סימן לה
בענין עגונה
(לאה"ע סימן יז)
שלומים מרובים לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון המפורסם
מר דיינא דנחית לעומקא דדינא
כמוהר"ר חנניה גבריאל יצ"ו
ראב"ד מקודש לעדת הספרדים בעיקו"ת ירושלים תו"ב
ראה ראיתי את השאלה שעמדה לפניו בעיגונא דאיתתא, ותשובתו עליה בשריותא דהאי איתתא, בדעת ותבונה, בבקיאות וחריפות כיד ה' הטובה עליו, ואותי בקש לחו"ד בשאלה זאת. ומחביבותיה דמר גבאי, נעתרתי לבקשתו לכתוב חו"ד לפי קוצר השגתי, וה' אלקים יעזור לי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
וזו היא השאלה:
מעשה שהיה באשה שנשאת לאיש זה שמונה שנים, וילדה ממנו בת שהיא כיום בת שש שנים, והן בעתה הגיע לאזני בעלה כי אשתו זאת היא ספק אשת איש, היות שבעלה טבע במים שאין להם סוף ולא נודע ממנו עד היום, ולבו נוקפו להמשיך חייו עמה שהיא אסורה לו מדין ספק אשת איש, וחושש על בתו שנולדה לו ממנו שהיא ספק ממזרת, ולכן רוצה לגרשה בגט פטורין. לעומת זאת האשה צווחת ככרוכיא ואומרת שהיא נשאת לו על סמך העדויות שבידה, ומבקשת להתיר נשואיה עם בעלה זה ולהסיר כל לזות שפתים של ספק ממזרות מעל בתה.
והילך העדיות שנתקבלו בנדון זה:
זה יצא ראשונה עדות שנתקבלה בשנת תרע"ח וזה תוכנה:
זאת התעודה לעדה נאמנה ולראיה גמורה ביד המוביל כתבא דנא, הלא הוא הח' מו' יוסף הכהן הי"ו, מאתנו החותמים מטה, כי נכון הדבר בלכתנו בספינה אנחנו הח"מ ראינו את מר אברהם בן מרדכי נ"ע, יושב עמנו בספינה, וכמעט אשר נעלם מעינינו, שמענו קול צעקה גדולה ומרה מפי אנשים הנמצאים אתנו בספינה לאמר כי האיש המנו' השליך עצמו לים, ותו"מ בקשנו מאת מנהיג הספינה להעמידה שעה או שעתים, ולצוות למשרתים לבקש ולחפש בתוך הים ע"י ספינות קטנות ויעשו כן ולא נמצא, אחרי כן הודענו את הדבר הזה לעי"ת ברכי, וישלחו שנים אנשים בשתי ספינות קטנות הלא המה נסים כודאי יאדקוף ומיכאל ג'ולאק ויבקשו בשפת הים משך ששה ימים ולא מצאוהו, וכזה רבות עשו גם אנשים אחרים בגוארגויי ולא מצאוהו, על כן באנו על החתימה אנחנו הח"מ להעיד על הדבר הזה כי אמת ויציב הוא, והננו מבקשים ממעלת כת"ר להרשות את המובכ"ד הנז"ל להשיא את אשת המנו' הנז"ל כדת משה וישראל, כד' הדורשים בשלום כת"ר, המעתרים בעדו עתרת החיים והשלום, וחותמים בברכה ביום ר"ח משנתנו התרע"ח לפ"ק ברוב עז ושלום.
עו"ד חאג' בן ציון פולאקוף
עפ"י עדות אשר העיד בפנינו חאג'י ציון פולאקוף הננו חותמים שמנו לאשר ולקיים את דבריו.
אברהם רפאלוף
שלמה ברוך מנחמוף
אבא חודידאקוף
שם אשת אברהם בן מרדכי (ראזיאנה) חראת חנה בת דוד (ראזיניה).
עדות שניה שנתקבלה בש"א שבט התרפ"א.
בש"א ח' לחדש שבט התרפ"א
במותב תלתא כחדא הוינא, כד אתא קדמנא סולימאן בן שלום, ואחר האיום והגזום כדת קם והעיד עדות ה' נאמנה וקיימת, איך היינו באים מברכי לבוכארא על ידי פראבוד, ובתוך הפראבוד היו כמה יהודים, והיה ג"כ עמנו אברהם בן מרדכי (ראז) ודעתו היתה מטורפת, ושלחו אותו לבוכארא כדי למצוא תרופה למכתו, ובפתע פתאום ראינו איך הפיל עצמו לתוך הים, ותו"מ בעל הפראבוד העמיד את הפראבוד במקום ההוא, והבטנו והצצנו אחר טביעתו במים וראינו מקום טביעתו והלאה בערך מאה אמות יצא ראשו מחוץ המים, טבע עוד פעם, ובעל הפראבוד שלח שנים שלשה ספינות קטנות לחפש אחריו בערך שעה ורביע, ולא מצאו אותו, ואח"כ נתיאש בעל הפראבוד ונסע לדרכו, ע"כ דבריו.
דוד ב"ר יעקב
דוד בן אהרן הכהן
אליהו רחמים המכונה מירקאדו בן מלכה שו"ב
בש"א ח' שבט התרפ"א
ועוד בא לפנינו העד השני חזקיה בן ידגאר מינג, והגיד בזה האופן איך היינו באים בספינה אחת כמה יהודים, ועמנו היה איש אחד ושמו אברהם בן מרדכי (ראז) והיה מטורף בדעתו, ובפתע פתאום בפנינו אותו האיש הנז' השליך עצמו בתוך המים, וראינו את טביעתו במים, ותו"מ בעל הפראבוד העמיד את הספינה באותו מקום, והצצנו ממקום טביעתו והלאה בערך כמה אמות איך יצא הכובע שלו וצף על פני המים ונעלם הכובע עוד פעם, ובעל הספינה שלח שנים שלשה ספינות קטנות לרוחב ולאורך הים לחפש אחרי הנטבע ולא מצאו.
דוד ב"ר יעקב
דוד בן אהרן הכהן
אליהו רחמים המכונה מירקאדו בן מלכה שו"ב
והנה בעדות הראשונה אעפ"י שחתום עליה עד, מכל מקום דינו כשנים לענין זה, ומשתי העדויות מתברר שכל העדים הכירו באיש שהיה נוסע אתם באניה זה שהיה מטורף בדעת, וראו שהפיל עצמו לים, ואחרי שעמדה האניה ראו העד הראשון שיצא ראשו מתוך המים וטבע עוד פעם, והשני מעיד שראה את כובעו צף על פני המים ונעלם תיכף, ושניהם מעידים שבעל האניה שלח שתים שלש ספינות קטנות לחפש אחריו ולא מצאוהו.
ועתה נבין ונדון אם יש ספוק בעדות זאת להתיר נשואיה של אשה עלובה זאת לכתחילה.
א. טבע במים שאין להם סוף
בעיקר הדין הלכה מוסמכת היא: נפל למים שאין להם סוף, אשתו אסורה, משום דחיישינן שמא יצא למקום אחר עודנו חי, וכעובדא דר"ע שאמר: נזדמן לי דף של ספינה, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, וכעובדא דר"מ שאמר טרדני לחברו, וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה, וע"ז אמר רבן גמליאל: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה (יבמות קכא).
לכאורה משמע שאיסור זה הוא מדאורייתא כדין כל ספקא דאורייתא, וכדאמרינן: אשה זו בחזקת אשת איש עומדת ואתה בא להתירה מספק.
אולם מסוגיין דגמ' מוכח דאסור זה אינו אלא מדרבנן, דגרסי כן התם: ההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא, טבע חסא, ואמר רב נחמן האלקים אכלוהו כוורי לחסא. מדבוריה דרב נחמן, אזלא דביתהו ואינסיבא ולא אמרו לה ולא מידי, אמר רב אשי שמע מינה הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אסורה, הני מילי לכתחלה, אבל אי נסיב לא מפקינן מינה (שם קכא,ב), מכאן מוכח להדיא דאסור זה אינו אלא מדרבנן.
ובטעמא דמילתא כתב המרדכי ז"ל: ולפי מה שפסקנו דחיישינן למעוטה, היכא דמסייע לה חזקה במים שאין להם סוף, אמאי מתירין בדיעבד לקמן בפרקין, ניחש למיעוטא דמסייע לה חזקה ונוקמא אחזרה? ושמא בשביל עגונה אקילו בדיעבד, אי נמי מעוט דלא שכיח, ואפילו ר"מ לית ליה שלא תנשא לכתחלה אלא משום חומרא דאשת איש ולזות שפתים (מרדכי יבמות פרק האשה בתרא סי' פב). והנה תירוצא קמא צריכה ברור, דלפי מאי דאמרינן דמעוטא דמסייע לה חזקה חוששין לו מדאורייתא, איך אפשר דמשום עגונה אקילו בדיעבד, אי נמי מעוט דלא שכיח ואפילו ר"מ עביד ואין כח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, וצ"ל דהמרדכי סבר כהרשב"א ז"ל, דמה שהתירו חכמים בעגונה בעדות עד אחד שמת, הוא מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין מינה (שטמ"ק כתובות ג'), הלכך גם במים שאין להם סוף התירו בדיעבד כשנשאת מטעם זה.
ולפי זה נפקא מינה בין שני התירוצים, דלתירוץ קמא לא התירו אלא כשנשאת עפ"י בית דין או על פי חכם, משום דאנוסה היא, אבל אם נשאת שלא בהוראת חכם באסורא קיימא ולא הפקיעו רבנן לקידושין מינה, והלכך גם אם נשאת תצא.
וכן כתוב בקרבן נתנאל, אבל אם נשאת לא מפקינן מיניה. היינו שאינסיבא עפ"י הוראת בית דין שטעה, או עפ"י דבור של אדם גדול, כדאמר מדבוריה דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא, אבל אם במרד ומעל נשאת היה משמתינן להו עד שיוציאה (קרבן נתנאל יבמות פ' ט"ז ס"ק ק'), מכאן מוכח דכל שנשאת שלא עפ"י הוראת בית דין או אדם גדול, אעפ"י שסמכה על עדות טביעה במרד ובמעל מיקרי, ומוציאין אותה מבעלה שני, משום דבכה"ג לא הפקיעו רבנן קידושין מינה, הלכך גם בניה מבעלה השני בספק ממזרות עומדים. אבל לתירוץ השני של המרדכי, אשה זאת הותרה משעה שטבע בעלה, אלא דרבנן חששו לאוסרה משום חומרא ולזות שפתים, וכשנשאת לא אסרוה ובהיתרא קיימא.
ב. שיטת הרמב"ם
ולענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל: ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידים עליו שמת, שמא יצא במקום אחר (הלכות גירושין פ' י"ג הלכה ט"ז), וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בים או במים שאין להם סוף, ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו, הרי זו לא תנשא בעדות זו כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא (שם ה' כ').
מכאן אתה למד שבראוהו שנפל לים, אפילו אם טבע לים הגדול, אין מעידים עליו, ואפילו אם נשאת תצא, והיינו משום דמן התורה חיישינן למעוטא דמסייע לה חזקה, אבל בראוהו שטבע במים שאין להם סוף ולא עלה, כלומר שראוהו שלא עלה ונשכח זכרו ואבד שמו, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, דהואיל שלא עלה וגם אבד זכרו ונשתכח שמו נעשה כמיעוט דלא שכיח ולא חוששין לו, אלא שלכתחלה לא תנשא משום חומרא דאשת איש ולזות שפתים, וכן כתב הכ"מ: נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו ולא עלה, הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש (שם ה' כ').
ולמד הרמב"ם זה מעובדא דבי חסא דאמר מי איכא בי חסא טבע חסא ואמר ר"נ האלקים אכלו כוורי לחסא, כלומר שנשכח זכרו ואבד שמו, וכיון שלא ראינו שעלה וגם לא נשמע שמצאוהו מת, הרי זה כדבר ברור שטבע ואכלוהו ולכן לא שמענו שפלטו הים, ועל כגון זה הוא דאמר רב אשי שלא אסרוה חכמים אלא לכתחלה, ולא בדיעבד, אבל בראוהו שנפל לים במים שאין להם סוף, ולא ראו אם עלה או לא, אפילו אם נשאת תצא. אולם ריהטא דסוגין לא משתמעת הכי, דהא רב אשי אמר: שמע מינה הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי לכתחלה, אבל אי נסיב לא מפקינן מיניה (יבמות שם). מכאן משמע ודאי דרב אשי אעיקר דין מים שאין להם סוף אמר שלא אסרו רבנן אלא לכתחלה.
לכן נלע"ד דהרמב"ם לצדדין קאמר והכי פרושו: האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים או במים שאין להם סוף, ואפילו לא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו, הרי זו לא תנשא לכתחלה, אלא אם נשאת לא תצא, ואפילו היה העכו"ם שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו לא תצא. והכי דאיק לשון הרמב"ם דברישא כתב הרי זו לא תנשא, דעיקר החדוש הוא במה שלא תנשא לכתחלה, ובסוף דבריו כתב: ואמר טבע פלוני ונשאת על פיו, לא תצא, לאשמועינן דלא אמר העד אלא שטבע, בכל זאת אם נשאת לא תצא.
דברי הרמב"ם נובעים מתשובת הגאונים דכתבו: אבל ודאי מים שאין להם סוף אעפ"י שאמר שהיתי הרבה ולא עלה, לא נתיר את אשתו, מה טעם ? שמא גררוהו גלים ועלה במקום אחר, במה דברים אמורים לכתחלה, אבל עברה ונשאת לא מפקינן לה.
וכן אמרו בתשובה אחרת בנדון מי שנעלם, והלכו אביו ואמו לבקר אחריו, אמרו להם מקצת ישמעאלים ונוצרים אנו היינו יודעים לשוט ויצאנו והוא נשקע, שלא היה יודע לשוט, וע"ז השיב כך ראינו שכיון שטבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה להנשא, ואפי' שהם אומרים עמנו היה ונשקע, חוששין שמא עלה במקום אחר (אוצר הגאונים לדר"מ לוין יבמות חלק התשובות ס' תקפ"ד-תקפ"ו).
לפי זה יוצא לדינא דהרמב"ם סובר כתירוץ בתרא של המרדכי, שמדאורייתא מתירין אפילו לכתחלה, משום שדבר זה שגררוהו גלים הוא מעוטא דלא שכיחא ולא חיישינן ליה, אפילו כשחזקה מסייעתו, אלא משום חומרא דאשת איש ולזות שפתים בקידושין החמירו שלא להתיר נשואיה לכתחילה, ואפילו אם אמרו העדים שלא עלה ונאבד שמו, ואם נשאת לא תצא אפילו אם לא ראו העדים אלא הטביעה ולא ידעו שלא עלה.
שו"ר למוהר"א ששון ז"ל שדקדק בדברי הרמב"ם אלו שנראים כמיותרים, שהרי כתב: עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה, אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא (הלכות גירושין פי"ג הי"ט), וא"כ מה הוסיף בשתי החלוקות האחרות: האשה שהעיד לה אחד שטבע בעלה וכו', ואפי' היה העכו"ם מסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים וכו' אם נשאת לא תצא.
ולתרץ זאת כתב דהרמב"ם בהלכות אלו הביא שלש חלוקות שנאמרו בגמ'.
א. ההוא דטבע בדגלת וכו' ואינסיבא רבא לדביתהו דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן, ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה וכו', וס"ל דהך עובדא מיירי כשאמר ראיתיו שטבע ומת, ועלה כתב דאם לא אמר קברתיו לכתחלה לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. החלוקה השנית שטבע ולא עלה וכו' וזאת היא מ"ש גמ' אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי לכתחלה, אבל אם נשאת לא תצא, ובזאת החלוקה מודה הרי"ף דאם נשאת לא תצא, כיון ששהה עליו, ומאי דנקט הרמב"ם ואבד שמו ונשכח זכרו לרבותא נקטיה, דלא נימא דכיון דאבד שמו וכו' תנשא לכתחלה, והחלוקה השלישית ואפילו היה העכו"ם מל"ת זאת היא עובדא דבי חסא, ולפי זה יש לנו לאמר דמאי דקאמר בגמ' טבע חסא לישנא קלילא קטבע ולא עלה, ולפי שעלה דהך עובדא אמר רב אשי ש"מ מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחלה, והיא החלוקה השניה שכתב הרמב"ם, לפיכך לא עשה מזה חלוקה שלישית ולא כתב בה, וכן אם היה העכו"ם מל"ת, לפי ששתי החלוקות אחת הן, והיינו דלא הזכיר הרמב"ם כאן ולא עלה כמו בחלוקה השניה, משום דעלה קא סמיך, דהא כמעט חדא בבא היא וכמו שכתבנו (תורת אמת למהר"א ששון שאלה א').
ולע"ד אין דבריו נהירין לי, ולדבריו קשה דפסק דברי הרמב"ם בסכינא חריפא, ודרשם דמאי דכתב ולא עלה הוא דוקא דלא שהה ממש ואבד זכרו וכו', לרבותא נקטיה ומאי פסקא?
לכן נראה כמו שכתבתי, דמאי דכתב ולא עלה היינו לרבותא, דאפילו אם אמר לא עלה לא תנשא לכתחלה, ושיעור דברי הרמב"ם כך הוא:
א. העיד שטבע ומת, ואשמועינן דאע"ג דאמר מת, וקי"ל דעד אחד אומר מת נאמן, באומר טבע ומת אינו נאמן, משום דחיישינן שאומר בדדמי עד שיאמר וקברתיו. החלוקה השניה דאמר טבע במים שאין להם סוף ולא אמר מת, דהשתא ליכא למיחש דאמר בדדמי, כיון דלא אמר מת, ואכן דנים לפי דבריו שהואיל וטבע ודאי מת, הלכך אע"ג דאמר ולא עלה, ואע"ג דאבד שמו, אין מתירין האשה על פיו לכתחלה דחיישינן שמא יצא במקום אחר. והחלוקה השלישית היא גוי מסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני, והיינו עובדא דטבע חסא, ומשמע ליה להרמב"ם מלישנא דגמרא ההוא דאמר וקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא דבגוי דבמסיח לפי תומו הוא ולא בעד ישראל שבא להעיד בבית דין, הלכך נקט דינו כלשון הגמ', ולא משום דיש חידוש מיוחד במסיח לפי תומו, אלא שכך היה מעשה.
ובזה מתורצת השגת מהריב"ל דמאי חדושא איכא בגוי מל"ת, דגוי מל"ת שוה לעד אחד ישראל בכל עניני עדות אשה (מהר"א ששון שם). ולפי מ"ש אין כאן השגה, דהרמב"ם לישנא דגמ' נקט, ואשמעינן דאע"ג דאמר טבע פלוני ולא אמר עלה, אם נשאת לא תצא, ולפי זה אין אנו צריכים לדחוק נפשין ולאמר דמ"ש בגמ' טבע חסא הוא לישנא קלילא, אלא לישנא דדיקא היא, לאשמועינן דאע"ג דאמר טבע ולא יותר, אם נשאת לא תצא, וכדאמר רב אשי: דכל עדות במים שאין להם סוף אשתו אסורה לכתחלה ואם נשאת לא תצא.
אולם אעפ"י שנראה לי כן מדברי הרמב"ם, לא מפני שאני מדמה אבוא לחלוק על דברי הה"מ והכ"מ הריב"ש ומהר"א ששון, דכולהו רבוותא סוברים בדעת הרמב"ם דבעינן שיעיד שראה שטבע בים ולא עלה, והיינו ששהה עד כדי שתצא נפשו ולא עלה.
שיטת מרן בשו"ע
והנה מרן ז"ל העתיק דברי הרמב"ם כמו שהם (שו"ע אה"ע סי' יז סעיף לב-לד), ומשמע מדבריו דלא אמרו אם נשאת לא תצא במים שאין להם סוף, אלא כשהעיד העד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו ולא עלה, הא לאו הכי אם נשאת תצא, וכמו שכן כתב הוא עצמו בפירוש דברי הרמב"ם (כ"מ ה' גירושין פי"ג ה"כ), וכ"כ בבית יוסף משם המ"מ, שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד עד שישהה כדי שתצא נשמתו, ואז מהניא עדותו לענין שאם נשאת לא תצא, ולא להתירה לכתחלה, וכן היא דעת הרמב"ן והריב"ש דבמים שאין להם סוף אפילו אם נשאת תצא, אם לא שהעידו שראוהו שטבע ועמדו עליו שיעור עד כדי שתצא נפשו ולא ראוהו (בית יוסף אה"ע סי' י"ז בשם תשובת רמב"ן ותשובות הריב"ש סי' שע"ט). וכן פסק רמ"א ז"ל: ואפילו העיד סתמא שטבע וכו' תצא, אלא אם כן העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (שם סעיף לד).
מכל האמור ומדובר למדנו שכל הפוסקים הראשונים סוברים דטבע במים שאין להם סוף, אסורה אשתו להנשא מדין תורה, מטעם דאוקמינן לה אחזקתה דאשת איש, ורק אם מעיד ששהה כדי שתצא נפשו ולא ראוהו, יצאה מידי חזקת אשת איש, ומותרת להנשא אפילו לכתחלה, אלא דרבנן אסרוה לכתחלה.
מדברי הריב"ש ז"ל אנו למדים דבעדות טביעה בלא שהייה אפי' אם נשאת תצא, וכדתנן: שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו, על עיר שהקיפה כרקום, ועל ספינה המטורפת בים (גיטין כח,ב). הרי לך בעדות של טביעה אפילו אם נשאת תצא, ונמק טעמו דכיון שאפשר בהן ההצלה אין הולכין בהם אחר הרוב, אלא אחר החזקה, ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף, הכא איכא תרי חזקי – חזקת האיש שהוא קיים, וחזקת האשה שהיא בחזקת אשת איש, וטבע במים שאין להם סוף, דאם נשאת לא תצא, היינו שמעיד שטבע בים ושהה שיעור שתצא נפשו, ואז הצלתו על ידי מחילה של דגים, או שיצא במקום רחוק, הוי מעוטא דמעוטא ולא שכיח, ומשום הכי אמרו אם נשאת לא תצא (הריב"ש ס'י שעט).
הרי לך מפורש דעדות טביעה לבדה בלא שהייה במים שאין להם סוף, אסורה אשתו להנשא מדאורייתא, ואם נשאת תצא, משום שאנו מעמידים את האיש בחזקת שהוא חי ואת האשה בחזקת שהיא אשת איש, ותרי חזקות עדיפי מרובא דרוב הנטבעים מתים. לעומת זאת מצאנו להקת פוסקים שסוברים דעדות טביעה אפילו בלא שהייה מתירה את האשה מדאורייתא להנשא, והם: א. המרדכי לתירוצו בתרא דמעוטא דנצולים חיים בטביעה במים שאין להם סוף הוא מעוטא דלא שכיח, ולא חיישינן ליה מדאורייתא, וכן כתב המרשד"ם ז"ל, כי נשי האנשים שטבעו בעליהן בים ונאבדו, מן הדין היו מותרות, וטעמא דבכל התורה כולה אנו הולכים אחר הרוב ואפילו בדיני נפשות, ובנדון כזה החמירו חכמים משום חומר גלוי עריות, וכמו שלמדו כן ממעשה דחסא וכו' (תשובות מהרשד"ם אה"ע סי' נא).
וכן כתב המבי"ט משם מהר"י בי רב ז"ל כי איסור מים שאין להם סוף הוא מדרבנן, דמדאורייתא מותרת, דרובן אין נצולין, ומשום דמעוט נצולין כהנהו עובדי אסרו לכתחלה, אלא דגזרו שאם נשאת לא תצא, ולפי זה אין לנו לאסור לכתחלה דומיא דהנהו עובדי, אבל אם יש עכבה אחרת להצלת הנטבע שאפילו יזדמן לו הדף לא יוכל להנצל, אין לנו כח לאסור ולהוסיף על תקנת חכמים (תשובות המבי"ט ח"א סי' קפח). וכן ראיתי לרב נהוראי הרה"ג הפוסק יצ"ו שהביא עוד להקת הפוסקים שסוברים שאסור מים שאין להם סוף הוא מדרבנן, הרי לך מערכה מול מערכה של גדולי הפוסקים שנחלקו בזה.
והשתא ניחזי אנן לברר דבריהם, דהנה לכאורה נראים להלכה דברי הפוסקים דסוברים דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא מותרת, דכלל גדול הוא בתורה: אחרי רבים להטות, ורובא וחזקה רובא עדיף, וטענת הריב"ש דיש כאן שתי חזקות, חזקה שהוא חי וחזקה שהיא אשת איש, איכא למשדי ביה נרגא, שהרי שתי החזקות אינן אלא חד, שאם תאמר דרובא דניצולין* מבטל חזקה שהוא חי, ממילא הותרה אשת איש זו לעלמא, וכן ראיתי להנוב"י ז"ל דהשיג עוד על הריב"ש והוכיח דרובה עדיף אפילו מתרי חזקות (נוב"י מהד"ק אבן העזר סי' מג).
ד. רובא וחזקה
לע"ד נראה לקיים דברי הריב"ש שמתניתין מסייעא ליה, דתנן: שלשה דברים אר"א בן פרטא וכו' ספינה שאבדה וכו' נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה (גיטין כח).
והנה הלכה זאת אינה תקנת חכמים אלא היא דינא דגמ', וקשה דמה שנותנין עליו חומרי מתים דינה הכי הוי דרוב נטבעים אינן נצולין, אבל מה שנותנין עליו חומרי חיים אינו כהלכה דניזיל בתר רובא, ובת כהן לישראל תאכל בתרומה? מכאן מוכח להדיא דכיון שיש שתי חזקות מתנגדות לרוב שהוא חי ושהיא אשת ישראל, לכן לא אזלינן בתר רובא, הלכך בת כהן לישראל נותנין עליו חומרי חיים ואינה אוכלת מתרומה דבי נשא מלחם אביה, לעומת זאת בת ישראל לכהן, אעפ"י שיש שתי חזקות מתנגדות לרוב הנטבעים אינן נצולין, חזקה שהוא חי וחזקה שהיא אשת כהן, הואיל ויש רוב מתים אזלינן בתר רובא. מכאן אתה למד שלא אמרו רובא וחזקה רובא עדיף, אלא בחזקה אחת, אבל רובא ושתי חזקות הם שקולים, והוה לי כספק דאורייתא לחומרא, הלכך בדין תרומה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ומכאן למד הריב"ש לענין טבע במים שאין להם סוף ולא שהו לראות שלא עלה, הואיל ויש שתי חזקות מתנגדות לרוב, הוה לי ספק שקול, והלכך אף להרמב"ם דסובר דכל ספקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, באיתחזק אסורא דאשת איש, גם הוא מסכים לדעת הסוברים דאיסורא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא (עיין הלכות בכורות פ"ד ומהריט"א ז"ל שם ס"ק כ"ח ד"ה הן אמת).
לפי זה נתקיימו דברי הריב"ש שהם כהלכה, שאיסור מים שאין להם סוף בלא שהה הוא מדאורייתא, וכדעת הרמב"ם ומרן ז"ל ודעמיהו והכי נקטינן הלכה למעשה.
ה. שיעור השהיה במים שאין להם סוף
מדברי השו"ע שכתב בדין טבע במים שיש להם סוף, ואם נפל למים מכוסים כגון בור או מערה ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה, משיאין את אשתו (אה"ע סי' יט סעיף לב), ואלו במים שאין להם סוף כתב: וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה וכו', והרי זו לא תנשא (שם סעיף לג). מוכח דדוקא במים שיש להם סוף הוא דבעינן שהה עד שתצא נפשו, משום דהחשש הוא שמא לא מת והעלוהו כל עוד נפשו בו, אבל במים שאין להם סוף הספק הוא שמא יצא במקום אחר, הלכך כל שראינוהו ששקע במים ולא עלה, מכיון שלא עלה סמוך לשקיעתו ודאי שלא יעלה שוב, הלכך שהייה של שעה קלה מספיקה להשיא את אשתו לכתחלה, דהואיל ולא נזדמן לו לעלות שוב, אין לומר גלי אשפלוהו, מטעם זה עצמו דכל שלא גררוהו בשעת טביעתו ושקע במים ולא עלה שוב לא יעלה.
אולם רמ"א ז"ל כתב גם במים שאין להם סוף ואפילו העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים הללו טביעה ותצא, אלא א"כ העיד בפירוש שטבע ממש ושהה עד שתצא נפשו (שם), מדבריו מוכח דגם במים שאין להם סוף צריך שישהה העד עד כדי שתצא נפשו.
ו. טבע במים וכסוהו המים לגמרי
אולם נראה לע"ד שאף לדעת הרמ"א אם ראה שכסוה המים לגמרי ושהה עד כדי שתצא נפשו, משיאין את אשתו אפילו לכתחלה, דכיון דהשתקע כל גופו במים ולא עלה בשיעור שתצא נפשו, ודאי מת ואין לחוש שמא עלה למקום אחר.
דבר זה למדתי מדגרסינן בירושלמי: אמר רבי אבהו אם היה הים גליני והביט לארבע רוחותיו ואין שום בריה, משיאין את אשתו (ירושלמי יבמות פ' ט"ז ה"ד). והנה בביאור מושג גליני פירשו בפני משה וקרבן העדה דהיינו ים סוער (עירובין פ"ג ה"א).
אולם בסוגין דהכא הפ"מ כתב: צ"ל גבולוני, כלומר שיש לו גבולים מסביב והביט וכו', וכדמפרש אביי מים שאין להם סוף, ובקרבן העדה פירש שהים מגולה ואין דבר מעכב ראייתו מכל הצדדין, והנה פירוש הפ"מ אינו מתקבל על הדעת, דא"כ היינו מים שיש להם סוף, כלומר שיכול אדם להביט לסוף גבוליו, ופירושו של קרבן העדה גם כן לא מסתבר דכל ים הוא מגולה, ובכל זאת כיון שאין העין שולטת לסוף גבוליה חיישינן שמא יצא למקום אחר, ופירושם בעירובין שהוא ים סוער אינו הולם בסוגין, דכשהים סוער אי אפשר לאדם להכיר אם יש בריה בתוך הים שהגלים מכסים אותו בקצפם ושיא גליהם.
לכן נראה עיקר כפירוש הערוך שהוא מלה יונית, זאת אומרת שהים שקט בלא גלים (ערוך השלם ערך גלינו), ופירוש זה הולם לסוגין דעירובין, דגרסינן התם חנניה בן אחי"ר יהושע אומר: כל היום היו דנין אלו כנגד אלו, עד שבא אחי אבא והכריע ביניהם והתקין שתהא הלכה כרבן גמליאל וכרבי אלעזר בספינה, וכרבי יהושע ור"ע בבור וסהר, מה בין סהר ומה בין ספינה? חברייא ספינה מפני שמחיצותיה עולות עמה, כלומר שבתנועת הספינה מחיצותיה אינן נגררות עמה אלא עולות עמה על ידי התרוממות הגלים שמתחתיה וסביבותיה, הלכך הוי כולה גוף אחד, ולכן מותר להלוך ע"פ כולה, אמר ר' זעירא שעוקרין אותה בד' אמות אלו ונותנין אותה בד' אמות אלו, זאת אומרת שכולה נעקרת מד' אמות אלו לארבע אמות אלו בבת אחת, והויא כגוף אחד, ועל זה אמרו אם היה הים גלני, זאת אומרת שקט בלי גלים, ולכן המחיצות נגררות עם הספינה ולא עולות עמה, על דעתיהון דחברייא אסור, על דעתיה דרבי זעירא מותר, הואיל וגם בים שקט הספינה נעקרת בבת אחת מד' אמות אלו לד' אמות אלו, וכן בסוגין דיבמות מתפרש אם היה הים גליני, זאת אומרת שקט בלי גלים, והביט העד בד' רוחותיו, היינו לאורכה ולרוחבה עד מקום ששולטות עיניו ולא ראה בריה, משיאין את אשתו לכתחלה.
מכאן למדנו שגם במים שאין להם סוף, אינה אסורה להנשא לכתחלה אלא כשהעד לא יכול היה להביט בכל רוחותיו ולהוכח שאין שם בריה על פני המים או אפילו בתוכם. אבל אם הביט ולא ראה בריה אחר הטביעה, זאת אומרת שהתכסה כל הגוף, משיאין את אשתו לכתחלה, הואיל ואנו רואים שלא אשפלוהו גלי ולא נמצא בים שום בריה אחרי טביעתו, וזו היא הוכחה ברורה שצלל תהומות ואי אפשר לו שיחיה, וזו נראית לי סברא אילמתא וראיה מכרעת, ועל כל פנים באופן כזה לכל הדעות יצאה אשה זאת מספק אסור תורה, אפילו אם לא שהה בשיעור, אם נשאת לא תצא.
ועתה נהדר אנפין לשאלה דנדון דידן, והנה מדברי שני העדים סולימאן בן שלום וחזקיה בן ידגר מתברר כי:
א. שניהם הכירו את העלוב אברהם בן מרדכי, שאז היה מטורף בדעתו והפיל עצמו לים מעל ספון האניה, ותיכף עמדה האניה והם הציצו והביטו בים וראו ראשו או כובעו יוצא מתוך המים ונעלם ולא נראה שוב.
ב. שבעל הספינה שלח שתים שלש ספינות לחפש אחריו לרוח הים ולאורכו ולא מצאוהו.
ג. מעדות מר עו"ד חאג' בן ציון פולאקוף מתברר עוד שכאשר נודע הדבר בעי"ת כארכי שלחו שני אנשים בשתי ספינות קטנות והם נסים כודאי ומיכאל גולאן ויבקשוהו ששה ימים בשפת הים ולא מצאוהו, וכן עשו אנשים אחרים בעי"ת גוירגאיי ולא מצאוהו.
ד. מעדות כולם מתברר שהים היה שקט ויכלה האניה לעגון בלב ים ולשלוח סירות קטנות לחפש אחריו לארכה ורחבה, ויכלו העדים להציץ ולהביט בכל רוחותיה וראו את ראשו של הנטבע שעלה ותיכף נעלם במים ולא נראה להם שוב.
ה. שהאניה עמדה יותר משעה במקום המאורע, וחפשו בסירות במשך שעה אחת בכל השטח ולא מצאוהו.
ו. עלוב זה ששמו אברהם בן מרדכי ראז נשכח שמו ואבד זכרו זה כעשרים שנה.
והנה אם נדון בעדות מנקודת מבט ראשון כדין שנפל למים שאין להם סוף, לדעת הרמב"ם ומרן דלא בעינן שהה עד שיעור כדי שתצא נפשו יצאה עלובה זאת מדין אסור אשת איש דאורייתא, שהרי לפי עדות העדים הרי שהו יותר משעה ולא ראוהו שעלה. ואפילו לדעת רמ"א דסובר דבעינן עד כדי שתצא נפשו, ולדעת האומרים שהוא שיעור של שלש שעות בכל זאת בנדון דידן שראוהו שכסוהו המים, יש לומר שאף רמ"א מודה דלא בעינן שעור שתצא נפשו אלא בשהו שעה קלה סגי (עיין פתחי תשובה ס' י"ז ס"ק קמ"ד).
ו. נשאת בעברינות
אולם עדין יש להסתפק בדבר ממ"ש רמ"א ז"ל: ודוקא שנשאת על פי חכם, אבל אם נשאת בעברינות תצא, ועל פי חכם היינו חכם בהוראה, ובנדון דידן אשה זאת נשאת שלא עפ"י הוראת חכם כלל. והנה מקור דין זה מדברי המרדכי שכתב דא"כ כל אשה שתדע דין זה תלך ותנשא כדי שלא תתעגן, ומאי הועילו חכמים בתקנתם וכו', ועוד מדלא מבעי הך מילתא דדיעבד אלא אעובדא דחסא, שמע מינה דוקא כה"ג הוא דלא תצא דדיבורא דר"נ אטעיתה, אבל מי שנשאת בעברינות ובמרד שלא ע"פ חכם תצא, ותדע דמאי איצטריך תלמודה לומר: מדבוריה דר"נ אזלא אינסיבא, אלא שמע מינה דוקא כה"ג שסבורה היתה שמותרת ומאי הוה לה למעבד, אבל נשאת בעברינות משמתינן לה לכל הפחות, ואפילו אם תמצי לומר דלא קנסו לדידה משום דמה דעבדה כדי שלא תתעגן, מכל מקום לדידיה בשביק התירא ואכיל אסורה ודאי משמתינן ליה, דאפילו לחכם המתיר משמתינן כ"ש לבעל שהיה יכול לישא אחרת ועתה מקיימים דברי חכמים, דאם נשאת משמתינן ליה עד שיוציא או יוציא ולא משמתינן ליה (מרדכי יבמות פרק י"ב ס' קכ"ח מתשובת מהר"ם ז"ל).
לעומת זאת המבי"ט ז"ל הוכיח מסוגיא זאת עצמה שלא אמרו לא תנשא לכתחלה אלא לענין שאם באה לבית דין לבקש לה הוראת היתר, אין מתירין לה להנשא לכתחלה, אבל אין בית דין חייבים להתרות בה שלא תנשא, שהרי רב נחמן שאמר האלקים אכלוהו כוורי לא נזהר לומר דבר זה, ואיהי אזלא ואינסיבא מדבוריה, ואם צריך להתרות בה כל שכן שהיה רב נחמן צריך להתרות בה וכו', הרי שאין בית דין חייבי להתרות בה כי על הסתם היא יודעת שאין לה רשות, ואם לא ידעה ולא שאלה ונשאת לא תצא.
ואפילו נתקדשה בלא שום הוראה, אמרינן בירושלמי פ"ד דיבמות, קדש כמי שכנס, אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו לנוסחת הרשב"א ז"ל, ואף לפי נוסחת הרמב"ן: קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס, ואם כנס אין מוציאין מידו, כמו שהביא מ"מ ה' גירושין פ' י'. ואם כן לנוסחת הרמב"ן אם כנס אחר התראה לא שנא קודם קידושין או אח"כ אין מוציאין מידו וכו'. ואף לנוסחת הרשב"א דמוציאין מידו, היינו כשכנס אחר התראה, היינו כשהתרו בו ג"כ, דעל התראה דידה אין כופין אותו להוציא, וכמ"ש הריב"ש (סי' רמב).
והרי הריב"ש ז"ל כתב על זה דכיון שיש חלוף בגירסאות, ספקא הוי, ומספקא אין כופין, ועוד דאף לפי הנוסחא האומרת שכופין, כיון דמשום קנסא הוא, יש לומר דהיכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר, דחדוש הוא ולא גמרינן מיניה (תשובות המבי"ט ח"א ס' קפ"ח).
ולע"ד נראה שאין ראיותיו של המבי"ט מכריעות לסתור דברי מהר"ם וראיותיו, דהנה קושטא דאין בית דין צריכים להתרות באשה זאת שלא תנשא לכתחלה, והיינו משום דכל אשה מותרת ועומדת שלא תנשא אלא במיתת הבעל, בדרך שהתירו חכמים, או בהוראת בית דין במים שאין להם סוף, וכיון שאין בית דין נזקקים לה להתירה להנשא, היא גופה התראה שלא תנשא לכתחלה.
ומדברי הירושלמי לפי שתי הנוסחאות אין ראיה, דשאני התם במוציא אשתו משום שם רע או משום אילונית, וכן שליח שהביא גט, ועד שהעיד שמת בעלה, וחכם שאסר על האשה בנדר ונטען על השפחה, ועכו"ם ועבד הבא על בת ישראל (הרמב"ם גירושין פ"י הי"ב-י"ד), מותרין מן הדין לישא אשה זאת, אלא דרבנן קנסוהו אי משום לעז או משום קנס, הלכך בעינן התראה, וגם אחר ההתראה אם כנס לא יוציא, אבל בטבע במים שאין להם סוף, אפילו אם שהה מידי ספקא לא נפקא, ונהי דמדאורייתא אזלינן בתר רובא, החמירו רבנן משום חומר איסור אשת איש ולזות שפתים בענין ערוה שלא תנשא לכתחלה, והוסיפו לומר שמנדין חכם המתיר להשיאה לכתחלה, שפיר מתקיימת סברת מהר"ם דלא עדיף הבעל מחכם המתיר, ומשמתין לו עד שיוציא או יוציא ולא משמתין לו, ואין בזה משום גט מעושה הואיל ודינא הכי הוא.
ומטעם זה אני אומר דאע"ג דנולדו לו בנים, אין מתירין לו להמשיך את נשואיה משום שלא להוציא לעז על בניה, ומ"ש המ"מ מדברי הירושלמי גירש מהו שיחזיר? אם אתה אוסרה להחזירה נמצא לעז על בניה (שם), שאני התם שבאמת אין בניה ממזרים אפילו מדרבנן, משא"כ במים שאין להם סוף אין להתיר נשואיהם, משום דאתה מוציא לעז, משום דאפשר לומר דבניה הוו ממזרים מדרבנן, או דמתירין את בניה ומוציאין אותה מבעלה. ולכן אני אומר שדברי מהר"ם שרירין וקיימים ולישנא דגמ' מדבוריה דר"נ אזלא ואינסיבא, וכן ממ"ש שאמרו בדין זה חכם שהתיר משמתינן ליה מסייען ליה.
אולם מדברי הרמב"ם ומר"ן שלא הזכירו חלוק זה אלא אמרו: אם נשאת לא תצא, ככל מה שאמרו בדין נטען על השפחה ועד שהביא גט (אה"ע ס' י"א י"ב), משמע בודאי שלא סבירא להו חילוק זה, ואם אמנם אין בידינו להכריע בהלכה זאת, אבל סניף מיהא הויא לאצטרופי בהדי טעם אחר שנבאר להלן.
ז. נשואים עפ"י עדות שנתקבלה בפני בית דין
מסוגין דגמרא מוכח דגלוי דעת של חכם שהוא מורה הוראה סגי להוציא את האשה מגדר נשאת במרדנות, שהרי בעובדא דחסא לא הורה בה ר"נ להתיר אלא גלה דעתו להיתר באומרו: האלקים אכלוהו כוורי לחסא, ואדרבה אפשר לפרש דבריו דהכי קאמר, הואיל ולא נזכר שמו ואבד זכרו של חסא זה, זו היא הוכחה שאכלוהו כוורי, שאם לא כן היה נודע שפלטו הים ומת, ובכל זאת אין להתיר אשתו להשיאה לכתחלה, אלא שאם נשאת לא תצא. והאשה הבינה מדבריו שר"נ להשיאה לכתחלה קאמר, ומדבוריה דר"נ הלכה ונשאת, ובכל זאת אמרנו שאם נשאת לא תצא (עיין פ"ת אה"ע ס' י"ז ס"ק קמ"א). מינה נדון לנדון דידן שנתקבלה עדות טביעה של איש זה בבית דין של שלשה, ומנוסח קבלת עדות ניכר שמקבלי העדות הם אנשים דגמירי וסבירי ומבעלי הוראה, שהרי ביניהם חתום גם השו"ב בתור חותם שלישי, ובודאי שאלה שחתמו לפניו הם חכמים ובעלי הוראה ורווחא שביק למאן דקשישי מיניה, וכיון שמסרו קבלת עדות זאת בידיה של האשה, אין לך גלוי דעת גדול מזה, וקרוב הדבר לומר שזהו חשוב כעין הוראה, ובזה גם הברית אברהם דמצריך הוראת חכמים להתיר הלכה למעשה (פ"ת שם), מודה דקבלת עדות בפני בית דין של שלשה ומסירתה לידי האשה חשובה כהוראה, הלכך שפיר יכולנו לומר שאשה עלובה זאת יצאה מגדר נשאת במרדנות, ומכל שכן אם נצרף עדות השניה שחתום בה עד בן ציון פולאקוף ומאושר מבי"ד של שלשה שמאשרים את התעודה שבה נאמר, והננו מבקשים ממעלת כת"ר להרשות את המובי"ד לישא את אשת המת כדמו"י. והנה תעודה זאת שנחתמה בשבט התרע"ח והרי היא הוראה מפורשת להתיר אשה זאת בנשואיה עם מוביל התעודה, ובכגון זה ודאי יצאה אשה זאת מגדר נשאת במרדנות, וכיון שנשאת לא תצא.
הוצרכנו לכל זה בהניח ששאלה דנדון דידן היא כדין טבע במים שאין להם סוף סתם, אבל לע"ד יש עוד צדדי היתר בשאלה דנדון דידן והם:
א. שהעדים מעידים שראוהו שצף ראשו על פני המים ושוב נעלם ולא ראוהו שוב, וזה מוכיח שלא אשפלוהו גלי למקום אחר אלא טבע ונשתקע בים, ובכגון זה שהיה של שעה אחת שלא עלה הרי היא עדות גמורה של מיתה.
ב. שחפשו בסירות לאורך הים ולרחבו ולא ראוהו, ובודאי שאם אשפלוהו גלי למקום אחר היה נראה להם.
ג. מתוך דברי העדות מתברר שהים היה שקט והעומדים על ספון האניה יכלו להסתכל מכל ד' רוחותיהם, ובאמת הציצו וראו ובזה אתאן למ"ש בירושלמי שאם היה גילני משיאין את אשתו.
ויש לצרף עוד צדדי היתר:
- שהפיל עצמו לים.
- שנפל בלב ים ובמקום רחוק מהחוף.
- שנשכח שמו ואבד זכרו בזמן זה שתמיד אניות מצויות וקבוע דואר ועתונים.
על כל צדדים אלה כתבתי בעניותי בספרי משפטי עזיאל ח"ב אה"ע ס' כח סעיף ב' וסעיף ג', ד'.
בצירוף כל טעמים אלה נראה שאפשר להתיר נשואיה של אשה זאת לכתחלה, ולא אמרו שאם נשאת במרדנות תצא אלא במקום שאמרו אם נשאת לא תצא, שאם הורה חכם להתירה לכתחלה משמתין אותו, אבל במקום שמותרת להנשא לכתחלה, אפילו נשאת שלא בהוראת חכם לא תצא והבו דלא להוסיף עלה.
מכל הטעמים הנ"ל אני מצטרף לשריותא דהאי איתתא בתנאי שיסכימו עמי עוד אחד או שנים מגדולי ההוראה שבארצנו, ושתאמר הוראת היתר זה בבית דין של שלשה, וכמו שכתבתי בעניותי בסה"ק משפטי עזיאל ח' אה"ע סימן מ"א סעיף א'.
אולם אעיקרא דדינא יש כאן מקום לדון, לפי שבכל דברי העדויות לא נזכר שם האשה ושהיא אשתו של הנטבע, ולכן אני אומר שיש צורך עיקרי לקבל עדות של אשה זאת שהיא אשתו של העלוב אברהם בן מרדכי ראז, ואחרי קבלת העדות זאת כדת וכהלכה תהיה אשה זאת מותרת לבעלה השני שנשאת לו.
והנלע"ד כתבתי
* לכאורה צ"ל: דאין ניצולין [המגיה].