סימן לב'. הקדמת כהן קטן וענין קדושת הכהנים / או"ח סימן רפב

והנני משיב על ראשון ראשון: מ״ש מעכ״ת — לפי הנראה הכונה בספרא על בעלי מומין שהיו תמימים, אינו נראה לי, ואדרבה, מדברי הספרי בסתמיותם ״לרבות בעלי מומין״, משמע כל בעלי מומין, וגם אלה שנולדו במומם, ואין לחדש מדעתנו חלוק זה שממנו יוצאת הלכה שבעלי מומין מלידה אין אנו מצווים לקדשם, ואם נשאו נשים פסולות אין אנו כופין אותם לגרש.

ועוד מעכ״ת לתרוצי דברי המג׳׳א אתי, ולפיכך צריך לומר דרבויא לבעלי מומין הוא לאלה שנעשו בעלי מומין אחר שגדלו וחלה בהם קדושת מעלה וכבוד, ואתא קרא לרבוינהו דלא פקעה מהם קדושתם, וזה ודאי היה צריך לפרש ולא לומר בסתם ׳לרבות בעלי מומין.

ובדברי הרמב״ם מפורש שכל בעלי מומין דינם שוה, שכתב: על כן אמרו ׳והיו קדש׳ כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום (ספר המצות מ״ע לב). הרי לך מפורש דהרמב״ם מפרש קרא ד׳כי את לחם אלקיך הוא מקריב׳, או ׳כי את… לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש׳, שהוא על הזרע הנכבד ההוא, הוא זרע אהרן, והואיל והוא התיחד לעבודה והקרבה, לפיכך גם בעלי מומין שהם מלידה מצוה עלינו לקדשם ולכבדם, ולא אתמעטו מקדושה אלא הלויים, הואיל ואין עליהם קדושת ההקרבה, וכדרשת הספרא [על הפסוק]: הם מקריבים ולא הלוים, פירוש: הם מקריבים הזרע הנכבד של בני אהרן ולא בני לוי, אעפ״י שהם משבט אחד.

והכי מסתברא, שהרי מצות הקדשת הכהנים אינה גמול העבודה, כי בתור גמול נתנו להם מתנות כהונה, אבל מצות ההקדשה היא לחלק להם כבוד ומעלה, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל: שנצטוינו לכבד זרע אהרן לפארם ולכבדם וכו׳, זה כולו הגדלה לאל יתעלה שבחרם ולקחם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו (שם), לפיכך כל זרע אהרן הוא בכלל מצוה זאת. והכי דאיק לשון הרמב׳׳ם ז״ל: שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלקיו, למה זה נתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו ׳והיו קדש׳ (שם), פירוש, שלא תאמר שמעלה וכבוד זה הוא שכר עבודתם, ולפיכך אינו מחוייב אלא לעובדים או שראויים לעבוד, ולא למי שאינו ראוי לעבוד, לכן בא רבוי ד׳והיו קרש׳ לרבות כל זרע אהרן, ללמדך שכבוד ומעלה זאת הוא לזרע [אהרן] בגלל קרבת ובחירת ה׳ בם, והדברים מפורשים יותר בספר החנוך [מצוה רסט], ולכך המנחת חנוך [שם, ובמהדורת ׳מכון ירושלים׳ עמוד שלא] תמה על דברי המג״א דאין לחלק בין קטנים לבעלי מומין, וכיון דבעלי מומין נכללו במצות ׳וקדשתו׳, הוא הדין לקטנים, דחד דין וחד טעמא הוא, הואיל והם מזרע אהרן.

אתאן לחלוקו השני בין מצות ״וקדשתו״ שהיא על ישראל, והחיוב שלנו הוא על בעלי עבודה ולא קטנים. גם זה לא נהירא לי, דהלא בספרא דריש על מקרא זה ד׳וקדשתו… קדוש יהיה לך׳ — לרבות בעלי מומין*. מעכ״ת עמד על זה וכתב: אבל קטנים לא אתרבו. וזה אינו לע״ד, דאדרבה יש לומר דקטנים אינם צריכים רבוי, כיון דראויים הם לעבודה בזמן. ובבעלי מומין הוא שהוצרכו לרבוי משום דאינם ראויים ולא יהיו ראויים להקרבה כלל, ועכ״פ מבעלי מומין נלמד לקטנים במכ״ש.

אסיפא דמגילתא העיר מעכ״ת הערה חשובה וכתב: יש מקום לדון בעצם הכפילות של הדרשות: ״קדושים יהיו״ — בעל כרחם, ״וקדשתו״ — בעל כרחו, וכן איתא ביבמות (פח,ב).

והנה אישתמיט מיניה דמעכ״ת דברי רש״י על התורה דכתב: ׳קדושים יהיו׳ — יקדישום ב״ד על כך, ׳וקדשתו׳ — על כרחו, שאם לא רצה לגרש הלקהו(ויקרא כא). פשט דברי רש״י מוכיחים דכתוב הראשון ׳קדושים יהיו׳, הוא לענין טומאה דלמעלה מיניה. וקדשתו, הוא אפסלות דאשה זונה וחללה, וכן כתב הרא״ם בשם רבינו ישעי׳, וכן כתב בשפתי חכמים (שם אות נ). אבל עומדים בפנינו דברי רש״י בסוגיא דגמרא: מנין שאם לא רצה, פירש״י: להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות (יבמות שם).

ביותר קשים בעיני דברי הרא״ם, דכתב להוכיח מדברי רש״י אלה להשוות דעתו עם דעת רבינו ישעיה, ובלא זה דברי רש״י צריכים ביאור, דבטומאה מה שייך לומר דפנו [ = כפה אותו במלקות] אחר שכבר נטמא מה תועיל הכפיה.

לכן נראה דרש״י לצדדין קאמר, שאם אמר אינו פורש מן טומאה ומן נשים פסולות וכו׳, תלמוד לומר ״וקדשתו״— דפנו', ומ״מ כפיה זאת אינה שוה, דמן טומאה כופין לפרוש קודם שיטמא״ ככל מצוה, שאם אינו רוצה כופין עד שיאמר רוצה אני, ולפיכך נאמר בטומאה לאו ד״לא יטמא״ לחייב עליו מלקות כדין כל חייבי לאוין, ועשה ״דקדושים יהיו״ לכוף אותו קודם מעשה. וזהו פירוש רש״י עה״ת: על כרחם יקדישום ב״ד על כך, ונאמר ״וקדשתו״ לכוף לגרש בגט, וכדאמרינן לקמן דמפקינן ליה מיניה ולא סגי כמלקות גרידא. דברי רש״י בסוגין כפי פשטם משמעו דשניהם למדנו מ״וקדשתו״, אבל מוטב לדחוק עצמנו בפירושו, כדי שלא יהיו דבריו בסוגין סותרין לדבריו בפירושו עה״ת.

בכבוד רב וביקרא דאורייתא

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון, הרב הראשי לישראל