סימן כט
(ליו"ד סימן קצ"ח).
אם מותר לאשה חולה באזנה להשים אצבעה בתוך האוזן בשעת הטבילה
ט' חשון תרצ"ו.
לכבוד הרה"ג הג' כמוה"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו
בדיק לן מר בשאלה שבאה לפניו באשה חולה באזנה במחלת פלוס, ולפי דברי הרופאים יש לה מוגלה באוזן ואם תכניס או אפילו תרטיב את אזנה במים ע"י כך תתפשט המחלה בראשה ובמוחה ותסתכן.
ומעכ"ת צדד להתיר לה הטבילה על ידי שתדיח אצבעה במים תחלה ואח"כ תכניס האצבע לאזן כדין אשה האוחזת חברתה במים שאם הדיחה תחילה ידיה במים שרי שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקוה (סי' קצ"ח סעיף כ"ח).
ושוב נסתפק מפני שהרופאים אומרים שצריכים להכניס את האצבע בדוחק גמור באופן זה לא יועיל מה שתדיח אצבעה במים. וזאת תשובתי.
בעיקר דין זה נחלקו הפו' הראשונים ז"ל, דהרמב"ם והרמב"ן סברי דאם הדיחה ידיה באופן שמשקה טופח על ידיה שרי אפילו אם מהדקת בכח. והרשב"א סבר דלא מהני הדחת ידיה במים אלא כשאוחזת בה כדרך כל אדם ולא חיישינן שמא יהדק בה. אבל אם אוחזת בכח לא מהני לה טבילה (טו"ז קצ"ח ס"ק כ"ז). אבל מרן הב"י כתב, דהרשב"א מפרש למתניתין דמחלוקת רבנן ור"ש היא בהדיקת ידיה. דרבנן סברי דאפילו הדקה בכח עלתה לה טבילה משום דמשקה טופח מחבר את הבשר שתחת יד חברתה למים והוי כאלו כל בשרה במים ור"ש מטמא אלא א"כ רפתה ידיה ולית הלכתא כותיה.
וכן מתפרשים דבריו בשו"ע דכתב: לא תאחז בה חברתה בידיה בשעת טבילתה אלא אם כן רפתה ידיה כדי שיבאו המים במקום אחיזת ידיה, ואם הדיחה ידיה במים תחלה שרי שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקוה. (סי' קצ"ח סעיף כ"ח) משמע דאם הדיחה ידיה שרי אפילו אם מהדק בה שאין המים באים במקום אחיזת ידיה, והטו"ז כתב בדעת מרן שאם מהדקה בכח לא מהניא טבילה. ולע"ד נראה שדקדוק דברי מרן מורים יותר כמו שכתבתי, איברא הגר"א בהגהותיו [אות כ"ו] מביא ראיה מסוגין דגמ' בעובדא דמנימין עבדא דרב אשי דרמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה ומצמצו ליה ארפו לי' כי היכי דלא להוי חציצה (יבמות מו א) ומזה מוכח שאם מהדקים אותו בכח אעפ"י שהוא טופח הוי חציצה. ולע"ד אין זה ראיה דהם לא רצו להרטיב את הארויסא קודם שירד לטבילה משום שלא היו צריכים לכך כיון שהיו יכולים להרפות אותו בעודו בטבילה באופן שלא יחוצו כלל, מהאמור יוצא שיש לנו אילן גדול לסמוך עליו להתיר טבילתה של אשה זו על ידי הדחת אצבעה קודם טבילתה והכנסתו אפילו בדוחק לתוך אזנה.
אולם מה שאני מהסס בדבר הוא שלפי הגדת הרופאים יוצא שגם הרטבת אזנה במים יכולה להביאה לידי סכנה, ובודאי שחייבים אנו לסמוך על דבריהם במקום "שב ואל תעשה" ואין אנו רשאים להכניס את עצמנו או להורות לאחרים להכנס בספק סכנת נפשות לקיים מצות עשה. ואין צריך לומר לגבי אשה שאינה מצוה אפריה ורביה. ולא עוד שאני חושש שמא גם אחרי ההדוק יכנסו טיפות מים באזנה וחמירא סכנתא מאסורא.
לכן אני נמנע מלהורות היתר בשאלה זו עדי יתברר מפי הרופאים שאין כל חשש סכנה בטבילתה אם נותנת ומהדקת אצבעה באזן.
אסיפא דמגילתא הוסיף מעכ"ת פרפרת אחת בקושיתו ע"ד רש"י שפרש מאי דתנינא כבשי עצרת שחטן שלא לשמן וכו' הדם יזרק והבשר יאכל, ופרש"י: הדם יזרק שלא לשמן (מנחות מח א) וע"ז תמה כבודו כי זה נסתר מגמ' מפורשת בריש זבחים (ב א): עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, לע"ד נראה לתרץ דשאני כבשי עצרת, הואיל ודינם לאכילה כדין שלמים מותר לזרוק דמם שלא לשמם, אחרי שנשחטו שלא לשמם, כדי להתיר בשרם, ולא איבעיא לן בגמ' בכבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם שלהם מהו שיזרק דמן שלא לשמן אלא משום שנראה לשמו ונדחה מלשמו (מנחות מז ב) אבל דבר שלא נראה מעיקרא כגון ששחטן שלא לשמן פשיטא שנזרק דמן שלא לשמן להתיר הבשר באכילה. ומה שאמר רבא שקרבן הנשחט שלא לשמו אינו נזרק הדם לשמו, הוא דוקא בעולה שאין בה היתר אכילה. בזה קימת הסברא משום דשני בה כל הני לישני וליזיל (זבחים י) כיון שהשנוי אינו מוסיף כלום, אבל בדבר שהשנוי מביא היתר אכילה מצוה לשנות כדי שלא להפסידם לגמרי.
והנלע"ד כתבתי.