סימן מב

(ליו"ד סימן רמ"ה)

ירושה ברבנות

 

ח חשון תרצ"ז.

שלמא רבא וברכתא מעליא לדזיו ליה כבר בתיה ונהורא עמיה שריא ידידי ועמיתי הרה"ג הגדול דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר טוביה יהודה טביומי יצ"ו

 

שאול נשאל כת"ר בנדון קהלה מישראל שמשנים קדמוניות החזיקו בקהלתם רב הקהלה ועל ידו גם מורה הוראה. אולם בזמן האחרון נפטר לבית עולמו המורה הוראה ובשעת קודם לויתו הציעו רבים מתושבי הקהילה לשמור מקום כבוד זה למי שישא את בתו של מורה הוראה המנוח, אבל ההצעה היתה רק הבטחת דברים בלי כתיבה וחתימה מצד הרב דמתא ולא פרנסי הקהילה. ואחרי ימים נשאת יתומה זו לרב מוסמך להוראה ובהשתדלות רבה עלה בידי ידידי ומוקירי זכרו של המורה הוראה להשיג מספר חתימות של בעלי בתים שהתחייבו לטובת החתן הנ"ז להושיבו על כסא ההוראה של חותנו המנוח.

אבל מצד שני הרב דמתא טוען כי בזמן הזה שדללו הכנסות הקהלה ואינן מספיקות למשכרתם של הרב והשובי"ם ואם יוסיפו עוד מורה הוראה יוסיפו לקפח משכרם של הרב והשובי"ם ולכן שורת הדין נותנת לאחר מנוי זה עד ירחיב ה' הכנסות הקהלה ויוכלו לשלם משכרתו של מורא הוראה, שנית טוען הרב דמתא שחתן זה שבא להתמנות על ידו כמורה הוראה כבר התריז כנגדו וזלזל בכבודו ואי אפשר לשבת עמו בצותא חדא.

וע"ז שאלו את כת"ר להודיעם דבר הלכה בשאלה זו. ומעכ"ת האריך הרחיב בשאלה לכל פרטיה, ובאמת לא הניח פנה וזוית שלא נגע בה. וכיד ה' הטובה עליו באר יסודוה ופרטי הלכה זו והלכה העלה להצדיק דברי הרב דמתא ולבטל טענת האברך חתנא דבי דיינא, ולהיות כי מעכ"ת נוגע בדבר מצד קורבתו המשפחתית להרה"ג הנ"ל לא רצה לסמוך על דעתו עד אשר יסכימו גדולי חכמי הדור וכאשר יגזרו כן יקום.

ומטוביה דמר פנה אל אזוב שכמוני לחות דעתי בשאלה זו, ואני לעשות רצונו חפצתי ואמרתי לשנות פרק זה לעיין במקורות ההלכה ולחוות את דעתי העניה לפי קצר השגתי בעזרת צור חמדתי.

ואען ואומר: פתרון שאלה זו מסתעף לד' סעפים. שנבאר לקמן אי"ה והם:

א. ירושת כסא מלכות והשררה בישראל.

עיקר הלכה זו נשנית בדברי רבותינו התנאים לאאמר: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל שאם מת, בנו עומד תחתיו, אין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל כל זמן שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו (ספרי דברי פרק יז פסוק כ).

מכאן למדנו שנחלה זו איננה דומה לפרשת הנחלה שהבנים או יתר היורשים החקיים נוחלים את רכוש מורישם בלי שום תנאי ושיור, ולא עוד אלא שרז"ל הזהירו ואמרו: לא תהוי באעבור אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא (כתובות נג א). אבל נחלה זו היא מגבלת בתנאי: כל זמן שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ומכלל הן אתה שומע לאו שכל שאינם בקרב ישראל אין בנו עומד תחתיו.

אולם תנאי זה דכל זמן שהם בקרב ישראל לא נתפרש בדבריהם, ובגמ' פרשוהו: בזמן ששלום בישראל קרינא ביה הוא ובניו בקרב ישראל לומר דמלך בן מלך דלא בעי משיחה בזמן שיש שלום בישראל, אבל במקום מחלוקת אפילו מלך בן מלך בעי משיחה ומשום זה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה ואת יואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים (הוריות יא ב).

הא למדת דבזמן שיש מחלוקת בישראל אפילו כשיורש העצר הוא יורש יחידי כגון יהואש, וכן אפילו אם אין מחלוקת בישראל אלא שהמלך המוריש העביר המלוכה מבנו הגדול ונתנה לקטן ממנו כגון יהואחז, אין בנו עומד תחתיו אלא על ידי משיחה, זאת אומרת הסכמת נציגי העם שלהם מסורה זכות המשיחה, ובלא זה בטלה מעיקרא זכות הירושה מבניו אחריו. והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד תנאי וכתב: והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראה, היה ממלא ביראה אעפ"י שאינו ממלא בחכמה מעמידים אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכן מי שאין בו יראת שמים אעפ"י שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המנוין שבישראל (הל' מלכים פ"א ה"ז).

מדקדוק דבריו נלמוד שאין ירושת המלכות עוברת לבניו אלא כשהוא ממלא מקומו בחכמה ויראה, אבל אם הוא ממלא מקומו רק ביראה אינו זוכה מדין ירושה אלא שבית דין מקדימים להעמיד אותו במקום אביו על ידי משיחה כמו שקימו חכמים מנויו של רבי את ר"ג בנו, משום דנהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה (כתובות קג ב) ובודאי שאם לא רצו הסנהדרין שהם המעמידין את המלך בתחלה למשוח את בן המלך אעפ"י שהוא בנו הגדול או את מי שמינה המלך בצואתו הרשות בידם דלא הצריכה התורה משיחה במקום מחלוקת או מלחמה אלא כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך (הל' כלי מקדש פ"א הל' יא י"ב הל' מלכים פ"א י"ב).

ואין המחלוקת מסתלקת ואין כל העם מקבלים מרותו של מלך אלא כשנמשח על ידי הסכמת הסנהדרין שהם מחוקקי האומה שכל האומה מחוייבים להשמע להוראותיה כדכתיב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" דברים (פרק יז פסוק ו').

וכן מדויקים דברי הספרי: כל זמן שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. זאת אומרת בזמן שאינם בקרב ישראל כגון במקום מחלוקת או מלחמה אעפ"י שהם קודמים למשיחה אבל מלכותם נתנת להם בזכות משיחה. כלומר הסכמת הסנהדרין שהם נציגי העם ומוריו המתבטאת במעשה המשיחה, אבל אינם עומדים במקום אבותיהם בזכות המלוכה, ואין הסנהדרין חייבים למושחם מטעם זה, אלא מצוה עליהם להקדימם אם יראו במנוים שלום העם, וטעם להלכה זו הוא: משום שאינה דומה נחלה זו במהותה לנחלת הרכוש, הואיל ואין המלוכה קנינה של האב המוריש שקנאה בעמלו ושהיא נתונה באוצרותיו להשתמש בה כחפצו, אלא היא זכות נתונה לו מאת העם ולטובת העם, ולכן זכות הנחלה בעיקרה וכן זכות הבחירה בין הראויים ליורשה נתונה ברשות זקני העם ומנהיגיו הרוחניים שהם ידונו אם להמשיך הנחלה בעיקרה או להעבירה לאחד מיורשיה במדת טובת העם ביראת ה' ומצוותיו והשראת השלום בקרב ישראל שזהו באמת תפקידו היסודי של מלך בישראל.

אבל בכל מקום שהתמנותו נעשית בנגוד לרצון העם או חלק חשוב ממנו מה שזה יהיה גורם ודאי למחלוקת תמידית בישראל, בכגון זה בטלה זכות הנחלה ונתנה זכות מנוי המלך אל העם כולו על ידי מנהיגיו הרוחניים שהם מורי העם.

ראיה גדולה לזה אני מוצא מעובדא דרחבעם בן שלמה שהשיב העם את המלך דבר לאמר: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליך ישראל (מלכים א' כ י"ב) (פסוק טז). ואם נאמר שזכות הנחלה מחייבת את העם כולו, לא היתה כל רשות לישראל להדיח את יורש המלכות מכסאו ולפרוק מעליהם את מרות מלכותו, ולא יעלה על דעת שכל ישראל עברו על מצות התורה. ואם אמנם הדבר נעשה עפ"י נביא כאמור: קרוע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך פ' (י"א) [פסוק יא], אבל גם הנביא אינו רשאי לעקור דבר מן התורה, ואם אמר כזאת אין שומעין לו, והלכה פסוקה היא זאת שאין נביא רשאי לחדש מעתה (מגילה ג א). ואין גזרה אלוקית המחייבת לעבור על דברי תורה שנאמר לא בשמים היא (ב"מ נט ב) מכאן ראיה חותכת שרשאים העם לעקור נחלת המלכות לגמרי או לבחור מקרב יורשי המלכות את הרצוי להם. כמו שעשו בימי דוד להמליך את אדוניהו אעפ"י שידעו שדוד בחר בשלמה. ולא עלה שלמה למלכות אלא אחרי שמשחו אותו צדוק הכהן ונתן הנביא במעמד בניהו בן יהוידע שהיה ראש הכרתי והפלתי אלו הסנהדרין שכורתין דבריהם ומופלאים בדבריהם (ברכות ד א).

ואל תשיבני לאמר א"כ שהתנגדות ישראל למלוכת רחבעם היתה חקית, מדוע לא נמשח רחבעם כמו שנמשח שלמה מפני המחלוקת אדוניה.

ואין זו תשובה, לפי שרחבעם מלך קודם המחלוקת וכן כתוב: וישכב שלמה עם אבותיו ויקבר בעיר דוד וימלוך רחבעם, אלא אחרי שבתו על כסא המלכות באו כל ישראל להמליך אותו כלומר להתנות תנאי מלוכתו ומרד זה אינו מבטל את מלכותו הקודמת לאלה שרצו לקבל עליהם מלכותו.

מהאמור ומדובר מתברר שירושת המלכות אינה החלטית אלא היא מותנה בשני תנאים והם: א) הכשרתו העצמית של המלך היורש למלאות מקום אבותיו בתורה ויראה. ב) בהסכמת ורצון העם המובעת על ידי נציגיו ומוריו ושופטיו שהם הסנהדרין.

ב. ירושת פרנסות ושירות של קדושה.

מדברי הספרי למדנו שכל פרנסי ישראל שוים. בזכות ההורשה לבניהם אחריהם, כן מוכח מעובדא דרבי דאמר: ר"ג בני נשיא אמר לוי צריכא למימר? אמר רבי שמעון ברבי צריכא לך ולמטלעתך מאי קשיא ליה הא קרא קאמר ואת הממלכה נתן ליהורם וכו' (כתובות קג ב) מכאן מוכח דרבנים ומלכים דינם שוה בהנחלת כסאותיהם לבניהם. וכן כתב הרמב"ם [הל' מלכים פר' א הל' ז] ז"ל: ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויים שבישראל.

דון מינה ומינה, כשם שזכות הירושה נתנה לכל מינויים שבישראל, כן הוגבלה זכות זו במקום שאין מחלוקת אבל במקום מחלוקת או מלחמה פקעה זכות הנחלה בגלל בכורתו ונתנת זכות המינוי להראויים לה היינו לנשיא או רב דמתא או לחבר הרבנים כולם, וכן מוכח מעובדא דר"ג שהעבירוהו חבריו מנשיאות ומנו במקומו את ר"א בן עזריה אעפ"י שלא היה משולשילתא דבי נשיאה (ברכות כז ב) ואם מעבירין את הנשיא עצמו מנשיאותו מפני המחלוקת כל שכן הוא שאין ממנים לנשיא או לכל מנוי אחר את בניהם במקום המחלוקת או מלחמה. אולם הדבר מובן מאליו דמחלוקת זו אינה יכולה להיות מחלוקת רצונית מפני אהבתו וקרבת משפחה של השני או שנאה פרטית להראשון, שאם אתה אומר כן עקרת זכות ירושה זו לגמרי, אלא מחלוקת שמפקעת זכות ירושה היא מחלוקת בדעות בסיבות אוביקטיביות לגמרי והן סיבת מעלותיו של השני על זה הבא מכח ירושה, או חסרונות המדותיות ותכונותיות של הראשון הבא מכח ירושת אבותיו. וכן מתפרשים דברי רמ"א ז"ל שפסק: אפילו בנו ובן בנו קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת ובמקום שיש מנהג רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם (יו"ד סי' רמ"ה סעיף כ"ב).

ומדשינה מלשון הרמב"ם ולא כתב בנים לעולם יורשים מקום אבותיהם. אלא כתב קודמים לאחרים, מוכח שהוא מפרש ירושה זו שזיכתה תורה לכל פרנסי ישראל אינה אלא זכות קדימה, ממילא יוצא שכל מקום שיש סיבה מוכרחת לדחות את הבן מפני מחלוקת בטלה זכות זו, וראיה לדבר ממה דסיים וכתב: ובמקום שיש מנהג לקבל רב לזמן קצוב או לבחור במי שירצו הרשות בידם.

ואם איתא שזכות ירושה זו לפרנסי הצבור היא אפילו שלא ברצון הצבור מה מקום למנהג שהוא נגד התורה. ואל תשבני ממ"ש: מנהג מבטל הלכה (ירושלמי יבמות פי"ב א וב"מ פ"ז ז'). שלא נאמר זה אלא בהלכה מסופקת שאין לה הכרע מדברי תורה ונצטרך לסמוך על פי הקבלה או נביא כגון חליצה שאם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו לחלוץ בסנדל ומנהג מקובל כזה שנתקבל על ידי בית דין היא קבלה נאמנת שאינה מתבטלת מפני כל הוראה אחרת שאין לה הכרח ברור.

וכן בדיני ממונות המנהג מבטל הלכה שכל משא ומתן ושכירות פועלים הכל עושים עפ"י מנהג המדינה וזהו כלל גדול בדיני ממונות (הרמב"ם ה' מכירה פרק כ"ו הל' ז, ח) ובכגון זה הוא שאמרו מנהג מבטל הלכה, אבל מנהג בדבר הלכה שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מס' סופרים פרק ה' טו). וכל שכן הוא שבמקום שהמנהג עוקר דבר תורה שאין כח המנהג לבטל הלכה לפי שמנהג זה עיקרו שלא ברשות התורה, וכן אמרו מפרוש: במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו? (ר"ה טו ב).

ועיין עוד בתשובת הריב"ש (סי' מ"ד וסי' קכ"ב), ובשדי חמד (מערכת מ' כלל ל"א) האריך והרחיב בהלכה זאת ומסיק להלכה שאין מנהג מבטל אסור תורה או אפילו אסור דרבנן אלא המנהג מתבטל מפני אסור תורה, ולפי"ז קשה היאך שרינן להו לצבור לנהוג מנהג כזה שהוא עוקר זכות ירושה מן התורה.

מכאן מוכח דזכות ירושה זו אינה אלא זכות קדימה ברצון הצבור וכל שנהגו הצבור לבחור במי שירצו מנהגם זהו רצונם ולא נתנה תורה זכות קדימה לבניהם של פרנסי הצבור נגד רצון הצבור.

וכן מוכח מתשו' הרשב"א [חלק א סימן ש] שכתב: שורת הדין שיהיה הוא (בנו) קודם לכל אדם כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת אבותיהם וכלל גדול אמרו רז"ל בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי הבן קודם שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו וכו'.

והנה מר"ן החת"ס תמה ע"ד הרשב"א אלה וכתב: ולשון זה צ"ע מ"ט תליא זה בדעת הצבור כיון שכופין אותם ע"כ למנות הבן תחת אביו שממלא מקומו, ותו מאי אפילו כהן גדול דקאמר.

ולתרץ זאת הקשה עמ"ש בגמ' להצריך קרא לכה"ג שבנו קם תחתיו ומעט הכתוב כהן משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו מדכתיב שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבוא אל אהל מועד (יומא עג א).

וקשה טובא דלמה איצטריך רבויא בכה"ג והיאך איתמעט כהן משוח מלחמה, אטו מי גרע כהן גדול או כהן משוח מכל מנויים שבישראל.

מזה למד דלא נאמר דבר זה דבנו קודם לכל אדם אלא במלך וכיוצא בו (עיין סוטה מ"א: תד"ה אותו) אבל מנוי קדושה אינם בכלל זה, ומשום הכי בעי כה"ג קרא יתירה לרבוי, וכל יתר מנוי קדושה איתמעטו מכהן משוח מן התורה (חת"ס ח' או"ח סי' י"ב).

ואין זה מוכרח לע"ד דבאמת בכה"ג לא איצטריך רבויא דאשר יכהן תחת אביו אלא למעט ואשר ימלא את ידו (עיין יומא שם ד"ה יכול), וכן איצטריך קרא דהכהן הגדול המשיח תחתיו מבניו ללמד דכהן גדול אפילו אם יורש מקום אביו אי הוי משוח הוי כה"ג ואי לא לא (עיין הוריות יא ב).

וממה דאיתמעט כהן משיח אין ללמוד לשאר מנוי קדושה, דאדרבה מנוי כהן משיח דומה יותר בתפקידו למלכות בכל זאת מעטה התורה ירושת בנו משום שמנויו הוא לזמן מלחמה ודורש אמיצות וגבורת לב ונפש בכדי לתת לכל צבא מלחמה רוח גבורה ואמונה ואין כל אדם יכול למלאות תפקיד אחראי זה, אבל כל מנוי קדושה דומים לכהן גדול שבנו יורש את מקומו, וכן מתפרשת תשובת הרשב"א דכתב: שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים נתמנים תחת אבותיהם שאם אין מנהג הצבור כן אין הבנים יורשים מקום אבותיהם אלא בהסכמת הצבור, ולזה סיים וכתב: ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי הבן קודם, כוונתו לומר דאפילו כהן גדול שהיה ס"ד לומר שהיא ירושה משפחתית לבני אהרן צריכה משיחה, זאת אומרת רצון הצבור המושחים אותו וכל מקום שיש מנהג הצבור מנהגם הוא רצונם.

ג. ירושה בכתר הרבנות.

כתב מהרשד"ם ז"ל: אף על גב דכתב הרשב"א ז"ל כלל גדול ברז"ל בכל עניני המנוין שאם היה הבן ראוי קודם לכל אדם וכו' לבי אומר לי בלא ספק שלא דבר הרב בענין ת"ח כי הרי כתוב צדק צדק הרדוף הלך אחר בי"ד יפה ואמרו המעמיד דיין על הצבור וכו' וע"ז צדקו חז"ל במסכת יומא שאמרו שלשה זרים הם וכתר תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו' שלא עלה על הדעת הרשב"א ז"ל אלא במנויים אחרים אבל מנוי התורה נשארה ליודעים אותה ואינה ירושה (תשובות מהרשד"ם ח או"ח יו"ד סי' פ"ח).

והחת"ס תמך סברא זו ובסוף דבריו כתב ראיה אחרונה ממאי דאיתא במדרש רז"ל על פסוק יפקוד ה' אלקי הרוחות וכו' שהיה משה סבור שבניו יורשים מקומו ונוטלים שררתו אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סובר הרבה שרתך יהושע וכו' נוצר תאנה יאכל פריה, ובודאי שמשה לא היה סבור שבניו ירשו את מקומו אם לא שידע בהם שהיו ראוים לכך, והקב"ה לא אמר שיהושע יותר הגון לכך אף על פי שבכתר תורה לא נאמר דין ירושה (חת"ס או"ח סי' י"ב) מפני שהוא ראוי לכך.

וחזיתיה למעכ"ת יצ"ו שדחה ראית החת"ס בדרך חדוד עפ"י תשובת תרה"ד דאשת אליהו אחר שעלה בסערה השמימה מותרת להנשא לעלמא דאשת איש אמר רחמנא ולא אשת מלאך, ומינה למד דגם אשת משה שעלה למרום שהיה בבחינת אלוקים וכמ"ש במד"ר (וזאת הברכה פר' י"א דף קנה ב) משה איש האלוקים כשעלה למרום היה בבחינת אלוקים זאת אומרת: מלאך, שכשעלה למרום היה כמת וכשירד פנים חדשות באו לכאן וכמי שנולד מחדש דמי.

והנה משה קבל שררתו מנהיג ומלך ישראל רק עם קבלת התורה ולפי"ז במותו לא ירשו בניו מקומו שהרי מצד התעלות לאחר שעלה למרום אין הם בניו אלו תורף דבריו.

ואין דבריו מחוורין כלל דלא אמרו דאשת אליהו מותרת להנשא לעלמא אלא משום דהתעלותו השמימה זו היא מיתתו בגזרת אלוקי הרוחות לכל בשר ונפסקה חיותו בהתלבשות דגופא, אבל התעלות משה למרום שהיתה בבחינת התפשטות דגופא לזמן מסוים אינה מתירה את אשתו לעלמא ואין צריך לומר שאינה מפסיקה את יחוסו עם בניו.

ועוד דמשה נבחר למנהיג ורועה ישראל משעת חזיונו הראשון בעמדו לפני הסנה ובניו ודאי זכו בירושה זו מאותה שעה, ועלית משה למרום אינה מבטלת זכות זו.

עוד כתב מעכ"ת לסתור ראית החת"ס מדאמרינן בגמ': בקש משה מלכות לו ולזרעו [בגמ' ליתא מילים אלו לו ולזרעו] ולא נתנה לו דכתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות (זבחים ק"ב), ולפי"ז הרי הותנה עמו משעת התמנותן שלא ירשו זרעו אחריו ותנאי זה מהני ואין ללמוד ממנו לכל מנויים אחרים שלא התנו עמהם להוציא מהם זכות ירושה, ואין זו סתירה לע"ד דכוונת הגמ' היא לומר שלא נתנה למשה ברית מלכות כמו שנתנה ברית כהונת עולם לאהרן וברית מלכות עולם לדוד שלא תכרת מזרעו המלוכה לעולם שנאמר וחסדי לא אסיר מעמו" (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז).

ואם לא תאמר כן קשה איך היה סבור משה שבניו ירשו מקומו אחרי שהותנה עמו מפורש וכמאמר המדרש שהזכרנו לעיל, אלא ודאי שמה שלא נתן לו למשה הוא ברית מלכות, אבל לא גרע משה מכל המנויים שבניו עומדים במקומם, ושפיר הוכיח החת"ס מדברי המדרש שבכתר תורה לא נאמר דין ירושה.

אבל באמת ראית החת"ס היא דחויה לע"ד מצד אחד, דאין ללמוד ממשה שלא קם בישראל עוד כמותו ושהתמנותו היתה התמנות של נבואה אלוקית כדכתיב: אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים וכו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני בני ישראל. ויורשו אחריו התמנה עפ"י מצות ה' כתפלת משה יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה (במדבר פרק כז פסוק טז) וכן נאמר: קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו (דברים ל"א, י"ד) והנבואה ודאי אינה עוברת בירושה, אלא שמשה היה סבור שתשרה נבואתו עליו ועל בניו, והקב"ה השיבו "נוצר תאנה יאכל פריה".

וזו היא כונת הגמ' שאמרה: בקש משה מלכות ולא נתנה לפי שמלכותו היתה מסבת נבואתו ולא בבחירת העם כדוד שלא נעשה מלך אלא בבחירת העם בראשונה ביהודה כדכתיב "ויבואו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה" (שמואל ב' ב' ד') ואח"כ על כל בית ישראל כדכתיב ויכרת להם ברית בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל (שם ה', ג'), ומשיחת שמואל לא היתה אלא להבטחת המשיחה של יהודה וישראל שהתקימה אחר כך. אולם אעפ"י שאין ראיות החת"ס מכריעות מכל מקום הדין הוא דין אמת וכמ"ש מהרשד"ם וכמו שגם מעכ"ת יצ"ו חזק את דבריו בראיות ברורות המכריעות.

ד. ירושת הרבנות בדורות האחרונים.

החת"ס חדש דנשיא התורה בזמן רז"ל היה כעין מנוי קדושה לבד לא שירות וזה אינו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל בשכר ולא גרע מש"ץ, ואטו מפני שהוא ג"כ שר בתורה מגרע גרע, הרי קמן דמהלל ואילך אעפ"י שהיה נשיא תורה מכל מקום כיון דפתיך ברית זכר למלכות ירשו בניהם הנ' דכותה. (חת"ס או"ח סי' יג).

אולם דברי החת"ס צל"ע שנראים סתראי למ"ש הוא עצמו בתשובתו הקודמת סמוך ונראה (תשו' י"ב) להביא הראיה המכרעת ממשה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סבור וכו' הרבה שרתך יהושע (מדר' במדבר ע"פ יפקוד ה') והרי משה היה גם מלך ורועה ישראל ובכל זאת לא אהניא ליה זכותו להוריש מקומו לבניו. ובאמת נשיאות הלל לבניו אחריו היתה משום מלכות שבה וכדכתב בעשרת מאמרות ומשום זה זכה בירושת בניו לקיים לא יסור שבט מיהודה, ומשום דפתיך ביה ג"כ זכר למלכות. דון מינה בכל הרבנים אחרים שאין בהם זכר למלכות אעפ"י שהם ממלאים תפקיד מנהיג אינם מורישים זכותם לבניו אחריהם ולא עדיפי מכהן משוח מלחמה. לכן נראה לי עיקר דמלך ורב וכל פרנסי וממוני ישראל שוים בדינם לנחול כסא אבותם, אבל נחלה זו קשורה בשני תנאים א' שיהיו ממלאים מקום אבותיהם ביראה ושיהיה ברצון הצבור או נציגיו המוסמכים, אבל אם יש מחלוקת מוצדקת פקעה זכות ירושה זו. ומזה יוצא דכל מקום שנהגו הצבור שלא לתת זכות ירושה לבני הרבנות או הפרנסות שינוי המנהג שלא בהסכמת הצבור הוא בכלל מחלוקת.

ד. ירושת הבנות בכתר מלכות או רבנות.

הגאון מוהר"ר שאול ז"ל הובאו דבריו בתשובות הרמ"א פסק: דחתן יורש כסא חותנו והסתיע מזה שהלל ירש זכות מלכות בית דוד אעפ"י שהיה מזרע בית דוד מסטרא דנוקבא. לעומת זאת הביא כת"ר תשובת בית יצחק להגאון מלבוב שדחה סתירה זו משום דהלל לא זכה מכח חתנות אלא משום שהיה מבני בנותיו של הלל.

ולדידי אין מזה סתירה אלא למ"ד שירושת הבעל אינה דאורייתא ולכן בן הבת עדיף דאיתיה בירושה במקום שאין בנים יורשים משא"כ הבעל דאינו בירושה אלא מדברי סופרים. אינו בכלל ירושה גם במנויי שררה ופרנסות.

אבל למ"ד דירושת הבעל דאורייתא עיין הרמב"ם ה' אישות פ' יב הל' ג' והראב"ד וכ"מ) לדעתם אדרבה בעל עדיף שהרי הוא יורשה גם במקום שיש לה בנים.

וחזיתיה לכת"ר שדחה ראיה זו מצד אחר דקרא דלא יסור שבט מיהודה אינו אלא יעוד נבואי. שנתקיים במנויו של ההלל וממנו עברה זכות הנחלה לבניו אחריו, אבל הלל עצמו לא זכה אלא מפני חכמתו שהושיבוהו בני בתירא נשיא ולא מפני שהיה מזרע בית דוד. ויפה כתב לע"ד, ואפשר היה להביא ראיה דחתנו כבנו מהא דאמרינן: רב כהנא אכיל (מתנות כהונה) בשביל אשתו (חולין קל"ב). ולדעת התוס' זכאי הנשוי לכהונה לקחת פדיון הבן בשביל אשתו (קידושין ח. תד"ה רב כהנא פסחים מט ב ד"ה אמר).

אולם כד מעינת פורתא נראה דזה אינו ראיה, דלא אמרו שהחתן נעשה כבנו לזכות הוא בעצמו בשביל אשתו אלא במתנות כהונה ופדיון הבן שהם ממונו של כהן ולכן אכיל הבעל בשבילה והיינו משום דכתיב ונתן לכהן ואפילו כהנת, ואדרבה מכאן ראיה דאין הבנות יורשות זכות שררה ופרנסות מאביהן וכיון שהן בעצמן אינן זוכות בכך מאין תבוא זכות זו לבעליהן בתור חתנים.

תו חזיתיה למעכ"ת שהביא מ"ש בהגהות יד שאול (יו"ד סי' רמ"ה) ללמוד ממ"ש רש"י ז"ל (שבת כ"ג ד"ה נפיק מיניהו) דחתנו כבנו, ומעכ"ת דחה ראיה זו דלא כבנו ממש קאמר אלא בדרך מליצה אמר כן, ואני מוסיף לומר דלא נאמר זה אלא לענין זכות הוא לו לחותן כבנו וכמ"ש: המשיא בתו לת"ח מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה (כתובות קיא ב).

אבל לענין ירושת מנוי או שררה חוזר הדין שאין הבנות זוכות בירושה זו.

שבתי וראיתי דשאלה זו עצמה אם הבת יורשת זכות המלוכה עמדה לפני המנחת חנוך דכתב: מבואר ברמב"ם והמחבר שאין מעמידין אשה במלכות שנאמר מלך ולא מלכה ואפשר לאמר דוקא בתחלת המנוי אבל בירושה אם הניח בת יורשת המלוכה כמ"ש הגאון בעל נודע ביהודה [במה"ק בחלק ח"מ סי' א] לענין קהל גרים וכו' ה"נ שום תשים עליך מלך ולא מלכה אבל בירושה אפשר מלכה גם כן וצ"ע ואפשר כיון דילפינן הירושה מדכתיב הוא ובניו ולא בנותיו אינם יורשים כלל המנוי שלו רק הזכרים (מנחת חנוך מצוה תצ"ז).

ולע"ד חדוש זה של הגנוב"י אינו מבורר בעיני שהרי גם כן מלך היורש מקום אביו הותנה שיהיה ממלא מקום אביו בחכמה ויראה לכל הפחות ביראה לבד והוא הדין לענין מלך ולא מלכה יש לומר שאף כשהיא באה לרשת מקום אבותיה אינה ראויה למלכות שלא נתנה המלכות אלא למלך ולא למלכה. ובעיקר חדושו של הגנוב"י נ"ל לומר שאין זה מוכרע דהרי יסוד חדושו הוא לתרץ תמיהת הכ"מ למלוכת רחבעם שלא היתה אמו מישראל, ולע"ד נראה שאין כאן תימה דשאני מלכי בית דוד שנתנה לו ברית מלוכה לעולמים וכדכתב הרמב"ם ז"ל: אעפ"י שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם שנאמר וחסדי לא אסיר מעמו (ה' מלכים פ"א ה"ז) ומטעם זה נתנה המלוכה לרחבעם אעפ"י שלא היתה אמו מישראל כדי לקיים ניר המלוכה לבית דוד.

ואף אם נקבל חדושו של הגנוב"י לענין גר שאין אמו מישראל אין זה מחייב גם לענין מלכה דהואיל והכתוב מעט מלך ולא מלכה הרי כאלו התנה שלא תנתן הירושה לבנותיו מטעם זה.

הוצרכנו לזה אם נניח שהבנות ראויות לרשת מלוכת אביהם, אבל דבר זה מוטל בספק וכמ"ש המנחת חנוך דכיון דכתיב הוא ובניו אתמעטו הבנות וכיון שאין להם זכות ירושה הדר דינא דמלך ולא מלכה הואיל והן כמנוי מלך מחדש.

ועתה נחזי אנן אם בכל מקום שהזכירה התורה בנים נכללות גם הבנות.

והנה התויו"ט [פרק ח משנה ג תיו"ט אות ז] כתב: דבנים כולל שני המינים כדכתיב בעצב תלדי בנים, ונאמר בנים אתם לה' אלקיכם, ולפי"ז יוצא שגם הבנות יורשות כסא מלכות אביהן. אבל כלל זה של התוי"ט נסתר ממה שמצאנו שאין הבנות בכלל בנים מדתניא בנים ולא בנות דברי ר"ש אמר ר' יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו להם דור שלישי הכתוב תלאם בלידה (יבמות עז ב) הרי לך מפורש דלולא הכתוב דאשר יולדו לכו"ע דרשינן בנים ולא בנות.

וכן איתמעטו הבנות מכהונה מסמיכת קרבנות ועבודות כהונה שנאמר בהם בני ישראל ולא בנות ישראל בני אהרן ולא בנות אהרן (קידושין לו א).

וגם בענין נחלת עבדים אתמעטו הבנות מדכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם (ב"ב קי).

הרי שבנות אינן בכלל בנים ואין ללמוד מדכתיב "בעצב תלדי בנים" דכיון שנאמר תלדי בנים בכלל הלידה הוו בנים ובנות כמו שדרש ר' יהודה בקרא דבנים אשר יולדו להם (יבמות עז).

ומקרא דבנים אתם לה' אלוקיכם נמי אין ללמוד ממנו משום דזה דומה ללשון ברכה (בלשון ברכה בנות הוו בכלל בנים) (עיין ב"ב שם).

כללא דמילתא שאין זה מוכרח לפרש כל מקום שנאמר בנים במובן בנים ובנות (עיין מג"א או"ח סי' י"ד ס"ק ב) ולפי"ז בקרא זה דלמען יאריך ימים על אדמתו הוא ובניו בקרב ישראל הואיל ומצאנו שהכתוב הגביל זה בקרב ישראל למעט בזמן שיש מחלוקת או מלחמה מסתברא למעט גם בנות.

וכיון שאין הבנות יורשות המלוכה ממילא אין בי"ד רשאים למושחן דמלך כתיב ולא מלכה. את זה כתבנו לברור הלכה בדין מלכות, אבל לענין רבנות אין אנו צריכים לכך שהרי בעינן שיהיה ממלא מקום אבותיו בחכמה ויראה או לכל הפחות ביראה לחוד.

ועל כל פנים צריכה ידיעה מספקת בהוראה ואין רוב נשים מוכשרות לכך ויודעות להורות הלכה וללמד תורה ברבים וכיון שכן לא תהינה עדיפות מהבנים שאינם יורשים את אביהם הרבנים אלא בהיותם ממלאי מקום אבותיהם, וכיון שאינן יורשות את אביהן ממילא אין בעליהם זוכים בירושה זו, דאם היא לא ירשה בעלה מנין לו זכות זו, ואל תשיבני ממה שפסק הרמב"ם שאם היה בן המלך קטן שומרים לו זכותו עד שיגדל דשאני בן קטן דראוי לבא לכלל ירושה. ועוד שדבר זה למדנו מעובדא דיואש שעתליה אבדה כל זרע המלוכה וברית כרותה לדוד שלא תפסק מלכותו מבניו ואין ללמוד ממנו לכל המלכים ומנויי שררה ורבנות. אחרי ברור יסודות ההלכה בכל פרטיה נבוא לשאלה בנ"ד, והלכה יוצאת בשאלה דידן שאין החתן זוכה בכסא הדיינות של חותנו מפני טעמים אלה.

א. כבר הוכחנו בסעיף א וב' שבמקום מחלוקת פקעה הירושה וצריך משיחה, והאידנא דליכא סנהדרין הרב דמתא הוא במקומם והסכמתו היא מנויו וכיון שהוא מתנגד מטעמים צודקים של קפוח פרנסה ומחלוקת תמידית בעניני הוראה והנהגת הצבור. הרי אין כאן אלא מנוי חדש ופקעה זכות נחלתו. הרי בטלה מעיקרא זכות הנחלה עד שיסכימו הצבור כולו או הרב דמתא למנויו.

ב. שאין הבת יורשת מן הדין זכות אבותיה ומאין תבוא זכות זו לחתנו.

ג. גם אם נאמר שיש זכות ירושה לבנות, בכל זאת בנדון דידן שטעם ההתנגדות הוא משום שאין ההכנסה מספקת לשלם הספקתם המצומצת של הרב דמתא ויתר משרתי הקדש שעומדים בתפקידם, ובודאי שאין אדם מוריש ומנחיל אלא מה שיש לו ולא יכול להטיל על אחרים שיקפחו פרנסתו בשביל זכות ירושה.

מכל הטעמים האלה אני מסכים למה שפסק מעכ"ת יצ"ו שאין זכות ירושה לחתנו של הדיין המ' ז"ל. אולם היות והצבור הבטיחו זאת בשעת חמום וגם עתה חתמו על כתב התמנות חייבים הם לקיים מוצא פיהם מדין צדקה שדינה כנדר ולקבוע פרס להאברך הנ"ל במשרה של קדושה להרביץ תורה וכיוצא בתנאי שלא יקופח במאומה שכרו של הרב דמתא ויתר משרתי הקדש של הקהלה. ובזה יעשו חסד עם המתים ועם החיים ועליהם תבוא ברכת טוב.

והנלע"ד כתבתי.