ג. בכלל אסור זה הוא כל מלאכה שהגוי עושה אותה או אפילו מרבה מלאכתו בשביל ישראל.
ד. הדרך שבה מותר לישראל להנות ממלאכתו של גוי בשבת, היא כשהגוי עושה המלאכה אדעתא דנפשיה,
רוצה לומר על דעת עצמו, וממילא נהנה ישראל, וכמ״ש רמ״א ז״ל: כששניהם עוסקין ביחד בכל ימי החול ובשבת עוסק האינו יהודי לבדו, מותר לחלוק כל השכר, דאינו יהודי אדעתא דנפשיה קא עביד, ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת, כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות, ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה (או״ח סימן רמה סעיף א׳ בהגה), והנה מה שמקבל הישראל אחוזים מהרווח, הרי זה כשכר שבת בהבלעה ומותר.
ה. אולם אין הדברים הללו אמורים אלא כשאין הישראלי עובד לבדו באחד מימות החול נגד מה שעובד הגוי בשבת, אבל כשישראל עובד לבדו בימות החול נגד מה שהגוי עובר בשבת, נמצא שהגוי עובד בשבת בשביל ישראל, ובכגון זה אסור, וכמ״ש רמ״א ז״ל: יכול ישראל ליתן לגוי מעות להתעסק וכו,, ודוקא בכי האי גוונא שהאינו יהודי נושא ונותן לחוד עם המעות, אבל אם כל אחד עוסק ביומו וישראל צריך לעסוק נגד מה שעוסק האינו יהודי בשבת — אסור (שם סעיף ד בהגה).
מכל מקום נראה לי שאם התנו מתחילה שהיהודי יהיה משוחרר לגמרי בשבת מכל מלאכה שהיא מענין השותפות, אעפ״י שעובד היהודי ביום א׳ במקום הלא יהודי, מותר ליהודי לקבל שכרו בהבלעה היינו חמשה ועשרים אחוז, דכיון שהיהודי הוא משוחרר מעבודה ביום השבת, כשעובד האינו יהודי — אין זה בשליחותו של ישראל, אלא אדעתא דנפשיה הוא דעביד, ומה שעובד הישראלי ביום הראשון נמי הוא על דעת עצמו, כדי למלאות חובתו בעבודת ששת ימי החול שהוא מחוייב בהם.
אסמכתא ברורה לזה אנו מוצאים ממ״ש: ישראל וגוי שיש להם שדה וכו׳ בשותפות, או שניהם שותפין בסחורה, אם התנו מהתחלה משעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו, אם מעט ואם הרבה, ושכר יום א׳ כנגד יום השבת לישראל מותר וכו׳. הגה. ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם, ונ״ל דבהפסד גדול אפילו לא התנו וחלקו סתם מותר (שם סעיף א׳), ומג״א [ס״ק ג] הביא דברי רש״י ז״ל: מסתמא שקבלו סתם ועשאו סתם אינו יהודי בשבת וישראל באחד בשבת, ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני אעבוד בחול, חולקים סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת. דון מינה במכל שכן כשהתנו מתחלה שהיהודי משוחרר לגמרי מעבודה בשבת, ובכל זאת יקח לחלקו חמשה ועשרים אחוז מהרווח, הרי זה כרצה הגוי מתחלה לחלוק בשוה, ואדעתא דנפשיה עביד.
לפיכך נראה לי לסדר החוזה ביניהם באופן זה ששני הפועלים יהודי ולא יהודי יתחייבו לעבוד יחד חמשה ימים לשבוע, וכל אחד לבדו יעבוד גם יום ששי, ושניהם מסכימים מראש שיהודי יעבוד מיום הראשון בשבוע עד יום הששי אחר הצהרים, והלא יהודי יעבוד מיום שני בכל שבוע עד יום שבת אחר הצהרים, ושניהם יקבלו כל אחד חמשה ועשרים אחוז מהרווח הנקי של עסק מסחרי זה, בדרך זאת יוצא שהלא יהודי שמתעסק בשבת אינו שלוחו של ישראל, אלא עושה זאת על דעת עצמו ולהנאתו, כדי לקבל מנת חלקו הקצוב לו, וכן היהודי שעובד ביום הראשון אינו תמורת יום השבת שעבד הגוי, אלא הוא עושה זאת להשלמת חובת עבודתו ששה ימים בשבוע, וכגון זה מותר. לפי זה הנני מנסח כתב החוזה דלקמן:
|
אנחנו ____________________ הננו משתתפים בעסק
מסחרי_____________________________________
בתנאים דלקמן:
אני ____________ מכניס סכום __________________
אני ____________ מכניס סכום __________________
ומזה נוצר קרן להשותפות מסכום כללי של________________
להשלמת עסק זה אנו מקבלים בתור שותפים עוסקים
את______ היהודי, ואת __________הלא יהודי, בתשלומים של עשרים וחמשה אחוז לכל אחד מהרווח הנקי של מסחר משותף זה. בתנאי ששותפים אלה יעבדו יחד במסחר זה בקביעות חמשה ימים לשבוע, וכל אחד מהם יעבוד גם יום ששי ועל פי בחירתם.
שני שותפים אלה יבחרו לעצמם, מהיום וכל ימי קיום השותפות, ימים אלה: היהודי קבל לעצמו את יום הראשון בכל שבוע שיעבוד הוא לבדו, והוא משוחרר לגמרי מכל עבודה מיום הששי אחד הצהרים עד מוצאי שבת, והלא יהודי קבע לו את יום השבת בכל שבוע ליום שיעבוד הוא לבדו, ובכל חמשה ימים האחרים יעבדו שניהם יחד, והם יקבלו בעד שכר עבודתם חמשים אחוז מהרווח הנקי שיתחלקו ביניהם בחלקים שוים, היינו חמשה ועשרים אחוז לכל אחד מהם.
השותפים ___________________________________
שהם בעלי הקרן של שותפות זאת, יקבלו שניהם חמשים אחוז מהרווח הנקי שיתחלקו ביניהם בחלקים שוים, היינו עשרים וחמשה אחוז כל אחד מהם.
בכבוד רב,
בן ציון מאיר חי עזיאל,
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
