בבית הקברות של ישראל לזכר הקדושים נהרגו ולא זכו לקבורה הואיל ודבר זה אין בו משום סרך ע"ז או מנהגי גויים אלא הוא דבר שיש בו טעם משום מזכרת כבוד. וכעשותנו כזאת מותר משום דלאו מיניהו גמרינן הלכך אין בהם משום בחקותיהם לא תלכו.

ועוד נראה לי טעם להתיר הקמת מצבת זכרון זאת משום שהיא דבר דכתיב בתורה א. שנאמר ויקח יעקב אבן וירימה מצבה (בראשית לא מה) ומצבה זאת שהיא לזכרון לא נאסרה בתורה דמה שנאמר לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך (דברים ט"ז, כ"ב) ודרשו רז"ל אעפ"י שהיתה אהובה אז בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לע"ז (ספרי ורש"י עה"ת שם) אין הדברים הללו אמורים אלא במצבה שעשו האבות לשם עבודת ה' כמו: וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה (בראשית כ"ח, י"ח) וכן: ויצב יעקב מצבה וכו' מצבת אבן וכו' ויצוק עליה שמן (שם ל"ה, י"ד) מצבות אלה הן שנעשו שנואות למקום, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה' שכן היתה דרך עובדי כוכבים שנאמר ולא תקים לך מצבה, ובכ"מ הביא דברי הספרי: מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים (ה' עכו"ם פ"ו ה"ו), אבל מצבות שהן לזכרון כגון מצבת יעקב שהיא לעד או זכרון לכריתת ברית לא נאסרה מעולם. ראיה לדבר מדכתיב ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום (שם ל"ה, כ') מצבה זאת ודאי שאינה גולל ודופק שמעמידים על כל קברי מתים אלא זאת היא מצבה נצחית שתתקיים שנים רבות לזכרון נצח של כבוד לאמא רחל שנקראו כל ישראל על שם בנה יוסף ושנבנה ביהמ"ק בחלק של בנה בנימין. וכן מצאנו מצבת זכרון שהקימו בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה מעבר לירדן מזרחה ואמרו: והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר וכו' ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו ובינכם וישמע פינחס הכהן וכו', וייטב בעיניהם (יהושע כ"ב, כ"ט – ל') וכן נאמר: ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלום (שמואל ב פרק י"ח, פסוק י"ח). שקיימת עד היום בשפולי הר הזיתים שבירושלים סמוך למצבה שנקראת קבר זכריה הנביא שאף היא עשויה בצורת מונימנט.

מכל זה למדנו בפירוש שדבר זה שנקרא בפיהם מונימנט הוא מצבת זכרון שבדברי ספרי קדשנו שהיה נהוג בישראל כמו שריפת מלכים דכתיב בהם ובמשרפות אבותיך (ירמיה ל"ד, ה') כיון דכתיבא באורייתא לאו מיניהו גמרינן ומותר לעשות לדברי הכל אפילו לכתחלה כמו שהותר לשרוף על המלכים מטעם זה לפי סוגיא דתלמודין (סנהדרין נב ב)

ד) סרך איסור ע"ז.

הרה"ג הפוסק יצ"ו חידש מדעתו טעם לאסור דכיון שבאין אל בית הקברות להתפלל על קברי אבות ואין ספק שיתקבצו שם לפני אבן הזכרון זאת ויתפללו שמה ויהיה נראה כמכבד ומיקר האבן עצמה ואסור. והסתייע ממ"ש החינוך [מצוה שמ"ט] בטעם אסור השתחואה לפני אבן משכית מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה וכן ממה שאסרו לצייר או להעמיד צורות בביהכ"נ (עיין טו"ז יו"ד סי' קמ"א ס"ק יד) ואין דבריו נהירין לי דלא הרי בית הכנסת שהוא מקום לתפלה הלכך צורות אסורות בו משום חשד שמא מתפללין להם אבל בית הקברות שאינו מקום לתפלה אין לאסור מצבות אבן מסותתות ומכוירות יפה דאעפ"י שמשתטחין על גבם אין חשד סרך ע"ז דכולם יודעים שהשתטחות על קברי הצדיקים הוא לכבודם של הצדיקים הקבורים בתוכם לעלוי נשמתם ולהתעלות בדבקות עם נשמותיהם כידוע ואכמ"ל, ובאמת אין לחוש שיתקבצו לפני מצבת זכרון זו ויתפללו נגדה ויהיה נראה כמיקר את האבן. דלמה נחוש לזה שהרי כולם יודעים שזו היא מצבת זכרון ולא את המצבה מכבדים אלא את הזכרון שמצבה זאת מסמלת הוא שמיקרים ובודאי שלא יעשו מצבת אבן דוממת אלא יכתבו עליה דברי זכרון לקדושים אשר נספו ונעלמו, וכיון שכן יוצא מגדר אבן משכית, ואעיקרא דדינא אבן משכית עצמה לא נאסרה אלא בהשתחואה או נראה כמשתחוה. אבל לא בתפלה נגדה אעפ"י ששוחח במקום שאמרו לשחות בתפלה (עיין רמב"ם וכ"מ ה' ע"ז פ' ו' ה"ו הלכה ע"ז).

ומכל מקום כדי להוציא מכל חששות וספקות וכדי שמצבה זאת תשמש לתעודתה נראה לי שנוסף על דברי הזכרון של מאורע זה שלזכרונן הוקמה מצבה זאת, לחרות גם מזמור צ"ד שבתהלים מראשו ועד סופו וזה יהיה מצבת זכרון של קלון של תוכחה והתראה לצוררי ישראל דור דור כי אל נקמות ישב עליהם וברעתם יצמיתם ה' אלקינו.

את זה כתבתי לברורה של הלכה זאת לאמיתה של תורה. אבל אין כל הדברים הללו אמורים אלא לענין שלא למנוע את הצבור מהקמת מצבת זכרון זאת בתוך בית הקברות כדי שיהיה שמם של קדושי ישראל נזכר באדמת קברי ישראל בבחינת ויאסף אל עמיו. אולם מצבה זאת אינה מוציאה אותנו ידי חובה ומצוה עלינו להקים לזכרם בנינים צבוריים לתלמוד תורה שהיא חיינו ואורך ימינו והיא תקות ישועת ישראל וגאולתו וכשאנו באים להנציח שמותם וזכרם של הקדושים חובה עליהו להנציח בראש וראשונה את בתי היוצר של האומה אלו המתיבתות ובתי תלמוד תורה שנהרסו עד היסוד ועוד לא מצאו רבנן ותלמידיהון מנוח לכף רגלם ועוד לא הוקמו בתי תלמוד תורה בארצות בקהלות ישראל שהן שארית הפליטה. ונהרסות אלה קוראות אותנו לבנותן בכל תפוצות קהלותינו והן קודמות למצבות זכרון דוממות.

צא ולמד מדברי רז"ל: דלמא דרבי חמא בר חנינא ורבי הושעיא הוו מטיילי בהדא כנישתא דלוד. א"ר חמא בר חנינא לרבי הושעיא כמה ממון שיקעו אבותי כאן, אמר ליה כמה נפשות שקעו אבותיך כאן לא הוון בני נשא דילעון באורייתא? (ירושלמי פאה פ"ח ה' ח') רבי אבון אילין תרעיא דסדרין רבה. אתא רבי מנא לגביה אמר לי חמי מאי עבדית. אמר ליה וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות. לא הוה בני נשא דילעון באורייתא? (ירושלמי שקלים פ"ה ה' ד') והנה מהרי"ק ז"ל בסימן קכ"ח גריס: או חולין המוטלין באשפה. ומזה למד דעניים שאינם חולים טוב יותר ליתן לבית הכנסת (עיין בית יוסף יו"ד סי' רמ"ט) ומרן ז"ל בשו"ע כתב: יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים עדיף ממצות בהכ"נ (שם סעיף טז) מכאן למדנו: שת"ת קודם למצות צדקה לעניים ולבית הכנסת, ומעתה כל שכן הוא שתלמוד תורה קודם למצבת זכרון, ועל כל פנים אם יש בידם לקיים שניהם מוטב, אבל להסתפק רק במצבה דוממת אין זה מוציא אותנו ידי חובתנו.

ומה גם בשעה גדולה זאת שנסתמו מעינות התורה בארצות השמד חובה גדולה עלינו מוטלת ליסד ולהגדיל בתי תלמוד תורה בכל ארצות פזורינו ובזה ננציח את שמות קדושינו לא רק בדברים שבכתב ושבסמל אלא גם בנשמות חיות שתורת ה' תהיה בלבם ושגורה בפיהם וזאת היא נצחונו של עם ישראל ובה גלומה תקות גאולתו בארץ נחלת ה' ושבו בנים לגבולם.

ויאמן לעיניו ובימנו חזון הגאולה "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל".

והנלע"ד כתבתי.