תדע, שהרי תקנו ברכת שהחיינו על מקרא מגילה, אע״ג דאכתי עבדי אחשורוש אנן [וכדלהלן], הא למדת שאין לבטל ברכת שהחיינו משום צער אחר, שאינו קשור במעשה המצוה עצמה. ועוד ראיה מכרעת ממה שפסק מרן ז״ל: מת אביו, מברך דיין האמת. היה לו ממון שיורשו, אם אין לו אחים — מברך גם כן שהחיינו(או״ח סימן רכג). הרי לך מפורש שאין צער האבלות פוטרת מברכת שהחיינו, והיינו משום שאין מעשיו גורמים צער זה, וה״ה לנדון דידן, אעפ״י שאנו אבלים על ירושלים העתיקה [שבין החומות שעדיין לא שוחררה], חייבים לברך שהחיינו על פדות נפשנו בירושלים [שמחוץ לחומות] ובכל הארץ.
ובאמת גם במילה עצמה, לאו הלכתא פסיקא היא שלא לברך שהחיינו, שהרי הרמב״ם פסק לברך שהחיינו על כל מילה ומילה [הלכות ברכות פרק יא הלכה ט], וכן נהגו כל קהלות הספרדים בא״י וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים(יו״ד סימן רסה סעיף ז). ושפיר שרי לן לתקן ברכה זאת בשם ומלכות ביום זה, שכל תושבי א״י נמלטו משעבוד זה שהיה כרוך בסכנת מות ליחידים וגם לצבור כולו, שהשלטון הזר [ = הבריטי] הפקיר את דמינו, וגם רדף בעונשי מות כל נושא נשק, לבלי נוכל אפילו להגן על עצמנו, ולולא הכרזת המדינה שאחדה את כל הישוב לחטיבה אחת, להקהל ולעמוד על נפשם, כי אז שטפונו המון צבאות המלכים שמסביבנו שנתוספו על אויבינו בארץ, ואזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו המים הזידונים, ועל כגון זה ודאי שצריך ומחוייב להודות בשם ומלכות לגואלנו ה׳ צבאות שמו, שהחיינו וקיימנו ליום הזה, כמו שמברכים אניסא דרבים בשם ומלכות (או״ח סימן ריח סעיף א).
וכך הוא ברכת המקום כברכת הזמן, אלא שבמקום מברכינן מי שעשה נסים לאבותינו, והיינו לשעבר, ובזמן מברכים שהחיינו, הואיל והנס נעשה לנו. ואל תשיבני ממה שפסק מרן ז״ל: על נס שנעשה לקצת ישראל… ואפילו נעשה לקצת השבטים, אין מברכים עליו (שם סעיף ב׳), ואין זאת תשובה, חדא, דנס זה שבימינו הוא לכל ישראל, שנפתחו לפניהם שערי הארץ שהיו חסומים לפניהם במחיצות אש אוכלת, ועוד דארץ ישראל בישובה הישראלי חשובה ככל ישראל, וכמאמרם ז״ל: חביבה עלי כת קטנה שבא״י מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ (ירושלמי נדרים פ״ו ה״ח).
ובאמת אין לך ניסא דכל ישראל כנס זה שנגלה לעינינו, וחובה עלינו להודות לה׳ בשם ומלכות, כדי שנאמר לעצמנו, וכן יאמרו בנינו אחרינו לדורות עולם, כי יד ה׳ הגדולה והחזקה עשתה זאת, ולא כחנו ועוצם ידינו הושיעו לנו. וכן מקרא שכתוב אומר: ׳ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו׳ (ישעיה כה,ט).
הרי לך מפורש שצריך להזכיר בברכת תשועה כגון זאת שבימינו את שם ה׳ אלקינו, ואם לא עשינו זאת, היינו חוטאים לעצמנו ולבנינו אחרינו, בהיותה חגיגה זאת שהקיפה את כל העם חסרה הודיה של קדושה שיש בה שם ומלכות.
זאת ועוד אחרת, דכיון שהיה כל ישובנו בצער מצור ומצוק וסכנת רעב, ונמלטנו מזה ביום זה בחסד ה׳ עלינו הגדיל, מצוה עלינו לברך שהחיינו בשם ומלכות, כרין ברכת הודיה על הגשמים, דאם אין לו שותף בשדה מברך שהחיינו (או״ח סימן רכא סעיף ב). אלא שברכת הודיה על הגשמים היא לשעתה, שהיא גם כן דבר לשעה, והגאולה שהיא לדורות, צריך לברך עליה לדורות, כחנוכה ומגילה.
|
מכללן של דברים תורה יוצאה מחוורת כשמלה, שמצוה וגם חובה היא בנדון דידן, שהוא ניסא דרבים,
שפדאנו ה׳ בחסדו ממות לחיים, ופתח לנו שערי אורה להראות חסדו ואמיתו עם ישראל עמו בחירו, ועם ארץ קדשו לפדותה מידי זרים, ולפתוח שעריה לרווחה לפני עם ישראל השבים אליה כיונים אל ארובותיהם*, ועל כגון זה ודאי צריך לברך שהחיינו בשם ומלכות, ואין כאן ספק ברכה, אלא ודאי מצוה לדברי הכל.
| * עפ״י לשון הנביא ישעיה (ס,ח): ״מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם״, העוסק בגאולת ובשיבת ישראל. |
תו חזיתיה למעכ״ת דכתב: ואחרי ככלות הכל איני מוצא שום אופן להתיר ברכת שהחיינו בפירסום בשם ומלכות.
דבריו אלה תמוהים בעיני מאד, שהרי אדרבא, כל ברכות ההודאה מצוה לאמרם בפרסום רב, ובנין אב לכולן היא ברכת הגומל, שנאמר בה: ׳וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו׳ [תהלים קז.לב], ואיני זוכר שיש לומר ברכת הודאה או שהחיינו דוקא ביחיד, וזהו אפילו מברכים על נסי העבר, כגון רואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, מכל שכן בנדון דידן שכולנו היינו באותו נס, וכל אחד ואחד וכולנו יחד חייבים בברכה זאת, ודאי שצריכים לברך בצבור ובבית כנסת בשעת התפלה, כמו שמברכים ברכת ההלל בליל התקדש חג זמן חרותנו**.
| ** שו"ע או״ח סימן תפז סעיף ד. |
ועתה נשובה נא אל הערתו הראשונה על הוראתנו לקרוא את הלל בלא ברכה, ושהחיינו בשם ומלכות, וזה הוי תרתי דסתרן על אתר.
לזאת תשובתי: בברכת שהחיינו שהיא מחוייבת בכל דבר שיש בו שמחה, מצאנו דאין כאן חדוש הלכה, אלא זאת היא הלכה פסוקה להודות לה׳ אשר שמחנו בישועתו ופדה אותנו ממות לחיים, אבל בברכת ההלל יש להסתפק טובא, דהנה גרסינן התם: ארבעים ושמונה נביאים עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן, אי הכי הלל נמי נימא וכו׳, רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם ׳הללו עבדי ה״ [תהלים קיג,א] ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ה׳ ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן(מגילה יד,א).
מכאן למדנו: מעיקר ההלכה כל מאורע שיש בו משום הצלה ממות לחיים, צריך לומר עליו את ההלל, אלא לרב נחמן לאו דוקא הלל, אלא כל הגדת הנס, כגון מקרא מגילה וברכותיה הרי זה כאמירת הלל, ולרבא קריאת הלל היא דוקא, ואין אומרים אותו אלא בגאולה שלמה, כגון יציאת מצרים, שנאמר בה: ׳לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם׳ [שמות יד,ג].
מכאן נלמד לנדון דידן, לדעת רב נחמן הרינו יוצאים בברכת שהחיינו ומזמורי תהלים מעין המאורע, ובכלל זה גם קריאת ההלל, ואין צורך בברכה מיוחדת של ״לגמור את ההלל״, ולרבא אין אומרים הלל אלא בגאולה שלמה, הלכך בשעה זאת שירושלים בתוך חומותיה היא בידי אויב, וכולנו צריכים לעמוד הכן להשיב מלחמה שערה, אין לגמור את ההלל בברכת שם ומלכות, (אלא אומרים ברכת הודאה בקריאת המגילה וברכותיה), לכן מצאתי לטוב ונכון להסתפק בברכת שהחיינו וקריאת מזמורי תהלים ובכלל ההלל בלא ברכה, ובגאולת ירושלים ובנין מקדשה, בהניח לנו מכל אויבינו מסביב, נקרא את ההלל בברכותיו בשם ומלכות. ואנו תקוה שכן נזכה לראות בנין ירושלים ומקדשה במהרה בימינו, ונאמר לפניו הללויה.
אסיפא דמגילתא חקר מעכ״ת חקירת חכם, למה לא תקנו ברכת שהחיינו בר״ח, שהרי הוא נקרא מועד, ואסור להתענות בו מדין תורה (או״ח סימן תיח סעיף ג).
ונראה דאשמיטתיה ליה למעכ״ת סוגיא ערוכה דגמרא, דגרסינן התם: איבעיא לן, מהו לומר זמן בר״ה ויוה״כ, כיון דמזמן לזמן אתי, אמרינן, או דלמא כיון דלא איקרי רגלים לא אמרינן. ומסקינן: והלכתא, אומר זמן בר״ה ויוה״כ, והלכתא זמן אומרים אפילו בשוק (עירובין מ,ב).
|
מכאן מפורש למדנו שאין מברכים שהחיינו על הזמן, אלא במועדים הבאים מזמן לזמן בתקופות השנה, דכיון דאתו מזמן לזמן, שפיר מברכים עליהם שהגיענו לזמן הזה, אעפ״י שלא איקרו רגלים, אבל ראשי חדשים אינם באים מזמן לזמן, הלכך לא תקנו בהם ברכה זאת, אעפ״י שהם נקראים מועד, שאין שם מועד או רגל קובע הברכה, אלא הזמן השנתי הוא הקובע ברכה זאת.
תדע שהרי גם על פרי חדש אינו מברך שהחיינו, אלא על פרי שהוא מתחדש משנה לשנה, או לכל (הפחות) [היותר] פעמיים בשנה (או״ח סימן רכה סעיף ו ), אבל ר״ח שהוא מתחדש י״ב או י״ג פעמים לשנה, אין מברכים שהחיינו, אלא די בברכת הלבנה על חדושה החדשי שבכל חדש, שבה נאמר: ׳וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן׳, ויש בזה משמעות של שהחיינו.
ויש להסביר הדבר, שברכת שהחיינו שבמועדות היא על המצות המיוחדות ליום טוב, שהם מקראי קדש, מה שאין בר״ח, אין בו כל מעשה מצדה מיוחד לו, אלא אסור בתענית לדעת הרמב״ם [הלכות תענית פ״א ה״ז], ועל מצוה שלילית או על הרבות בסעודת ר׳׳ח (שו״ע או״ח סימן תיט) לא תקנו חכמים ברכת שהחיינו.
מכאן יוצא דבחג העצמאות, שהוא בא מזמן לזמן פעם לשנה, מברכים שהחיינו להודות לה׳ [על] חסדו, על ישועתו ביום זה, שהיא תהיה תשועת עולמים.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לא״י
|
|
|
