סימן כט
בדין מינקת
(לאה"ע סי' יג)
טו תמוז תשי"ב
יצו ה' את הברכה לראש דרופתקא דאורייתא
הרב הגאון חריף ובקי משנתו קב ונקי כמוהר"ר
ישראל אריה זלמנוביץ יצ"ו
רב דכפר יבנה העתיקה
שלום וברכה ביקרא דאורייתא!
מכתבו מיום ט"ו סיון דנא, קראתי בכל לב, ובו מצאתי ראיתי לשמחתי הרבה פסקה דדינא בשאלה שבאה לפניו בדין מינקת גרושה.
אשה שנתגרשה מבעלה כשהיתה מעוברת בחדש השלישי, וילדה בת והניקה כששה שבועות ופסקה חלבה ומסמס אותה בת בחלב ע"י צנצנת וכדומה. ועכשיו הילדה בת ט"ז חדשים, וכן בנו הראשון שהוא בן ד' לא הניקתו ג"כ רק איזה שבועות, כי פסק חלבה וגדלתו ג"כ ע"י מסמס. היא בת כ"ז שנה ונתארסה עם אלמן א' אשר הוא בן ארבעים, וכל משפחתו נאבדה בימי השואה במחנות השמדות הי"ד, כך שהוא נשאר כן גלמוד בלי עזר קרוב, ונתארסו בלי שידעו שיש דין מינקת ושיהא עוד להם הכרח לחכות עד מלאת ימי הנקה כדין כ"ד חדש, רק כאשר באו לבקש שיסדרו להם קידושין, נודע להם הדין ונתמרמרו למאד כשמוע כזה כי זה להם א"א לשניהם, היא עניה מאד ואין לה ממה להתפרנס א"ע ואת ילדיה, וגם אפילו דירה אין לה, והאיש הנ"ל קבל ע"ע לפרנס אותה ואת בניה ולגדלם בדרך התורה כאוות שניהם. כי שניהם המה יראים את ה'. רבים המה המחזרים אחרי' אינשי דלא מעלי, כי היא עוד צעירה ומדברים על לבה למה היא הולכת לאיש זקן, ונשים דעתן קלות ויש חשש גדול שלא תנשא לא' מעלמא דשקרא, ויש סכנה לאשה וילדיה שלא יטעו מדרך החיים ח"ו. הוא עומד ומתחנן אולי אחר זמן לא תאבה להלוך אליו והוא ישאר בלי עזר, כי זה כמה שנים אחר השיחרור לא עלתה בידו לקבל עזר, ובפרט שהיא בת בנים ורצונו לקיים עוד מצות פו"ר, לכן שניהם בבקשתם איפה למצא להם היתר לנשואין תיכף.
והנה מעכ"ת השיב כהלכה בבקיאות רחבה ומקיפה ופלפולא דאורייתא כיד ה' הטובה עליו, והסכים להתיר נשואיה מכמה נמוקים בריאים וחזקים, ומענותנותיה דמעכ"ת, אותי בקש לחות דעתי הקצרה, והנני נעתר לבקשתו להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי, ואען ואומר בעזרת צור ישועתי.
אפריון נמטיה למעכ"ת על תשובתו היקרה זאת שהיא מבוססת על יסודות מבוססים, וה' עמו שהלכה כמותו, ולא נצרכה אלא להעדפה למשא ומתן בהלכה על כל צדדי ההיתר על ראשון ראשון.
תשובה
סברת רבינו שמשון, זקנו של הרשב"א, דגרושה מינקת מותרת לינשא משום דלא משעבדא להניק, כדאמרינן בפרק אעפ"י, נתגרשה אינו כופה, הנה ר"ת חלק על סברא זאת וכתב דהא למאי דהוה בעי למימר דטעמא משום סנדל או משום דיחסא ליה לא היה חילוק בין אלמנה לגרושה, והוא הדין להאי טעמא דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד (יבמות מב,א תד"ה סתם).
ולע"ד נראה לקיים דברי רבנו שמשון, שדחיית הטעם מפני פרכא שבו, משנה גם את הדין, שהרי בדינא דמתניתין נאמר סתם למינקת חברו, ויש לפרשו כסתמו שהוא רק לאלמנה, וזה תלוי בברור טעם הגזרה, ומדחזינן דחכמים הקפידו בגזרתם רק על מינקת חברו ולא על מינקת שלו, מזה מוכח שטעמם הוא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, דלמא אעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה, והיינו דוקא באלמנה, שחייבת בהנקת בנה, ובושה לבוא לבית דין ולתבוע את יורשי בעלה בדמי הנקה, והורגת את בנה ברעב.
מכאן יוצא דבגרושה כיון שאינה עומדת סתם למניקה, לפיכך אינה צריכה לבוא לבית דין ולתבוע דמי הנקה אלא מוסרת את בנה לבעלה, ונפטרת מהנקתה, קושטא הוא שגם בגרושה אם הניקה אותו עד שהכיר אותה ואינו רוצה לינק מאחרת, כופין אותה ומינקתו עד כ"ד חדש (אה"ע סי' פ'"ב סעיף ה'), אבל מכל מקום אין היא סתמא מניקה, אלא במקרה זה בית דין הוא שמחייבין אותה להניק, ובודאי שיחייבו את יורשי בעלה בדמי הנקה ולא תצטרך לתבוע אותם בדין, בזה מתורצת התקפת ר"ת השניה, ועוד אלמנה גופה אם אמרה איני נזונית ואיני עושה, או תבעה כתובתה, לא משעבדא (שם), ואין זו אתקפתא, דזה הוא בכלל טעמא דגמרא בושה לבוא לבית דין, כיון שהיא צריכה לבא לפני בי"ד ולומר איני ניזונית או לתבוע כתובתה.
והנה הנמוקי יוסף הביא פלוגתא זאת בסגנון אחר, דטעמא דרבינו שמשון הוא משום דגרושה לא כסיפא ליה למתבע לבעלה וחייס איהו שפיר על בריה למסמוסיה בבצים וחלב. ועוד, דהא אמרינן שאם נתגרשה אינו כופה להניק, אבל ר"ת ז"ל כתב אפילו בגרושה, דההיא נמי כופה להניק אם מכירה, וכיון דלא מצי למתבעיה אלא על ידי שליח אף היא בושה לתבוע על ידי שליח. מדבריו למדנו דכל סמיכתו של רבנו שמשון היא על מסקנא דגמרא – בושה היא לתבוע את אבי ילדה, ולפיכך גרושה אינה צריכה לתבוע, שהרי האב חייב על בנו ונותן להם דמי ביצים וחלב, גם כשלא תתבע אותו, ור"ת חלק עליו משום דסבר שגם בגרושה כסיפא לה למתבע על ידי שליח, ואין בדבריו הכרע לדחות סברת ר"ש, שהוא נמק טעמו בזה שגם הוא חייס על בנו, כלומר ואינה צריכה לתבוע אותו כלל, אלא הוא התובע להניק את בנו, ואין תביעה זאת קיימת אלא אם הוא מתחייב לתת להם דמי הנקה.
הרא"ש ז"ל הסביר דעת ר"ת וכתב: ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא משעבדא להניק, אלא חכמים עשו תקנה זו, שלא יבא הילד לידי סכנה, דרוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתן אפילו אינה משועבדת להניקו, אבל אם היתה מותרת להנשא לא היתה מניקתו, וכן פוסקים בשאלתות.
מדבריו למדנו הסבר נכון בדעת ר"ת שגזרת חכמים זאת מעיקרא היתה משום שחשו לסכנת הילד, שאע"ג דרוב נשים חסות על ילדיהן ומניקות אותו אעפ"י שאינן משועבדות בכך, כגון אלמנה שאומרת איני ניזונית ואיני עושה, או שתבעה כתובתה בבית דין, מכל מקום אינן חסות על בניהם במקום שהן נשואות, לפיכך גזרו חכמים ואסרו נשואין, משום שעל ידי כך תהיה מתעברת ומעכר חלבה ונאלצות להמית ילדיהן ברעב מחוסר אמצעים למסמס אותם בביצים וחלב, דרוב נשים אלמנות אינן אמידות לכך.
ועדיין סברת רבינו שמשון היא קיימת דגרושה כיון שאינה משועבדת להנקתו, בעלה מספק לה דמי מזונותיו בביצים וחלב בלי שהיא תצטרך לתבוע אותו בדין, אלא להיפך הוא יתבע אותה לדין במקרה שהכיר אותה, וישלם לה דמי הנקתו או מזונותיו בביצים וחלב.
וכן ראיתי להריא"ז דכתב: המגרש אשתו כשהיא מניקה, יש מי שאומר שצריכה להמתין כ"ד חדש כמניקה שמת בעלה, ומז"ה אומר שאינה צריכה להמתין, אלא אם כן היה התינוק מכירה שהיא חייבת להניק אותו בשכר, ואני אומר אעפ"י שהיה התינוק מכיר את אמו אינה צריכה להמתין וכו', אבל הגרושה אעפ"י שהבן מכירה אינה מניקתו אלא בשכר כאשה נכרית, ולפיכך אינה צריכה להמתין כמו שאין הנכרית צריכה להמתין (שלטי הגבורים יבמות פ"ד).
ונראה שדעת הגאונים היא מסכימה לסברת רבנו שמשון, שכן כתב רבנו שרירא גאון בתשובתו: ולענין מניקה שמת בעלה, הלכתא כרב ושמואל וכו' מי שמת והניח אשתו מעוברת או מניקה, צריכה להמתין עד שלא תינשא משעה שנולד הולד עשרים וארבעה חדשים עד שיגמל הולד וכו' (אוצר הגאונים להרב ד"ר מ' לוין, ז"ל יבמות חלק התשובות סי' ר"כ וסי' רכ"ב). דוק ותשכח שדקדקו בדבריהם מינקה שמת בעלה ומי שמת והניח אשה מעוברת, מכאן מוכח להדיא שהם סוברים כדעת רבנו שמשון שדין זה לא נאמר אלא באלמנה ולא בגרושה.
והריטב"א בחדושיו הביא דברי רבנו שמשון וכתב: וכן נראה לי מדברי הרמב"ם ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב וכו' וכן פסק רבי אחא בשאלתות, והכי משמע ביבמות בהא דאמר לא ישא אשה מניקה של חברו ומעוברת חברו, וכי היכי דמעוברת לא ישא אפילו בגרושה הוא הדין למינקת, ועוד דאפילו מעוברת גופה איתאמרה התם תרי טעמא, חדא, משום דחסא וזה איתא בגרושין, הוא הדין לטעמא דחלבא (חדושי הריטב"א כתובות נט,ב ד"ה לימא).
ואין דבריו מבוררים לי, דשני טעמים שנאמרו בראשונה הם רק לדין לא ישא מעוברת חברו, אבל במינקת גם להס"ד טעמא הוא משום דאיעכר חלבא, שאם לא תאמר כן קשיא טובה דהו"ל לומר תינח מעוברת אבל מינקת שילדה אחרי מות בעלה תינשא, וכן שנדחו שני הטעמים הראשונים אסיק סתמא דתלמודא, אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעכר חלבה וכו', והכי קאמר שגם מעוברת אסרוה להנשא משום דילמא אעכר חלב הוכו', דייקא נמי דאמר אלא סתם מעוברת למניקה קיימא, ללמדך דמעוברת אסורה להנשא משום מינקת חברו, דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד של קיימא, לפיכך סתם מעוברת למניקה קיימא ודילמא אעכר חלבה וכו', ובושה לתבוע מהיורשים אחרי שהיא נשואה לאחר, לפי זה יש לומר שגם מעוברת חברו של גרושה מותרת להנשא לדעת רבנו שמשון ודעמיה, אבל מכיון דר"ש דקדק בלשונו וכתב דגרושה מינקת מותרת, משמע דלא התיר אלא במינקת ולא בגרושה, ויש לומר דהוא סובר דשני טעמים הראשונים שנאמרו במעוברת, אעפ"י שנדחו קיימים הם לדינא, לענין גרושה, אבל לענין אלמנה אין אלא טעם אחד דאעכר חלבה וכו', ולטעם זה אין לאסור נשואי גרושה מינקת כיון שאינה בושה.
והנה הריטב"א ז"ל כתב לתרץ דברי ר"ת וכתב: התם כיון דלא מצי למתבע אלא על ידי השליח, אף היא בושה לתבעו על ידי שליח, וכן כתב רב אחא בשאלתות, ולדבריהם יש לומר דתלמודא פריך מאלמנה דקס"ד דאין היא יכולה לתבוע מהיורשים, ואנן פרקינן דאפילו לבעלה היא בושה לבוא לבי"ד (חדושי הריטב"א יבמות מ"ב ד"ה אמר אביי).
הדברים כשלעצמם ניתנו להאמר בפירוש הסוגיא, אבל אעיקרא דדינא פרכא שבגרושה אין האשה בושה לבוא לבית דין וכדכתיבנא לעיל משם הריא"ז, כתבתי כל זה לברור הלכה זאת, ומכלל הדברים יוצא כי דעת רבנו שמשון ודעמיה היא מוסברת בטעמא, ושמעתא דסוגיא היא מסייעת לו, וגם אינה יחידאה, שהרי הריא"ז מסכים לזה.
שיטת הרמב"ם ז"ל
הרמב"ם ז"ל פסק [הלכות גירושין פי"א הכ"ה]: וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו וכו', שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חברו, ומניקה שמא יתעכר החלב, והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילים לחלב כשיתעכר.
המ"מ כתב: יש מפרשים שיהיו סבורים דוקא במניקה דנתארמלה וכו', ואין כן דעת רבנו אלא בכל גוונא אסור, וכן דעת רב אחא משבחא וכו'. והנה דברי הרמב"ם אינם מפורשין להכריע בפלוגתא זאת, וכבר כתבתי דברי הריטב"א דכתב: וכן דעת רבינו שמשון ז"ל, וכן נראה לי מדברי הרמב"ם, אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה וכו' (הריטב"א כתובות נט,ב ד"ה לימא).
מכאן מפורש יוצא שהריטב"א חולק על דעת המ"מ והוא סובר בדעת הרמב"ם שהוא פוסק כרבנו שמשון להיתר נשואי גרושה כשהיא מינקת. ודבריו צריכים פירוש, שהלא דברי הרמב"ם בסתמם מוכיחים כדברי המ"מ דפוסק דבכל גוונא אסור, וכך הוא הדין במגורשת כמו באלמנה.
אולם אחרי העיון נלע"ד שצדקו דברי הריטב"א, דהנה הרמב"ם נמק דין המינקת שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד, כלומר הבעל השני אינו מקפיד לרפאת החלב בדברים המועילין, דון מינה שהבעל הראשון שהוא אב הילד מקפיד הוא בכך לרפאות החלב, אולם דברי הרמב"ם צריכים עיון, וכמו שכן הקשה הכ"מ למה לו לתפוס הטעם הדחוי דדחסא ליה אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה, ותרץ ונ"ל דרבינו לא גריס אלא וכו', עי"ש.
ולע"ד נראה כדכתיבנא דדחסא ליה הוא לאסור מעוברת חברו, אעפ"י שהזרע ידוע למי היא מעוברת, אבל בדין מינקת נקט טעמא בתרא דילמא אעכר חלבא, וסבר הרמב"ם דבראשונה ס"ד דטעמא מעוברת הוא משום דחסא והדר ביה מזה אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא אעכר חלבא וכו', כלומר וטעם זה הוא גם על מעוברת, והרמב"ם סבר הדחיה: הכא נמי חייס אינה אלא דחי' בעלמא, ולכן קיים אותו לגבי מעוברת דוקא, דהרמב"ם חלק הדין לשתי בבות ומניקה שמא וכו', הרי שחלק טעמי האסור למעוברת שמא יזיק הולד וכו', ומינקת שמא יתעכר החלב וכו', אולם אי קשיא, הא קשיא לי, דהרמב"ם שנה מלשון הגמרא דבושה לבא לבין הדין, וכתב: והוא אינו מקפיד לרפאות החלב וכו', ובאמת טעמו זה של הרמב"ם אינו מספיק, שהרי גם כשלא יקפיד הבעל לרפאות החלב, עדיין אין סכנה לולד, דאפשר למסמסו בביצים וחלב, ואנו צריכים סוף סוף לטעמא דבושה לבא לבית דין, ולפי"ז קשה טובא על הרמב"ם, דשביק טעמא דגמר' וחדש מדעתו לטעם שאינו מספיק. והנה ראיתי במרכבת המשנה שעמד בזה וכתב: דהרמב"ם גריס בגמרא ממסמסא לה בביצים וחלב, ופירוש שנותן לה דברים המועילים לרפאות עכירות החלב, ופלפל בחכמה לקיים גירסת הרמב"ם ופירושו.
ולע"ד נראה שפירושו אינו הולם לשון הגמרא: ולתבעיניה ליורשים, אמר אביי, בושה לבא לבית דין, ולמה הוצרך לזה, והלא מעיקרא אין קשיא שהרי אין חייבים ברפואתה שאין לה קצבה (אה"ע סי' ע"ט סעיף א'), ומחלתה זאת דאיעכר חלבה ודאי היא רפואה שיש לה קצבה, והיינו לכל היותר כ"ד חדשי הנקה, ואפשר דרפואה זאת שהוא לטובת הילד חייבים בה היורשים משום מזונות אחיהם, אולם עדיין לא הועלנו כלום, דצריכים אנו לתרוצא דגמ' בושה היא לבוא לבין דין, ולפיכך הקושיא במקומה עומדת על הרמב"ם דכתב, והוא לא קפיד לרפאות, והיה צריך לסיים ולומר והיא בושה לבוא לבית דין, לכן דברי הרמב"ם ז"ל צריכים לי עיון רב, ועל כל פנים מנמוקו של הרמב"ם במניקה מוכח דס"ל שבגרושה לא גזרו חכמים, דאבי הילד קפיד לרפאות החלב שלא יהיה נעכר, וצדקו דברי הריטב"א דכתב להשוות דעת הרמב"ם לדעת ר"ש ודעמיה.
למסקנא דדינא, אחרי שראינו שסברת ר"ש אינה מופרכת, ויש לה פנים מסבירות להלכה, וגם אינה יחידאה, וריא"ז בשלטי הגבורים סובר כמותו, ולדברי הריטב"א גם הרמב"ם פסק כן, ודאי שכדאי לסמוך עליהם לאצטרופי לצדדי היתר אחרים (עיין שדי חמד מערכת אישות סי' כ"ג סי' ג' סעיף א').
הרה"ג הפוסק יצ"ו, העיר ספק בנדון דידן שמוטל כלכלת הילד על האם, יש לחוש שכן נתרצית האם שהילד ישאר אצלה ושהבעל יפטר ממזונותיו, ואם כן חזר להיות דינה כאלמנה, וכתב שוב דאין זה פוטר האב ממזונותיו, והביא תשובת מהרי"ד שכ' לשיטת ר"ש מותרת אפילו אין הבעל זן את הילדים, ויש להוסיף שבנידון דידן אשה זו היא עניה מאד, ואין לה ממה לפרנס את עצמה ואת ילדה, בכגון זה ודאי שאין האב פטור ממזונות בנו, ובכגון זה אינה בושה לתבוע את האב בדין, ובית דין שהם אביהם של יתומים וילדים כאלה, מחוייבים ומחייבים את האב לפרנסם או לשלם דמי ביצים וחלב כל ימי הנקתם, לפיכך שיטת ר"ש עומדת בתקופה בנדון דידן וחזיא לאצטרופי' (עיין בשדי חמד מערכת אישות סימן ג' סעיף ד').
נתגרשה בעודה מעוברת
מרן הבית יוסף כתב בשם הרשב"א: ומיהו בגרושה דוקא כשהניקתו קודם שגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר (בית יוסף אה"ע סי' י"ג).
והנה דברי הרשב"א אלה סתומים במ"ש קודם הזמן לא, אם פירושו קודם שהכירה, אפילו אם הניקתו לפני גירושיה נמי דינא הכי, דהא כל זמן שלא הכירה אינה חייבת בהנקתו, ולישנא: דקודם הזמן, דייקא הכי, דהיינו זמן של הכרת הילד את מניקתו, או שמא תרתי בעינן, שהניקתו קודם שנתגרשה והניקה עד שהכירה, והיינו טעמא דכיון שהניקתו קודם שגרשה נקראת מינקת חברו, משום דחל עליה חובת הנקה, וכיון נמי קודם שהתגרשה חלה עליה חובת הנקה ואין גרושיה פוטרין אותה מחובה זאת. אבל אם לא הניקה את הולד לפני גרושיה, אפילו הכירה נמי אינה בכלל מעוברת חברו, אלא היא בגדר מינקת בשכר שלא גזרו עליה שלא תנשא, והכי מסתברא טפי, דמדנקט הרשב"א בלשונו שהניקתו קודם שגרשה והכירה, מכאן מפורש דתרתי בעינן. אולם דברי הרשב"א אלה אינם מוסכמים, שהרי כתב הריב"ש ז"ל, וכן יש לומר בגרושה שאם נתנה בנה למניקה, ואחר שלשה חדשים נתגרשה, אינה צריכה להמתין, שאינה נקראת מינקת חברו מעתה, אבל בענין אחר לא, וראיתי שיש מן החכמים שהתירו בגרושה באין מכירה, מפני שאינה משועבדת לו להניקו, ואני מה שנראה לי כתבתי. והאמת יורה דרכו. והריב"ש סי' קי"ג עוד כתב: וכבר הסכימו האחרונים דמניקה שמת בעלה לאו דוקא, אלא הוא הדין לנתגרשה, וכן נמי מעוברת שנתגרשה, הרי לך מפורש דהריב"ש ס"ל לאסור בגרושה כמו באלמנה ממש. והנה מרן ז"ל הביא בבית יוסף דברי הרשב"א כהלכה פסוקה, ושוב הביא דברי הריב"ש שחולק עליו וכתב: וראיתי מורים עושים מעשה כדעת הרשב"א ולא מחיתי בידם, כיון שיש להם אילן גדול לסמוך עליו, ועוד דמידי דרבנן הוא.
והב"ח פסק כדעת הרשב"א וכתב: מיהו נראה דבגרושה היכא שאין הולד מכירה, וגם אין האשה רוצה להניק את בנה, מותרת להנשא אף לר"ת ודעמיה דלא החמיר ר"ל בגרושה אפילו באינו מכירה, אלא כשרוצה להניק אותו דוקא, ולא כדמשמע מדברי הרא"ש פרק החולץ, מדבריו מוכח שדברי הרשב"א הם בבחינת הלכה ומורין כן, ולא שאין מוחין בידי העושים כדבריו, ובשו"ע הביא מרן ז"ל דעת הרשב"א בשם יש מי שאומר קמא, ודעת הריב"ש בשם יש מי שאומר בתרא, ולפי מה שכתב בבית יוסף, מתברר שדעתו היא לפסוק כדעת הריב"ש, דאין לחלק כלל בין גרושה לאלמנה, ונקט גם דעת הרשב"א ללמדך שהעושים כדבריו אין למחות בידם.
מכל האמור ומדובר מפורש יוצא דסברת הרשב"א אינה דחויה, ויש סוברין להורות הלכה כדבריו לכתחלה, ולדעת מרן וב"ש וח"מ, אין מוחים בידי המורים כהרשב"א, והטו"ז הוא שחולק וכתב: ובודאי אין לשום מורה להורות כן קולא גם לדעתו קילא גרושה מאלמנה לענין זה, דאילו באלמנה אם עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה מנדין אותו, ויוציא בגט, ואלו בגרושה שנשאת לפני שהכירה הילד, כתב הטו"ז אלא אם נשאת אין צריך גט, דבזה יש לסמוך על הרשב"א, ולפיכך בשעת הדחק ובמקום עגון כיון דחשיב כדיעבד יש לסמוך על דעת הרשב"א, ולהורות כדעתו להתיר נשואיה לכתחלה, אפילו אם הניקתו קודם שנתגרשה לפני שהכיר אותה בעלה, דחל עליה חובת הנקה, ואין צריך לומר אם לא הניקתו לפני גרושיה, דאפילו אם הכירה יש לומר דמותרת להנשא, כיון שאינה אלא כמינקת שאינה אמו שאינה אסורה להנשא עד כ"ד חדש (עיין ברכי יוסף למרן החיד"א אה"ע סי' י"ג י"א), אבל בלא הכירה ודאי שאין לאסור את נשואיה, כיון שאם רוצה שלא להניקו אפילו בשכר, אין כופין אותה להניקו כלל. לפיכך בנדון דידן שנתגרשה בעודה מעוברת וגמלתו קודם שהכירה, יש לומר שמותרת להנשא לדברי הכל.
הרה"ג הפוסק צרף עוד צדדי היתר, והם שלא היה חלב להניק ומשום כך נאלצה לגמול אותו, לא משום שרצתה להנשא, טובת הילד בנשואי אמו להבטחת מזונותיו, טובת האשה שהיא עניה וצעירה, טובת האיש שלא קיים עוד מצות פו"ר, ושכבר עברו י"ח חדש מאז נולד ולד זה.
ומעכ"ת הרה"ג הפוסק נשא ונתן בחכמה כיד ה' הטובה עליו, בכל אחד מצדדי ההיתר וזו הלכה העלה להתיר נשואיה של האשה זאת.
ואני בעניי דנתי על סעיפי היתר אלה, והנם אצלי בכתובים, ואחרי שבררתי יסודה של הלכה זאת לעיל, ולפי שאין זמני פנוי לכך לשוב ולעיין בהם, הנני בא בקצרה ואומר שהנני מסכים בשריותא דהאי אתתא מדין מינקת חברו, וה' עמו שהלכה כמותו.
והנלע"ד כתבתי