סימן מא

(ליו"ד סימן רמ"ג).

פיטור תלמידי חכמים ממסי צדקה

 

ה' טבת תש"ב.

לכבוד רב חביבאי, הרה"ג כמוהר"ר יהודה הכהן שאקו יצ"ו, ראב"ד לעדת הספרדים בעיקו"ת ירושלם תו"ב

 

נתכבדתי בתשובתו היקרה בנדון פטור ת"ח ממסי צדקה, ועם שכבר כתבתי פעם ושתים בנדון זה ואין לי מה להוסיף, בכל זאת מחביבותיה דמר גבאי עיינתי בתשובתו והנני להשיב תשובה מאהבה, על דבריו היקרים, אחת לאחת בדברים דלקמן.

א) עובדא דרבא דכפייה לרמי בר נתן שהיא מדין שררותא אינה מתפרשת אלא לקופת צדקה של הצבור. וגם דברי הרמב"ן מתפרשים כך שחייבו לתת ד' מאות זוז משום שלא נתן לצבור מה שהיה ראוי לתת ואי אפשר לפרש שלא נתן ליחיד. דמנא ידעינן? והלא אדרבה מצות צדקה המעולה היא כשנעשית בצנעא, ולא מצאנו בשם מקום שגבאי צדקה יחייבו את היחיד לתת לכל יחיד, אלא גבאי צדקה מחייבים את היחיד לתת לצבור נוסף על מה שנתן ליחידים, והיינו משום שנתינת צדקה ליחיד אינה פוטרת מהשתתפות של צדקה עם הצבור.

ב) הרמב"ן [ב"ב דף ח א] ודאי אינו חולק על דין קיצותא שהיא הלכה פסוקה שמסיעים קצתם על קצתם, אלא שלענין צדקה סובר הרמב"ן שמדין תורה כופין הצבור את היחיד לתת לפי הראוי לו. ואלו מדין קצותא אינם רשאים להטיל עליו יותר ממה שקצבו. וגם צריך שהממונים יתמנו לכך ביפוי כח מלא מן הצבור כולו או רובו לפי תנאי הבחירות.

ג) אחרי שלפענ"ד דבר זה מפורש בגמרא, ואחרי שלא מצאנו בדברי הראשונים שהטילו חרם על זה אין לנו אלא להורות כהלכתא דגמרא.

ד) קושטא הוא שכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בי"ד כופין עליה אבל אין אדם רשאי לפטור עצמו באומרו: לא היא ולא שכרה. ולכן אין לפטור ת"ח ממצות צדקה משום שאינם צריכים לגמול הנמשך ממנה וזהו ברור ופשוט, ובאמת מצות צדקה אינה בכלל מצות עשה הואיל ויש בה גם לא תעשה כמ"ש זה תוספות. (ב"ב ח ב תד"ה אכפייה).

ה) הראיה ממחצית השקל היא ללמוד בבנין אב לכל מצות צדקה לצבור בכהנים והוא הדין ת"ח חייבים מכל שכן ממחצית השקל שהיא כופר נפש, ולא אמרינן שכהנים אינן צריכין כפר נפש וכל שכן שלא נאמר שכהנים ות"ח אינן צריכים למתן שכרן של מצות צדקה. קושטא הוא דת"ח לא בעו נטירותא אבל חומות העיר ומגדלותיה של ירושלם אינן בגדר נטירותא אישית אלא בצורתה ותפארתה של ירושלים.

הלכך ממה שחייבה התורה במחצית השקל נלמוד שחייבה התורה בכל מצות צדקה לצבור, ואין אדם נפטר במה שנותן ליחיד. שאם לא תאמר כן עקרת כל מציאות קופת צדקה שהרי כל אדם נפטר במה שנותן לקרוביו או למכיריו.

ו) מדין מחצית השקל נלמד שכל דבר צבורי שהוא לצרכי רבים כגון שמירת חומות ירושלים וכו' משתתפים בו כל התושבים וגם הת"ח ולא פטרו רבותינו את התלמידי חכמים אלא ממס דשורא שהוא הוצאת חומת העיר כפירש"י, אבל כל שהוא צרכי רבים משתתפים בו כל תושבי העיר, וכמו כן נפסקה הלכה שאין עליה חולק (חו"מ ס' קסג סעיף ד).

ז) למסקנות הגמ' (ב"ב מג א). דעניים ממש קאמר ובאופן דקיץ להו אין העניים נוגעים בדבר כשמסתלקים ממנהגה. אלא העשירים נקראים נוגעים מטעם דכיון דרווח רווח, ועפי"ז כתבתי דרשב"ם בפירושו כיון להוציא שעניים אינם נוגעים בדבר. וכן פרשב"ם: ואי בעית אימא וכו' כל הברייתא כדקתני דבעניים ממש איירי ובדייני העיר שאינן עניים קאמר.

ח) אפריון נמטיה למעכ"ת דמקיים מלי דאבות ומתרץ דבריהם, כשאני לעצמי דברי החק"ל בראיותיו הן מכריעות ואין צורך לחזור עוד על הדברים.

ט) אסיפא דמילתא, אמנם ודאי שיש דברים שצריכים תקון בועד העדה ולא תמיד אכשור דרי, ואם באנו לדון מצד זה צריך לפטור את כל אדם ולא רק ת"ח, אלא שאני חושב מחובתי לתת אפשרות של קיום להנמצא ולתקן אותו עד כמה שנוכל ובמדת האפשר.

וזהו כונת עומק מאמרם ז"ל: ת"ח מרבים שלום בעולם כלומר שסובלים בעצמם ובמצפונם למען השלום שהיא כלי מחזיק ברכה לישראל.