סימן מב
בענין עגונה
(לאה"ע סימן יז)
ט סיון תש"ט
לכבוד
הרב הגאון המפורסם לתהלה
כמוהר"ר רפאל הכהן קוק יצ"ו,
רב ראשי ואב"ד בעיה"ק
טבריה והגליל התחתון
שלום וברכה ברוב חבה,
נתכבדתי בקבלת מכתבו מיום מ"ב למטמונים דנא, ובו שאלת חכם בנדון היתר עגונא.
בט' באייר תש"ח, יום הנמהר בו נפלו בקרב הנואש על צמח (הסמוך ונראה לעירנו ת"ו) למעלה מחמשים בחורי ישראל הי"ד, ארבעים ושנים מהם הובלו לקבורות בדגניה א' בקבר אחים. אחדים מהם היו מרוסקים עד לבלי הכרה כלל. ע"י המשתתפים בהלויה הוכרו כמעט כולם. ואחד נקבר אז מבלי שיכירו אותו ממש, כי גופו היה מרוסק, אבל מבין חבריו הנותרים אז בחיים התברר כי [הוא] בנימין אנגלמן מקבוצת אלומות, מקום אשר חי שם עם אשתו שרה וילדתו בת הארבע. כל זמן התגייסותו בצבאנו היו מתקבלים ממנו ידיעות תמידים כסדרם. ידוע היה ג"כ שהוא היה בין הלוחמים על צמח, ומאחרי הנסיגה האיומה שבאה אחרי הקרב הנואש נאבד זכרו ואין יותר ממנו שום ידיעה. בזמן ההלויה הנ"ל הייתי בדגניה א' ויום עש"ק אחה"צ היה, אבל עוד לפני התחלת ההלויה הוכרחתי לעזוב את המקום מחמת פחד אוירוני האויב שטסו מלמעלה והרגישו בהתקהלות. הקבורה נעשתה אח"כ במהירות ע"י אנשי המקום, ולפי השערתם ודעתם ברור להם כי הגופה המרוסקת שנקברה שם היא של בנימין אנגלמן הי"ד בעל האשה שרה אנגלמן מקבוצת אלומות. והנה כעת מעמידים שם מצבה על קבר האחים ושמות האחים ושמות כל הנהרגים הי"ד יחקקו עליה, וגם שמו של בנימין יהיה השם השני ברשימה. כמו"כ קבלה הקבוצה אלומות סך 400 ל"י בתורת פצויים על הנהרג הנ"ל, כדרך שנותנים ליורשי הנהרג במלחמתנו. התעודה המאשרת זאת נמצאת בידי. ותשובתה בצדה להתיר עלובה זאת מעגונה על יסוד הפצויים בסך 400 ל"י שנתנה המדינה לקבוצת אלומות על מות חברם בנימין אנגלמן מות גבורים בקרב על צמח בט' באייר תש"ח, ומעכ"ת דן על תעודה זאת כדין תעודת מיתה שיוצאת מידי הערכאות, שפסקו רבותינו האחרונים לסמוך עליה להתיר אשה מעגון, ומה גם בנדון דידן דיש גם עדות קבורה.
ומענותנותיה דמעכ"ת בקשני לחות דעתי. והנני נענה לבקשתו לענות לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
האמת צריכה להאמר שבנדון דידן אין כאן שאלת ערכאות, הואיל והמעידים הם מישראל, לכן אין אנו צריכים לגושפנקא בערכאות, אלא שפיר סמכינן אעדותם אפילו אם אינם ערכאות, מדין מצאו כתוב בשטר מת איש פב"פ או נהרג תנשא אשתו, ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל (אה"ע סי' י"ז סעיף י"א), ובנדון דידן הרי כתב ישראל בפנינו, לכן שפיר יש לסמוך על כתב זה להתיר אשתו.
ברם יש לדון בדבר מצד אחר, משום שידוע לנו שגוף זה אי אפשר היה לזהותו משום שהיה מרוסק ולא ניכר לכל חבריו בצורתו או בסימנים אחרים שבגופו, אלא כולם סברו שהוא מת מתוך השערה, לכן יש לומר שגם הכתב לא יועיל לסמוך עליו ולומר שגוף מרוסק זה היה גופו של בנימין אנגלמן הי"ד, והדברים מגיעים למ"ש רמ"א ז"ל: ואפילו אם יודעים שהוא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירים על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא שם.
אולם יש לצדד בהתירה של עגונה זאת מצד אחר, והוא במ"ש בשאלה: ידוע היה ג"כ בין הלוחמים על צמח. והדברים אמנם סתומים ולא פירשו מקור ידיעה זאת, אבל הם מפרשים בתעודת פצויים שהיא מוכיחה שמפקדי הצבא שבמקום ידעו ודאי שבנימין אנגלמן זה היה בין הלוחמים, ושנפקד מקומו בסיומה של המלחמה, וכיון שנמצא גוף מרוסק לפנינו, וידוע למפקדי הצבא שלא נעדר איש אחר ממחנה הצבא מבלעדי חמשים איש ההרוגים, אלה שביניהם נמצא איש זה שנפקד מקומו, הרי זה מוכיח בודאות גמורה שהוא זה, ועל סמך זה שלמו את הפצויים לחבריו, ולא משום שאמרו בדדמי. והרי זה דומה למ"ש מרן ז"ל: יצא עכו"ם וישראל מעמנו למקום אחר, ובא העכו"ם ואמר איש שיצא מכאן עמי מת, משיאין את אשתו. וכתב רמ"א: אפילו במקום דיש אומרים דבעינן קברתיו לא דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי – מהני, וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר, או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו, והסיח העכו"ם לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כלם, משיאים נשותיהם, ויש אומרים שצריך שיאמר וקברנום (שם סי' י"ז סעיף י"ז).
והנה בדין הראשון נחלקו הפוסקים, מדברי מרן מוכח דלא האמינו את העכו"ם המסל"ת אלא באומר שיצא מכאן, זאת אומרת שעובדא דיצא מכאן היתה ידועה מבלי עדותו, והוא לא בא להגיד אלא שאותו היהודי שיצא מכאן עמו הוא מת, והרא"ש פסק שגם אם אמר איש שיצא עמי מת, משיאים את האשה על פיו, דאמרינן מסתמא אותו האיש שהלך מכאן עמו הוא מת (ב"ש ס"ק נ"ג). והטו"ז האריך הרחיב בביאור הלכה זאת, והוכיח מסוגיות דתלמודין דכל שלא אמר שיצא מכאן, חיישינן שזה שיצא עמו הלך לעלמא, ואחר הוא שנתלוה אתו בדרך מת, וכן בדין השני דעשרה שיצאו ממקום למקום בעינן שיאמר שהיו אסורים בקולר, הא לאו הכי חיישינן שמא היוצאים הלכו לעלמא (עיין ב"ש ס"ק נ"ה, וט"ז שם), אבל הח"מ כתב ללמוד מדברי רש"י דמנין עשרה לחוד סגי להשיא את נשותיהם על פיו.
והשתא נחזי אנן בנדון דידן, שישראל הוא המעיד שמת איש זה שהיה מן הלוחמים ויצא אתם ונעדר מבין החיים, ולא עוד אלא שהגוף מוטל לפנינו מת, ואין אפשרות לזה שהיה בין הלוחמים לצאת למקום* זה, ולא לאחר שאינו מן הלוחמים להכנס למקום זה, ועוד דבמפקד המחנה לא נעדר עוד אחר, ורק בנימין אנגלמן הי"ד הוא שנעדר, בודאי שאין מקום לומר שבנימין זה הלך לעלמא וגוף זה שלפנינו הוא איש אחר שמת. זאת ועוד, אחרי שהוכרה כל החבורה הזאת, אעפ"י שלא הוכר איש אחד, אמרינן שאיש זה שלא הוכר הוא מתוך החבורה, וכמ"ש הב"ש משם משאת בנימין, אם כותי מכיר אחד מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה, אמרינן מסתמא אותה חבורה היתה (ב"ש שם ס"ק נ"ה), דון מינה במכ"ש אם הכיר כל החבורה ולא הכיר אחד מהם, אמרינן אחד זה מתוך אותה חבורה.
מכל האמור ומדובר למדנו לדין, דשפיר יש לסמוך על כתב התעודה שנתנה ממפקדי הצבא על מותו של בנימין אנגלמן זה, שהוא היה מן הלוחמים שבמחנה זה שהוא הוא האיש שגויתו מרוסקת לפנינו להתיר את אשתו מכבלי העגון. ויש לצרף עוד טעם להתיר עגונא זאת, משום דכיון שבנימין אנגלמן זה היה מהלוחמים ונעדר ולא נודע עוד ממנו ודאי שהוא מת, והרי זה דומה למ"ש צורבא מרבנן קלא אית ליה (עיין בסה"ק משפטי עזיאל אה"ע סי' כ"ח). ועוד טעמא להיתרא דנשכח שמו ואבד זכרו זה יותר משנה (עיין משפ"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף ג' וסי' ל' דף ק"א ד"ה אבל מה שנאבד).
פש גבן לדון משום דעדות זאת היא עדות דבשעת מלחמה ויש לחוש דאמר בדדמי, אולם בנדון דידן שאומרים קברתיו, וכמ"ש מעכ"ת שברשימת הקבורים רשום שמו של בנימין אנגלמן בשם השני, תו אין לחוש שאמר בדדמי, וכדפסק מרן ז"ל: בא עד אחד ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת, אם אמר: קברתיו, תנשא.
מכל האמור ומדובר נלע"ד להתיר את גב' שרה אנגלמן, אלמנת בנימין אנגלמן מכבלי עגונה, שתהיה מותרת להנשא לעלמא. והיו דברי אלה להלכה ולא למעשה, עד שיסכים אתנו הרב הגאון סבא דמשפטים כמוהר"ר יעקב חי זריהן יצ"ו, הרב הראשי דמתא, שכן שורת הדין מחייבת לאימלוכי ביה. וצור ישראל יגדור פרצות עמו ויניח לנו מכל אויבינו מסביב, ולא נוסיף לדאבה עוד.
והנלע"ד כתבתי
* נ"ל דצ"ל: ממקום.