סימן לט

(ליו"ד סימן רמ"ג)

פיטור תלמידי חכמים ממסים

 

ז"ך מרחשון תש"ב.

לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון הגדול סבא דמשפטים כמוהר"ר חזקיה שבתי שליט"א

ראה ראיתי דברי מעכ"ת בקשר עם המגבית של ועד עדתנו – ולדעתי אין זה דומה לנדונו של מרן מהרי"ק ז"ל בתשובת אבקת רוכל סימן א', שבו מדובר על מס כראג"י זהו מס הנגבה בתוקף כח מלכות ולאוצר המלכות. ועל זה הוא שלמדו רז"ל לפטור ת"ח ממס כרגא, מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, שכולם מדברים על מס מלך ושרים ומנדה בלו והלך (ב"ב ח).

וזה היה נדונו של מרן מהרי"ק להפר מזימת שטן שקבץ ממוני הקהלות ואמר להם שראוי שכל איש אשר בשם ישראל יכונה, ירשום בפנקס, הכראג"י נדל מדלך איש לא נעדר, וע"ז הוא שהחרימו ונדו מרן מהריק"א וחבריו המבי"ט והריב"מ דקוריאל זצ"ל.

וכן פסק הרמב"ם לפטור תלמידי חכמים בדברים שהם לשמירת הרכוש והנפש או תשורת המלך ומסי מלכות.

ומדבריהם למדנו שבכל דברים של צרכי החיים כגון וכיוצא בארות מים או תיקון דרכים ורחובות. ת"ח פטורים הם עצמם לעשות בבנין וחפירות, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ולכן פטורים גם לשכור אחרים שיעבדו במקומם, אבל הם חייבים לתת חלקם בממון ככל בעלי הבתים (רמב"ם הל' ת"ת פ"ו הל' י' ושו"ע יו"ד סי' רמ"ג סעי' ב וחו"מ סי' קס"ג סעי' ה').

וכן חייבים הת"ח לתת מנת חלקם בקופת צדקה שהיא מוטלת על כל תושבי העיר. וכמ"ש מרן ז"ל: כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שראוי לו ליתן ודבר הקצוב עליו, וה"ה להכנסת אורחים ולחלק להם צדקה [לשון רמ"א וכופין] (יו"ד סי' רנ"ו סעיף א' ורמ"א חו"מ סי' קס"ג).

וחובה זאת היא על כל אדם מישראל, שהרי כל אדם מישראל אפילו עני החוזר על הפתחים אינו פטור מן הצדקה וכופין אותו בבית דין לתת כפי מה שראוי לו (יו"ד סי' רמ"ח סעיף א').

ובפירוש מצאנו בגמרא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.

ולא תימא שכפייה זאת היא רק על ידי בית דין או שבעה טובי העיר, שהרי מדברי התוס' למדנו שאם קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחודש או שקבלו עליהם שיכופו אותם לתת יש להם כח הכפייה אפילו במעשים כגון למשכן או לירד לנכסיו ואין צ"ל בדברים (עיין ב"ב ח ב, כתובות מט ב תד"ה אכפייה).

הנה ראיתי אחרי רואי בחוקי חיים, שדחה ראיה זאת ממ"ש הרמב"ן ז"ל [ב"ב ח ב ד"ה הא דמקשי'] דעובדא דרבא לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא שהיה עשיר ולא עביד כדבעי ליה למעבד (בית יוסף יו"ד סי' רמ"ח) [ד"ה כל אדם].

מזה למד שאם הת"ח מקיימים מצות צדקה לטוב בעיניהם אין מחייבין אותם לישא בעול הצבור ולתת לקופה של צדקה (חקי חיים למרן הראש"ל חיים אברהם גאגאין זצוק"ל סימן לא דף נה).

ואין דבריו נהירין לע"ד דהא מסוגיא דגמרא מוכח דכפייה דרבא היינו לתת לגבאי צדקה ולקופה של צדקה הנגבית בשנים דגרסינן התם: מאי שררותא כי הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה וכו' כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ד' מאה זוזי.

וכוונת דברי הרמב"ן כך היא דהנה התוס' כתבו משם ר"ת דכפיה זאת היא מדין קיצותא דמתא מדין מסיעין קצתם על קצתם והכא קבלו עליהם שיכופו אותם (ב"ב ח ב) או כמ"ש הר"ן ז"ל: עוד אמרו בשמו ז"ל שבעירו של רבא היו גבאין שקוצבים ביניהם לתת כך וכך לחודש ולשנה הלכך כפיה כדאמרינן דרשאים להסיע על קצתם, ור"י תרץ דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך והסכים לזה הר"ן [כתובות יח א, דבור ראשון].

וע"ז כתב מרן הבית יוסף שכן הוא דעת הרמב"ן וכו' וכ"פ סמ"ג עשין קסב רז ע"ג וסמ"ק סי' רמ"ח וכן דעת הטור בתחילת סימן כלומר שהכפיה היא מדין צדקה, ולא מדין קיצותא.

מכלל הדברים אנו למדים דהרמב"ן והר"ן אינם חולקים בעיקר הדין, אלא שלדעתם בעובדא דרבא אין אנו צריכים לטעם קיצותא, אלא כופין מדין צדקה. ולכל הדעות למדנו שכופין ת"ח לקופה של צדקה לתת כפי מה שאמדוהו מדין קיצה או מדין צדקה. וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו' ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן בי"ד היו כופין אותו וכו' (יו"ד סי' רמ"ח סעיף א) והיינו מדין צדקה ולקופת הצדקה ולכל איש מישראל וכדאמרן.

ומכאן אני תמה על הרב מהר"י פארדו ז"ל [דף קיז: במזמור לדוד] שכתב: ברם כאשר לא מצאתי שום גלוי בהדיא לא מדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ואיכא איסורא דאורייתא מלבד מה שהחמירו ראשונים ואחרונים בחרם על המטיל מסים, לא מלאני לבי לעשות משפט כתוב.

וע"ז סמך מר הרב אברהם גאגין זצ"ל דהביא דברי מרן באבקת רוכל ומסיק: מי שהוא שיקל ראשו להכנס בספק חרם כזה.

ולע"ד הדברים ברורים ומפורשים בסוגין דגמ' בעובדה דרבא דאכפייה לרב נתן ואין בזה ספק אסור תורה דלא אסרה תורה אלא מס מלך ושרים ומנדא בלו והלך וע"ז הוא שהחרימו, אבל במצות צדקה לצבור וליחיד הואיל ולא מצאנו שום רמז או אסמכתא לפטרם ומצאנו עובדא מפורשת שחייבו וכפו לגבות מה שאמדוהו, אין לנו לפטור מדעתנו מצדקה שנאמר בה לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ.

שבתי וראיתי שכן פסק מרן זקני החק"ל זצוק"ל לחייב להת"ח לישא בעול עם הצבור בענין צדקות ומילי דמצוה בראיות ברורות ומכריעות (חק"ל חו"מ סי' ק"י) ולעומת זאת החקי חיים ז"ל סתר כל ראיותיו וכדי לישא ולתת בהלכה, אענה אף אני חלקי במשא ומתן של הלכה זאת.

והנה החק"ל ז"ל למד מדאמרינן בגמ': ר' יהודה נשיאה רמא דשורא ארבנן (הוצאת חומת העיר. פרש"י) אמר ר"ל רבנן לא צריכי נטירותא (ב"ב ז ב) דון מינה לגבי צדקה והוצאות דבר מצוה דלאו משום נטירותא היא כי אם מצות אלקינו מהיכא תיתי לפוטרה וכנגד זה כתב החקי חיים משם מהרימ"ט דגם צדקה היא בכלל נטירותא וכדאמר רבא לבני מחוזא: עושו אהדדי כי היכי דלהוי לכו שלמא במלכותא (שם ט א) וכו' ות"ח אינם צריכים נטירותא, דהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא ואינו ח"ו לפוטרן מן מצות הצדקה לגמרי אלא שלא יהיו נושאים בעול כמו הבעה"ב אלא הם יתנו למי שהוכשר בעיניהם.

לעומת זאת כתב המזמור לדוד: וכי מצות צדקה ע"מ לקבל פרס הוא? ובאמת הוא דהמצוה אגוני מגנא אבל לא חס ושלום מטעם זה יפטרו הת"ח מן המצוה, דמצות לאו ליהנות ניתנו.

והחקי חיים כתב ע"ז ודבריו תמוהים במ"ש וכי מצות צדקה ע"מ לקבל פרס הוא, והרי סוגיא ערוכה היא: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לעולם הבא ה"ז צדיק גמור וכו' הרי דמצות צדקה ע"מ לקבל פרס כשאינו תוהא על הראשונות שפיר דמי והרי הוא צדיק גמור. גם מ"ש דהמצוה אגוני מגנא ולא יפטרו הת"ח וכו' אמינא ליה דהת"ח אית להו עדיפותא דתורה אגוני מגנא ומצלא. עכ"ד.

ואני עני אומר שהנחתו של מהרימ"ט דמצות הצדקה היא מידי דנטירותא היא מופרכת ביסודה, שהרי מאמר רבא עושו בהדי הדדי אינה על עצם מצות הצדקה אלא על המשמעת ההדדית שבין כל חלקי הצבור. ופירוש עושו הוא כופו עצמכם אחד לחברו באופן הדדי. וכמ"ש: מוצא שפתיך תשמור ועשית. אזהרה לב"ד שיעשוך (ר"ה ו' ירושלמי ר"ה פ"א ה' הלכה א).

ודומה לזה הוא מ"ש: גט מעושה, והיינו דאמר להם: במטותא מינייכו עושו להדי אהדדי והיינו בכל שאלות החיים הפנימיים ובכללם גם הצדקה לצבור תהיה המשמעת ההדדית חזקה. כי היכי דלהוי לכו שלמא במלכותא (ב"ב ט).

הלכך אין ללמוד מזה שמצות הצדקה היא עצמה נטירותא ויפה הקשה במזמור לדוד, וכי מצות צדקה ע"מ לקבל פרס היא?

ותמיהתו של החקי חיים מדאמרינן האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור. אינה תמיהה כלל לע"ד, דקושטא הוא דהאומר סלע זה וכו' הרי הוא צדיק גמור. וכדפירשו התוספות בשאינו תוהא על הראשונות, אבל לא שעיקר המצוה נאמרה בשביל שיחיה בני והלכך מי שאינו צריך לכך יפטר מן המצוה, אלא עיקר המצוה היא לעשות כאשר צונו ה' אלקינו, אלא שצדקה תהיה לנו בזכותה לחיים בעולם הזה ולגמול בעולם הבא.

הלכך אעפ"י שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא אינה פוטרת במאומה את לומדיה מלקיים כל המצות כתקונן ושלמותן בעתם וזמנם. וכמ"ש המזמור לדוד וחק"ל ז"ל, וראיה גדולה לדעתם מדתנן: אין ממשכונין את הכהנים מפני דרכי שלום אמר רבי יהודה בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר לו ריב"ז לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועומר ושתי הלחם שלנו היאך נאכלין (שקלים פ"א ה"ג), מכאן למדנו שהכהנים חייבים בתרומת שקלים לדברי הכל ולריב"ז כהן שאינו שוקל הוא חוטא. והרי שקלים הם לכופר נפש כדכתיב: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, ואם איתא שהת"ח פטורים ממצות צדקה בצבור משום דהתורה מגנא ומצלא. הדין נותן שהכהנים שהם מורי העם ועובדי עבודת הקודש, כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו' יהיו פטורים מתרומה זאת שהיא לכופר נפש, הואיל ותורתם מגינה ומצלת אותם.

ומכאן ראיה שת"ח חייבים בכל תרומה שהיא לצרכי הצבור, שהרי הכהנים לא דרשו לפטור עצמן מתרומה זאת אלא משום דהואיל ועומר ושתי הלחם שלנו היאך נאכלין, כלומר אעפ"י שתרומת השקלים עיקרה היא לתמידין ומוספין של הצבור בכל זאת הואיל ויש בהם גם עומר ושתי הלחם שאינן יכולין לבוא משל כהנים דרשו לעצמן שהם פטורים. והרי מתרומת הלשכה היו נוטלין שכרן שומרי ספיחי שביעית ומשירי תרומת הלשכה היו עושין אמת המים וחומות העיר ומגדלותיו וכל צרכי העיר (שם פ"ד ה"ב) ודיינים גוזרי גזרות שבירושלם ומבקרי מומין ומגיהי ספרי תורה ונשים המגדלות בניהן לפרה היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה (כתובות ק"ו) ואם ת"ח פטורין מדברים אלה יהיו הכהנים שהם ת"ח פטורין מתרומת חצי השקל.

מכאן שכל תרומה לצבור ולצרכי הצבור חייבים בה כל איש מישראל, אלא שבתרומת שקלים החוב קצוב ושוה לכל אדם מישראל ובתרומת היחיד לצבור היא נערכת על פי קצבת גבאי הצדקה הממונים או הנבחרים.

בנין אב לתרומה זאת היא תרומת השקלים שנצטוינו בתורה לחובה על כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה שהיא מדין צדקה וממנה נלמד לכל תרומות הצבור לדורות עולם.

מרן החק"ל הביא עוד ראיה לדבריו מדתניא: בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואם איתא ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו, שאני ס"ת דלשמיעה קאי. האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר. ואמאי לסתלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו וכו' ומתרצינן: בעניי דראמו עלייהו ולעולם דקיץ להו וניחא להו כיון דרוח רוח (ב"ב מג א).

מכאן הוכיח מרן החק"ל זצ"ל: ואם איתא שת"ח פטורים ממסים שהם לצרכי צבור, כגון ספר תורה וצדקה לעניים, למה לי ליסתלקו או שיתנו מנה הקצוב לעניים האלה, בלא"ה לא היו שותפים בדבר, דסתם דיינים הם ת"ח.

והחקי חיים זצ"ל סתר ראיות אלה וכתב: דאעפ"י שת"ח לא השתתפו בקנין הס"ת מכל מקום משקנו אותו בכספי הצבור והקדישו אותו לקריאת התורה בצבור זכו בו הת"ח לצאת בו ידי חובת קריאה וחשיב כאילו יש לו חלק בו, לזה צריך סילוק, ואסיק הש"ס דאפילו סילוק לא מועיל דס"ת לשמיעה קאי והרי נהנה ויוצא ידי חובת קריאה בשמיעתו.

ולע"ד נראה שלא ירד לסו"ד של החק"ל, דראיתו היתה למאי סליק אדעתיה דמקשן דמהני סלוק אעפ"י שהוא שומע ויוצא בו ידי חובתו וא"כ למה צריך סלוק כיון דמעיקרא לא השתתף בו.

ולראיה השנית מתנו מנה לעניי עירי כתב החקי חיים ז"ל: ואני תמה עליו איך לא ראה פירוש רשב"ם דקאמר בעניים דרמו עלייהו דדייני העיר פירוש עשירי העיר דהשתא נוגעים בעדותם הם.

וראי' זאת אינה מכריעה לסתור לע"ד שהרי דב' הרשב"ם ברור מללו דפירוש עניים דראמו עלייהו, לא על הדיינים ממש קאמר אלא עשירי העיר והכי מסתברא, שהרי הנדון הוא שאמר תנו מנה לעניי עירי, ומאי פסקא דעניי עירו הם קרובים לדיינים, אלא ודאי הכוונה היא דראמו עלייהו דעשירי העיר שגם הדיינים נמנם בכללם. וכיון שזה מקל עליהם מדת תרומתם לעניים אלה הוו נוגעים בדבר, וכל פירושו של רשב"ם לא בא אלא להוציא שאם הדיינים עניים אינם נוגעים בדבר הואיל שהם פטורים ממס הצדקה מחמת עניותם אבל לא מפני שהם ת"ח או משרתי הצבור.

תדע שהרי מרן בשו"ע פסק: האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר וכו' במה דברים אמורים כשהיו העניים סמוכים עליהם ופוסקים עליהם צדקה אפילו אמרו שנים מאותה העיר אנו ניתן הדבר הקצוב ונעיד אין שומעין להם שהנאה הוא להם שיתעשרו האלו הואיל והם סמוכים על בני העיר, וכן כל כיוצא בזה (חו"מ סי' לז סעיף כ).

הרי לך בהדיא דפירוש עניים דראמו עלייהו שבגמ' הוא על בני העיר ולא על הדיינים, והם הם דברי הרשב"ם וכדאמרן, ואין לנו להוציאם מפשוטם ולומר שדייני אותה העיר הם עשירים הדיוטות שדייני העיר סתם לאו הדיוטות הם בכל קהלות ישראל אלא ת"ח שהם עשירים קאמר וכדאמרן. ואיני רואה שום צורך להוציא סתמא דבריתא דייני אותה העיר מפשוטה ולאוקמוה בדיינים שהם קרובים או שקצבו להם משלהם מרצונם, וכדכתב החוקי החיים ז"ל.

ועל כל פנים מדברי הרמב"ם ומרן מוכח שהם מפרשים דראמו עליהו היינו על בני העיר, ולדידהו ודאי קיימא שפיר ראית החק"ל כראיה שאין עליה תשובה.

מהאמור ומדובר מחוורים הדברים כשמלה שת"ח חייבים בכל דברים שהם צרכי צבור כגון בארות ודרכים וכדומה, וכן בכל הדברים של צדקה לצבור שאין אדם נפטר ממנה בנתינתו ליחיד. שהרי יש דברים שאינם נעשים אלא בצבור כגון מוסדות חסד וקופת תמחוי ותמיכת עניים צנועים ות"ח, ובכלל זה גם קיום מוסד צבורי שיטפל בכל הענינים שיש להם אופי צבורי, ואעפ"י שהתורה מגינה אינה פוטרת מכל מצוה של צדקה המוטלת על כל איש מישראל ליחיד ולצבור.

אין אני מתיהר חלילה להכריע בהלכה זאת שנחלקו בה גאוני עולם וביחוד בשאלה זו שאינה הוראת שעה וליחיד אלא הוראה לצבור ולדורות ולשלום הצבור. ועל כגון זה זה נצטוינו מפי רז"ל: בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה הללו מטמאים והללו מטהרין וכו' כולם נתנו מרועה אחד וכו' דכתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע את דברי מטהרין, את דברי פוסלין ודברי מכשירין (חגיגה ג ב).

השאלה היא מה היא חובתנו להורות לעצמנו ולאחרים בהלכה זאת ששנויה במחלוקת.

ועל שאלה זאת יש לנו תשובה ברורה ומחוורת מדברי רבא שאמר להם לבני מחוזא: במטותא עושו בהדי הדדי כי היכי דלהוי לכו שלמא במלכותא. הרי שגם בדבר שאין ההלכה מחייבת נהגו קדמונינו לומר במטותא מינייכו קיימו דבר זה משום שלום פנימי וחיצוני.

ומזקנים אתבונן הרב מזמור לדוד שכתב: ברם כאשר לא מצאתי שום גלוי בהדיא לא בראשונים ולא באחרונים וכו' לא מלאני לבי לעשות משפט כתוב.

ומרן החביב כתב: אעפ"י שפטרוני הייתי נותן סך קצוב לדמי דפסחא (כנה"ג חו"מ סי' קסג וחקי חיים שם).

וכך נאה ויאה לנו תלמידיהם לתת בעצמנו ולומר לאחרים תנו כי היכי שתזכו במצוה זאת ומשום השלום. וכמדתם של החסידים, יתן ויתנו אחרים. (אבות פ"ה מי"ג).

וכן נהגתי בעצמי מאז התעוררה שאלה זאת בתל אביב בענין מס הכנסת שנמנעתי מתת הוראה מחייבת, או פוטרת את הת"ח ורק לכל שואלי השיבתי בדרך עצה לתת כפי יכלתם ולשתף על ידי כך את עצמם עם הצבור. וכן ראוי להורות כמו שהורו רבותינו וקדמונינו.

ועוד אני מוסיף ואומר שגם מדינא ת"ח אין פטורים ממסי צדקות הואיל ויש בהם לאו דלא תאמץ את ידך ולא תקפוץ וכמ"ש התוס' (ב"ב ח ד"ה אכפיה).

ובדבר שיש בו אסור דעת הרבה מרבוותא שאין אדם רשאי לפטור את עצמו בטענת קים לי ואף למ"ד דמצי למימר קים לי, בצדקה ובשעת חירום דיש בזה משום תקנת הצבור כולו ופקו"נ אין לומר קים לי, וכמ"ש מרן החק"ל ז"ל: דאם באנו להעמיד דין זה בדין הקים לי יבואו העניים לידי חשש רעבון ולא מן השם הוא זה, דאף אם היה מן הדין היה מקום לומר עת לעשות לה' הפרו תורתך (חק"ל שם). וכן ראוי והגון לכל ת"ח לנהוג בעצמו ולהורות לאחרים.

הוצרכנו לכל זה לצד חובת הת"ח מדין מצות צדקה.

אבל יש לדון לחיוב לדברי הכל מדין קיצותא, וכתרוץ ר"ת דמאי דאכפייה רבא הוא מדין קבלו עליהם שיכופו אותן (שם). מכאן מוכח דאפילו לענין שתוף ת"ח במסי צדקה מהניא קבלו עליהם. הלכך כל שנעשית ההסכמה בחבר עיר (עיין ב"ב ח ב, ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף כז – כח) הרי היא מחייבת את הכל לרבות ת"ח מדין קיצותא, והואיל וכל הועדים שלנו היום הם נבחרים מן הצבור בבחירות מוסכמות ומקובלות, והואיל ומגביות אלו נעשו בהסכמת חבר העיר, הרי הן בנות תוקף לחייב את הכל לרבות ת"ח שידם משגת להשתתף במדת יכלתם עם הצבור משום שלום הצבור, ועליהם תבוא ברכת טוב, דכל צבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתקנו כמה תקנות לכל וקיימות לכל ישראל (הרשב"א סי' תשכט וסמ"ע חו"מ סי' ב ס"ק י').

ב) פטור מדין מנהג.

ועתה נובין ונדון אם הת"ח פטורים מהשתתפות מגביות אלה מדין מנהג וכמ"ש הרשב"ם ז"ל דאפילו לדעת ר"ח והרמב"ן דמחייב לת"ח במס שהוה אקרקפתא דגברי אזיל ומודה דכ"ז בת"ח שיושב ולומד לעצמו, אבל בת"ח שרבים צריכים לו הם נכנסים תחתיו ואפילו לא פטרוהו בפירוש כיון שמנהגם של ישראל בכל מקומות אלו לפטור חבר עירם (חקי חיים שם).

וגם מרן החק"ל ז"ל כתב: איני רואה פיטור ת"ח במילי דמצות כי אם בזאת דמנהג כל ישראל אשר ידענו הוא להטיל כל מילי דמצוה וצדקה לכיס הכולל החייבים במס ורווחא שבקי לת"ח העשירים לכבוד תורתם וגם שלא יטרדו בדרך ארץ יותר על הוצאות אלו וכבר אירע בעירנו במקרה לצורך פדיון שבויים וכן הספקת צנועים ות"ח ולא רצו להטילם על המס וגבו מן הת"ח העשירים, (חק"ל חו"מ סי' קי).

אולם אין טענה זאת שייכה בארצנו וביחוד ובעיקו"ת ירושת"ו שכל הזמן היתה מתפרנסת מן החוץ ולא היו צריכים לגבות מתושבי ירושת"ו אלא לקמחא לפסחא ולהעדפה, ורק עתה נשתנה המצב שבטלו כל ההכנסות מחוץ ונולדו צרכים חדשים שמוטלים על כל הצבור. ובכגון זה לא נהגו והדר דינא לסיני לחייב ת"ח בכל צרכי החיים וצדקות אם מדין צדקה או מדין קיצותא, ובשניהם לא צריכים דוקא שבעה טובי העיר וכדאמרן משם הרשב"א ז"ל בתשובותיו דכל צבור וצבור במקומן הרי הם כגאונים לכל ישראל.

ומה שנמצאים בירושת"ו מוסדות חסד אין זה פוטר אותנו מלהשתתף גם בתמיכת עניים ויתומים וצרכי הקהילה שהם בכלל צרכי החיים.

אין כל הדברים אמורים אלא במגביות שכרוכות בלחץ של כפיה חוקית כגון כנסת ישראל, אבל בנדון שאלתם של מגבית ועד העדה שכל כחו הוא בכפיית דברים ולא יותר, מותר לגבות אפילו מת"ח (עיין תוס' ב"ב ח' ד"ה דאכפיה) ולית דין ולית דיינא שיאמר שאסור להם לבקש השתתפות של תלמידי חכמים או שמחייב או אפילו מרשה אותם לומר לכל תלמיד חכם שימנע מזה, אלא מצוה עלינו ליעץ לכל מי שיש לו היכולת שלא לפרוש מן הצבור ולהכי כנדבת לבו ויכולתו משום שלום העדה וקיומה, שבשלומה יהיה שלום לכל איש ממנה. ועל כגון זה נאמר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

והנלע"ד כתבתי.