סימן לב

(ליו"ד סימן קצ"ח).

מניקור ופדיקור לענין חציצה

 

ב' שבט תרצ"ו

ברכות שמים מעל לראש ידידי וחביבי, הגאון המפורסם מזה בן מזה, כמוהר"ר הלל בהגאון אליהו פוסק יצ"ו, שלום וכל טוב סלה.

 

נתכבדתי במכתבו היקר מיום ג' לפר' ויחי דנא שבו בקשני לחוות דעתי הקטנה בדבר האופנה החדשה שהתפשטה במחננו: לגדל צפרני הנשים לצבעם וללטשם בדיקנות מרובה, אם חוצצים לטבילה משום הצבע שבהם ומשום הצפרנים עצמם. ומעלת כבוד תורתו צידד בכחא דהתירא לפי צורך השעה שנשים אלו מקפידות על צפורניהן בגדולם וצבעם עד כדי כך שאם נאסור עליהן הטבילה עד שיקצצו צפורניהן יבואו לבטל מצות טבילה, והעלה להתיר הטבילה בלא קציצת הצפרנים, דהצבע שעליהן אינו חוצץ, וכמ"ש הרמב"ן [שו"ת הרמב"ן קכ"ד] ורבינו ירוחם [נכ"ו ח"ה רכה]. ואף אני אביא ראיה לדבריו ממ"ש הרשב"א: [ת"ה הקצר ב"ז ש"ז לב] צבעים שעל ידי נשים או על השער לנוי אינן חוצצין לפי שאינן מקפידות עליהן לעולם, אדרבא חוזרות ומחדשות אותו תמיד לנוי, והרי הוא כאלו הוא מגופו של שער. ועוד שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע, ולפיכך אינו חוצץ. הלכה זו פסקה מרן ז"ל (בשו"ע סי' קצ"ח סעיף י"ז) והיא הלכה פסוקה שאין עליה חולק.

ולענין הצפורן עצמה אם היא חוצצת או שצריך לקוצצה משום טיט או צואת הצפורן הנדבק בה, יפה כתב מעכ"ת, דבנדון דידן אין מקום לאסור, דאף לטעמא דראב"ן [סימן שכ"ו] דסבר דהצפורן עצמה חוצצת מטעם דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי. בנדון דידן שאינן עשויות ליקצץ אינן חוצצות, ולטעמא דשלא יהיה תחתיהן דבר חוצץ נמי אין לחוש, הואיל ואלה המגדלות צפרניהן מקפידות תמיד שתהיינה צפרניהן נקיות מכל לכלוך כל שהוא, ואין לחוש שמא נמצא דבוק בהן טיט או בצק וכל דבר החוצץ.

ואף אני אענה חלקי לומר דסברת הראב"ן ז"ל שהביאה הטו"ז וש"ך (יו"ד סי' קצ"ח סעיף כ') היא תמוהא ונסתרת מדתנן כל ידות הכלים שהם ארוכים ועתידים ליקצץ מטבילים עד מקום המדה. רבי יהודה אומר עד שיטבול את כולו (מקוואות פרק י' מ"ה) עיין בהר"ש והר"ב. הא למדת שלא נחלקו תנאים אלא אם ידות הכלים צריכים טבילה גם במקום שעתידים לקצוץ, אבל לכו"ע אין הידות חוצצין לפסול טבילת הכלי עצמו. והכי מסתברא שאם נאמר שהרי הוא כקצוץ, הרי אינו מחובר לכלי כדי שיהיה חוצץ, והוא הדין לגבי הצפורנים אם נאמר כקצוצות דמין הרי הם כאלו אינם מחוברים לגוף ולמה יחוצו. וכ"כ הב"ח [ד"ה ומ"ש ולפי] דמה שנהגו לקצוץ הצפרנים קודם הטבילה, אין הטעם משום דכיון דהצפורן גדול יותר מדאי ועומד לקצצו, שהרי שערות ראשה אעפ"י שעומדים להגזז אין חוצצין, והכי איתא במס' מקואות וכו' ועי"ש. וכ"כ מרן משם המרדכי ז"ל: כתב ראבי"ה בשם הגאונים וכו': הצפרן עצמה אינה חוצצת ואפילו היתה גדולה ועומדת להחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת, וטעמא משום דהצפרן הוי מגוף האדם (ב"י יו"ד סי' קצ"ח) [ד"ה וכתב עוד שם המרדכי סי' תשנ"א]. וראיה גדולה לדבריהם מדתנן: ואלו שאינן חוצצין וכו' וצפורן המדולדלת (מקוואות פ' ט' מ"ה).

ובדין זה נחלקו הפוסקים שלדעת הרמב"ם אפילו פירשה מעוטה אינה חוצצת. ולדעת הטור והשו"ע בפירשה רובא אינה חוצצת אבל מעוטה חוצצת (סי' קצ"ח סעיף כ"א) ולא יהיה צפורן שעתידה ליקצץ חמורה מצפורן שפירשה רובה.

שוב ראיתי להב"ח ז"ל [ד"ה ולפענ"ד נראה] שכתב: אם שכחה ולא נטלה צפרניה קודם טבילה, אפילו ברי לה שלא היה שם טיט כלל, יש להחמיר שתטבול פעם שניה שהרי איכא למ"ד דאם הצפורן עומד ליקצץ הוא חוצץ וכו' ולא דמי לשערות הראש דרוב נשים אין דרכן לקצצן אותן (שם). ולפי"ז נלמד לומר: דמ"ש הראב"ן לפסול הטבילה כשלא קצצה צפורניה היינו למאי דנהגו לקצוץ צפורניהן קודם טבילה וכיון דסמוך לטבילתה עתידה ליקצץ כקצוץ דמין ולא דמי לשערות הראש דרוב נשים אינן קוצצות אותן לגמרי. והכי דייקי דברי רמ"א [סימן קצח סעיף כ' בהג"ה] שכתב: ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפורנים אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת (שם). וכן כתב הראב"ד ז"ל [ואצל ראב"ן ז"ל]: צריכה לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא (ש"ך שם ס"ק כ"ה). ודבריו אינן מדויקים דמילת השתא נראית מיותרת לגמרי, ולכן נלע"ד להגיה דכיון דעתידים ליטלן השתא חייצי, והיינו כמו שכתבנו דאע"ג דהצפורן עצמה אינה חוצצת, היינו כשעתידה ליקצץ לאחר זמן, אבל אם היא עתידה להקצץ השתא הרי היא כקצוצה, ודומה לזה כתב החת"ס ז"ל בדין שערות הראש שנוהגים לגוזזם אחר בעילת מצוה אינם חוצצים, הואיל והבעילה מפסקת בין טבילה ובין גלוח (חת"ס יו"ד קצ"ה).

ובזה מתורצת תמיהת הטו"ז על הב"ח שכתב: ודבריו תמוהים שהרי כל הפוסקים כתבו דאינו אלא מנהג בעלמא ליטול הצפורנים ולא מן הדין (שם ס"ק כ"א), ולפי מ"ש אין כאן תמיה דקושטא הוא דנהגו לחתוך הצפרנים משום מנהג ולא מדינא, אבל אחרי שנהגו כן חוצצים הצפרנים מדינא משום שעתידים לקצוץ אותם השתא כלומר סמוך לטבילה הוי כקצוץ וחוצצין, ולזה כיון בנקודות הכסף שכתב ע"ד הטו"ז: עיין בש"ך ס"ק כ"ח ולא קשה מידי. אולם עדין לא איפרקו דברי ראב"ן מחולשיהו דמה בכך שהרי הוא כקצוץ, הרי אפילו אם באמת הוא קצוץ אינו חוצץ וכמ"ש מרן הב"י ז"ל, וצריך לתת טעם למה אבר ובשר מדולדלים באדם חוצצים, וכן לדעת רבינו למה צפורן המדולדלת שפירשה מועטה חוצצת לדעת רבינו, אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוי כדבר הנדבק לגוף דחייץ. הא לא דמייא. דדבר הנדבק בגוף, ההוא נדבק על העור שהוא מגולה וראוי לבא עליו מים: אבל הכא מקום חבור אבר ובשר זה לא היה מגולה מעולם ואינו ראוי לבוא שם מים ולא יחוצו. ומיהו בהא איכא למימר שאעפ"י שלא היה שם מגולה מעולם מ"מ מעת שנתדלדלו אבר ובשר זה ואינם יונקים מהגוף הם חשובים כמקוטעים והוי כאלו נתגלה מקום חבורים ונראה לבא שם מים וכו'. וצפרן דלא חייצה להרמב"ם היינו משום דאפילו כשהיא מחוברת לא חייצה הלכך כי נדלדלה נמי לא חייצה, אבל רבינו משמע דלית ליה האי טעמא וכו' ושמא יש לומר דטעמא משום דכיון דפרשה רובה הרי יכולה להסיר בידה וכיון דאינה מסירתה אינה מקפדת והו"ל מעוטו שאינו מקפיד דאינו חוצץ, אבל כשפירשה מעוטה איכה למימר דמקפידה ומה שאין מסירתה היינו משום דכיון דפירשה מעוטה אינה נוחה להסירה ביד, הלכך כיון דמקפידה עליה חוצצת. ועוד יש לומר והוא הנכון דהא דאבר ובשר המדולדלין חוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה וכו'. והוא הדין לצפורן שפרשה מעט לדעת רבינו כיון שרובה מחובר לגוף הרי היא כגוף ואם נמצא עליה דבר חוצץ מעכב (ב"י שם) [ד"ה וציפורן]. והשתא נחזי אנן צפרן המדולדלת עתידה להקצץ השתא שהרי מצערת אותו ובכל זאת לא הויא חציצה אלא משום שהוא מקפיד עליה לתירוץ קמא, או משום דאע"ג שהיא עצמה אינה חוצצת, אם נמצא עליה דבר חוצץ פוסל את הטבילה, הא למדת דלא שאני לן דין עתיד לקצץ השתא או אחר זמן וכיון שמחוברת לגוף אינה חוצצת, וגם הטו"ז אזיל בשיטה זו שהרי כתב בדין צפרן המדולדלת: בודאי אין חציצה במה שנדבק עדיין כי לא היה מגולה מעולם, אלא על החלק הנפרש אמרינן כן דאם רובו קיים ומעוט נסדק נמצא דמקום הסדק צר הוא ואין המים יכולים לבוא באותו סדק וכו' (טו"ז שם ס"ק כ"ב). הא למדת דאע"ג שעתידה להקצץ השתא אינה חוצצת וסברת הראב"ן היא יחידאה, ואף על גב דהב"ח ורש"ל חששו לה להחמיר במקום שחומרא זו תביא לידי בטול מצות טבילה כדאי וכדאי הוא מרן לסמוך על דעתו דאפילו אם פרשה רובה אינה חוצצת וכל שכן כשהיא מחוברת לגוף ועלייהו סמכינן במקום שיש חשש של בטול מצות טבילה לגמרי. וראיתי בדברי מעכ"ת שכתב שבנדון דידן אין לפסול מטעם דכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי שהרי מגדלות צפרנים אלה אינן רוצות בקציצתם אלא כל הגדול יותר הרי זה משובח ולפי"ז גם הראב"ן מודה שאין הצפרן חוצצת.

ולע"ד אין זה מחוור שהרי סוף סוף גם נשים קפדניות אלה לא יגדלו צפרנן תמיד אלא קוצצות כפעם בפעם לתקנן ולחדדן. ועדין יש מקום לומר כל העתיד להקצץ כקצוץ דמי, ולא עוד אלא כאן שהן קוצצות מקצת צפרנן הרי זה דומה לצפרן שפרשה מעוטה שהיא חוצצת לדעת הטור ומרן ז"ל (סי' קצ"ח סעיף כ"א). ועוד נראה לע"ד טעמא להתיר בנדון דידן מטעם שכתב הב"ח דאבר ובשר המדולדל אפילו פירש רובו אינו חוצץ כיון דזה צריך אומן לקטעו דאינו נח שיקטע הוא בעצמו או אחר שאינו אומן הלכך אינן חוצצין לעולם (שם סי' קצ"ח). קושטא הוא דהטו"ז חולק ע"ז וכתב: ולא ידעתי חלוק דסוף סוף עומד להחתך הוא (שם ס"ק כ"ב), אבל לע"ד סברת הב"ח היא נכונה ואלימתא דכל דבר שאינו יכול להעשות על ידי עצמו הוא מחוסר זמן עד דאזיל אצל האומן וימצאנו. והוא הדין בשאלה דנדון דידן שאלה המקפידות לגדל צפרנן אינן קוצצות אותן אלא על ידי אומן מיוחד לכך ובזה ליכא למ"ד שיחוצו מטעם דכל העומד להקצץ כקצוץ דמי. והואיל וסברת הראב"ן היא יחידאה כמ"ש בהצטרף גם טעם שצריך אומן לקצצן מצינן להתיר בשופי.

ב. קציצת הצפרנים משום דבר הדבק בהן.

ועתה נהדר אנפין לטעם השני של מנהג זה שהוא משום שמא נמצא בהן דבר חוצץ שלא במקום הבשר ואין הנשים יכולות לכוון מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו, וחזיתיה לכת"ר שכתב שטעם זה אינו קיים במניקור ששמו מעיד עליו, ואלה שנוהגות בו מקפידות בדיקנות מרובה שצפרנן תהיינה מגוהצות ומלוטשות עד שאינן מסיחות דעתן מנקיונן ובשום פנים לא יתלכלכו לא הצפרנים עצמן ולא תחתיהן הלכך אין לחוש שמא היה דבר חוצץ ואינן צריכות לקצוץ צפרניהן לפני טבילתן עכת"ד. ולע"ד נראה שאדרבא מטעם זה ראוי לאסור יותר, ואמינא לה ממ"ש מרן הבית יוסף ז"ל: שדרך הכלות וכן הנשים הנשואות דרכן להקפיד שלא יהא שום לכלוך של צואה תחת הצפורן כדי שלא יתגנו על בעליהן באומרם שמצואתן לא רחצו וכו' ובצק שתחת הצפרן נמי איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שמאכילתו זוהמת צפורניה, שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה וכו' לפיכך דרכן להקפיד ואעפ"י שזו אינה מקפדת בטלה דעתה. ומטעם זה החמירו בטבילת נשים יותר מנטילת ידים (ב"י שם), הא למדת שכל אסור חציצת הצפורנים הוא משום דמקפידה שלא תתגנה והוא הדין למגדלת צפורנים במיניקור בנדון דידן, כיון שמקפדת בנקיונן לנוי, כל לכלוך קטן חוצץ וחיישינן שמא סמוך לטבילתה נדבק בה איזה לכלוך ולאו אדעתא ואדרבה מתוך שמגדלות הצפורנים יש מקום לחוש יותר שמא נדבק בהן דבר החוצץ שלא כנגד הבשר.

אולם גם לטעם זה יש מקום להתיר על ידי שפשוף ובדיקה מעולה לפני הטבילה, שלא אמרו דלא סגיא בדיקה בלא קציצת הצפרנים אלא לכל הנשים שאינן מקפידות ביותר תמיד והלכלוך שבצפרניהן יבש ומגובש ואינו יוצא אלא על ידי קציצת הצפרנים, אבל באלה ששומרות על נקיון צפרניהן תמיד ומנקות אותן היטב ואין לחוש אלא שמא נדבק בהן לכלוך החוצץ סמוך לטבילתן ולדבר זה מהניא בדיקה מעולה על ידי אשה אחרת שבודקת צפרניה לפני טבילתה. ודבר זה אעפ"י שלא מצאתיו מפורש בדברי הפוסקים נראה בעיני נכון ומסתבר וכדאי לסמוך על זה כדי שלא לגרום בטול מצות טבילה, ולכן מצוה עלינו לבקש להם צדדי היתר כדי שלא ימנעו ממצות טבילה ויכשלו הן ובעליהן באסור נדה החמורה שיש בו כרת.

ג. מנהג שקבלו עליהם.

ועדין נשאר לנו מקום עיון מדין מנהג שקבלו עליהם שאפילו אם נתבטל טעם המנהג אין אנו רשאין להתירו וכמו שבארתי בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"א או"ח סי' י' סעיף ב'). ולכן אני אומר שמצוה וחובה על כל איש מישראל להזהיר את אשתו שתקצוף את צפורניה כדת וכהלכה לקיים מנהגם של ישראל בטהרה וקדושה ובעי למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה. וכל אשה מצוית וחייבת לקיים בעצמה מנהג אמותינו הכשרות והצנועות ועליהן נאמר ביותר "אל תטש תורת אמך", אולם אם הן מתעקשות בכך ויש מקום לחוש שמפני זה תבטלנה מצות טבילה תבדוק היטב היטב את צפורניה סמוך ממש לטבילתה, באופן שיהיה ברור שלא נשאר בה שום לכלוך, ובזה יצאנו מידי ספק אסור כרת וגם מאסור דאל תטוש תורת אמך שיש לומר שבכגון זה שעל ידי שפשוף אנו יוצאים מידי כל ספק לכלוך לא נהגו אסור מעיקרא.

והנלע"ד כתבתי.