סימן מד

(ליו"ד סימן רמ"ט).

בענין הנ"ל

 

י"ח אדר תש"ז.

מציון עיר האלקים יצו ה' ברכת שלומים לראש הרב הנכבד ועסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר שלמה טולידאנו ב"ר ימין יצ"ו, בעיר מקנס. שלום וברכה.

 

בתשובה למכתבו מיום י"ב כסלו דנא הנני מתכבד להשיב: אין דרכי להשיב תשובה על תשובתי, כי אין זמני פנוי לכך, אולם מפני חביבותיה דמר גבן כי הכרתי מדברי מכתבו את צמאונו לדברי תורה הבאים מארץ ישראל, עיינתי בדבריו, ובאיחור זמן אמנם מפני טרדותי הרבות, וביחוד מסיבת נסיעתי לחו"ל לקונגרס הכ"ב ואען ואומר.

א) בתשובתי הקודמת כתבתי להתיר הנתינה מכסף מעשר לתרומת קרן קיימת לישראל ולקופה המיוחדת לישובים של שלומי אמוני משום דגאולת הארץ לשם התישבותה על ידי ישראל ובעבודת ישראל. היא בגדר צדקה לעניים ועמלי תורה.

ומעכ"ת שאל אם בעבודת ישראל הוא דוקא, ואם כן למה? הלא סגי במה שהוא לשם התישבות ישראל.

וזאת תשובתי, אמנם גאולת הארץ, להתישבותה על ידי ישראל סגי, כי ההתישבות בארץ היא צדקה גדולה לעניים כמו שנאמר: ועניים מרודים תביא בית. הא למדת שנתינת מקום דירה לעני הוא כמו פרנסת עניים בלחם וכסות. ומה שכתבתי בעבודת ישראל הוא לקושטא דמילתא, שכן מתנה הקק"ל עם כל המתישבים על אדמתה שיעבדוה על ידי ישראל. ונמצא אם כן שקופת הקק"ל נותנת צדקה בלחם וכסות בנתינה מכבדת שעל ידי עבודה ונותנת גם קרקע להתישבות ודירה. ובזה מתקיים קרא ככתבו. [ישעיה נח ח] הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו וכו'.

ב) על מה שכתבתי מצוה שאינו מחוייב בה כגון לקנות נרות או מצות בית הכנסת, שהתנדבותו היא שמחייבת אותו מותר לקנות בכסף מעשר, כתב מעכ"ת שהוא תמוה, מהרי"ל כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים. ואם כן כל שלא נותן מעשרו לעניים, אינו מקיים מצוה זאת אפילו אם נותן אותה למצות שלא היה חייב בהן. וכמו שכן כתב בפתחי תשובה משם החתם סופר [יו"ד ס. רל"א פת"ש ב].

ומעכ"ת הוסיף להגדיל תמיהה זאת מדיוק דברי רמ"א שכתב: אלא יתננו לעניים. ויתורא דלישנא ללמד הוא בא דאף בדבר מצוה שלא היה חייב בה אינו רשאי לקנות מכסף מעשר.

ועוד הוסיף לחזק דבריו מסברא וכתב: והכי נמי מסתברא דמעשר כספים הוא רק ששיערו חכמים לקיום מצות צדקה שאנו מחוייבים בה מן התורה וכמ"ש מרן [סי' רמט סעיף א] ז"ל: שיעור נתינתה וכו' ואחד מעשרה מדה בינונית. והגע עצמך אם קנה כמה מצות ופזר מעשרותיו קיים בזה מצות פתוח תפתח ידך נתן תתן לו וכו'. והרי זה דומה למעשר עני שאין ליתנו רק לעניים עכת"ד.

לזאת אשיב ואומר, אמנם ראיתי אז תשובת החתם סופר ז"ל, אבל גם ראיתי דברי הטו"ז שכתב: דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי. (טו"ז סי' רמ"ט ס"ק א).

פירוש דבריו דכל המצות שקונה בביהכ"נ הוא צדקה לעניים, שהרי בית הכנסת הוא צרכי רבים שיש בהם גם עניים ונהנים בהם בזמן אחד עם העשירים בהארת הנרות וכדומה. וגם העובדים בבית הכנסת כגון שליחי צבור ומרביצי תורה ושמשים הם עניים שמתפרנסים מעבודת הקודש זאת, הלכך אם בשעה שנדב היה דעתו לשלם מכסף מעשר, יכול לשלם נדבתו ממעשרותיו, אבל אם לא היה דעתו לכך, התחייב בנדבתו מדין נדר ואין אדם יכול לשלם נדרו אפילו שהוא לדברים שבצדקה מכסף מעשר, והם הם הדברים שכתב הבאר הגולה וחלילה לדונו כטועה בדבר משנה.

ודיוק דברי רמ"א: אלא יתננו לעניים. הוא לומר שאפילו אם נותן לדבר שבצדקה שהיה חייב כבר, אינו יוצא ידי חובת מעשר אלא אם נותנו בשעת התנדבותו לצדקה לעניים.

והנה בתשובתי הקודמת השגתי על הטו"ז מסוגין דגמרא: בעא מניה ר"ש בן לקיש מרבי יוחנן, האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואיני מגלח. פירש"י: דכיון דאמר הרי עלי נתחייב, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא. (ביצה כ).

מכאן למדנו דאפילו אם פירש בשעת התחייבותו על מנת לשלם מכסף מעשר לאו מילתא היא, והוא הדין מתחייב לבית הכנסת על דעת לשלם מכסף מעשר כספים שלו לא מהני. וזוהי תיובתא להטו"ז.

וע"ז כתב מעכ"ת לתרץ דהתם טעמא דכשאמר הרי עלי תודה נתחייב בה. אבל אם הקדים תנאו להתחייבותו ואמר אפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה, וכן בנזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר, יוצא משום חגיגה ומביא קרבנות תגלחת ממעות מעשר וכמ"ש התוס'. (שם ד"ה נזיר). והוא הדין באומר הריני מתחייב במצות על מנת שאשלם מכסף מעשר מהני תנאו וכמ"ש הטו"ז.

ובאמת זו היא השגה אלימתא לכאורה. אבל כד מעיינת נראה שאין בזה לתרץ דברי הטו"ז שכתב: אם בשעת קנית המצות היה דעתו על זה שרי. ודבר ברור שמה שדעתו על זה אין זה כאומר על מנת. דבאומר על מנת הרי זה מפרש שבאופן אחר לא תתקיים התחייבותו. אבל קונה מצות או נודר נרות הרי הוא מתחייב בהחלט בלי כל תנאי, ומה שבדעתו לשלם מכסף מעשר אינו פוטר אותו מהתחייבותו, לכן אין בידו לפטור עצמו בחוב זה מכסף מעשר.

ובעיקר טעמו של הטו"ז משום דהמעות לצדקה אזלי, כלומר שבזה מקיים מצות מעשר שהוא מקדיש לצדקה לעניים, השגתי ע"ז, שאם כן גם אם לא היה דעתו לכך יהיה מותר. וכן השגתי על מה שכתבו הש"ך וטו"ז להתיר אם אין ביכלתו לקיים מצות אלה אלא בכסף מעשרותיו, דמסוגיא דגמרא לא מוכח כן, וגם אין זה מסתבר שיהיה מותר לקיים מצוה שמוטלת עליו מכסף מעשר. לתרץ זאת כתבתי שלא אמרו הש"ך וטו"ז דבריהם אלא במצות בית הכנסת שהתחייבותו עושה מצוה, ואל תשיבני מסוגיא דביצה: האומר הריני נזיר וכו'. הרי שאעפ"י שאינו מחוייב להזיר עצמו מן היין, כיון שאמר הריני נזיר מתחייב בכל הקרבנות נזיר וצריך להביאם מן החולין והוא הדין למצות שבבית הכנסת, כיון שהתחייב בהם בנדיבותו צריך לשלם מן החולין ולא מן המעשר, שהוא מוקדש בהפרשתו לעניים תשובה זאת אינה, דנזירות אעפ"י שאינו חייב בה, הוא מצווה לקיימה. וכדרשתם ז"ל: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. (סוטה ב'). מה שאין כן מצות בביהכ"נ שאין בהם שום מצוה נוספת אלא משעת התחייבותו, ועיין עוד נדרים ט ב, עליו נאמר איש כי יפליא נדר וכו' וכשמתחייב ומקיים אותה הרי מקיים בה מצות צדקה לעניים.

ומכל מקום צריך שתהיה דעתו לכך בשעת התחייבותו, ושתהיה ידועה לנו דעתו זאת או שלא היתה יכולה בידו לעשות זאת אלא מכסף מעשרותיו. ובכגון זה סתמו כפירושו שדעתו לשלם מכסף מעשר ואנן סהדי שהתכוון לכך. וכוונה שהיא ברורה עושה אותה כתנאי מפורש. ועיין קידושין מ"ט ב: תד"ה דברים שבלב, אבל בלא זה הואיל והחוב הוא החלטי אעפ"י שהוא הולך לצדקה אינו רשאי למלאותו מכסף מעשר.

את זה כתבתי לתרץ דברי הטו"ז והש"ך ובאר הגולה. אבל להלכה דעתי נוטה לדעת החת"ס שחולק על דבריהם וסובר שאין לקנות מצות בביהכ"נ מכסף מעשר. לכן הוספתי טעם להתיר מדין טופל מעשר עם החולין וכמ"ש במסכת חגיגה ח'.

ולמסקנא דדינא העליתי דתרומה לקרן קיימת, היא עצמה צדקה ולכן מותר לשלם מכסף מעשר. ובזה מתורצות כל השגות מעכ"ת על דברי תשובתי הקודמת.

ועתה הנני להעיר על דברי מעכ"ת שבמכתבו זה: עיקר דין זה שאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין יליף לה בגמרא מדכתב: מסת בחגיגת יום טוב, ועשית שבועות לה' אלקיך, ומסת לישנא דחולין הוא דכתיב: וישם המלך אחשורוש מס על הארץ. מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. (חגיגה ח).

ומעכ"ת כתב על זה: והוא תמוה מאד דשאני מעשר שני הואיל הוא לבעליו מדכתיב ואכלת וכו' אבל מעשר כספים שייך רק לעניים.

ודבריו תמוהים מאד, דכלפי ליא אדרבא כל שכן הוא אם מעשר שני שהוא כולו ממונו אלא שמצווה לאוכלו בירושלם ובכל זאת אינו יוצא בו ידי חובת חגיגת יום טוב, אעפ"י שהיא מצותה באכילה של שמחה, כל שכן הוא במעשר עניים דאין לבעליו בהם אלא טובת הנאה, ודאי שאינו רשאי לקנות בו מצות אחרות.

בעיקר מצות מעשר כתב מעכ"ת בפשיטות. שעיקרה מדאורייתא, אלא שיעורה הוא מדרבנן ששיערו חכמים שיעור נתינתה, עשרה מדה בינונית. והנה יש יסוד לדבריו אלה מדברי הספרי: עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו'. אין לי אלא תבואת זרעך רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר, את כל.

ופירשו התוס' דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. (תענית ט תד"ה עשר). מכאן מוכח, שמצות מעשר כספים היא מדין תורה.

והטו"ז כתב: שהרי בס' רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והבית יוסף בשם הירושלמי (טו"ז יו"ד ס' שלא ס"ק ל"ב).

ומדבריו למדנו, שמעשר כספים הוא מדרבנן. ודרש עשר תעשר שבספרי אינה אלא אסמכתא, שהרי שיעור הצדקה שהתבאר בס' רמ"ט, דהיינו מדה בינונית אחד מעשרה ועין רעה חמש אינו אלא מדרבנן.

אבל הב"ח כתב מעשר ממון אין בו חיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן (טור יו"ד שלא). ונראים הדברים שגם מרן סובר כן מדלא הזכיר הלכה זאת בשלחנו בהלכות צדקה, ולא בהלכות מעשרות.

מכלל הדברים למדנו, שאין מי שסובר, שמעשר כספים הוא דאורייתא, וכן עמא דבר, שהרי יחידים ואנשי סגולה, הם שמקיימים מצות הפרשת מעשר ממון. וכן כתב החוות יאיר בשם מדרש תנחומא ילקוט עשר תעשר: א"ר אבא רמז לפרקמטוטין ולמפרשי ימים שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה (חוות יאיר ס' רכ"ד ד' רי"ב).

וגם החתם סופר כתב: דהך מעשר כספים איננו חיוב ממש, יש מפרישין ויש שאינם מפרישין (חתם סופר יו"ד ס' רל"א).

ופתחי תשובה הביא משם מהר"ם רוטנברג דסבר כהב"ח, וכן העלה בספר משנת חכמים, שאין למעשר כספים עיקר לא מן התורה ולא מדברי סופרים, אבל אם נהג הוי כמו מנהג מצוה שאין לבטל אותו. (פתחי תשובה יו"ד ס' שלא ס"ק י"ב).

מכאן למדנו מצות צדקה, שנאמרה בתורה, היא לתת לכל עני שמזדמן לפני כל איש מישראל די מחסורו, אם ידו משגת להשתתף בקופה של צדקה במעשר מהכנסותיו. (עיין שו"ע יו"ד ס' רמ"ט וס' ר"ן).

ומעשר כספים היא מצוה נוספת מדרבנן או מדין מנהג שנוהג אותו כל מי שרוצה בכך. ומכל מקום אינו רשאי למלאת מכסף מעשר חובות מצוה שאין בהם ענין צדקה לעניים, שמכיון שקבל עליו מנהג זה, הוקדשו מעשרותיו לדברים שיש בהם צדקה לעניים וכדכתיבנא.

באשר לשאלתו במכתבו זה אם יוצא ידי חובתו במצות ישוב הארץ וביותר בזמן זה שיש בה גם משום פדיון שבויים של פליטי השמד, בנתינת מעשר ממונו לקופת קרן קיימת. נראה לי ודאי שאין כסף המעשר פוטרו ממצות צדקה לעניים ופדיון שבויים אם ידו משגת. כי המעשר הוא מצוה נוספת על מצות הצדקה היסודית שבתורה. והטוב והישר הוא לתת מכסף המעשר גם לצדקה לעניים וגם לקפת קרן קיימת לישראל, כדי שלא יהיו כל צדקותיו לעני אחד, וכמו שכן פסק מרן ז"ל: לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד (יו"ד ס' רנ"ז סעיף ט). ומסתברא לומר שהוא הדין שלא יתן כל צדקותיו לצדקה אחת. לקיים מצות צדקה לפי יכלתו והישג ידו.

כי מצות הצדקה היא מהדברים ששכרם גדול כדכתיב: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך. ונאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד [משלי כא – כא]. וגדולה צדקה שמקרבת הגאולה [ב"ב ב א].

עירוי מים רותחים על הטה בשבת.

ג) בשולי הגליון שאל ממני אם מותר לערות מים רותחים מכלי ראשון על הטה בשבת, כי בזה נחלקו החכמים שבמח"ק הללו מתירין מפני שחושבים שאת הטה קולין אותו באש ליבשו והללו אוסרים באומרם שמיבשים אותו בשמש. ואען ואומר: עצם השאלה היא תמוה מאד בעיני, שגם אם נניח שאת הטה קולין אותו באש ליבשו, בכל זאת אין זה מתיר לבשלו בשבת על ידי ערוי רותחים מכלי ראשון. וכדכתב מרן ז"ל: יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בשול (או"ח סי' שיח סעיף ה'). והנה בדבר קאווי נחלקו והוב"ד בבאה"ט ופתחי תשובה (שם).

וגם להמתירים, היינו דוקא בקאווי שהוא מתבשל היטב לפני שחיקתו. ולכן אפשר לדון כמבושל כל צרכו ואין בשול אחריו.

אבל הטה אפילו אם קולין אותו אין זה בגדר בשול ולדברי הכל אסור לבשלו בשבת במשקה, והמנהג המקובל הוא, לבשל את הטה בערב שבת במשקה ולערב אותו בערוי מים רותחים שהוחמו מערב שבת.

והנלע"ד כתבתי.