סימן מד
בענין עגונה
לאה"ע סימן יז
ט חשון תש"ו
לכבוד ידידי ועמיתי
הרב הגאון הגדול ומפורסם לתהלה
כמוהר"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג יצ"ו
רב ראשי לארץ ישראל
שלום וברכה ברוב כבוד וחבה.
בימים האחרונים הגיע לידי מכתב מעיר סאלוניקי השכולה בחתימת מר מיכאל מולכו, שבו מבקשני להודיע חות דעת תורה מוסמכת בשאלות דלקמן ובהקדם היותר אפשרי.
ואני למרות חולשת בריאותי, בהכירי תכיפות הדברים, התאמצתי לענות עליהם, לפי קוצר השגתי, ובהיות ושאלות אלה הן בעלות חשיבות מרובה שנוגעות לכלל ישראל, מצאתי מחובתי להציע את תשובתי לעיונו וחות דעתו.
לכן הנני ממציא למעכ"ת את תמצית השאלות ותשובותי הקצרות, ומבקשו לעיין בהן ולהודיעני חות דעתו, למען אשיב שואלי דבר בהקדם האפשרי. והיה אם יסכים מעכ"ת לדעתי, ישמח לבי גם אני.
והנני בכל רגשי הוקרה
וידידות נאמנה
שאלות
א. בימים האחרונים חוזרים מפולניה מגורשים ממדינת יון, אנשים שנשיהם וילדיהם לוקחו על ידי הגרמנים בכיוון בירקנאן והובלו לחדרי הגאזים וכבשוני השרפה, ואין כל תקוה לראותם בחיים. אחדים מהאנשים האלה התקשרו עם נשים יהודיות אחרות, ויש שהולידו מהם בנים, ועתה רצונם לסדר נשואיהם כדת משה וישראל.
ב. אנשים ונשים שהיו נשואים ולא היו להם ילדים, או שהיו להם ילדים, ובן זוגם נעלם ולא ידוע ממנו מאומה. האנשים או הנשים האלה רוצים להנשא ולהקים חיי משפחה חדשים, כמה זמן צריכים הם לחכות, כדי שיהיו מותרים להנשא בסוף הזמן?
ג. אנשים או נשים שנשאו והולידו בנים, או אלה שלא היו להם בנים והם חוזרים בלי בן זוגם, האפשר להסתפק בעדות של אנשים שראו אותם שהועלו ברכבות המובילות לבתי המשרפות, כדי לחשוב אותם כמתים ולהתיר הנשואין לבן זוגם?
ד. איך להתנהג עם אלה משני המינים, שבשובם מפולניה מצהירים שהם רווקים ושלא נשאו מעולם ורוצים להנשא? אנו חסרי הארכיבים ואין לנו אפשרות לאשר או לבטל דבריהם. האם מספיקה במקרה זה עדות עדים שהם פנויים לסדר נשואיהם?
לשאלה א
היתר חרגמ"ה בעדות שראו את האשה יוצאת ליהרג.
א. מתוך השאלה מתברר שכל הנשים והילדים שהופרדו מבעליהם הובלו למיתה. אולם אין בעדות זאת להתיר, שהרי פסק מרן ז"ל: עיר שהקיפוה כרקום וכו' ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג, אין מעידים שהם בספק חיים ונותנין עליהם חומרי מתים וחומרי חיים (אה"ע סי' י"ז סעיף לו).
ובסתם דברו, משמע דס"ל שגם בדייני אוה"ע אין מעידין עליו, וכדעת הרשב"א ז"ל, ולא כהרא"ש דפוסק כלישנא קמא דגמרא דבדייני או"ה מעידין עליו דהוציאוהו ליהרג ודאי קטלי ליה. נוסף על זה הלא הב"ש כתב: דלא אמרו ללישנא קמא דבדייני אוה"ע מעידין עליו שמת, אלא לענין גט ותרומה, אבל לענין להשיאו אשה, ליכא למ"ד שמעידים עליו שמת, דאין יוצא ליהרג עדיף מנפל לגוב אריות וממגויד וצלוב ומים שאין להם סוף (ח"מ שם ס"ק סו).
והנה בדין זה כבר כתב הב"ש לדחות סברא זאת מדברי הרא"ש (בית שמואל שם ס"ק ק"ח), ואף אני אענה חלקי ואומר דביוצא ליהרג על ידי בית דין של אוה"ע, הואיל ומתכוונים להרגו לא שבקי ליה עד שיראוהו מת ממש, ואינו דומה לראוהו מגוייד או צלוב או נפל למים שאין להם סוף, שאין אנו יודעים שיש דעת אחרת שמכוונת ומתנקשת בו להמיתו לגמרי. הלכך לדעת הרא"ש ודעימיה, יש לומר דביוצא ליהרג על ידי בית דין של אוה"ע, מעידין עליו שמת אפילו להשיא את אשתו, והוא הדין שמעידין על אשתו שמתה להתירו לישא אשה אחרת.
אולם מכל מקום כיון שמרן סתם דבריו, משמע שלא ס"ל לפסוק כדעת הרא"ש, ואף אנו נאמר שאין מעידין להשיאו אשה אחרת במקום שקבלו חרגמ"ה, או שנשבע החתן שלא ישא אשה אחרת עליה.
מכל מקום נראה לי לצדד בדבר מתרי טעמי, חדא דיש לומר דבמקרה כזה דלא שכיח לא גזר רגמ"ה, וכיון שאין כאן לא אסור חרגמ"ה ולא אסור אשת איש, נעשה כדין תרומה שמעידין עליו אפילו לדעת הב"ש.
ב. יש לומר דכל דין יוצא ליהרג אינו [אלא] כשלא ידעו שבאמת קיימו והוציאו לפועל פסק דינם, אבל בידוע שכן הרגו אותו, אע"ג שלא ראינוהו הרוג, מעידין עליו שהוא מת, דכיון שידענו שהרגו אותו, תו ליכא למימר שמא חזרו בו.
ולפי זה בנדון דידן שאנו יודעים שכל אלה שהובילו אותם בכיוון זה הרגו אותם בגאזים, או שרפו אותם בכבשונות אש, ודאי מעידין עליהם שמתו, וגם הבית שמואל מודה שאין לדמותם למגוייד או צלוב. אלא הרי זה דומה לדין נפל לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או מים, או ששחטו בו שני סימנים או רובן אפילו עמד וברח, מעידין עליו שמת שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו (אה"ע סי' י"ז סעיף ל').
הלכך אם יש עדים מישראל שראו אשה זאת שנכנסה לתוך חדרי הגאזים ובכבשונות שרפה אלה, ודאי מעידים עליה שמתה.
השאלה שעומדת לפנינו לדין בנדון דידן היא שעדות העדים היא בדרך כלל ולא על אשה מיוחדת, וא"כ האפשר לסמוך על עדות הכלל גם להיחיד?
והנה בדין שבויה פסק מרן ז"ל:
עיר שבאה במצור ונכבשה, אם היו כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם, הרי כל הנשים שבתוכה פסולות שמא נבעלו לכותים.
ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה, או שהיתה מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת, הרי זו מצלת את הכל. כיצד מצלת ? שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת וכו' (אה"ע סי' ו' סעיף י').
מכאן אתה למד שדנין מהכלל על הפרט לומר שכולן הן ספק בעולות, אעפ"י שאין אנו יודעים אם כל אחת מהן נבלעה, וכל שכן הוא בנדון דידן שהרי ראינו וידענו שנהרגו או נשרפו אלפי נשים שהיו באותו מקום, הלכך אפילו שידענו שאחדות מהן נמלטו, אלה קלא אית להו ונתפרסמה המלטתן, וכל אלה שנעלמו ולא נודע ממציאותן בחיים, נדונות כמתות.
ודוקא בשבויה שהאשה נאמנת לומר טהורה אני הוא כל אחת מצילה את עצמה, אבל מן הסתם אין אנו אומרים שמא ברחה כל אחת מהן ונמלטה בחיים, כיון שהיתה שמירה מעולה וקפדנית שלא תמלט אפילו אחת מהן.
וכן מוכח מסוגיא דגמרא דמסיק, כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא (כתובות כז,א).
מכאן אנו למדים דגדרות ושמירות כאלה הן עדיפות ממשמרות של בני אדם, וזהו דקדוק דברי הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו: אם היו כותים מקיפים מכל רוחותיה שאי אפשר שתמלט אפילו אחת מהן (עיין ח"מ שם ס"ק י"ד). ולפי מה שנודע לכל, בתי משרפות אלה של הנאצים היו מוקפים גדר גבוה ושמירה מעולה, שהיה מונע כל אפשרות של בריחה והמלטה, ואם יש כאלה שנמלטו, היה זה ממש בדרך נס, ואלה קלא אית להו ונתפרסמו בשמותיהם בעתונים. לכן אלה שלא נודע מהם עד היום, הן בחזקת מתים ומותרים בעליהם להנשא ואין עליהם חרגמ"ה.
והנה דומה לזה ראיתי בתשובת הנוב"י בנדון אשה שהלכה היא ובנותיה מבית בעלה מסיבת רעבון, ושוב לא נודע מהם דבר יותר משמונה שנים, וכתב: דאע"ג דיש סברא להתיר לו לישא אשה אחרת כדי שלא יהיה נכשל בהרהורי עבירה, מכל מקום אין להתיר, משום דא"כ נתת דבריך לשעורין, ואם תתעלם אשה מבעלה איזה זמן לאיזו סבה שתהיה נתיר לו לישא אשה אחרת. לכן אין דעתי להתיר בזה (נוב"י מהדו"ת סי' ו').
ומכל מקום בנדון דידן נראה שגם הנוב"י מסכים להתיר, דמה שאנו מתירים, אין זה מפני הזמן, אלא מפני המסיבות שנכנסה למקום מות, וזה מוכיח שהיא מתה עם כל שאר ההרוגים והנשרפים הרבים שהיו עמה.
ויש לצרף עוד טעם היתר, והוא זה שהג'וינט חוקרת בדבר ומפרסמת פעם בפעם שמות הניצולים למדינתם, ואם לא נמצאת שמה של אשתו של זה שהוא בא לבקש לו היתר נישואין, הואיל וידענו מפי ישראל שהיא לוקחה עם כל חברותיה היהודיות לשדה ומקום ההריגה, וידענו גם כן שרובן הגדול מתו ונשרפו במקומות אלה ולא יכלו להמלט, אנו מחזקים אותה למתה להתיר חרם רגמ"ה מעל בעלה.
אולם אין הדברים אמורים אלא אחרי בדיקה מעולה ברשימות הניצולים שמתפרסמות על ידי הג'וינט, ואם בכל אלה לא נמצאה שמה של אשה זאת, יש להתיר נשואי בעלה עם אשה אחרת.
מסקנא דדינא: אין להתיר לאיש לישא אשה אחרת על אשתו שנעלמה מאז לקחו אותה בשבי בקרונות המות ולמקומות המות, אלא אחרי חקירה ובדיקה ברשימות הניצולים שמתפרסמות ע"י הג'וינט, ואם לא ימצא בהם זכרה של אשה זאת, מתירים את בעלה להנשא עם אשה אחרת.
שאלה ב
היתר עגונה של יסוד נשכח שמו ואבד זכרו
בראשונה צריך לדעת כי האשה הישראלית שלא זכתה להבנות מבעלה, הרי היא זקוקה ליבם, ואינה ניתרת לעלמא אלא אחרי ברור נוסף שלא היו לבעלה בנים מאשה אחרת, ושלא נשארו לו אחים מאביו בחייו, שאם לא כן הרי היא זקוקה ליבום, ואינה נתרת לעלמא אלא בחליצה או מיתת היבמין.
אולם גם במקרה שיש לו בנים, או שאין לו אחים לבעלה, אין אשתו מותרת להנשא לאחר, רק משום (שכל) שעבר זמן ארוך מעת העלמו, כי הנשואין הישראלים הואיל והם מתקיימים על ידי קדושין, אינם נתרים מדין תורה אלא בגט או עדות של מיתה, בעדות זאת הקלו חכמים לסמוך אפילו על עד אחד או עד מפי עד, ואפילו על פי עדות האשה עצמה, ובכל מקרים עדות אלה צריכות שאלת והוראת רב מוסמך ומומחה, אבל זמן ההתעלמות עד כמה שיהיה ארוך, אינו מתיר את אשתו להנשא לאחר.
אולם אם סבת העלמות איש זה הוא מפני היותו בזמן השמד בארצות השמד שבהן לוקחו כל היהודים למחנות הסגר, שהם היו מחנות המות, שהרי כל ההסגר לא היה אלא לתכלית זאת להמיתם במיתת חנק או שרפה או רעב וניוון, בזה יש לומר שהרי זה דומה לנפל למים שאין להם סוף, שעל זה כתב המבי"ט: חובה על חכמי הדור לכוין ולהשכיל אפילו במים שאין להם סוף על חזקות מוכיחות, ועל יסוד זה חדש הלכה זאת: שאם הלך הנעלם בדרך יבשה וממקום למקום ידוע, ונמצא באותו הדרך הרוג, וגם נאבד זכרו של נעלם זה, מתירים את אשתו של נעלם זה.
קושטא הוא שסברת המבי"ט זאת אינה הלכה פסוקה, ורבים חולקים עליה, וכמו שכתבתי בסה"ק משפטי עזיאל (ח"ב סי' ל"ג סעיף ב').
אולם לדברי הכל בזמן הזה שיש דואר קבוע, ומברקים עפים ממרחקי ארץ, ודרכים סלולות בים וביבשה, ואניות וכלי רכב מצויים, ועתונים יומיים מפרסמים כל המתרחש בעולמנו, אם נשכח שמו ואבד זכרו של האיש הנעלם, יוצא מכלל אסור דאורייתא, ואין כאן אלא אסורא דרבנן, ואם נשאת לא תצא (חת"ס אה"ע ח"א סי' נ"ח וסי' ס'). (עיין משפטי עזיאל שם סעיף ג').
מעתה בנדון דידן שיש כמה הוכחות למיתה:
א. שלא הוא הלך בדרך יבשה זו שיצא ממנה, ולא גלי הים הם שהעלימו אותו, אלא אחרים לקחו אותו והובילוהו בדרך לא ישוב ממנה, ובתנאים אכזריים שהם מקרבים מיתתו של אדם ובכוונה להשמידו.
ב. בדרך זה מצאנו לא רק הרוג אחד, אלא אלפים ורבבות שמתו מתוך ענויים רעב וניוון, או שהומתו בחנק או בשרפה, והעלימו את גופותיהם בערמות אפר בכוונה להשמיד את זכרם.
ג. אחרי הפסקת ממשלת הרשע והזדון של הנאצים הצוררים, נעשו בדיקות מדוקדקות בכל מקום למצוא שארית הפליטה כדי להחיותם, ולהודיע מקום מציאותם לקרוביהם ומיודעיהם בכל קצוי עולם. ורבים מהנמלטים האלה פנו בדרישת שלום לכל קרוביהם ומיודעיהם, ויש שדרשו להודיע על קרוביהם אם נמצאים בחיים.
ואם אחרי כל זאת נמצאים אנשים רבים שנשכח שמם ואבד זכרם, אין זה אלא מפני שהם נמנים בין כל אלה האלפים והרבבות שמתו או נהרגו, והורגיהם העלימו את שמם וזכרם, שכן היתה מזימתם הרעה להשכיח שם ישראל בחייהם.
וכל הדברים האלה בהצטרפם יחד, הם משמשים הוכחות חזקות לומר שסיבת העדרו ושכחת שמו וזכרו של איש זה הוא משום שודאי מת.
ולכן גם בזה נראה לי, שאם אחרי בדיקה וחקירה ברשימות המתפרסמות ברשימות הניצולים, לא ימצא זכר לשמות הנשים הנעלמות, מותר לאיש לישא אשה אחרת.
אולם באשר לנשואי האשה עם איש אחר, היות ויש בזה חומר איסור אשת איש, ושאם ימצא שבעלה חי, תצא מזה ומזה ובניה מבעלה השני הם ממזרים.
לכן חייבים אנו לנהוג זהירות מרובה בהיתר זה, ולא להתיר את האשה להנשא לאיש אחר, אלא אחר י"ב חודש, וכעין מ"ש המבי"ט בדין הלך בדרך יבשה ונעלם ונמצא הרוג בדרך, ואחרי י"ב חודש ובדיקה מדויקת ברשימות הנצולים, אם ימצא שנשכח שמו ואבד זכרו, מתירין את אשתו להנשא לאחר.
לשאלה ג
והוא הדין לאלה שהעידו עליהם שלקחום לקרונות המות ומחנות השרפה, אעפ"י שיש לדונם כדין יוצא ליהרג על ידי בית הדין של אוה"ע, וכמ"ש בתשובה א', בכל זאת מפני חומר אסור אשת איש נראה לי שאין להתיר נשואי נשיהם לעלמא, אלא אחרי י"ב חודש ובדיקה מדויקת ברשימות הניצולים.
לשאלה ד
כל איש ואשה שבאים לפנינו לבדם אינם מוחזקים לנשואים, ולכן אפשר להתיר נשואיהם על פי קבלת עדות מפי עדים מוסמכים ונאמנים, שיעידו שכל אחד מהם הוא רווק ולא קשור בשם קשר נשואין קודמין.
וזה דוקא בזמן הזה שאבדו כל ספרי הארכיבים של הקהלות, ואי אפשר לבקש תעודות רווקות ממקום שיצא ממנו, אבל במקום שאפשר להשיג תעודות כאלה, נהגו ברוב קהלות ישראל להצריך תעודת רווקות מבית דין שיצאו משם, האיש או האשה, ורק עפ"י תעודה זאת מתירים להם נשואיהם.
כל הדברים האלה כתבתי להלכה ולא למעשה, עד שיסכים עמי חברי ועמיתי גאון ישראל כמוהרי"א הרצוג הלוי יצ"ו, הרב הראשי לארץ ישראל.