תשובה.
א. הקורע והמחתך בשבת בעיקר מלאכת קריעה
נאמר במתניתין [שבת עג,א]: הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, ובגמרא גרסינן: קריעה במשכן מי הוה, רבה ור״ז דאמרי תרויהו שכן יריעה שנפל בה דרנא [־תולעת] קורעין בה ותופרין אותה (שם עד,ב־עה,א). גרסינן: הקורע ע״מ לתפור שתי תפירות, היכי משכחת לה דעבדה כי כיסתא (שם קה,א־ב).
מכאן מוכח שמלאכת קריעה לא נאמרה אלא בבגדים של אריג, כדוגמת יריעות המשכן שש משזר ותכלת וארגמן, דבאלה הוא שנופל בהם דרנא ומנקבן, אבל כל דבר אחר שאינו ממין אריג אין בו משום קריעה, אלא משום חותך, וכמו דתנן בכלל המלאכות*. הצד צבי וכו׳ והמחתכו, הרי לך מפורש שבעור אין בו משום קורע אלא משום מחתך, וכן מוכח מענינו דמלאכת קריעה היא מותנית שהיא דוקא על מנת לתפור שתי תפירות, ואלו במחתך לא תני שעורא. מזה מוכח דקורע בבגדים, כיון שהקריעה עצמה היא קלקול, לכן אינה אסורה אלא כשהיא על מנת לתקן, מה שאין כן בעצים, אף אם קרעו ביד או בכלי אין זה מקלקל, הלכך אין בו תנאי של על מנת לתפור, אלא התנאי הוא בשיעורו, וכדגרסינן: האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן, אמר רב אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך, פירש״י: ואי קפיד אמשחתא — לחותכן במדה. מחתך — העור מקצצו במדה (שבת עד,ב).
והנה בירושלמי גרסינן: קריעה בבגדים וחיתוך בעורות, קריעה בבגדים באמצע, וחיתוך בעורות מן הצד, ואית דמחליפין, קריעה בעורות וחיתוך בבגדים, קריעה בעורות באילין רככיא, וחיתוך בבגדים באילין ליבדיא.
דברי הירושלמי אינם מבוררים, ובקרבן העדה פירש: קריעה בבגדים באמצע, בסתם היא באמצע הבגד, והחתיכה סתמא בעורות מן הצד, ואית דמחליפין: קריעה בעורות באילין רכיכא בהני עורות הרכים. באילין לבדיא, באותן בגדים העשויין מלבד שהן קשין. לפירוש זה קריעה וחתוך נאמרה גם בבגדים וגם בעורות, אלא ללישנא קמא נקט לשון קריעה (בעורות) [צ״ל: בבגדים], לפי שמסתמא הבגדים קורעים אותם באמצע, ולשון חתוך בעורות לפי שסתמא חותכין אותם מן הצד. ולאית דמחלפין לשון קריעה הוא על דבר רך, וחתוך על בגדים קשים כגון לבדים. פירוש זה אינו הולם ריהטא דסוגיא, ומשמע דלשון קריעה היא דוקא בבגדים, וחתוך בעורות ללישנא קמא, ולהיפך ללישנא בתרא.
והפני משה פירש לישנא דגמרא קריעה בעורות באילין רככיא וכו׳, דהוא מסקנא דגמרא לפרש דלא פליגי דהא דמתני קריעה בעורות היינו באילין רכיכיא, שדרכן לקרוע, ומתניתין דקתני המחתכו בעור הצבי שהוא עב וקשה, לא שייך בו קריעה,
וחתוך בבגדים באילין ליבדיא שעושין מהן כובעות ועבין הן ושייכא בהן חתוך(ירושלמי שבת פ״ז ה״ב).
ולפי זה קריעה וחתוך הם דבר אחד ושייכים גם בבגדים וגם בעורות, אלא שחלוקים במהות הבגדים או העורות, שברכים נופל בהם לשון קריעה, ובעבים נופל בהם לשון חתוך, ואין כאן מחלוקת כלל.
אבל מסוגיא דתלמודין מוכח דקריעה היא רק בבגדים, וחתוך הוא בכל דבר אחר שאינו בגד, וכדכתבינן.
וכן מוכח מדברי הרמב״ם דכתב: הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות, חייב. אבל הקורע להפסידה פטור… הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו, חייב מפני שמיישב את דעתו (ה׳ שבת פרק י הלכה י).
הרי לך מפורש, שבקריעה (כל שאינו מקלקל) בשעור שתי תפירות וע״מ לתפור — חייב. ואלו במחתך כתב: המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכוונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור (ה׳ שבת פי״א ה״ז).
מדקדוק דבריו: המחתך מן העור, מוכח דחתוך אינו אלא בעור או כנף ועצים ומתכות שהם גוף אחד, וכדכתב: הקוטם את הכנף הרי זה תולדת מחתך… וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך (שם).
מכלל הדברים למדנו דהרמב״ם סובר כמו שמוכח מתלמודין, דקריעה וחתוך הן שתי מלאכות נבדלות אחת מחברתה במהותן ובשיעורן.
דקריעה מחייב כשעור שתי תפירות ועל מנת לתפור שתי תפירות, אעפ״י שעושה זאת שלא בכוונה שהיא מלאכה. ובחתוך צריך שלשה תנאים לחיוב: א. שעור קמיע. ב. שיתכון למדת ארכו ומדת רחבו. ג. שיחתוך בכוונה שהיא מלאכה.
והנה לענין שעור קמיע כתב המ״מ: ״וכבר הזכרתי שכל מלאכות העור שעור אחד להן״, וכוונתו למ״ש לעיל בסמוך (הלכה ה), ולענין התנאי השני והוא שיתכון למדת ארכו, ציין הגהות מיימוניות למ״ש רב אשי — והוא דקפיד אמשחתא (שבת עד,ב), מכאן שצריכה כוונה מיוחדת למדת אורך ורוחב של הדבר הנחתך.
מכלל של דברים למדנו שמלאכת קריעה לאסור בשבת, היא רק בבגדים או אריג, וכל שאר הדברים הם בגדר מחתך, ואינו חייב עליה אלא אם מתכון למדת ארכו ורחבו.
לאור דברים אלה נבין ונדון בענין נייר, אם הוא דומה לבגד — ואסור מדין קורע, או לעור — ואסורו משום
מחתך.
והנה תנן התם: אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח, ומפרש בגמרא: מאי טעמא? משום דקא מתקן מנא (ביצה לב,ב), מכאן למדנו דנייר דומה למתכות או לעצים שאסור רק משום מחתך, הלכך אינו אסור אלא מתכון למדת ארכו ורחבו, והיינו למדת האסכלה שצולין בה את הדג המליח, דאלו משום קורע היה אסור אפילו בשעור של שתי תפירות, אבל הרמב״ם ז״ל [הלכות שבת פכ״ג ה״ו] והשו״ע שנו לשון המשנה וכתבו אין קורעין הניר מפני שהוא מתקן מנא (שו״ע או״ח סימן שמ סעיף יג). ובודאי הגמור שכך היתה גירסת המשנה שלפניהם. וצריך לומר דסבירא להו דשעור שתי תפירות שאמור בקורע לאו דוקא, אלא משום שכל קורע בגד עושה זאת כדי לתפור אותו, וכמ״ש בגמרא: היכי משכחת לה דעבדא כי כיסתא. ופירש״י: הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס, וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת (שבת קה,ב). וזהו בקריעה שאין בה תקון מנא, אבל אם קורע על מנת להשתמש בתור כלי, הוי דינו כמחתך שצריך שיהיה מכוון למדת ארכו ורחבו של החתך, כדי שיהיה משום מתקן מנא, וכן שנינו במתניתין: המקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן (שבת קה,ב. ורמב״ם הלכות שבת פ׳׳א הי׳׳ח).
וכיון דאיסורו הוא בשעור המתקן, צריך שיתכון לאותו שעור, וכדאמר רב אשי: והוא דקפיד אמשחתא.
מכל האמור ומדובר למדנו: דקורע וחותך שהם חלוקים במהותם, דקורע הוא רק באריגים, וחותך הוא בכל דבר אחר שהוא גוף אחד מעצם בריתו, כגון נוצה של כנף, עצים ומתכות, ובכלל זה גם נייר. ולדעת הרמב״ם ושו״ע, גם נייר הוא בכלל גוף מחובר באריגים ואין בו אסור חותך, אלא אסור קורע. ומכל מקום אעפ״י ששתי מלאכות אלה נבדלות בתכונתן, שוות הן בדינן ואינן אסורות אלא בשעור הדרוש לתקונן, והלכך אין העושה אותם חייב אלא כשיש בעשיתה תקון, כגון קורע על מתו שחייב לקרוע עליו. או שמשכך חמתו, וכן כשהוא מתכוין לעשות את הדבר הקרוע כלי במדת אורך ורוחב הראוי לו, ולכן כחותך נייר כדי לצלות בו מליח כתב הרמב״ם: אין קורעין נייר מפני שהוא כמתקן כלי (ה׳ שבת פכ״ג ה"ו). והדברים מובנים מאליהם, דוקא כשמתכוין לעשותו כלי במדת אורכו ורחבו.לאור ברורה של הלכה זאת נסור לדון בנדון דידן.והנה מעכ״ת צדד להתיר ממ״ש רמ״א: יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת (או׳׳ח סימן שלו סעיף ח בהג״ה). וכן ממה שהתירו אסור דרבנן משום כבוד הבריות (או״ח סימן שיב סעיף א בהג״ה).
ולע״ד אין הנדון דומה לראיה, דמה שהתירו לתלוש הפירות מיחור אילן שנפשח אינו [אלא] משום שאסור תולש אינו מדאורייתא אלא במחובר (עיין מג״א [נ״ל דצ״ל: ט״ז] שם ס״ק ח). משא״כ במלאכת קריעה וחתוך שהם אסורות מדאורייתא בתלוש משום מתקן מנא, אין להתירן משום כבוד הבריות (עיין ברכות יט,ב). ולא התירו בשבת אלא מלאכה האסורה דרבנן מלאו דלא תסור, וכן פירש״י, והכא נמי טלטול דרבנן, אלאו דלא תסור אסמכוהו רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה (שבת פא,ב רש״י ד״ה שדוחה. ועי״ע שם צד,ב רש׳׳י ד״ה לא תעשה).
שוב אייתי לן מעכ״ת דברי המשנה ברורה: ואם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהם או לשאר איזה תשמיש, חייב משום קורע שהוא קורע על מנת לתקן (משנה ברורה סימן שם ס׳׳ק מא). ולע״ד דברי המשנה ברורה צריכים תלמוד, דהנה דין זה מיוסד עמ״ש בבאור הלכה: לחלק בין קורע (דף אחד מהספר) [איזה חתיכת נייר מדף שלם] כדי להשתמש בו לדבר מה, ובדף שנקרע ממנו הניר הזה אינו מתקנו כלל, אין זה בכלל קורע על מנת לתקן, ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הניר שחתכו, וס״ל להרמב״ם דמה שאמר בגמרא דמשוי ליה מנא, היינו דנראה כמתקן כלי וכו׳. ומזה יצא לדון דאם קורע הניר לכמה קרעים וצריך לכ״א להשתמש בו, הוא חייב, דהוא קורע על מנת לתקן(באור הלכה שם ד״ה אין שוברין). ועוד האריך בפלפול עמוק ונחמד לכאורה של הלכה זאת.
|
ואף אני אענה חלקי לקוצר השגתי ואומר: נמוקו של הרמב״ם לדין זה דאין קורעין ניר מפני שהוא כמתקן כלי, אינו מתפרש דנראה כמתקן כלי, אלא פירוש דבריו הם כלישנא דגמרא דמשוי ליה מנא, כלומר שקריעת הניר אעפ״י שאין בה צורת כלי, הרי היא כמתקן כלי, הלכך אינו חייב אלא אם קרע אותו בכוונה זאת, ובמדת אורכו ורחבו הצריך לו, וכמו שכתב הרמב״ם בדין מחתך העור (ה׳ שבת פי״ז ה׳׳ז).ולפי זה פירושה של הלכה זאת כך הוא: דקריעה וחתוך אעפ״י שהם דומים בפעולתם — חלוקים בדינם, דקריעה אינה אלא להשחתה. ואינה אלא באריגים שמחוברים בחוטי שתי וערב ארוגים, ולכן אין הקורע חייב אלא בתנאי שיהיה בה תקון באחת משתי פנים:
א. ישוב דעתו של הקורע, כגון: קורע בחמתו או על מתו, וכן גם למירמא אימתיה על אנשי ביתו (שבת קה,ב ורמב״ם ה׳ שבת פ״י ה״י [והלכות דעות פ״ב ה״ג]), בכגון זה שעור הקריעה בכל שהוא חייב.
ב. קריעה שהיא על מנת לתקן כגון: דעבדא כי כסתא וכפירש"י שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס, וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת (שבת קה,ב). פירושם של דברים שבמעשה הקריעה יש בה תקון הבגד, ומכל מקום צריך שיהיה בה שעור שתי תפירות וע״מ שיתפור שתי תפירות, וכדכתב הרמב״ם ז״ל: הקורע כדי לתפור שתי תפירות ועל מנת לתפור שתי תפירות, אבל בלא״ה אינו חייב משום קורע, דכל קרע שאינו נמלל הוא בגדר מקלקל.
ג. ויש קורע שהוא חייב אפילו כשאינו על מנת לתפור, והיינו שהקריעה עצמה מתקנת הבגד הקרוע כגון: פותח בית הצואר בשבת. והנה הכ״מ כתב בשם הריטב״א דפותח בית הצואר חייב משום מתקן ולא משום קורע, הואיל ואינו תופר שתי תפירות (רמב״ם וכ״מ ה׳ שבת פ״י ה׳׳י). אבל מדברי הרמב״ם שסמך דין זה לדין קריעה מוכח דהוא סובר דפותח צואר מחייב משום קורע, והיינו משום דקורע אינו חייב אלא אם נעשה תקון בקריעתו, וזהו הטעם דע״מ לתפור שתי תפירות, הלכך כל שנעשה התקון גם בלי תפירות חייב משום קורע.
|
בהיותי בזה ראיתי להגרעק״א דהקשה ע״ד מרן הבית יוסף [סימן שיז. והכסף משנה הלכות שבת פ״י ה״י], דכתב דקורע שלא על מנת לתפור אינו חייב משום קורע [בפותח בית הצואר], מדין קורע על מתו ובחמתו. וכן הקשה ע״ד התוס׳ דכתב כן ואסיק בצע״ג (תוס׳ רע״א שבת פרק ז׳ משנה א׳ ד״ה הקורע. ובגליון הש״ס שם עג,ב). ולע״ד נראה דבקורע על מתו ובחמתו, כיון שהוא צריך לקריעה זאת לישב דעתו, חייב משום קורע בלי שום תנאי ובלי כל שעור, והרי זה דומה (לקוצר) [לזומר] וצריך לעצים. ומה שכתב התוס׳ (שבת עג,ב ד״ה וצריך לעצים), הוא בקריעה שאינה צריכה מצד עצמה, בזה אינו חייב משום קורע אלא כשהיא בשעור של שתי תפירות וע״מ לתפור.
ד. קורע אריג או ניר לצורך שמוש בקרעים אלה, דינו כמחתך, ואינו חייב אלא כשיתכון למדת ארכו ורחבו ויחתוך בכוונה שהיא מלאכה. ושבזה הוא שעושה אותו כלי והוי כמתקן כלי, ובלא זה פטור משום שהוא מקלקל. וזה הוא שכתב [הרמב״ם]: ואין קורעין את הניר מפני שהוא כמתקן כלי, פירוש: והלכך אסור משום קורע, הואיל והוא מתקן בקריעה. והיינו בודאי באופן שהקריעה עצמה עושה אותו כלי, וכגון שמתכון לכך ובמדת ארכו ורחבו וכדין מחתך, דודאי לא עדיף קורע שיש בו קלקול ממחתך שאין עיקרו לקלקול. וכיון שמחתך אינו חייב אלא אם מתכוין למדת ארכו ורחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, ואם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו, אלא כמשחק או מתעסק — הרי זה פטור (ה׳ שבת פי״א ה״ז), הוא הדין וכל שכן הוא בקורע שלא בחמתו או על מתו, אינו חייב אלא במתכוין למדת ארכו ורחבו וכו׳. וזה מפורש בדברי הרמב״ם שכתב: אין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי (פכ״ג ה״ו), ללמדך שאינו חייב אלא כשהוא עושה כמתקן כלי כמו שפירש במחתך.
לפי זה למדנו לדין בשאלה דנדון דידן, היינו קורע ניר להתקנה בו, כיון שאינו מתכוץ למדת ארכו ורחבו, אלא הוא קורע להפסד ומשתמש בו בדרך הפסד, אינו חייב משום קורע. ואפשר לומר דאפילו איסור ליכא, כמו שהתירו חכמים לטלטל אבנים ואפילו להעלותם לגג בשבת, דאיכא טירחא יתירה, ויש אומרים דאפילו מכרמלית לרשות היחיד שרי, וקורע ניר נמי אינו אסור אלא מדרבנן(או״ח סימן שיב סעיף א). קושטא הוא דהמג״א כתב: אם יש לו בית הכסא סמוך לביתו, שאין שום אדם אחר נכנס לשם, אסור להכניס בשבת אבנים, דהוה ליה להזמינם מאתמול ודלא כב״ח (מגן אברהם שם ס"ק א). מכל מקום אין זה אלא ביש לו בית הכסא מיוחד לעצמו, אבל אם אחרים נכנסים בו אפילו אם הם בני ביתו, כיון שנפישי בני הבית דהוו שקלי להו אפשר דשרי(סוכה לו.ב תד״ה בשבת).
|
ועוד נראה לע״ד דבקריעת ניר אין בו לא משום קורע ולא משום מחתך, שאין פעולת קריעה אלא דוקא באריג שהחוטין שלו הן מחוברין בטבעם וכן בעור. ואין פעולת חתוך אלא בעור וכלי מתכת, שהם גם כן מחוברים בטבעם. אבל ניר וכלי חרס, שהן מחוברים במלאכת עיסה, אין בהם לא משום קורע ולא משום מחתך. וכן דאיק לישנא דמתניתין דכריך ותני בחדא מחתא: אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח. ומפרש בגמ׳ משום דקא מתקן מנא (ביצה לב,ב). ללמדך שדוקא משום מתקן מנא הוא דאסורין, אבל אם אין בהם משום מתקן מנא — מותר, מידי דהוה מחתך לחם או משבר אגוזים ושקדים שאין בהם משום מלאכה, הואיל ואינם בכלל קורע ומחתך שנזכרו בל״ט מלאכות בשבת (עיין או״ח סימן שט סעיף ח ומג״א ס״ק יד).
ובזה מתורצת לי תמיהת הערוך השלחן דכתב ע״ד הרמב״ם: ותמיהני איזה ענין הוא לשבת, רדהו משנה בביצה וכו׳ (וכ״כ הרמב״ם הלכות יום טוב פ״ד ה״ח), ואיזה ענין הוא לשבת ובשבת כל שבירה וכל חתוך אסור, וצע״ג (עדוך השלחן או״דו שם סעיף לה).
פירוש דבריו דביו״ט אצטריך לאשמועינן לאסור פעולות אלה אפילו לצלות עליהן, הואיל ואין זה מכלל אוכל נפש שהותר ביום טוב, אבל בשבת פשיטא דאסור ככל שבירה וחתוך. ולפי מה שכתבנו שפיר אצטריך לאשמועינן דעצם שבירת כלי חרס וחתוך ניר אסורים משום מתקן מנא בשבת, והלכך אסורים גם ביום טוב אפילו אם עושה זאת לצלות עליהן. וכן מתפרשים דברי הרמב״ם ומרן שנמקו דין זה משום מתקן מנא, ולפי זה דאינו חייב אלא בכוונה לתקן ובשעור תקון מנא. שו״ר בשו״ע התניא שכתב: אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים (או"ח סימן שם סעיף יז).
|
את זאת כתכתי להלכה, ולמעשה חוכך אני להחמיר, הואיל ויצא הדבר מפי זקן גדול הדור המשנה ברורה, וראוי לחוש לדבריו לאסור.
ב. חבור מדולדל
ולעיקר שאלתו בגלילי ניר העשוים לכך שמנוקב הניר המתגולל בכל 10-15 ס״מ, בכדי שיתלש ממנו בשעת השמוש בו, נראה לי להתיר משום רחבור זה שהוא חבור מדולדל לאו שמיה חבור. ואמינא לה מדגרסינן התם: סימנים שנתדלדלו ברובן טרפה. אמר רב שישא בריה דרב אירי: הא דאקפל אקפולי, התם דאפרוק אפרוקי. פירש״י: אפרוק אפרוקי — כדבר שנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו, דאותו מעוט המחובר אינו מחובר ביחד, הלכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא(חולין מד,א). וכן פסק מרן ז״ל: אם מעוט הנשאר הוא מדולדל, מעט כאן ומעט כאן, פסול, שניכר הדבר שהוא נעקר בכח, ומה שנשאר מחובר, חיבור מדולדל הוא, והוה ליה נעקר כולו ופסול(יו״ד סימן כד סעיף טז).
מכאן למדנו שחבור מעוט שאינו במקום אחד אינו חבור, והרי זה כאלו נעקר כולו. דון מינה לנדון דידן שפיסות ניר אלה שגלולות בגליל זה, הוא חתוך ברובו בהפסק קטן שבין חתך לחתך, הרי זה כאלו חתוך כולו, ואין בהפרדתם לא מלאכת קריעה ולא מלאכת חתוך. ואין בזה אפילו משום מתקן, הואיל והוא מתוקן ועוד במדת ארכו ורחבו, הלכך מותר להשתמש בהם. ומכל מקום ראוי והגון לכל אדם לחתוך לגמרי נירות אלה מערב שבת כשהוא בביתו, ואין רבים שנכנסים לבית הכסא, ושומר נפשו ישכן בטח.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
|
