כד חשון ה׳ תשט
ברכת ההפטרה בשבת שבחוה׳׳מ דסוכות
א. ר״ח שחל בשבת
בשבת חוהמ״ס דהאי שתא, ראיתי שהמפסיד סיים בברכת ההפטרה: ׳מקדש השבת וישראל והזמנים׳, ואחדים מקרב הצבור מחו על זה ואמרו, דאין צריך לחתום רק מקדש השבת, לכן אמרתי לברר הלכה זאת ומנהגה.
גרסינן בגמרא (שבת כד,א־ב): אמר רב גידל אמר רב: ר״ח שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא בשבת אינו מזכיר ר״ח, שאלמלא שבת אין נביא בר׳׳ח… ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. פירש״י: ר״ה ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי, אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר. אבל התוס׳ [ד״ה ולית הילכתא] חלקו עליו וכתבו: ואומר ר״י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב״ל מודה דאין צריך להזכיר של ר״ח בנביא, כיון דנביא בר״ח ליכא כלל, וכן אנו נוהגין שלא להזכיר. ועוד כתבו להביא ראיה דככל הני שמעתתא, לאו דוקא מסוגין דהכא (כתובות נד,א ד״ה לית), מכאן דפשיטא להו לתוס׳ דמילתא דרב גידל אינה בכלל ככל הני שמעתתא, והיינו מטעם הסברא דכיון דבר״ח ליכא נביא כלל, לדברי הכל אין מזכירין של ר״ח.
מחלוקת זאת שבהלכה היא קיימת במנהג הקהלות, דהנה התוס׳ כתבו: וכן אנו נוהגים שלא להזכיר, וכן כתב בהג״מ (רמב״ם הלכות תפילה פי״ב הט״ו]: ואדרבה כרב גידל קיי״ל וכן עמא דבר. לעומת זאת כתב הרב אלברצלוני בשם רב האי גאון: המפטיר בר״ח שחל להיות בשבת, צריך להזכיר של ר״ח וכן עמא דבר, וכן הסכימו כל הגאונים, אלא שהוא עצמו הגיה וכתב: מי יחוש להפוכות, ובפי׳ אמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא. אלא כי הא ומן המנהגים שנהגו בשבוש אין ללמוד (מלחמות ה׳ להרמב״ן שם).
אולם הלכה זאת אינה מפורשת אם המדובר הוא בהזכרת ר״ח בהודאה שבהפטרה: ׳על התורה ועל העבודה ועל יום השבת הזה׳, או על חתימת הברכה ׳מקדש השבת׳, או על שניהם יחד. והנה הר״ן כתב בשם רבנו יונה ז״ל, לדברי הרב אלפסי ז״ל נהי דאדחיא דרב גידל ומזכיר, אפילו הכי אינו חותם בר״ח כלל, אלא אומר בה מעין המאורע וחותם בשל שבת, דלא יפה כח הפטרת ר״ח דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בר״ח. וכן הכ״מ כתב: שכן היא דעת הרמב״ם שכתב: מזכיר ר״ח בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה, דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה, דהיינו הזכרה בלא חתימה (כסף משנה הלכות תפלה פרק יב הלכה טו). ודבריו ברור מללו, דמ׳׳ש ׳כמו שמזכיר בתפלה׳, היינו שחותם ׳מקדש השבת׳ בלבד.
והנה הרא׳׳ש ז״ל בפסקיו הביא בתחלה דברי רש״י והתוס׳, ואחריהם הביא דברי רבנו יונה בהסברת דבריו, ודבריו מוכיחין דהוא סבר כרבי יונה דבחתימת הברכה לדברי הכל אינו מזכיר, ומחלוקת רש״י והתוס׳ ודעימייהו הוא בהזכרת ר״ח בהודאה, וגם בזה פסק כהתוס׳ מדכתב: וכן עמא דבר שאין מזכירין בנביא של ר״ח (הרא״ש שבת פ״ב סימן טז). ומדבריו מוכח בלי כל ספק שלא הזכיר את דברי רבינו יונה אלא ללמד שבחתימת הברכה לית מאן דפליג ולד״ה אינו מזכיר, אבל להלכה ולפי מנהג העם גם בהודאה, אין מזכירין של ר״ח וכדעת התוס׳. ובזה מסולקת השגת הרש״ל על הטור, דלא כתב בדעת הרא׳׳ש דפסק כרבנו יונה, ועיין בב״ח. ולפי מ״ש לע״ד הרא״ש פסק כהתוס׳. ולזה מכוונים דברי הטור, וכן כתב הדרישה בשם רש״ל: והעולם נוהגים כר״י שלא להזכיר כלל של ר׳׳ח, שאלמלא שבת אין נביא בר״ח, וכ״פ מהרש״ל (טור או״ח סימן רפד). וכן כתב מרן הב״י (או׳׳ח סימן רפד]: והעולם נהגו כדברי התוס׳. והיינו שלא להזכיר כלל, אפילו בהודאה, ואין צריך לומר בחתימה, שודאי אין להזכיר שבזה אין מחלוקת, וכמ״ש ר״י(הכ״מ כדעת רמב״ם ז׳׳ל). וכן פסק להלכה: אם חל ר״ח בשבת אין המפטיר מזכיר של ר׳׳ח כלל, וי״א שאעפ״י שאינו מזכיר בחתימה של ר״ח, מזכיר אותו בתוך הברכה שאומר: את יום המנוח הזה ואת יום ר״ח הזה, והמנהג כסברא הראשונה (שו״ע או״ח סימן רפד סעיף ב), וכן כתב בבית יוסף (או״ח סימן תכה).
מכללם של דברים למדנו. שלד״ה אין להזכיר של ר״ח בחתימת ברכת ההפטרה, וזהו מדינא שגם ריב״ל מודה, מטעם שאלמלא שבת אין נביא בר״ח כלל, ובתוך הברכה הוא שנוי במחלוקת שלא הוכרעה מסוגין דגמרא, אבל המנהג כסברת התוס׳ ודעימייהו שלא להזכיר, ובכגון זה כלל הוא בהוראה — פוק חדי מאי עמא דבר, אולם אין מנהג מקום אחד קובע הלכה לכל ישראל, אלא בכגון זה מורין לפי מנהג המקובל באותו מקום, וכדאמרינן אתרוותא נינהו(גיטין פט.א).
ומעתה צריכים אנו לדון אם המפטיר הזכיר בחתימת ברכת ההפטרה של שבת גם מעין המאורע, כגון שאמר: ׳מקדש השבת וישראל וראשי חדשים׳, אם מחזירים אותו כמ״ש: המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו (ברכות מ.ב), ולפי״ז הדין נותן שמחזירים אותו. ויש לומר עוד שהוא נלכד בלאו ד׳לא תשא׳ [שמות כ.ז] שהוא כולל גם מזכיר שם שמים ללא צורך, חובה או מצוה, או שיש לומר לאידך גיסא, שכיון שהיום הוא יום שמזכירין בתפלת שחרית את ר״ח, ובתפלת מוסף חותמים ׳מקדש השבת וישראל ור״ח׳, וגם בהפטרת היום מזכירין בה ר״ח דכתיב: ׳והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו׳ וגו׳ [ישעיה סו,כג], לכן אם הזכיר ר״ח בחתימת ברכת ההפטרה אינו נקרא משנה מטבע שטבעו חכמים, אלא שמוסיף בה דבר שהוא מעין המאורע, הלכך אעפ״י שלא טוב עשה, אין מחזירין אותו.
והנה הרמב״ם ז״ל בהלכותיו (הלכות ברכות פ״א ה׳׳ה) שינה לשון הגמרא וכתב: ׳וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה' ומרן הכ״מ עמד על שנוי לשון זה וכתב: ונ״ל דתרי גווני שינוי הם, האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים, אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה, או שהוא אומר כעין נוסח הברכה שתקנו חכמים, אבל אומר אותה במלים אחרות, ומ״מ הן רומזות לנוסח שתקנו חז״ל, וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז״ל, אין כאן טעות, אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה, כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת, וחז״ל תקנו לברך על כל דבר בפרטות וכו', וע״ז כתב שאינו אלא טועה, כלומר וכיון שטועה הוא לא יצא ידי חובתו. ועוד יש לומר דפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי לאו משום שבראה היא, אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות, שאלו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא״י אמ״ה שבראה לכו״ע יצא י״ח, ומ״מ אעפ״י שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין ברכות בשינוי, טועה הוא, דמה בצע לשנות, ועם כל זה יוצא ידי חובתו (כ״מ שם).
מדבריו למדנו דכל שאינו משנה מכוונת הברכה שתקנו רז״ל, אין זה בגדר משנה מטבע שטבעו חכמים שאינו יוצא יד״ח, אלא שהוא טועה בלשונו, ולפיכך ודאי שאין מחזירין אותו, והרי זה דומה למ״ש הכנה״ג (או״ח סימן תכה הגה טו אות ז), לענין חתימת הברכה במוסף ר״ח ושבת, שאעפ״י שמן הדין הוא להזכיר ר״ח, אם חתם בה מקדש השבת יצא. הא למדת דגרעון בנוסח הברכה אינו בכלל משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות.
דון מינה לדיננא, כיון שהוספת ישראל וזמנים בחתימת ברכת ההפטרה, אינה משנה את כוונת הברכה של מקדש השבת, אלא שמוסיף עליה גם קדושת ישראל והזמנים, הלכך אין מחזירין אותו, ושפיר יוצא ידי חובה המפטיר עצמו ומוציא את כל הצבור בברכה זאת, אלא שמלמדין אותו שטעה, כדי שלא יוסיף להמשך אחר טעותו. וכן מצאתי הלכה זאת מפורשת בדברי מרן החיד״א ז״ל בשם הרב יעקב פראג׳י בתשובותיו (כ״י סימן קיא) בשחרית שבת חוה״מ אם אמר ׳מקדש השבת וישראל והזמנים׳, אין צריך לחזור (ברכי יוסף או׳׳ח סימן תצ ס״ק ו׳ ושערי תשובה שם).
ב. שבת דחול המועד פסח
מכל האמור ומדובר לעיל (בסעיף א׳) למדנו לדין, שאין להזכיר המועדים בחתימת ברכת ההפטרה ולא בתוכה, ועל השבת ועל חג וכו׳, משום דאין מפטירין בנביא בחול המועד. והב״ח כתב: ומפטיר ביחזקאל מן ׳היתה עלי׳ [לז,א], ואין אומר בה של פסח לא באמצע ולא בחתימה, כך היא הנוסחה בספרי רבנו המדויקים. והטעם משום דאין שבת אין הפטרה בחוה״מ וכדאמר רב גידל וכו׳, והכי נקטינן כר״ג דאין מזכירין של ר״ח כלל בהפטרה לא באמצע ולא בחתימה (ב״ח או״ח סי׳ תצ). ולפי הנוסחא שלפנינו ילמד סתום מן המפורש, דכיון שפסק לענין ר״ח שאין מזכירין של ר׳׳ח כלל (סימן רפד וסימן תכה), ה״ה לשבת חוה״מ, דחד דינא וחד טעמא הוא. וזהו טעמו של מרן ז״ל שלא הזכיר דין זה בהפטרת חוה״מ. ורמ׳׳א ז״ל כתב: ואין מזכירין בברכת ההפטרה לפסח לא באמצע ולא בחתימה (שו״ע או׳׳ח סימן תצ סעיף ט).
ג. שבת חוה״מ סוכות
|
כתב הב״ח יש לתמוה על מנהגנו שבשבת חה׳׳מ של סוכות חותמין בהפטרה ׳מקדש השבת וישראל והזמנים׳, ומאי שנא מחולו של מועד של פסח? ואפשר לומר דדוקא של פסח דאין גומרין בו את ההלל כמו בר״ח נהגינן כרב גידל, אבל בשל סוכות דגומרין בו את ההלל ואינו דומה לר״ח, נקטינן כריב״ל דפליג אדרב גידל ואומר יום הוא שנתחייב בד׳ תפלות, וכמו שפסקו הרי״ף והרמב״ם, ואע״ג דאינהו ס״ל דצריך להזכיר אף בר״ח דלא כרב גידל, מ״מ אנן מחלקינן בינייהו וכו', ובחול המועד של סוכות דאינו דומה לר״ח ואינו ענין לדרב גידל, מזכיר כנ״ל לומר בישוב המנהג (ב״ח סימן תצ). והמג״א כתב: אבל בשבת בחוה״מ של סוכות מסיים ׳והזמנים׳, משום דחלוקים במוספים חמיר טפי (מג"א שם ס׳׳ק ז).
ולע״ד לא זכיתי להבין דבריהם דמה ענין הלל ומוספים להפטרה, והלא הטעם שאין מזכירין (בר"ח) הוא משום שאין הפטרה נוהגת בחוה״מ, וטעם זה לא משתנה בזה שאומרים הלל או שחלוקים במוספים, ועכ״פ מנהג א״י הוא שלא להזכיר בברכת ההפטרה של שבת וחוה״מ סוכות או פסח אלא של שבת (ברכי יוסף או׳׳ח סימן תכה ס׳׳ק ב).
שבתי וראיתי בספר כף החיים שכתב בשם ספר שמן המשחה (סימן ח״י דף י׳) דאין נוהגין בירושלים להזכיר אפילו בשבת חוהמ״ס, ועוד כתב: וגם בעיר עוז לנו ירושלים תו״ב עתה בכמה קהלות מזכירין בחוהמ״ס בין באמצע בין בחתימה, ומ״ש בשמן המשחה דאין נוהגין בירושת״ו להזכיר, אפשר דאינו מנהג ברור, דהרי לא כתב זה בספר התקנות ומנהגים של ירושלים, ועוד אפשר לומר מפני שעתה רבו אוכלוסים ממקומות שונים, וכל אחד נוהג כמקומו (כף החיים סימן תץ ס״ק עח).
ואין דבריו נהירין לי, שהרי הוכח מדברי הטור ומרן שסמכו דבריהם על מה שפסקו בענין ר״ח. ומדברי רמ״א אין הוכחה ברורה לומר שהוא סובר לחלק בין החוהמ״ס לחוהמ״פ, אלא יש לומר דנקט פסח שהוא ראשון לרגלים, וה״ה לחוה״ס, שאם כן היה כותב זאת בסימן תרסג שבו מדובר על חוה״מ סוכות, ולא היה מסתפק רק במ״ש בדין הפטרת חוה״מ פסח. מכאן יוצא שאין הדבר מוכרע בדעת רמ״א, וכיון שכן חוזר הדין לכללו כמו שנאמר כדין ר״ח, שכיון שאין הפטרה בר״ח, אין מזכירין ר״ח בחתימת ברכת ההפטרה.
זאת ועוד אחרת, עדותם של מרנן החיד״א ושמן המשחה שהעידו על מנהגם של ירושלים וא״י, שאין מזכירים ישראל והזמנים בחתימת ברכת הפטרה שבחוה״מ ושבת, אפילו בחוהמ״ס, והדבר מוכרח מצד עצמו, שהרי מרנן הב״י הוא מרא דארעא דישראל בכל הוראותיו, ואין טעם לומר שקדמוננו עשו בהלכה זאת נגד דעת מרן, אחרי עדותם של החיד׳׳א ושמן המשחה ודאי שאין רשות לשנות מנהג זה שהוא בהלכתא בלא טעמא וכדאמרן. ומעתה מה שאיזו קהלות נוהגים להזכיר, אין זה קובע מנהג מקובל לצבור, אלא דוקא היכא שמעידין עליו חכמי העיר דבקיאי בעניני דמתא, לא על פי מאי דמרגלא בפומייהו דהמון העם (עיין שדי חמד מערכת המ׳׳ם כלל לז ד״ה עוד כתב), וכן כתב הרב אלברצלוני: מי יחוש לתהפוכות, ובפירוש אמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא, ומן המנהגים שהנהיגו בשבוש אין ללמוד (הרמב״ן במלחמות שבת, צויין לעיל). וכל שכן הם הדברים במקום שיש עדות ברורה מרבני העיר על מנהג אותה העיר, אין מנהגם של קהלות אחרות מבטלת מנהג מקובל זה, ובמקום שהעדות אינה ברורה, נכון יותר לומר שבדורות האחרונים שנו מנהג זה מחוסר ידיעה, ולא נטיל ספק בדברי הקדמונים שעדותם אינה ברורה.
אתאן אסיפא דדינא במ״ש (הכף החיים]: ועוד אפשר לומר מפני שעתה רבו האוכלוסים ממקומות שונים. וכל אחר נוהג כמקומו. מדבריו נראה שהוא סובר שדין זה דשני בתי דינין בעיר אחת נוהג גם בדברים שאין בהם אסור והיתר, וגם במנהגים שבנוסחאות התפלה, ובאמת אין הדבר כן, וכמו שכן כתבתי בעניי מדברי הרמב״ם (ה׳ עכו״ם פי״ב הי׳׳ד, ספר המצות ל׳׳ת מה, ותשובות פאר הדור סימן קנא). ומדברי רמ״א (או״ח סימן תצג, ג) שגם במנהגים שאין בהם צד אסור, קיים אסור דלא תתגודדו ולא שייך ׳אל תטוש תורת אמך׳ [משלי א,ח], לפיכך רשאים בני מקום אחד לשנות מנהגם כמנהג המקום שהלכו לשם, ואין בזה משום אל תטוש וכו׳, וכיון שכן, טוב ורצוי לנהוג כמנהג המקום שהלכו שם כדי למנוע מחלוקת מביניהם (ראה משפטי עזיאל ח״ג כללים סימן א׳ דף ריח רכח).
מכללם של דברים למדנו שגם שתי עיירות שנתקבצו למקום אחד, אעפ״י שרשאין לקיים מנהגם ואין בזה משום לא תתגודדו, אבל מצוה מן המובחר הוא להתאחד במנהגם ובנוסחי התפלות.
|
ולפי״ז בנדון דידן הואיל וגם במקומות שנוהגין להזכיר המועדים בחתימת ברכת ההפטרה, אם הזכיר רק של שבת יצא, וכדכתיבנא לעיל, לבן בודאי שטוב, רצוי ומחוייב לנהוג כמנהג קדמוננו בירושלים וא״י, ולא להביא פרוד וחלוק בנוסח התפלות והברכות.
ועוד זאת, בתי הכנסת שבארצנו, גם אלה שנבנו והוקמו מבני מדינה זאת או אחרת, אינם מיוחדים לבני אותה מדינה, אלא הם פתוחים לכל איש מישראל, ולכן אין לקבוע בהם מנהג אותו מקום שיצאו משם, אלא מנהג המקום שהלכו לשם, שהוא כולל כל התושבים שבארץ שהתאחזו בה.
|
מכל נמוקים אלה נראה לי שמצוה עלינו לקיים מנהג קדמוננו בא״י, שהוא מבוסס על דעת מרא דארעא דישראל מרן הב״י ז״ל, שלא להזכיר בחתימת הפטרת יום שבת דחוה״מ סכות אלא מקדש השבת. והנלע״ד כתבתי.
|
|
|
|
