במכתב צרף מעכ״ת ספקותיו בהלכות גרים והנני עונה ואומר:
שאלה זאת קיימת בישראל מאז תחילת הוויתו, שכן נאמר באברהם ושרה: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ [בראשית יב,ה]
ודרשו רז״ל: אלו הגרים, שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים [רש״י עה"פ עפ״י בראשית רבה לט,יד].
ואמנם יש לומר דגרות הנאמר בזה לאו דוקא, אלא הכוונה שהכניס תחת כנפי השכינה בלמוד תורה ומצות
(עין סנהדרין צט,ב וע״ז ט,א). וראיה לדבר שלא נמנו בכלל ישראל אלא זרעו של יצחק הכשר,
וכמו שנאמר: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ [בראשית כא,יב], וכן הגבעונים שבימי יהושע לא נקראו אלא בשם ״נתינים״
[יהושע ט], ולדעת התוס׳ אסורים לבוא בקהל מדאורייתא(עיין ר״פ אלו נערות [כתובות כט,א] תד״ה הבא על הנתינה),
אולם בימי השופטים והמלכים נתקבלו גרים בישראל, וביניהם רות המואביה ונעמה העמונית,
ובימי מרדכי נאמר : ״ורבים מעמי הארץ מתיהדים״ [אסתר ח,יז], וכן מצאנו בימי הזוגות והתנאים שקבלו גרים
ומהם היו גדולי ישראל, והלל השתבח בזה שקבל גרים בנגוד לשמאי שדחה אותם. ובאמת בשאלה זאת
נשתברו הרבה קולמוסים, וגם אני בעניי כתבתי בזה בסה״ק משפטי עזיאל מהדו״ק ח״א
[סימן יד] ויו״ד מהדו״ת [ ] ועוד לי בכתובים, והעיקר בזה הוא מ״ש התוס׳ ומרן בית־יוסף —
דהכל תלוי לפי ראות עיני הדיין [ראה טור יו״ד סוף סימן רסח],
והנלע״ד כתבתי.
בברכת התורה ורגשי כבוד רב,
בן ציון מאיר חי עזיאל ראשון לציון,
הרב הראשי לישראל
יב חשון תשיאלכבוד מעלת הגאון המפורסם וכו'מוהר׳׳ר מ.י. גוטמן יצ״ורב גבעת עליה, יפושלום וברכה.נתכבדתי בקבלת מכתבו מיום טו״ב מנ״א תשי, נעתר לבקשתו הנני לחוות דעתי בשאלתו דלהלן:שאלה.אבקש חו״ד בענין טבילה בש״ק בים, ליזהר מסחיטה וממתין לנגוב המים קודם שיצא מתחום הים, אלא שמוכרח לטבול במכנסים קצרים כחוק, וח״א סובר שבטבילתו זו נחשב לכבוס, ולענ״ד הוא דבר שאינו מתכוין ומותר, והרי מתירין להולך לקבל פני רבו ללכת בבגדיו במים ובלבד וכו׳ [שו״ע או״ח], ויען כי לפניו נגלו כל תעלומות תוה״ק, אקצר, ולתשובתו אחכה יום יום.תשובה.רחיצה בשבת בימים, נהרות ואגמים כרוכה באיסורים רבים, סחיטת השערות שיש בהם איסור סחיטה מדרבנן, טלטול ד׳ אמות בכרמלית, שכל העולה מן הרחיצה יש מים רבים על גופו, ומשום שיטה במים ופצול הקיסמין המפוזרים על פני המים, לכן נהגו אבותינו ורבותינו לאסור רחיצה בצונן, והבא לפרוץ גדר של ראשונים עליו נאמר: 'ופורץ גדר ישכנו נחש, (ערוך השלחן, או״ח סימן שכו סעיף ט) ובשו״ע [בעל] התניא (שם סעיף ז). |