סימן לט

בענין עגונה

(לאה"ע סי' יז)

 

יח אדר ראשון תש"ו

 

קהל קדוש בנגאזי, הרבנות הראשית

 

שאלה

מעשה שהיה כך היה: איש אחד ושמו רפאל מיימון בן כמוס, עזב את אשתו ושתי בנותיו (קטנות) ונלוה עם חיילי בריטאניה בחזרתם פעם שניה מבנגאזי ביום 28 לחודש יאנואר 1942, והיה שולח לאשתו מכתבים והודיע לה כי הוא חייל ושלח לה תמונתו.

 

והנה בעתה, ב-15 ליוני 43 באו לה מכתבים מהקצינים וראשי הצבא, המודיעים לה כי בעלה נטבע בים ומת (עיין בהעתקותיהם הלוטים תוך כתבא דנא). גם ראינו באותו זמן בעתון בשפת עבר היוצא בא"י, שכתובים שם שמות האנשים שלפי דעת הממשלה מתו בטביעה, ובכללם מימון הנז', וזאת להודיע כי באותו זמן המלחמה עודנה בתוקפה.

 

ועוד זאת, כי בעת אשר נסע רפאל הנז' לא היה לו שום קטטה עם אשתו. והידוע לנו כי פלוגתו מספר 462 שנמלטו מהטביעה ישנם בא"י, ויוכל מר לברר מהם איך נפל הדבר, ולהתיר את האשה רחל מכבלי העגון, ושכרו כפול ומכופל מן השמים. כ"ד העבד המשרת בק"ק בנגאזי, הצעיר ג'עאן ס"ט, הרב הראשי.

 

העתק המסמכים בתרגום עברי:

הנהלת הצבא הבריטי של קירינאיקה, מחוז בנגזי, 15 יוני 1943.

רנאטו תשוב היקר.

בקשר עם שיחתנו היום בבקר, הנני מצטער להודיעך כי רפאל מימון 462 מת על ידי טביעה. הנך מתבקש להודיע חדשה מעציבה זו לאלמנתו. נעשות פעולות להשיג תיכף איזה תשלומים לאלמנתו.

 

חתום:

(W,S. Bailey)

Mejor

Civil Afiairs Oificer

 

 

ממשלת א"י

משרדו של המזכיר הראשי, ירושלים. 2 מארץ 1944.

הנני מצווה ע"י ה"מ הנציב העליון למסור לך בזה שליחות ממלכתית של נחמה לרגל מות בעלך בשירות אקטיביט והנני, גברת, עבדך הנאמן –

המזכיר הראשי

 

גב' רחל מימון, קופיאה הסמוכה לבנגאזי, לוב.

גברתי.

חובה מעציבה היא להודיעך כי לרגלי הידיעות שקבלנו בקשר עם בעלך אשר נעלם מאז הראשון במאי 1943, המועצה הצבאית מצטערת מאד שהיא נאלצה לבוא לידי מסקנה כי הוא נהרג בפעולות ים, ומיתתו היתה בראשון למאי 43. הנני להביע את אהדתה והערצתה של המועצה הצבאית במיתת החיל למען מדינתו.

 

חתום:

(G. H. KING)

1. i/c Combined Lo4al Record Office

(Palestine Section)

 

המלכה ואני מגישים לך את אהדתנו הלבבית באבלך הגדול. אנו תפילה כי הכרת טובתו של הקיסרות בעד הקרבת חיים בשרותו יביא לך קצת נחמה.

 

תשובה

שאלה זאת מסרתי לעיונו של חמיד נפשאי הרה"ג המפורסם כמוהר"ר יעקב עדס שליט"א, חבר מועצת הרבנות הראשית לא"י.

 

והנה ראיתי את התשובה ואת אשר נגזר עליה, ואשר ידידי הרה"ג חבר בחכמה, תשובה ערוכה וסדורה, את הכל עשה יפה בעט"ו כיד ה' הטובה עליו, בדברים נכונים וצודקים שאובים מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ובסברא ישרה צלל במים אדירים ואסיק להלכה להתיר אשה זאת מעגונא, והנני בא גם אני לענות גם חלקי בשריותא דהאי עגונא כמצווה מפי רבותינו זכרונם לברכה, ובה' שמתי מבטחי כי יאיר עיני בתורתו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

שאלה זאת מסתעפת לשני ענפים, שהם:

• אם על יסוד ההלכה, עדויות אלו בנות סמכא הן.
• אם יש בגוף העדות, עדות-מיתה מספקת להתיר אשה זאת לעלמא.

 

ואען ואומר:

 

א. עדות מיתה בכתב

גרסינן בירושלמי: מצאו בשטר כתוב וחתום: איש פלוני מת, או נהרג איש פלוני, רב ירמיה אמר משיאין את אשתו, רב בון בר כהנא אמר אין משיאין, מתניתא מסייעתא לרבי ירמיה, דתניא עפ"י עדים ולא עפ"י עד אחד, ועכשיו משיאין ע"פ עד אחד, ועפ"י עד מפי עד, ודכוותה על פי כתבם ועפ"י מתורגמן. מתניתא מסייעא לרבי בון דתניא: יפה כח העדים מכח השטר, שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני, משיאין את אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו. והרי"ף והרא"ש הביאו דברי הירושלמי ככתבו, ומזה נראה שלא הכריעו להלכה במחלוקת זו, הלכך דנים בו לחומרא שלא להתיר עפ"י עדות בכתב, אפילו אם חתומים בו שני עדים, שלא הקלו חכמים בעדות אשה אלא בגופן של העדים, אבל בצורת עדותם אוקמוה אדינא דאורייתא. וכן כתב הטור ז"ל: כתוב בשטר איש פלוני מת וכו', פליגי בה בירושלמי וכו', וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא אסיק כחד מינייהו, ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא, אבל מרן הבית יוסף ז"ל הביא דברי נמוקי יוסף בשם הריטב"א והר"ן והרא"ש בגיטין ר"פ מי שאחזו, שמדבריהם מוכח בפירוש דפסקו להכשיר עדות בכתב להיתר עגונא משום דשאני עדות אשה דאקילו בה רבנן (טור וב"י אה"ע סי' י"ז).

 

והנה הפרישה כתב לסייע דעת הטור דאע"ג דהכשירו עדות מפי כתבם, הכא לא מהני, הואיל שאין ידעינן מי כתב זה הכתב, דילמא גוי או אחד מפסולי עדות דאורייתא, והח"מ אף הוא סובר כן וכתב: אבל שטר זה אפילו אם ידעינן שכתבו ישראל, דילמא פסול או קטן או אחד מחמש נשים כתבו, ואסיק לדינא וכתב, לכן נראה לי שלא להתיר אשה ע"פ כתב שמת אלא אם נתקיים. פירוש דבריו, שאין להתיר אשה על סמך עדות שבכתב, אפילו אם ידוע שהוא כתב ישראל שהוא כשר לעדות, אם לא שהתקיים עפ"י בי"ד, ובנתקיים הכתב מתירים ע"י עד אחד.

 

ובתשובה שבאה שמה מכבוד אביו ז"ל, אמנם הסכים לדעתו דבעינן קיום, אלא דאם אי אפשר לקיימו, ראוי לסמוך על דברי המקילין להתיר על פי עדות בכתב, שידוע לנו שכתבו ישראל ואין לחוש שמא כתבו פסול לעדות (א"ה סי' י"ז סק"ל).

 

ולהלכה פסק מר"ן ז"ל: "מצאו כתוב בשטר איש פב"פ מת או נהרג, תנשא אפילו אינו מקוים", והב"ש הקשה, דכיון שדין זה למדנו מדין נשתתק, ולמאי דקי"ל שאין סומכין על כתב כמ"ש בסי' ק"ך, הוא הדין דאין סומכין על כתב לעדות אשה (ב"ש שם ס"ק כ"ז). אבל הגר"א בבאורו כתב דהלכה פסוקה היא זאת לסמוך על עדות בכתב להתיר על פיה עדות עגונה, והכי נקטינן להלכה, דכל מה שהקילו חכמים בעדות עגונא בעדות שמפיהם, הקלו נמי בעדות שבכתב.

 

ב. עדות בכתב של לא יהודי

הרמב"ם ז"ל פסק: "מצאו כתוב בשטר מת איש פב"ב, או נהרג פב"פ, ונודע שזה כתב ישראל, הרי זה תנשא אשתו". והמ"מ כתב: ואפשר שכוונתו היא לאפוקי אם היה כתב גוי, והטעם לפי שלא הוכשר גוי אלא במסל"ת, אבל לא כתבו (הלכות גירושין פי"ג הכ"ח). והדבר מוכרע מעצמו, שהרי לא האמינו גוי בעדות אלא במסיח לפי תומו (שם הלכה י"ד), ובודאי לא עדיף כתבו מפיו, לפיכך כשכתב הרמב"ם ונודע שזה כתב ישראל, כוונתו ברורה שכל שלא נודע שהוא כתב ישראל, ומכל שכן אם נודע שכתבו גוי, לא תנשא אשתו, וזהו ברור, ולא ידעתי ספקו של המ"מ שכתב ואפשר שכוונתו היא וכו'.

 

והנה מר"ן הב"י כתב בבדק הבית: ומ"ש המ"מ שלא הוכשר גוי אלא מסל"ת, אבל לא כתבו, אין לו טעם, שאם כתבו בדרך מסל"ת למה יגרע (בד"ה אה"ע סי' י"ז). ולע"ד נראה שדברי הרמב"ם ברור מללו כדברי המ"מ, והכי מסתברא, דהנה בעדות שבכתב ונדע שהוא כתב ישראל, נחלקו בירושלמי, ולדעת הטור ודעימיה לא הכריעו הרי"ף והרא"ש, ונשאר הדבר בספק כדין כל ספק דאורייתא לחומרא, הלכך יש לומר דגם למאן דס"ל להקל בעדות בכתב, היינו בעד שהוא כשר מן התורה, אבל פסול לא הקילו בכתב אלא במסל"ת, דתרי קולי לא הקלו.

 

שבתי וראיתי במרדכי דכתב: פעמים רבות תמהתי איך מתירים להנשא על פי הכתב, ומצאתי בירושלמי מצא כתוב בשטר וכו', והשתא יש לתמוה דלרבי בון היאך אנו מתירין, ואפילו לרבי ירמיה צריך עיון, דשמא ההיא דירושלמי עדים חתמו על פי ראייתם דומיא דמלווה בשטר דמייתי עלה ואלו העדים כתבו על עד מפי עד, והייתי מחלק ליישב המנהג דההיא דירושלמי מיירי שמאליהם כתבו ולא לפי צורך ולא לפי מעשה, אלא כתבו לעמוד לראיה ושטר כי האי גוונא אין לו דין שטר (הגהות מרדכי יבמות פ"ב סי"ק).

 

דברי המרדכי אינם מובנים, דשטר שכתבו לפי צורך ולפי מעשה מאי עדיפותיה, הלא סוף סוף אינו יוצא מגדר עד מפי עד, והב"ח פירש דבריו דכיון שכתבו לפי הצורך והמעשה נעשה כמי שהעידו בפני בי"ד, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, אבל עדיין אין דברי המרדכי מתורצים, שמדברי הירושלמי מוכח דמצאו כתוב על השטר הוא בשטר שכתבו לעדות דומיא בשטר מלוה.

 

והנה חלוק זה של המרדכי כתבו הב"ש (שם ס"ק כ"ז), ובקרבן נתנאל דחה זה וכתב: ותמהתי דהא באותה ברייתא יפה כח העדים מכח השטר, מסיים ויפה כח השטר מכח העדים וכו', שמע מינה דהך שטר דאמר ברישא אפילו בשטר מעליא סבירא ליה להך תנא דאפילו בעדות אשה אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם (קרבן נתנאל שלהי יבמות אות ח). ואעיקרא דדינא פירכא, ולע"ד נראה דלא נאמר עדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, אלא בדיני ממונות, משום נעילת דלת בפני לווין (עיין שו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ב ובהגהות הסמ"ע שם סקמ"א משם המרדכי), אבל בעדות אשה בעינן מפיהם ולא מפי כתבם.

 

ולעיקר תמיהת המרדכי יש לומר דכיון שהקלו חכמים להתיר אפילו עד מפי עד ומפי אשה או עבד וכו' (אה"ע סי' י"ז סעיף ג), נעשה עד זה כשני עדי ראיה, הלכך הקלו אפילו עפ"י כתבם וכדאמרינן בעדות אשה דאקלו בה רבנן (גיטין עא,א), דכולה חדא קולא היא, כל מקום שנאמן עד אחד להתיר הקלו רבנן בעדות שבכתב, ולפי זה גם בעדות גוי מסיח לפי תומו הדין כן להתיר אפילו על עדותו בכתב, אם הוא בדרך מסיח לפי תומו, וכדכתב מרן ז"ל בבדק הבית.

 

ולענין הלכה כתב מרן ז"ל: ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל (ב"י י"ז סעיף י"א), ובח"מ תמה עליו דבזה לא נחלק אדם מעולם, שאף אם נאמר כדברי הר"ן והנמק"י דהרי"ף סמך אפרק מי שאחזו שם, ידעינן על כל פנים דישראל כתבו, גם בירושלמי לשון שטר, משמע של ישראל הוא וכן הוא בסמ"ג, ונודע שישראל כתבו, ואפשר שכתב כן בשם הרמב"ם, הואיל ובפירוש כתב בזה הלשון (ח"מ שם סק"ל). ולע"ד נראה דשפיר כתב מרן ולהרמב"ם צריך שידעו וכו', משום שלדעתו כל שהקלו חכמים להתיר בעדותו מפיו, הקלו גם בכתבו, דכלל אמרו להתיר מפי עד בעדות אשה אקלו רבנן, ומטעם זה סבר להקל בכתב גוי מסיח לפי תומו, וכדאמרן.

 

על כל פנים מסתמיות לשון מרן: "ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל", משמע שאין להכשיר עדות גוי בכתב בשום ענין, ובחלקת מחוקק כתב: וכוונת הב"י דמיירי שאין כתב בדרך מסל"ת רק בדרך עדות (שם ס"ק כ"א), ולזה מכוונים דברי הגר"א שכתב כי אין זה מסיח לפי תומו, כלומר כל כתב סתמי אינו מסיח לפי תומו, או שאינו מוכיח מתוכו שהוא מסיח לפי תומו, לכן נקט סתם ולהרמב"ם צריך שידעו וכו', דוק מינה אם ידענו מתוך הכתב שהוא מסיח לפי תומו, מתירין האשה על פי עדות גוי בכתב.

 

שבתי וראיתי שדבר זה נפתח בדברי הפוסקים האחרונים. המקור ברוך חלק על זה וסובר דאין להתיר עפ"י כתב גוי מסיח לפי תומו (כנה"ג סי' יז הגה ב"י ס"ק ל"ו ובאה"ט ס"ק לג).

 

ובפתחי תשובה הביא בזה מחלוקת הפוסקים מערכה מול מערכה, מספר מה"צ סי' קמ"א הביא דברי הלבוש בטעמו ונמוקו של המ"מ דתרי קולי מסיח לפי תומו, ובכתב לא עבדינן, וכתב על זה דאין לנו עדות לבדות מלבנו חומרות בעגונא דאיתתא מה שלא הוזכר בש"ס, ואפילו בכתב גוי מסיח לפי תומו יש לצדד להקל, כל שכתב כן בהמשך ענין אחר ובקשור דברים אחרים, כיון דקי"ל דכותי מסל"ת מפי מסל"ת מהני, והוא הדין בזה.

 

וכן כתב הבית מאיר: הח"מ הוצרך לחדש דבר זה לפי שיטתו דאפילו בלי קשור דברים מקרי מסל"ת. לכן היה קשה לו על הרמב"ם שכתב: ונודע שהוא כתב ישראל, ועל פי זה חדש דעפ"י כתב לא מהני מסל"ת. אבל לדעה שלמדו מדברי הרמב"ם דצריך דוקא קשור דברים, אין הכרח לדין זה, דכאן איירי שהיה בלא קשור דברים, ולכן מוכרח להקפיד שיהא כתב ישראל, ומודה שאם היה קשור דברים דשפיר מהני.

 

לעומת זאת בתשובת פני אריה כתב דלא מהני מסיח לפי תומו בכתב, ושכן דעת בעל תה"ד (סי' ר"מ) ומהר"ם אלשיך (סי' קיח) ומהר"ם אלשקאר (סי' סז), ובספר עזרת נשים כתב דעת מפשרת, דהא דבעינן שידעו שהוא כתב ישראל, היינו בכותב לישראל דאיכא למיחש אולי על ידי שאלה דישראל כתב כן, או שודאי כתבו לשם עדות, אבל הכותב לגוי אחר מסיח לפי תומו, כגון שבא לתבוע חובו מעזבון פ' שמת למה לא יועיל, ובספר קהלת יעקב כתב עליו דיפה כיון (פתחי תשובה סי' יז סעיף נג).

 

מכללן של דברים למדנו שדין זה שנוי במחלוקת, וכל המתירים סומכים עצמם בפירוש דברי הרמב"ם דממקום שיש קשור דברים שלא מוכח מתוכו שכתבו להעיד, גם הרמב"ם מסכים להתיר על פי כתבו של גוי. ובאמת אם היה הרמב"ם יחיד בהלכה זאת, אפשר היה לדחוק את עצמו ולפרש דבריו להתיר במסל"ת, אבל הרמב"ם אינו יחיד בזה, שגם הסמ"ג ותה"ד ומהר"ם אלשיך סוברים לפסול עדות בכתב של מסיח לפי תומו מטעם שהוא תרי קולי. ואם אמנם כתבתי לע"ד שאין זה טעם מכריע, שהרי גם עד אשה מפי אשה, או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זאת (סי' יז סעיף ג). וזהו תרי קולי אשה ומפי עבד. והוא הדין מסיח לפי תומו.

 

אבל דברי אלה היו רק לתרץ דברי מרן הבית יוסף. אולם אין זה מספיק להכריע בהלכה זאת שרבים חולקים עליה, וסוברים שלא הקלו חכמים משום עגונא אלא בעדות גוי מסיח לפי תומו, ומשמעו כפשוטו שהוא מדבר בפיו, אבל לא בכתבו, אפילו אם הוא בדרך מסיח לפי תומו. וכיון שכל סמיכתנו היא על דברי חכמים שהקלו בעגונא, וכיון שלא מצאנו דבריהם אלא בישראל, וכיון שגם בישראל עצמו דין זה שנוי במחלוקת התנאים והפוסקים הראשונים, אין אנו רשאים להחליט מדעתנו בפסק הלכה מכריע בפלוגתא זאת.

 

ג. עד מפי עד מסיח לפי תומו

פסק מרן ז"ל: "גוי מסיח לפי תומו מפי גוי מסיח לפי תומו משיאין על פיו, הגה, ואפילו לא העיד בפירוש שהגוי הראשון מסיח לפי תומו, אזלינן מספקא לקולא, ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו" (שם סעיף טז).

 

מכאן מוכח דמרן ז"ל סובר כדעת הר"ן, דמצריך שיגיד העכו"ם השני ששמע זאת מפי גוי מסיח לפי תומו. ובח"מ הביא דברי הריב"ש שנתן טעם לדבריו שהרי אין הגוי בקי להכיר אם חבירו היה מסיח לפי תומו. וכן מצאתי שכתב מהר"א אשכנזי, וכתב עוד אף שפשט הגמרא מורה כדעת תה"ד, מכל מקום אין זה מספיק לעשות מעשה נגד הר"ן והריב"ש ומהרי"ק, וכל שכן להקל באיסור אשת איש (ח"מ שם ס"ק לה).

 

מכאן למדנו שתי מחלוקות בדין זה:  א. דעת הריב"ש שאין להתיר עפ"י עדות מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו, שאין הגוי יודע ובקי בדין מסל"ת.  ב. דעת הר"ן וטעמיה שהוא מצריך שיגיד ששמע מפי מסל"ת, וכן הוא דעת מרן ז"ל שכתב: "כותי מסיח לפי תומו מפי כותי מסיח לפי תומו, והיינו שאומר כן מפיו".

 

והכנה"ג הביא דעת הפוסקים מערכה מול מערכה, הללו מתירין והללו פוסלין מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו (שם הגה ב"י ס"ק קל"ה).

 

ועל כל פנים עדיין נשאר הדבר בספקא דפלוגתא, ואין בידינו להכריע הדין להתיר אשת איש, ומכל שכן כשהעדות של מסיח לפי תומו הוא בכתב, ודאי שאין להקל תרי קולי ששתיהן הן עומדות במחלוקת הפוסקים.

 

ד. עדות מסיח לפי תומו במקום אומדנא דמוכחא

כתב הכנה"ג אפילו לדעת הריב"ש אם יש אומדנא דמוכחא סמכינן אגוי מל"ת מפי גוי מל"ת, והיינו דוקא באומדנא חשובה כההיא דתה"ד (שם ס"ק קל"ח משם מ"מ סימן מה וסי' מו). סברא זאת יש לה יסוד בדברי הנמוקי יוסף דכתב בדין זה – אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (נמוקי יוסף שלהי יבמות).

 

אבל הנוב"י כתב: וכבר עלה על רעיוני קולא אחת לתקנת עגונות, אבל לא לסמוך על זה, מדין אינו יהודי משמש בבית ישראל ושמו בשר לקדרה ואינו יודע אם הדיחו, אם יודע הגוי מנהגם של ישראל, סומכין על דבריו אם היה ישראל יוצא ונכנס (יור"ד סי' סט סעיף י'), ונדחקו כל גדולי הראשונים, ואמרתי אני שהגוי נאמן באיסור דרבנן במקום שרגלים לדבר, אף אם אינו מסל"ת.

 

ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראיתה על ידי הרפואות וניכר  שהועילו, יש לסמוך אף על עו"ג (יו"ד סי' קפז סעיף ח), הרי דבאיסור דרבנן אינו יהודי נאמן אם רגלים לדבר וכו', ואפשר דמעלה דרגלים לדבר עם עדות ערבי שאינו מסל"ת, עדיף ממסל"ת היכא דאין רגלים לדבר (נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' לא).

 

והנה החת"ס דחה סברא זאת בשתי ידים וכתב שאין ממש בסברא זאת.

 

אבל באמת יש לה יסוד בדברי הנמוקי יוסף ומדברי המשאת משה, כמו שכתבתי, ועוד יש להוכיח ממ"ש רמ"א ז"ל: ריקים ופוחזים שחזרו בתשובה, אך לא בתשובה גמורה, אין לסמוך על עדותן, אלא במסיחין לפי תומן, או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול, והכל לפי העד ולפי ראות עיני הדיין (סי' יז סעיף ו').

 

ובפתחי תשובה כתב דבעדות גוי שאינו מסיח לפי תומו לא כתב רמ"א זה, דשם לא רצה לסמוך על סברא זאת לחוד, מה שאין כן הכא דיש עוד סניף דמהרא"י שם (כתבים ופסקים סי' רכד), והעלה דין זה בספק, דאפשר אינו רק פסול מדרבנן, ורבנים אחרים התירוה שלא במסל"ת, לכן כתב היכא דיש רגלים לדבר שפיר יש לצרף זאת לסניף.

 

ומזה נלמוד לכל עדות גוי מסל"ת אם יש רגלים לדבר, ומכל שכן אומדנא דמוכחא מתירין על פי גוי מסל"ת, אפילו אם הוא עד מפי עד, ואפילו בכתב. דכל מקום שיש אומדנא דמוכחא שמת, יצאה האשה מאסור דאורייתא (עיין פתחי תשובה שם ס"ק ס"ד משם המבי"ט). הלכך יש לסמוך על עדות גוי, אפילו אם אינו מסיח לפי תומו, דמקום רגלים לדבר נעשה כעד מישראל דמתירים את האשה על פי שטר כתוב שפלוני בן פלוני מת או נהרג.

 

ה. גדר מסיח לפי תומו

פסק הרמב"ם ז"ל: "כבר אמרנו שעכו"ם שהסיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד ? היה עכו"ם מסל"ת ואומר: אוי לפלוני שמת כמה היה נאה, וכמה טובה עשה עמי, או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו, שהן מראין שאין כוונתו להעיד, הרי זה נאמן" (ה' גירושין פי"ג הי"א). וכן פסק מרן ז"ל (שם סי' יז סעיף יד).

 

מדבריהם מוכח שאין גוי מסיח לפי תומו נאמן אלא כשהוא מסיח בדרך קשור דברים, וכן מוכח דגוי מסיח לפי תומו שפלוני מת, משיאין את אשתו אפילו שלא אמר קברתיו. ולכאורה דבריהם נסתרים ממ"ש: יצא גוי וישראל מעמנו למקום אחר, ובא העכו"ם והסיח לפי תומו ואמר, איש שיצא עמי מכאן מת, משיאין אשתו, ואעפ"י שאין העכו"ם יודע אותו האיש והוא שאמר קברתיו. והנה המ"מ עמד על זה ותירץ דהרמב"ם סובר דמסיח לפי תומו אין צורך שיאמר קברתיו. ומ"ש כאן והוא שיאמר קברתיו, הוא משום שאינו יודע את שמו, לפיכך צריך שיאמר קברתיו (עיין מ"מ שם הלכה כה). והכ"מ כתב שכן כתב הר"ן, והריב"ש נמק הלכה זאת וכתב: וטעמא דמילתא, שיותר אדם בקי במי שמכירו מבמי שאינו מכירו, הלכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי, אע"ג שלא אמר קברתיו, ולא חיישינן דאמר מדדמי, אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי, לפי שאין הדברים ברורים (כ"מ שם) ובית יוסף (אה"ע סי' יז), ואין דבריו נהירין לי, דלענין חשש בדדמי כך הוא במכירו או לא מכירו. וכן כתב הכ"מ עצמו ע"ד המ"מ, דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני או אם הוא איש אחר (שם).

 

ואף אנו נוסף ונאמר דמה שמכירו שהוא איש פלוני איני מוציאנו מיד חשש שאמר בדדמי.

 

ובאמת נראה דמה שלא התנה הרמב"ם בדין זה הזכרת שמו, הוא משום דכיון שידענו שיצא איש פלוני מעמנו, והגוי אומר פלוני שיצא עמי לדרך, הרי הוא כאילו הזכיר שמו, הואיל ואנו ידענו את שמו של האיש שיצא מעמנו.

 

דוק ותשכח שהרמב"ם לא העתיק לשון הגמרא: מעשה בישראל ועכו"ם שהלכו, ובא גוי ואמר חבל על ישראל שהיה עמי וכו', אלא כתב: יצא עכו"ם וישראל מעמנו למקום אחר, ובא גוי ואמר איש שיצא עמי וכו', פירוש דבריו שידענו את הגוי וישראל שיצאו מעמנו למקום אחר ובא גוי ואמר חבל על ישראל שיצא עמי. וזהו פירוש לשון הגמרא: ישראל שהיה עמי.

 

וכן נראה מדברי הרי"ף שגריס בסוגין ובא כותי ואמר: חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטיוכא שמתו וקברתים, מעשה בבני אדם שהיו מהלכין לכרקום של ביתר, ובא כותי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום של ביתר.

 

מזה מוכח שלא התירו בעובדות אלה אעפ"י שלא הזכיר הגוי את שמותם, אלא מפני שהזכיר מקום יציאתם ומגמת פניהן, וכיון שידועים לנו ואי אפשר לגבות עדות על יציאתם של אנשים אלה למקום ידוע, סמכינן על עדות גוי מסיח לפי תומו על המיתה, דהוה ליה כאלו הזכיר שמותם.

 

וזהו דקדוק לשון הרמב"ם: היו ישראל וגוי יוצאין מעמנו למקום אחר, לומר לך שידענו מקום יציאתם ומקום מגמת פניהם, והעכו"ם אומר איש שיצא עמי מכאן מת, אבל באומרים יצא עמנו מעיר פלונית, כיון שלא אמר ממקום למקום, ולא סיבת יציאתם ממקום פלוני, כגון יוצאים בקולר או נושאים גמלים, אין משיאין נשותיהם על פי עדות זו, אלא אם ידענו שלא יצא אחר. וכן פסק: אמר אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת, מחפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו (שם ה' כז).

 

מכאן למדנו דכל שידוע לנו שהאיש שיצא הוא שמעידין עליו שמת, הרי זה כאלו הזכיר שמו ושם עירו (עיין טו"ז שם ס"ק יח), ובכלל דבריו דברינו.

 

לפי זה נדחים דברי המ"מ ודעמיה, דמה שהצריך הרמב"ם לומר קברתיו הוא משום שלא הזכיר שמו.

 

והנה הריטב"א ז"ל תירץ דלעולם גוי מסל"ת צריך שיאמר קברתיו וכהנהו עובדי דגמרא. וזהו כאשר אומר דבריו אלה בדרך הגדה. אבל אם אומר זה בדרך הכרזה, דאמר מאן איכא בבית פלוני, כיון דמעיל נפשיה לאכרוזי אי לאו דקים ליה דשכיב לא הוה אמר, וטעמא דמסתבר הוא (נמוקי יוסף יבמות וכ"מ שם).

 

והרא"ם ז"ל כתב: בכל גוי מסל"ת אין צורך שיאמר קברתיו, ודוקא גבי עדות דמת בדרך צריך שיאמר קברתיו, וכן כתב, וכן אם יצאו עשרה בני אדם ממקום למקום והן אסורין בקולר או נושאים גמלים וכו' (שם כו). מכאן דלא התירו בלא הזכרת שמותיהם אלא בידוע שיצאו ממקום למקום ובקולר או נושאין גמלים, והעכו"ם אומר בדבריו שני סימנים כאלה, משום דשייך בה אומדנא דדעתא, דלפעמים בהולכים שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ולא מצאוהו, חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג, דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים (כ"מ).

 

והנה תירוצו של הריטב"א אפשר לאומרו לפי סוגין דגמרא דבעובדות דמאן איכא בי חיואי ובי חסא לא הזכירו קברתיו. אבל דברי הרמב"ם אינם מתורצים בזה, שהרי הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו כרוז המסל"ת מאן איכא בבית פלוני. אבל תירוץ הרא"ם אפשר לכלול אותו בדברי הרמב"ם. ולפי זה יוצא שכל מסיח לפי תומו שפלוני מת ביבשה, אין צריך שיאמר קברתיו אלא במקום שיש אומדנא שאמר בדדמי.

 

ולהלכה פסק מרן ז"ל: יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר, ובא הכותי ואמר איש שיצא מכאן עמי מת, משיאים את אשתו, אעפ"י שאין הכותי יודע אותו האיש, ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו, הגה ודוקא בכהאי גונא שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו, אבל אם מכירו, לא בעינן קברתיו במסיח לפי תומו. וכן פשט המנהג (ס' יז סעיף יז), והב"ש כתב בשם מהרש"ך דלא קי"ל כהרמב"ם, ואין צריך לומר קברתיו, וכן אסיק מהרח"ש בתשובתו לדא נהגו לפוסק כהרמב"ם (עיין פתחי תשובה שם ס"ק פ"א ועי"ע ס"ק פג).

 

והבית יוסף כתב בשם מהר"י מגאש דלא הצריך הרמב"ם לומר קברתיו אלא כשהגוי היה שם בעת מיתתו, אז חיישינן שאומר בדדמי וכו'. אבל אם לא נמצא שם בשעת מיתתו, מודה רמב"ם דאין צריך שיאמר קברתיו.

 

מכלל האמור ומדובר הלכה רווחת דמסיח לפי תומו משיאין את האשה על פיו, גם אם אינו אומר קברתיו. ועדיין יש מקום עיון בסתירת דברי הרמב"ם ומרן לענין קשור דברים, שבסעיף י"ד כתבו כיצד היה מסיח לפי תומו, ואמר אוי לפלוני וכו', משמע שדוקא בכגון זה הוא שנקרא מסל"ת, אבל אם אמר פלוני מת, אין זה מסיח לפי תומו, ואלו בסעיף י"ז כתב: איש שיצא מכאן עמי מת, משיאין את אשתו, אף על פי שלא היה קשור דברים.

 

והנה הח"מ עמד בזה וכתב לדעת הר"ן שהובא בהגה לעיל סעיף י"ד: גם כאן צריך שיאמר כמה היה נאה וכו' (ח"מ שם ס"ק לו ועיין ב"ש ס"ק נב).

 

ובעיקר דין זה כתב הריב"ש שדברי הרמב"ם לאו לעכובא הוא, אלא לרוחא דמילתא, שבזה נכיר שאינו מתכוין להעיד, והסתייע ממ"ש הרמב"ם: עכו"ם המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו, כמו שיתבאר, ואם נתכוין להעיד אינו נאמן (ה' גירושין פי"ב הט"ז). וכן כתב בהלכה זאת עצמה וכיוצא בדברים אלה שהן מראין שאין כונתו להעיד. וכן הוכיח מסוגית דתלמודין ומהירושלמי דמסיח לפי תומו הוי גם כשאין בדבריו קשור דברים (הריב"ש סי' שפ).

 

והנה בשו"ע נקט מרן ז"ל לשון הרמב"ם ז"ל, אבל בבית יוסף כתב: והר"י טאיטצק כתב לי שבכל בתי דין בסלוניק בימי גאוני עולם שהיו בה, פשט המנהג להתיר באומר העכו"ם: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. אעפ"י שלא יקדים שום דבר אחר, ובלבד שלא יתכווין לא להתיר ולא להעיד וכו'. וכן אמר לי מורי הרב הגאון הר"י בי רב שהוא מורה להתיר בפשיטות.

 

ולפי זה נראה ודאי שהוא פוסק כן להלכה, ומה שנקט בדבריו לשון הרמב"ם, היינו משום שהוא סובר שלא לעכובא הוא אלא לרוחא דמילתא וכמ"ש הריב"ש. וכן נראה מדברי הח"מ, והב"ש הוסיף וכתב, וכן פסק בתשובות מהרא"ם סי"ג ותשובות רש"ך ור"י לבית הלוי ומ"ב סי' קה ומ"ש הב"ח דבמקום עגון יש לסמוך על המתירים (ב"ש שם ס"ק לח).

 

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה לסמוך על דברי גוי מסיח לפי תומו שפלוני מת, אפילו בלא קשור דברים, ומכל שכן במקום עגון, כגון שידוע שאם לא נאמין לזה לא תמצא עדות אחרת ותשב עגונה כל ימיה, סומכים על מסיח לפי תומו שאמר מת סתם שלא ע"י קשור דברים (פתחי תשובה שם ס"ק סג).

 

ז. מסיח לפי תומו על ידי שאלה

כתב הרשב"א ז"ל מדמקשו והא איה חברנו, שמעינן דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך, אין זה מסיח לפי תומו (מ"מ ה' גירושין פי"ג הי"ד). ודין זה נלמד מכלל דברי הרמב"ם שכתב, גוי שהסיח לפי תומו תחלה, אעפ"י ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו (שם ושו"ע סי' י"ז סעיף טו).

 

דוק מינה הא אם שאלו אותו תחילה, אין זה בגדר מסיח לפי תומו. וכן כתב רמ"א, אבל שאלו אותו תחילה איה חברנו, ואמר להם שמת, אין זה מסיח לפי תומו (שם).

 

ח. עדות שאחרי קול שטבע במים שאין להם סוף

כתב רמ"א: ואפילו אם יודעים שהוא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (שם סעיף יא). ובב"ש כתב: לאו דוקא שכתב, הוא הדין אם הגיד בעל פה אמרינן שמא שמע שטבע במים שאין להם סוף. והבית יוסף כתב דוקא שיצא קול שטבע במים שאין להם סוף, אבל אם יצא קול שנהרג פלוני, ואחר אמר שמת, לא אמרינן שסמך על הקול שיצא (בית שמואל שם ס"ק לא), והם הם דברי הטו"ז דכתב, אפילו אם נמצא בכתב שכתב אח"כ חברו פלוני מת, ולא זכר את הטביעה, מכל מקום אמרינן שמחמת קול כתב כן. אבל אם יצא קול על אחד שמת, ואח"כ נמצא בכתב ישראל שמת, לא פסלינן הכתב ההוא שמחמת הקול כתב כן, דהא אם הקול הוא אמת, אין כאן ריעותא, כמו שיש בההיא שזכרנו דנטבע במים שאין להם סוף (טו"ז שם ס"ק ז).

 

מכאן אנו לומדים שאין לסמוך על עדות מסיח לפי תומו אחרי שיצא קול של טביעה במים שאין להם סוף.

 

לאור הלכות אלה נסורה נא לעיין בנדון דידן על העדויות שלפנינו. והנה לפי מה שהוכחתי בסעיף ב המתברר שעדות מפי כתבו של לא יהודי במקום רגלים לדבר ובדרך מסיח לפי תומו, סומכין עליו להתיר אפילו אם הוא עד מפי עד.

 

אולם עדיין עומדת לפנינו לברור אם עדות שלפנינו הוא בגדר מסיח לפי תומו, ואם כן הוא מסיח לפי תומו, שמא עדות זאת נפסלת מחמת הטביעה שקדם לו.

 

ולברר זאת חלה עלינו חובת ברור עדויות אלה אחת לאחת. א. העדות הראשונה היא זאת של הקצין בילי, אבל עדות זאת גם נדון אותה במסיח לפי תומו, כיון שאומר תיכף נעשה פעולות להשיג איזה תשלומים השייכים לאלמנה, ודברים אלה מוכיחים בלי כל ספק שאין כוונתו להתיר ולא להעיד, אלא הבעת צער על מותו של ר' מימון, והבטחה להשגת תשלומים חוקיים לאלמנתו.

 

ט. ספק מסיח לפי תומו

מכל מקום עדות זאת בטלה מעיקרא שהיא בדרך שאלה, שהרי אמר בה: בקשר עם שיחתנו היום בבוקר וכו'. והדבר מובן מאליו שהשיחה היתה שאלה על דבר מצבו של ר' מימון זה, או לכל הפחות ספק שאלה, ובספק כזה הולכים להחמיר, וכמו שפסק רמ"א: היה ספק אם הסיח לפי תומו או לאו, אין משיאין אשתו, דספקא דאורייתא לחומרא (סי' יז סעיף טו).

 

אולם היות ומכתב זה נכתב למי ששמו רינאט שטוב, ולא ידוע לנו אם הוא יהודי, ואף אם נניח שאינו יהודי, בכל זאת הספק במקומו עומד, שהרי כתב רמ"א, יש אומרים וכו', אם שואלים גוים אותו ומגיד מקרי מסיח לפי תומו (שם). לפיכך אין בעדותו של זה להוציא את האשה הזאת מאיסור תורה. וכדכתב מרן: היה העכו"ם מסיח לפי תומו ואמר שטבע פלוני ונשאת על פיו, הרי זו לא תצא (שם סעיף לד). שהרי גם אם יתברר שהשואל הוא אינו יהודי, עדיין הדבר תלוי במחלוקת, אם הוא יוצא על ידי כך מגדר מסיח לפי תומו.

 

ובכן, עדות זאת אין בה ממש לסמוך על פיה.

 

העדות השניה היא של גה קינג, היא אמנם עדות שיש לסמוך עליה, שבה נאמר לרגל הידיעות שקבלנו ביחס לבעלך מימון רפאל, אשר נעדר מאז הראשון למאי 1945, המועצה הצבאית מצטערת מאד שהוא מוכרחת לבוא לידי מסקנא שהוא נהרג בפעולות שבים, ומיתתו היתה בראשון למאי 1943, אני רוצה להביע וכו'.

 

עדות זאת שהיא בודאי בגדר מסיח לפי תומו, מפי מסיח לפי תומו, היא אומרת שנהרג בפעולות שבים. אולם הספק שבדבר שמא עדות זאת היא על סמוך הקול שיצא שטבע בים, וכמו שנאמר בשאלתו של הרב הראשי יוסף גיעאן ס"ט, בעת שקבלנו מכתב ממיור בילי הנז' ראינו בעתון שפת עבר כתוב אלו שמות שמשערת הממשלה שמתו בטביעה, ובכללם ר' מימון הנז'. וכיון שכן אין לסמוך על עדות זאת וכמ"ש לעיל בסעיף ח.

 

י. עדות אופן ההריגה

אולם אחרי העיון נראה דשפיר יש לסמוך על עדות זאת, דלא אמרו דחיישינן שעל סמך הקול הוא מעיד אלא באומר מת, משום שכן הוא דרך בני אדם לומר על מי שטבע במים שהוא מת או נהרג, אבל אם אומר אופן ההריגה, ודאי לא על סמך הקול של טביעה אומר זאת, אלא על פי עדות ראיה או שמיעה על עצם ההריגה.

 

ואמינא לה ממ"ש מהרשד"ם ז"ל דכתב: אשה שהעידה שאמר את היהודי שלמה כרוב הרגו ושחטו אותו וכו', מאחר שדקדק לומר ושחטו אותו, אית לן למימר בודאי דהוא ידע שפיר את הענין, ולכך אמר כן, כי כבר היה אפשר שהרגוהו ולא שחטוהו, אלא בודאי נראים הדברים כמו שכתבנו (מהרשד"ם אה"ע סי' מז).

 

דון מינה לנדון דידן שהעד מסיח לפי תומו ואומר שהוא בא לידי מסקנא בהוא נהרג בפעולות שבים, הרי זה כאומר שחטוהו בפעולות בים, פירושו על ידי מלחמה שבים, זאת אומרת שפגעו בו פצצות האויב.

 

זאת ועוד אחרת, מדברי כתבו מוכח ברור ומפורש שלא סמכו על הקול, שהרי למרות זאת שידעו מהעדרו מראשון למאי 1943, לא הודיעו על מיתתו אלא ביום 17 דצמבר 1943, זאת אומרת שבעה חדשים אחרי העדרו, וזה על סמך מסקנא מידיעות שנתקבלו בפניהם ממקומות צבאיים שעמדו במערכה זאת. וכיון שאומר מפורש שלא על סמך הקול הוא אומר, מאמינים אותו ככל גוי מסיח לפי תומו.

 

ואין לומר שנדון דידן גרע טפי, הואיל וכתב זה הוא עדות שמיעה מפי גוי אחר, ולכן אין לסמוך עליה, שהרי פסק מרן ז"ל: גוי מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו משיאין על פיו, הגה אפילו לא העיד בפירוש שהגוי הראשון הסיח לפי תומו, אזלינן מספיקא לקולא, ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו, ויש חולקין בזה (שם סעיף טז).

 

ובפתחי תשובה כתב משם מה"צ דהעיקר כדעת הח"מ דגם דעת הר"ן הוא בסתם, ולא אתי הר"ן אלא לאפוקי היכא שנראה מדברי הכותי השני שדברי הכותי הראשון לא היה מסיח לפי תומו, ואיך שיהיה, לדידן דקיימא לן דלא בעינן קשור דברים (ראה לעיל סעיף ב), פשיטא דאין לחוש בסתמא שמא לא היה הכותי הראשון מסיח לפי תומו. ועוד דכתב בשם מהריב"ל שדעתו להקל כדעת התה"ד ושהר"ן ומוהרי"ק אינם חולקין (פתחי תשובה שם ס"ק עט).

 

יא. עד אחד במלחמה שבים

והנה בנדון דידן יש להסתפק בעדות זאת, הואיל ומעשה זה אירע בשעת מלחמה ע"י הפצצת האניה, וקי"ל עד אחד במלחמה צריך שיאמר קברתיו. וכמ"ש מרן ז"ל: בא עד אחד ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת, אם אמר: קברתיו, תנשא על פיו, ואם לא אמר: קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא (שם סעיף נ).

 

אולם גם בזה יש מקום להתיר מתרי טעמי:  א. ממ"ש רמ"א ז"ל: כותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה צריך גם כן שיאמר קברתיו, ויש מקילין בזה (שם). ואם אמנם רבים חולקים על זה וסוברים שאין מסיח לפי תומו עדיף מעד אחד ישראל (עיין ח"מ ס"ק ק"ד וב"ש ס"ק קנד), מכל מקום בעד מפי עד מסיח  לפי תומו נראה שלכל הדעות אין צריך שיאמר קברתיו, דוקא בעד העומד במערכה יש לומר שאמר בדדמי, אבל בעד מפי עד  יש לומר שהעד הראשון אמר בדברים ברורים שמת, שטלטלו וראה ונוכח שמת ודאי, וכדכתב רמ"א לאו דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (שם סעיף יז).

 

ולפי זה יש לומר דהעד הראשון שאמר שנהרג, אמר זאת בדברים שמשמעותם הוא שמת ודאי.

 

זאת ועוד, דבמלחמה שבים לא שייך לומר שאמר בדדמי, וכדכתב במשפט צדק: מלחמה דים כמלחמה קטנה דמי ואין לחוש בדדמי (כנה"ג סי' יז הגה טו סי' תצד).

 

יב. טבע בלב ים

ועוד יש לצדד להתיר: א. בנדון דידן הואיל והטביעה היתה במקום שספינות מלחמה הולכות, שהוא רחוק מהחוף הרבה מאד, ואין כל אפשרות לאדם שנפל לים במקום זה להגיע לחוף הים בחיים.

 

קושטא הוא שהרדב"ז כתב בפירוש דמה שאמרו חכמים שטבע במים שאין להם סוף, אפילו בטבע בפלגות ים שיש בינו ובין היבשה מהלך כמה ימים, שאין בכח אדם לשוט כל זה בלא אכילה ושתיה, והדבר קרוב לנמנע שיחיה, אפילו הכי אשתו אסורה (פתחי תשובה אה"ע סי' י"ז ס"ק קלב).

 

ולע"ד אני אומר אם קבלה נקבלה, ואם לדין יש תשובה, שהרי מסוגין דגמרא מוכח דטעמא דמים שאין להם סוף אשתו אסורה, הוא משום דאמרינן גלי אשפלוהו, וכעובדא דר"מ גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה (יבמות קכא,א). ודברים אלה מוכיחין מעצמם שלא אמרו כן אלא בשאפשר להגיע ליבשה בחיים על ידי שטף הגלים, אבל כשאי אפשר להגיע  אל החוף בחיים מסיבת מרחק המקום, לא חששו לכך, הואיל והוא דבר דלא שכיח. וכמו שאמרו במים שיש להם סוף, מחילה של דגים לא שכיחא, אף אנו נאמר, במים שאין להם סוף כשטבע בפלגות ים לא שכיחא שיצא בחיים, הלכך מתירין את אשתו. וכן כתב הגרעק"א דנטבע באמצע המים רחוק מיבשה בענין דתוך שיעור כדי שתצא נפשו, אי אפשר לו לעלות ליבשה כהאי גונא הוי ממילא כמו שהה עד שתצא נפשו (תשובות רעק"א סי' ק"ט).

 

וכן כתב בפתחי תשובה בשם קהלת יעקב, באם נפל באמצע הים ולשפת הים רחוק מאד, וגם ידוע לנחותי ימא שרחוק הוא מהנסין שקורין קעמפ"ש המצוים בים לבל יוכל איש להגיע לשם בתוך שלש שעות, אז ליכא למיחש רק אולי דף של ספינה יצאה וגלי אשפלוהו. לזה לא חיישינן אלא מדרבנן, דמים שאין להם סוף הוי ומותרת דבר תורה, וגם מדרבנן אם נשאת לא תצא (שם פתחי תשובה סי' קמה), (ועיין בסה"ק משפטי עזיאל ח' אה"ע סי' כא סעיף ד).

 

מכאן נלמוד לנדון דידן, שלפי הנודע מאורע זה היה בספינת מלחמה שהופצצה וטבעה, והדבר ידוע שספינה מלחמה לפי מהותה וכובד משקלה אינה יכולה ללכת אלא בלב ים הרחק מאד מהחוף, שאין כל אפשרות למי שנטבע במקום זה להגיע אל היבשה בשלש שעות, הרי זה כאילו שהה עד שתצא נפשו. הלכך אם נשאת לא תצא, וכיון שכן גם אם נאמר: עד זה שאומר מת בפעולות שבים, סומך על הקול שנטבע בים, וכיון שעל פי קול זה יוצאת מכלל אסור תורה, ואם נשאת לא תצא, סומכין על עדותו שמת להתירה.

 

יג. עדות טביעה במים שאין להם סוף בשעת הדחק

ועוד נראה טעמא להתיר עגונא זאת ממ"ש השבות יעקב דנפל למים שאין להם סוף, בשעת הדחק, כגון שהיא אשה רכה וענוגה ואין תקוה למצוא עדים אחרים, יש לסמוך להתירה לכתחלה בצרוף עוד איזה צד היתר, כגון אבד זכרו ונשתכח שמו (עיין משפטי עזיאל חלק אה"ע סי' לא).

 

הלכך בנדון דידן דכולהו איתנהו בה.  א. עדות שנהרג בפעולות שבים, שזה עצמו מספיק להתירה (וכמ"ש לעיל סעיף ז).  ב. קול שטבע בלב ים, ובהפצצת ספינת מלחמה.  ג. שעלובה זאת היא רכה בשנים ורדופה להנשא.  ד. אבד שמו ונשכח זכרו זה כשלש שנים (עיין תשובות החתם סופר אה"ע ח"א סי' נח וסי' סה, ומשפטי עזיאל סי' כט סעיף ג').

 

בצירוף נמוקים אלה נראה שיש להתיר אשה מכבלי עגונא על ידי תעודת מיתה של ערכאות הממשלה או הצבא.

 

והנה רב חביבאי הרה"ג כמהר"י עדס יצ"ו, הביא עוד טעמא להתירה מדין תעודת הערכאות, דבה לא בעינן שיהיה מסיח לפי תומו. וכמ"ש החת"ס לסמוך על עדותם אפילו אם היא על ידי שאלה, ואפילו מפי כתבם, מטעם דערכאות לא מרעי נפשיהו (חת"ס אה"ע סי' מג, מד, צה), וכן הסכימו הלכה למעשה כמה מרבוואתא, ומכללם ערוך השולחן (אה"ע סי' יז סעיף ס').

 

ולפי זה ארווח לן לסמוך גם על תעודת המאיור בילי שכתב: רפאל מימון וכו' מת על ידי טביעה. ויפה כתב הרה"ג הפוסק יצ"ו דמת על ידי טביעה הוי כאומר טבע ומת, זאת אומרת שראוהו מת אחרי שטבע.

 

אולם אני מסתפק מאוד אם מכתבו של המאיור בילי חשובה כתעודה של ערכאות, הואיל ולא נתנה אלא בצורת מכתב לתשובה על שאלת חברו, ולא בצורת תעודת מיתה, ומה שחתום בה המאיור בילי אינו משוה אותה לתעודת ערכאות, אלא יש לה דין עדות לא יהודי בכתב, ובודאי על זה לא נאמר דינו של החת"ס ודעמיה, דהם לא אמרו אלא בתעודת מיתה של ערכאות שהיא נעתקת מהארכיון הערכאי, ושהיא אחראית על תעודה ולא במכתב לחבר, ואפשר לקיים מכתב זה ולדון אותו כדין תעודה ממה שנאמר בו אני מבקשך למסור הודעה מעציבה זאת לאלמנתו, ושפעולות מידיות נעשות להשיג תשלומים מחוייבים לאלמנתו.

 

מכל מקום הואיל ובעיקר דין תעודת ערכאות נחלקו הפוסקים, לכן אני אומר הבו דלא להוסיף עלה, ואין לנו אלא תעודה ממש כהודעת מועצה צבאית, ולא מכתב זה שאין לו צורת תעודה.

עד כה דננו בהכשרתה של עדות, ועתה נסורה נא לדון על גופה של עדות.

 

יד. שם אביו ושם עירו

הרמב"ם ז"ל פסק: בא אחד ואמר, אמרו לי בית דין או אנשים, כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

 

והמ"מ פירש דבריו דאפילו בהוחזקו שני יוסף בן שמעון, אם ידוע לנו שאחד מהם הוא חי, מתירין את אשתו (הלכות גירושין פי"ג הכ"ד).

 

מכאן למדנו לדעת הרמב"ם דאף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון אין צורך שיזכיר העד שם עירו.

 

אולם דברי הרמב"ם נראים סתראי מדכתב: ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך היו סימניו, אין אומרים באומד הדעת הוא פלוני, עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו (שם ה' כז).

הרי לך מפורש דצריך להזכיר שם אביו ושם עירו.

 

על דבר זה עמד מהרי"ק וכתב, דבאומר אמרו לי כשתלך למקום פלוני, הרי הוא כאלו הזכיר שם עירו, שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה עיר שזה מת שמה, שאם לא כן למה תלו שליחותו בהליכתו לאותו מקום (מהרי"ק סי' קפא). ובתשובה אחרת כתב שלא הצריך הרמב"ם להזכיר שם עירו אלא באומר פלוני מת, אבל אם הזכיר שם אביו אין צריך להזכיר שם עירו, דטפי איכא היכרא בשם אביו מבשם עירו (מהרי"ק סי' קעז).

 

והכ"מ כתב דמהרי"ק מספקא ליה בדעת הרמב"ם, ולכן כתב שתי תשובותיו שנראות כסותרים (כ"מ שם).

 

והנה סוגין דגמרא מוכחא דגם בהכיר שמו ושם אביו צריך שיזכיר שם עירו, מדגרסינן: שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקורטובא לאיספמיא ושכיב (יבמות קטו). ובודאי יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוא כשמו ושם אביו, דכך הוא שם אביו כשם אמו, ולא עוד אלא בר אחתיה דרב ביבי עדיף משם אביו גרידא. ובכל זאת הזכירו הוה אזיל מקרטובא לאספמיא.

ומזה למד הרמב"ם וכתב כשתלך למקום פלוני, הרי דסבר הרמב"ם שעובדא דגמרא הוא דוקא.

 

והלח"מ כתב לתרץ דברי הרמב"ם מדתנן: מעשה בצלמון באחד שאמר: אני פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו (יבמות קכב).

 

וממתניתין זאת למד הרמב"ם דעובדא דיצחק ריש גלותא לאו דוקא (לח"מ שם).

 

ואין דבריו נהירין לי לע"ד, דאדרבא מלישנא דמתניתין מוכח דצריך להזכיר שם עירו, מדתנן ברישא: מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו.

 

ודין זה פסקו הרמב"ם בלשון זה: ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני. ואדדיקת מרישא דיק מסיפא דתני ממקום פלוני.

 

והנה מהרי"ק ז"ל כתב: דדוקא התם כשמצאוהו מת ולא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר, צריך להזכיר שם מקומו, שאם לא כן יש לתלות בתרי יוסף בן שמעון, אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו, פשיטא דסגי בשמו ושם אביו (כ"מ שם).

 

אבל עדיין דברי הרמב"ם הוו סתראי, מדכתב ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך היו סימניו, אין אומרין באומד הדעת, פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו, הרי מפורש דגם במכירין אותו בצורתו וסימניו צריך שיזכירו שמו ושם עירו.

 

אם לא שנאמר דהתם שאני שלא הזכיר שם אביו, אבל מדברי המ"מ מוכח שגם בהזכירו שם אביו צריך שיזכיר שם עירו, ואפילו אם הכירו אותו בצורתו, שהרי על דברי הרמב"ם בהלכה זאת כתב שהוא מדברי התוספתא, אין מעידין עליו עד שיהיו מזכירין שמו ושם אביו ושם עירו (מ"מ שם ה' כז). לכן נראה כדכתב מהרי"ק, דכיון שאמרו לו כשתלך למקום פלוני, הרי זה כאילו הזכירו שם עירו.

 

אולם לפי זה עומדים לפנינו דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני, או נהרג פב"פ ונודע שזה כתב ישראל, הרי זו תנשא אשתו.

 

וכן מי שנשתתק וכו' וכתב שמת פב"ב, סומכין על כתיבתו ותנשא.

 

והנה לפי תירוצו דמהרי"ק דדוקא בלא הכירוהו צריך שיזכיר שם עירו, יש לומר דכיון שכתב פב"פ אמרינן שלולא הכירו אחר שמת לא היה כותב כן.

 

אבל לתירוצו השני דלעולם צריך להזכיר שם עירו אם לא שאמרו לו כשתלך למקום פלוני, דאמירה זאת היא כהזכרת שם העיר. אם כן בכתב איש פלוני בן פלוני מת, צריך שיזכיר שם עירו, לכן נראה לע"ד דהרמב"ם סובר דהזכרת שם אביו סגי. וכן דאיק בלשונו וכתב, ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פב"ב, או פלוני ממקום פלוני, ומדשנה לשון המשנה דתנן פב"ב ממקום פלוני, וכתב או ממקום פלוני, מזה מוכח להדיא דלא בעינן תרתי אלא שם אביו, אפילו לא הזכיר שם עירו או שם עירו ולא הזכיר שם אביו, סגי להתיר האשה על פי עדותו.

 

ומה שכתב אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו, היינו הוא כשלא הזכיר שם אביו, ונ"ל שכן גרס הרמב"ם בתוספתא ודלא כהמ"מ.

 

בזה נתישבו כל הלכות הרמב"ם שפיר, ולפי זה יוצא דלהרמב"ם במזכיר שם אביו אין צריך שיזכיר שם עירו.

 

ובעובדא דיצחק ריש גלותא צריך לומר מעשה שהיה כך היה, שאם לא כן לא היה אומר אבוי חיישינן לשני יוסף בן שמעון אפילו בלא הוחזקו, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהשמיט כל דברי הגמרא וכתב רק אמרו לי מת יצחק בן מיכאל. ועדיין נשאר לנו לברר דין זה אם הוא גם בהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת.

 

והנה בסוגין דגמרא כתב רש"י דפלוגתא דאביי ורבא היא בלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ובזה הוא דאמר רבא לא חיישינן, אבל בהוחזקו גם רבא מודה דחיישינן. משמע מדבריו דבהוחזקו אע"ג דלא שכיחי שיירות, חיישינן, ובלא הוחזקו, אע"ג דשכיחי שיירות לא חיישינן.

 

אבל התוס' כתבו: איירי דלא הוחזקו תרי יצחק ובשכיחי שיירתא דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו התנן בפ"ק דב"מ, כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, ואי שכיחי שיירתא והוחזקו תרי יצחק, אם כן אמאי לא חייש רבא (יבמות קטו תד"ה יצחק).

 

מדבריהם למדנו דבתרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחא שיירתא, לדברי הכל לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון, ובתרתי לגריעותא הוחזקו ושכיחי שיירתא לדברי הכל חיישינן.

 

ובחדא לריעותא לא הוחזקו ושכיחי שיירתא או הוחזקו ולא שכיחי שיירתא הוא דפליגי.

 

והנה מהרש"א כתב בח"ה: ולא חשו למנקט רבותא דאפילו בלא שכיחי שיירתא אי הוחזקו תרי יוסף חייש רבא, משום דכיון שהוחזקו שני יצחק, אין נפקותא שוב אי שכיחי שיירתא אי לא שכיחי, דהא לא קאמרינן שכיחי שיירתא אלא לחוש לשני יצחק, והכא בהוחזקו הא איכא שני יצחק עכ"ל. ולפי זה רש"י והתוס' בשיטה אחת קיימי, דבהוחזקו שני יוסף בן שמעון אין מתירים את האשה על ידי עדות מיתה בשמו ושם אביו, ואפילו אם הזכיר שם עירו לא מהני, כיון דהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת.

 

ואין דבריו נהירין לי, שהרי גרסינן התם רבי זירא רמי מתניתין אברייתא, ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות, כאן במקום שאין השיירות מצויות, איכא דאמרי והוא שהוחזקו, פירש"י, הא דשני רבי זירא במקום שהשיירות מצויות פסול והוא דהוחזקו (גיטין כז), דהוחזקו בלא שיירות מצויות מחזיקין, ולא חיישינן שמא מאחר נפל, והוא הדין כאן בעדות מיתה, אע"ג שהוחזקו אם אין שיירות מצויות לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון, אלא אמרינן זה שידענו בו שיצא הוא שמת, והשני שלא ידענו שיצא הואיל ואין שיירות מצויות חיישינן שמא יצא ומת.

 

וכן כתב הרא"ש בדעת הרי"ף, דלרבא דקי"ל כותיה לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון, אלא כשיש תרתי לריעותא הוחזקו ושיירות מצויות (עיין הרא"ש גיטין ג, סי' ג', וטור אה"ע סי' יז).

 

והנה הרמב"ם ז"ל סתם דבריו וכתב שאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. וסתם דבריו משמע שגם בהוחזקו שני יוסף בן שמעון, ובכל זאת לא חיישינן שיצחק בן מיכאל האחר הוא שמת. וכן הבין הראב"ד, ולכן השיג עליו וכתב: והוא דלא הוחזקו.

 

והמ"מ פירש דברי הרמב"ם בהוחזקו שני יוסף בן שמעון והאחד קיים, אבל אם לא ידוע שהשני קיים אין משיאין את אשתו, ואם נשאת תצא.

 

ולע"ד נראה דגם אם לא ידוע שאחד מהם חי, סובר הרמב"ם דמשיאין את אשתו. וכן מוכח מדבריו שכתב ואין אומרים שמא אחר מת.

 

מכאן משמע דאפילו אם לא ידענו שהוא חי, מתירים את אשתו של יוסף בן שמעון, זה שידוע לנו ממקום פלוני, והיינו באין שיירות מצויות, אבל בהוחזקו ויש שיירות מצויות, הואיל ויש כאן תרתי לריעותא, חוששין שמא השני הוא שבא גם הוא בדרך זאת והוא שמת, הלכך כיון שאין עדות ברורה שבעלה של זאת מת, אין מתירין את אשתו.

 

ומדברי הרא"ש בתשובותיו מוכח שהוא מפרש דברי הרמב"ם בלא הוחזקו, שכן כתב: הלכך בנדון זה, אפילו אם שכיחי שיירתא, אם לא הוחזקו מכלוף בן מלול אחר, איתתא שריא להנשא.

 

וכאשר כתבתי מתוך ההלכה, כך מצאתי בחבורו של רבינו משה ז"ל שכתב בא אחד ואמר, אמרו לי בית דין וכו' (תשובות הרא"ש כלל נא סי' ב').

 

ולפי זה מתפרשים דברי הרמב"ם: ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. דהכי קאמר, שאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

 

ולפי זה מתורץ שפיר דלא הזכיר בדבריו ענין שיירות מצויות, לפי שבלא הוחזקו אפילו שיירות מצויות מתירין את אשתו, ובהוחזקו אע"ג דליכא שיירות מצויות אין מתירין את אשתו (וכדכתב מהרש"א בדעת התוס').

 

אם לא על ידי בדיקה של אותה העיר שלא יצא משם אלא הוא, וכדכתב אמר אחד יצא עמנו ממקום פלוני תבדק כל העיר.

 

מכלל הדברים למדנו דהרא"ש סובר בדעת הרמב"ם שבלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דשכיחי שיירות, אין צריך להזכיר שם עירו, ודלא כמהרי"ק.

 

וראיתי למרן הבית יוסף שכתב: ואפשר דגם להרא"ש אעפ"י שהזכיר שם אביו, צריך שיזכיר שם עירו, וההיא דמכלוף בן מלול, כיון שהעיד שנהרג קרוב לפאס, ולא הוחזק בפאס מכלוף בן מלול אחר, הוי כהזכיר שם עירו וכו', ורבינו ירוחם כתב בעובדה דמכלוף בן מלול שהיום כך ימים היה דר בפאס (בדק הבית שם).

 

ולע"ד נראה ברור שלהרא"ש לא בעי הזכרת שם עירו, שהרי בתשובתו זאת בראשונה הביא ראיה בההוא גיטא דאשכח בבי דינא דרב הונא (ב"מ יח), ודחה ראיה זאת וכתב: ששאני התם שאיש אחר ששמו יוסף בן שמעון, וממנו נפל גט, והעומד לפנינו אומר שכתב לאשתו בשוירי מתא דעל רכיש נהרא וכו'. אבל הכא דילמא כמה מכלוף בן מלול איכא בעולם, כיון שלא היה בעיר שהיה בעל זה של אשה זו וגם לא העיד על שם מקומו.

 

הרי לך מפורש שמה שהעידו שנהרג קרוב לפאס, אין זה כמזכיר שם עירו.

 

והכי מסתבר דמקום ההריגה אינו מצוין כלום, אם לא שיעידו שיצא ממקום פלוני.

 

וכן מוכח ממסקנת דבריו שכתב, הרי העדים לא העידו כי אם על שמו, ולא הכירו את מקומו ולא את אשתו, וזה דומה לעובדה דיצחק ריש גלותא, מזה מוכח דלא סבירא ליה כמהרי"ק, דמה שאמרו הוה אזיל מקורטובא לאיספמיה הוי כהזכרת שם מקומו.

 

וכן פירש דבריו בתשובתו הסמוכה, וכי הושיבו שומרים על הדרך או סגרו שערי קורטובא שלא יצא משם אדם.

 

דבריו אלה ברור מללו דשם עירו היינו העיר שגר בה עם אשתו, שאנו באים להתירה על פי עדות זאת.

 

ולפי זה גם ממ"ש רבינו ירוחם בעובדא זאת, שהיום כך ימים היה גר בפאס, אין זה חשוב כהזכרת שם עירו, הואיל ולא היה דירתו הקבועה עם אשתו, ובאמת עיקר ראית הרא"ש היא מדברי הרמב"ם: בא אחד ואמר, אמרו לי בית דין וכו', שהוא מדינא דגמרא בעובדא דיצחק בן מיכאל, הואיל ולא הוחזקו ומשיאין את אשתו על פי עדות זאת, אף על פי שלא הזכיר שם עירו.

 

טו. פסק הלכה בשו"ע בדין הזכרת שם עירו

מרן ז"ל פסק: "בא אחד ואמר לנו: אמרו בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני, אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת, והוא שלא הוחזקו שם שני יצחק בן מיכאל, או כשהוחזקו שנים וידוע שאחד קיים.

 

הגה. ויש אומרים דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו, אבל אם לא הזכיר שם עירו, אעפ"י שיודעין שנאבד אחד, לא מהני, אעפ"י שהזכיר שמו, ויש מקילין, ויש אומרים דבמקום שמזכיר שמו לבד, בעינן שיזכיר עירו, אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו. ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא, יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (שם סי' י"ז סעיף יח).

 

מכאן למדנו דמרן ז"ל פסק כהרמב"ם והרא"ש, דבלא הוחזקו סגי בשמו ושם אביו, וכמו שכן פסק בדין מצאו כתוב בשטר, ובדין מי שנשתתק, שאם כתוב פב"ב מתירין את אשתו (שם סעיף י"א וי"ב). ובדין ראו אחד מרחוק ואמר שהוא פב"פ, או פלוני ממקום פלוני (שם סעיף כג).

 

ודברי ההגה צריכים ביאור, שהרי בכל ההלכות הנ"ל הסכים לדברי מרן דלא צריכה הזכרת שם העיר.

 

והנה הח"מ כתב: אם מצאו כתוב בכתב ישראל בעיר אחת פב"פ מת, ודאי על בן העיר זה מעיד, וכן כתב הגר"א בדין ראו אחד וכו', שיזכיר המקום דאמרינן אין צריך שיזכיר המקום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה, וכמ"ש הרשב"א במקום אחר ודאי צריך שיזכיר המקום, ולכך ברישא שהיה עומד בהר חוץ לעיר, הזכיר המקום, מה שאין כן בסיפא. וזה שהזכיר במתניתין בסיפא. ודבריו אינם נהירין לי. דמאי פסקא שההר שעמד בו הוא חוץ לעיר? אדרבא, מסתברא שהוא קרוב לעיר בתוך תחומיה, שאם לא כן, אין הקול נשמע. ובלא זה, אגופא דמתניתין לא צריכים לזה, שברישא שאחר הוא שאומר פב"פ מת תני גם שם מקומו, אבל בסיפא, שהבעל עצמו אומרו אני פב"פ נשכני נחש, לא צריך הזכרת מקומו, דכל עיקר דין המשנה הוא לאשמעינן דאעפ"י שלא הכירוהו בפניו, מתירין את אשתו על פיו, ולא נחית בסיפא בדין שני יוסף בן שמעון, אלא מתניתין איירי במקום שאין לחוש לשני יוסף בן שמעון, כגון שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא, או שהוחזקו ואחד הוא חי לפנינו, כיון שהלכו ולא הכירוהו הוא סלקא דעתין לומר שלא נסמוך על דברי האיש שהזכיר שמו ושם אביו, הואיל והוכחש על ידי זה שלא הכירוהו, ואשמועינן מתניתין דתלינן זה מסיבת נשיכת נחש ומשיאין את אשתו.

 

וזהו טעמא של הרמב"ם ומרן ז"ל דכרכו את שתי הבבות דרישא וסיפא בדין אחד, ולא הזכירו מעשה דצלמון, משום דכך הוא הדין באומר הוא עצמו פב"ב ונשכני נחש כאומר העד.

 

ודינא דרישא פסקו מרן בדין שמעו קול: איש פלוני מת (שם סעיף י'), ולא הזכירו בו פב"פ משום דהוא מובן מאליו, דלא עדיף קול מעד אחד, ולא הוצרך דין זה אלא לאשמועינן דגם כשהלכו ולא מצאו שם אדם משיאין את אשתו.

 

ועל כל פנים, ממה שהזכירו בדבריהם ראו עד אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פב"פ, או ממקום פלוני, ולא כלשון המשנה פב"פ ממקום פלוני, מוכח להדיא דאף בכי האי גוונא שהוא רחוק וחוץ לעיר כדכתב הגר"א שגם לא הכירוהו, כדכתב מהרי"ק, סוברים הרמב"ם ומרן דבשם אביו סגי, ולא צריך שם עירו, ולפיכך היה צריך רמ"א להזכיר בהלכה זאת דעת החולקים.

 

ולתרץ זה צריכים אנו לדברי הבית שמואל דכתב: ובסעיף י"א צ"ל שהזכיר שם העיר (ב"ש שם ס"ק נח), וכן צריך לומר בסעיף כג.

 

ובעיקר דין שם עירו כתב הרמ"א שלש דעות, והטו"ז הקשה דמדברי הפוס' מוכח דאין כאן אלא ב' דעות, ולכן הגיה בדברי רמ"א, ויש מקילין ואומרים דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר שם עירו, ולפי זה שתי דעות בדבר: א. להצריך בכל עדות היתר עגונה שם אביו ושם עירו. ב. דשם אביו או שם עירו סגי.

 

והח"מ כתב שאין כאן מחלוקת כלל, דאיך יעלה על הדעת שאם יעמוד עד אחד ויאמר פב"פ מת ולא הזכיר שם מדינה ועיר שאשה שתשמע לקול זה ויודעת ששם בעלה כך תלך ותנשא ולא תחוש שאולי בכל העולם יש גם כן אחד ששמו כך וכו', ולא התיר הרא"ש אשת מכלוף בן מלול אלא שאשתו ידעה שיצא בעלה ע"ד לילך לפאס, והעיד העד שנהרג סמוך לפא"ס, והוי ממש כהאי דיצחק ריש גלותא (חלקת מחוקק שם ס"ק ל"ח). וכ"כ הטו"ז שאין להקל כדעת הרא"ש, דהאיך ס"ד דסגי בהזכרת שמו ושם אביו בלא שם העיר כלל, דודאי יש חשש שמא יש א' בעולם ששמו ושם אביו כזה, ולא מהני בזה לא הוחזקו, דזה לא שייך אלא במקום אחד, אבל לא על כל העולם וכו', והוי ספקא דאורייתא ואסורה לכ"ע וכו', ואין לנו היתר אלא בהזכרת שם העיר דוקא, או שיש אומדנות והוכחות דהוא היה מאותה העיר שהאשה ישבה שם (טו"ז שם ס"ק כ"ג).

 

והנה כל חילם של הח"מ והטו"ז הוא מעובדא דיצחק ריש דגלותא הוה אזיל מקורדובא לאספמיה, ובזה הוא דאמר רבא לא חיישינן, דאין זה ודאי שגם אחר ששמו כשמו הלך לאספמיא.

 

אבל הרא"ש פסק דינו על הרמב"ם שלא הזכיר בדבריו זאת אלא אמר סתם כשתלך למקום פלוני אמור להם שיצחק בן מיכאל מת, וזה מוכיח דס"ל שעובדא זאת לאו דוקא.

 

וסובר הרא"ש דמה שכתב הרמב"ם כשתלך למקום פלוני, אין זה מוכיח שזה הוא מקום דירתו של איש זה. ולפי זה יוצא שהרא"ש אינו יחיד בסברתו זאת, ומכל מקום חייבים אנו לקבל דבריהם של הח"מ והטו"ז באימה, דאיך יעלה על הדעת שלא נחוש שאולי בכל העולם יש גם כן אחד ששמו כך. וכדאמרינן בגמרא דהיכא דשכיחי רבים ושיירות מצויות, אמרינן דילמא איתרמי שמא כשמא, ואיך אפשר שבכל העולם לא יהיו שני יוסף בן שמעון.

 

והנה הרא"ש דחה סברא זאת וכתב: אבל בעובדא דיצחק ריש גלותא אי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימיה, פסק לקולא כמו שמצינו שהקילו הרבה בעדות אשה שהתירו מפי עד ואשה מפי אשה עבד מפי שפחה ועכו"ם מסיח לפי תומו, ומשיאין על פי בת קול, ועל חומר שהחמירו בסופה סמכו והקילו בתחלתה, משם דאשה דייקא ומנסבא (הרא"ש פרק כל הגט סי' י"ג ובתשובותיו כלל נ"א סי' ב').

 

שבתי וראיתי לקיים דברי הטו"ז וב"ש מדגרסינן התם, כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן, פירש"י, בסופה לאחר שכיוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותם להחזיקו אפילו בעבד ושפחה, אבל בתחלת העדות, דהיינו ראיית המת לא הקילו עד שיכירוהו יפה (בכורות מ"ו,ב).

 

מכאן יש ללמוד לענין הזכרת שמו, דכיון דכמה יוסף בן שמעון איכא בעולם, צריך שתהיה עדות ברורה ומוחלטת על איש זה שהוא בעלה של זאת שאנו באים להתירה אפילו בעדות שני עדים.

 

וכן כתב הכנה"ג בשם מהר"י סמוט, דאם לא הזכיר הגוי שם עירו גופה של עדות הוא, אע"ג דאחד מן האחרונים מקיל, למחמירים שומעין.

 

והנה להרא"ש יש לומר שהוא סובר שתירוצא קמא דגמרא אינו כהלכה, אלא נקטינן כאיבעית אימא, דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד.

 

אבל כל הפוסקים נקטו להלכה כתירוצא קמא דגמרא, והחמירו בכל דבר שהוא גופה של עדות (עיין כנה"ג אה"ע סי' י"ז הגה ב. סי' תקי"ו).

 

ולפי זה יש לקיים דברי הב"ש וטו"ז, דרבים הם החולקים על הרא"ש ומפרשים דברי הרמב"ם שכיון דאמר למקום פלוני, הרי זה כאלו הזכיר מפורש שם עירו.

 

ועל כל פנים כיון שמחלוקת זאת היא בדבר שהוא גופה של עדות, ראוי לפסוק בה להחמיר, אם לא שיש הוכחות מספיקות שיוסף בן שמעון זה הוא בעלה של אשה זאת שאנו באים להתירה להנשא.

 

טז. שמו ושם משפחתו

כתב מהרשד"ם ז"ל דהזכיר שמו ושם משפחתו עדיף משמו ושם אביו, דשמו ושם אביו כמו ראובן בן יעקב שכיחי טובא בעולם, ואפילו הכי למעשה סמכינן אשמו ושם אביו, או שמו ושם עירו, ואם כן בנדון דידן שהזכיר כנוי משפחה עדיף טפי, ואם ימצא שאינו חסר מאותה משפחה אדם שיקרא בשם זה, אשתו מותרת (תשובות מהרשד"ם אה"ע סי' ל"ה, ובית שמואל סי' י"ז ס"ק נ"ח).

 

ומסתברא שאף להסוברים דבעינן שם אביו ושם עירו בשם משפחתו סגי, מטעמא דכתב מהרשד"ם דשמו ושם אביו שכיחי טפי בעולם, מה שאין כן בשמו ושם משפחתו, אפשר לבדוק באותה משפחה אם לא חסר אדם כשמו, ולכן אם הזכיר שם משפחתו, אין צריך להזכיר שם עירו.

 

ועל כל פנים הדבר ברור ומוסכם, דהזכרת שם משפחתו הויא כהזכרת שם אביו, וכמו שכתב הרמ"א, ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא, יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו.

 

והטו"ז תמה על דבריו, דזה עצמו הוא דעת מהרי"ק, דממ"ש הרמב"ם כשתלכו למקום פלוני, דהיינו מקום דירתה של האשה, הרי זה כמזכיר שם עירו, ומזה למד לכל אומדנות דומות לו, ואם כן זו היא הלכה פסוקה, ולא היה צריך רמ"א לומר יש להקל ולסמוך על אמאן דאמר.

 

ולע"ד נראה דשפיר כתב הרמ"א יש לסמוך, לפי שמסוגין דגמרא מוכח דלא סגי כשתלך למקום פלוני אמור להם שבפ"ב מת, אלא צריך לומר פב"פ דיצא ממקום פלוני למקום פלוני, כמו יצחק ריש גלותא, דהוה אזיל מקורטובא לאספמיא מת, לוזה אינו בגדר אומדנא.

 

ומכל מקום הואיל ומדברי הרא"ש והרמב"ם מוכח דס"ל דמ"ש בגמרא הוה אזיל וכו', דוקא משמע דס"ל דבאומדנא מוכחת שהוא זה סגי אפילו לא הזכיר שם עירו, ומהרי"ק מסכים בזה לדעת הרמב"ם, לזה כתב דיש לסמוך להקל.

 

כל זה כתבתי לברור ולבון ההלכה, אבל בנדון דידן אין אנו צריכים לזה, הואיל וכתב זה נשלח לשם האשה שבעיר קופיא על יד בנגאזי, וכתוב בה שם ר' מימון ומספר הפלוגה שלו, ואומר לה שהוא בעלך, הרי ברור ומפורש שעל בעלה הוא שמעיד שמת בפעולות שבים.

 

ועדיפא מינה כתב בח"מ, אם מצאו בכתב ישראל בעיר אחד פב"פ מת, ודאי על בן עיר זה מעיד, וכן מצאתי שכתב מהרר"א אשכנזי בתשובה בשם מהר"י טיטצק (ח"מ סי' י"ז ס"ק נ"ח).

 

מינה נדון דמכל שכן לנדון דידן שכתוב שמו וכנויו ופלוגתו הצבאית, ואומר לה בעלך ר' מימון מת, הדבר ברור ומחוור שעל בעלה מעיד, ואין מקום לחוש לשני יוסף בן שמעון, אפילו בהוחזקו, שהרי בזה שאומר "בעלך" מתברר הדבר שעל בעלה הוא מעיד. וזה עדיף מהזכיר שם עירו, דיש להסתפק שמא יש אחר בעיר זו ששמו כשמו, או שבא ממקום אחר ולא נודע לנו, אבל באומר בעלך, לא נשאר עוד מקום ספק כלל. ולדברי הכל סומכין על עדות זאת להתיר.

 

מכל האמור תורה יוצאה להתיר האשה הזאת רחל אשת רפאל מימון מכבלי עגונא, להנשא לכל מי שתרצה. וכמו שכן העלה להלכה רב חביבאי הרב הגאון כמוהר"ר יעקב עדס יצ"ו. וה' עמו שהלכה כמותו.

וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות, אמן.

 

והנלע"ד כתבתי