סימן כד' א. אם מותר לחזן לומר "עמידה" של ערבית בקול רם / או"ח סימן רלז

              *מדוע לא תיקנו חזרת הש"צ בתפילת ערבית*

*מי שיבואו לתקן חזרת הש"צ בערבית, מוחין בידו*

*אם יש לאסור השמעת העמידה בקול רם מפני שמבלבל את אותם הבקיאים*

          *אם יש לאסור זאת משום "משמיע קולו בתפילתו"*

         * אם הש"צ יוצא ידי חובה כשמתפלל י"ח בקול רם*

                  *תפילת ערבית של שבת בקול רם*

כ״ט בשבט תשו״ב

לכבוד ידידי וחביבי חמיד לבאי

הרה״ג בנש״ק כמוהר״ר שלמה מזרחי יצ״ו

רב ומו״ץ לק״ק ספרדים לוס־אנג׳לוס

שלום וברכה ברוב חבה.

קראתי בכל לב מכתבו החביב מיום ז׳ חשון, שהגיע לידי ביום י״ט בשבט דנא ובו שאלות להלכה, והנני נעתר לחפצו לענות לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.

שאלה א:

אם מותר לומר תפלת הערבית בקול רם בכדי שהצבור יאמר אחריו, ורק אך בחתימת הברכות חותם בלחש, בכדי שלא תהיינה הברכות לבטלה, כי פה בגולה ישנם הרבה שאינם יודעים להתפלל והם סומכים בתפלת החזן, ואם החזן אומר את העמידה בלחש, כל הקהל רק מתנועע ואינו מוציא מלה מפיו, ונראה כחוכא ואטלולא, יורנו רבנו בזה.

חזרת התפילה בתפילת ערבית

תשובה.

הנה בעיקר דין זה כתב הרמב״ם ז״ל: ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפלת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו(הלכות תפלה פ״ט ה״ט). והבית יוסף הוסיף וכתב: וכ״כ הרשב״א בתשובה, וכתב עוד, ואפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה, אם התפלל בקי הוא ואין ש״ץ מוציאו, ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא. והב״ח כתב: כיון דמרינא אינה חובה אלא רשות, לכן לא תקנו מתחלה שיחזור הש״ץ תפלת ערבית אעפ״י שאח״כ נהגו וקבעוה חובה, מכל מקום התקנה במקומה עומדת (טור ובית יוסף אורח חיים סימן רלז).

ונמוקו של הב״ח מסתבר יותר, דלטעמו דהרשב״א קשה, אחרי שכל ישראל קבלו עליהם תפלת ערבית לדבר שבחובה, הרי היחיד נגרר אחר הצבור לכל דבר, ומכל שכן בדבר שקבלו אותו כל ישראל, ואם כן אם לא התפלל היחיד מפני שאינו בקי אינו פטור מתפילה זאת, שכל הצבור קבעוה עליהם חובה, אלא צריך הוא לצאת ידי חובתו זאת בשמיעת התפלה מפי שליח הצבור, אבל לנמוקו של הב״ח ניחא, שכיון שעיקרה הוא רשות, לא תקנו לה חזרת העמידה מפי שליח צבור, ותקנה זאת במקומה עומדת. והמחצית השקל כתב משם ל״ח: ואע״ג דעכשיו כולי עלמא קבלו עליהם לחוב, מכל מקום לא קבלו עלייהו להטריח הצבור לחזור הש״ץ התפלה (שם).

ועדיין נשאר לנו מקום עיון לפי מ״ש התוס׳: תפלת ערבית רשות לאו דוקא וכו׳, ולכך נקרא רשות, לבטלה עבור מצוה אחרת (ברכות כו,א תד״ה טעה וכז.ב ד״ה הלכה).

מכאן דכל שאין מצוה אחרת שתדחה מפניה — תפלת ערבית חובה, ואם כן צריך היה לתקן חזרת התפלה להוציא את אלה שאינם יודעים להתפלל, כמו בתפלת שחרית ומנחה.

תשובה לזה מצאתי בתשובות רבינו שרירא גאון דכתב: דמצות תרי אנפי הויין, מנהון חובה דמאן דלא עביד לה קאים בעון, ומנהון רשות, דמאן דעביד לה מקבל שכר, כגון מאן דזהיר למעבד צדקה וגמילות חסדים, דאית ליה שכר קמי שמיא, וכד מימנע לית עליה עון, כמאן דממנע מן התפלה כלה ומן ציצית ומן סוכה, אלא מאבד שכר הוא בלחוד, ובין הא דאיתא רשות ובין הא דאיתא חובה מצוה אינון וכו׳. ואיתוספא לתפלת ערבית חזוק, כיון דכל ישראל נהיגי בה, ורוביהון לא ידעין דרשות ניהי, ומאן דלא מצלי לה כפורץ גדר דמי (אוצר הגאונים להרב ד״ר מ׳ לוין ברכות כז,ב חלק התשובות סימן קעו).

והם הם דברי התוס׳ דתפילות שחרית ומנחה, כיון שהם חובה, דחו שאר מצות שמזדמנות לו באותה שעה, ואין שהות לקיים שתיהן, דכיון דשתיהן חובה — נדחית האחת מפני חברתה, אבל מצוה שהיא רשות, שאם לא קיימה אין עליה עון, אינה דוחה מצות חובה שיש עליה עון בבטולה.

מכאן מצאנו תרוץ נכון על מה שלא תקנו חזרת התפלה בערבית, שדוקא בתפלות שחרית ומנחה, כיון שיש עון בבטולן, חובה עלינו להציל את אלה שאינם יודעים להתפלל ממכשול עון, אבל תפלת ערבית שאין בבטולה עון לא תקנו חזרת התפלה, כיון שאם לא התפלל – אינו אלא מאבד שכר, ואם אמנם המבטל תפלת ערבית הוא פורץ גדר,אבל מי שאינו יודע להתפלל, אינו נושא כל עון וגם אינו פורץ גדר, אלא מאבד שכר, ואין להטריח הצבור כדי לזכותו בשכר זה.

 

ואל תשיבני ממה שתקנו ברכת מעין שבע לתפלת ערבית של שבת, אין זו תשובה, דברכה זאת לא נתקנה להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע, דאם כן לא הוה סגי בברכה מקוצרת של מעין שבע, אלא היה צריך לחזור כל התפלה כמו בשחרית ומנחה. אבל ברכה זאת נתקנה כדי להאריך בתפלת ערבית של שבת מפני הסכנה (שבת כד,ב פרש״י משום הסכנה), וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ולמה תקנו חכמים זה, מפני שרוב העם באין להתפלל(תפלת) ערבית בלילי שבתות, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בביהכ״נ ויבא לידי סכנה, לפיכך חוזר שליח צבור ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם(ה׳ תפלה פ״ט הי״א).

מכל האמור ומדובר למדנו, כיון שלא תקנו רז״ל חזרת הש״ץ לתפלת ערבית מפני הנמוקים דלעיל, אם רצה הש״ץ או אפילו הצבור לתקן זאת, מוחין בידם, הואיל ויש בזה משום ברכה לבטלה, וכדכתב הרמב״ם.

ועתה נהדר אנפין לשאלה דידן, אם ראוי להתפלל תפלת ערבית בקול רם, כדי שאלה שאינם יודעים להתפלל יאמרו אחריו.

הספק שבדבר הוא:

א. משום טרדא דצבורא של אלה היודעים להתפלל, שמתוך שהש״ץ מתפלל בקול רם, מתבלבלים בתפלת עצמם שבלחש, וכמו שכן פסק מרן ז״ל (או״ח קא,ב): ׳ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור — אסור, דאתי למטרד צבורא׳.

אבל נראה דביום טוב אין לחוש לטרדא זאת, וכדכתב מרן שם: יש אומרים שבר״ה ויוה״כ מותר להשמיע קולו בתפלתו אפילו בצבור(שם סעיף ג). וכתב הטו״ז: ולהטעות לא חיישינן כיון שסדורים ומחזורים בידיהם (שם ס״ק ב.)

ועוד נראה לי שלא נאמרו דברים אלה אלא לכל יחיד ויחיד, שכיון שאין כולם מכוונים דבריהם, לכן עלול כל אחד להיות נטרד מקולו של חברו, אבל כשמתפלל השליח צבור בקול רם, יכולים גם המתפללים מתוך הספר לומר את תפלתם אחריו מלה במלה, ואין כאן מקום לטעות, ומשום משמיע קולו בתפלתו, אין כאן, הואיל ומשמיע קולו כדי שיאמרו אחריו אלה שאינם יודעים להתפלל.

לפיכך אין אני מוצא כל טעם למנוע אמירת תפלת ערבית בקול רם, ולא עוד אלא שאני מוצא בזה טעם לשבח, למנוע כל טעות בתפלה ובהזכרת המועדים כל חג בשמו, ועוד יותר ביום טוב שחל בשבת, להזכיר שבת ויום טוב במקומם, אלא שבכל זאת הייתי מהסס בדבר משום שנראה כמתקן דבר חדש שלא שערו הראשונים, ובודאי שבכל הדורות לא חסרו עמי הארץ, ובשבילם תקנו רז״ל חזרת הש׳׳ץ, ואין שום סבה נוספת לתקן בדורותינו אמירת תפלת ערבית בקול רם משום אלה שאינם יודעים.

ב. ועוד נראה לי טעם לעכובא ממ״ש מרן הבית יוסף: כתב בשבלי הלקט שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האיי דציבור דדחיקא להו שעתא בבי שמשי, אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי ש״ץ, דלית ליה לש״ץ למיחת ולאפוקינהו ידי חובה בקול רם, לפי שמצות תפלה בלחש, ולא נפקי ידי חובה בין יחיד ובין צבור אלא בלחש. ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה, ומסיים האל הקדוש, אם אין שהות ביום למגמר י״ח ברכות, והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא, וכן ראוי לעשות (בית יוסף או״ח סימן רלב). ודברים אלו פסקם להלכה בשו״ע (שם סעיף א).

ולפי זה לא נכון לומר תפלת ערבית בקול רם, שאם כן אין השליח צבור יוצא ידי חובת מצות תפלה שאינה אלא בלחש.

אולם מצאתי ראיתי בבית יוסף שכתב: כתב הכל בו בסימן כ״ז בשם הר״ש: שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור, והוא אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש, דאם לאחרים הוא מוציא לעצמו לא כל שכן, ואין בזה לומר: כל המשמיע קולו בתפלתו, כיון דעל ידי הדחק הוא עושה אין בזה משום קטני אמנה. עכ״ל. ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש״ץ תפלת המנחה בקול רם, כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם (בית יוסף אורח חיים סימן קכד).

והנה דברי מרן הבית יוסף נראים סתראי, והמג״א [סימן רלב ס״ק א] עמד על זה וכתב: וצ״ע דבס׳ קכד ס״ב משמע דיוצא בתפלתו שבקול רם, וצ״ל דהתם אי אפשר באופן אחר, ובמחצית השקל פירש דבריו: דהא צריך לירר מיד לפני התיבה, כיון שכבר התפלל בקול רם ע״י הדחק, לא הצריכוהו לחזור ולהתפלל בלחש.

ואין דבריו נהירין לע״ד, שלדברי השבלי הלקט שאין היחיד יוצא מצות תפלה בלחש, דין הוא שיחזור ויתפלל לקיים מצות תפלה כתקנה. וקל וחומר, דאם לאחרים מוציא, לעצמו לא כל שכן, הוא מופרך מעצמו, משום דאחרים שכוונו לדבריו — קיימו מצות תפלה בלחש, מה שאין כן השליח צבור עצמו שאמר תפלתו בקול רם, נהי דיצא ידי חובת תפלה, אבל מצות תפלה בלחש לא קיים.

ועוד, שאם גם נקבל תירוץ המג״א, לא יתורצו דברי מרן הבית יוסף שכתב: ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש״ץ תפלת המנחה בקול רם, כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם. וסתמם של דברים מוכיחים דלכל התפלה הוא דאמר דהש״ץ מתפלל בקול רם, מכאן מוכח שאין מצוה מיוחדת לתפילה בלחש. ובאמת המג״א הוכיח מסוגיא דגמרא דמה שמתפללים הצבור בלחש, הוא כדי להסדיר ש״ץ את תפלתו (ר״ה לד,ב) ולא משום מצות תפלה בלחש.

לכן נראה לע״ד לתרץ דברי מרן, דמה שכתב בסימן קכד, היינו דיעבד, דכיון שצריך לעבור לפני התיבה לאלתר, ואי אפשר לו להקדים תפלת לחש לתפלתו בקול רם, יצא ידי חובת תפלה לגמרי, ומ״ש (בסימן רלב) היינו לכתחלה, שצריך להקדים תפלה בלחש, אפילו אם על ידי כך לא תהיה שהות לגמור את חזרת התפלה בקול רם. ולפי זה מ״ש בבית יוסף: וכבר נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש״ץ תפלת המנחה בקול רם, אין זה מנהג מקובל בכל ישראל שראוי לקיימו, ואפילו במקום שנהגו, ואין צריך לומר שאין לנהוג כן במקום שלא קבלו מנהג זה, ולכן לא הזכירו בשו״ע.

הדרן לשאלה דידן, מכיון שלתפלת ערבית לא תקנו חזרת התפלה בקול רם, ואם כן אם באנו לאומרה בקול רם,אין בזה משום בטול תקנת חכמים, וכן אין בזה משום משמיע קולו בתפלתו, הואיל ועושה זאת משום תקנת הצבור של אלה שאינם [יודעים] להתפלל, והואיל ואינו יכול להפסיק תפלתו ולהתפלל לחש, משום דאם כן, חזרת התפלה בקול רם הוי ברכה לבטלה. לכן מטעמים אלה נראה לי לטוב לקיים תפלת ערבית בקול רם מתחלה ועד סוף, ואין כל צורך לומר חתימת הברכות בלחש, כדי שלא תהיינה הברכות לבטלה, כמו שכתב מעכ״ת, דכיון שהברכות הן חובה — אינם ברכה לבטלה משום שאומרם בקול רם. ואדרבה, אם אומרם בלחש יוצא מזה תקלה, שאלה שאינם יודעים להתפלל לא יאמרו חתימת הברכות, כיון שלא שמעו אותן מפי שליח צבור, לכן מוטב שיאמר כל הברכות מתחלה ועד סוף, בפתיחתם וחתימתן בקול רם.

אין דברים אלו אמורים לתפלת ערבית של שבת, שכיון שתקנו לה ברכת מעין שבע, והיא קבועה ומקובלת בכל קהלות ישראל, הרי היא בחזרת התפלה שבשחרית ומנחה. ואין טעם לומר תפלת הערבית בקול רם, שהרי גם אלה שאינם יודעים להתפלל יוצאים ידי חובתם בברכת מעין שבע ששומעים מפי שליח צבור, וכמ״ש מר״ן ז״ל: אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת, או שלא התפלל כלל ושמע משליח צבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף — יצא (או״ח סימן רסח סעיף יג). וכיון שיצא ידי חובת תפלה, אין טעם לומר תפלת ערבית של שבת בקול רם.

את זה כתבתי בלב כואב ודואב על הירידה התהומית, שהגענו לכך שיש בינינו כאלה שאינם יודעים להתפלל וצריכים לשמוע מפי הש״ץ ולומר אחריו.

שאלה זאת, כשהיא לעצמה, תהיה לנו תוכחת מוסר לחנך את בנינו בתלמודי תורה, למען ידעו את מצות התורה, ואת דברי התפלות בישראל, שהם מלאים יראה ואהבה לאלקי ישראל ותורתו, ובהן מתקיימת עבודת ה׳ בקדושה וטהרה, כדכתיב: ״ולעבדו בכל לבבכם״ [דברים יא,יג], ודרשו רז״ל: איזו היא עבודה שבלב? זו תפלה [תענית ב,א). ואין תפלה זאת שלמה אלא מתוך קריאה בפה והבנה בלב. וגדולה התפלה שהיא מקרבת את ישראל לאביהם שבשמים, והיא מקור הישועה והברכה.

והנלע״ד כתבתי.

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון, הרב הראשי לארץ ישראל