סימן מז' עוד בענין יו"ט שני בישובים מרוחקים בארץ ישראל

                                           * מבאר מידת ההכרח להנהיג יו"ט אחד בכלליות מדינת ישראל – מכמה הבטים *

                                                                     * חלות יו"ט שני של גלויות בתחומי א"י *

                                       * תקנת יו"ט שני של גלויות מימי הנביאים, ומקובלת מפי הגבורה ע"י מ"ר ע"ה (לדעת הגאונים) *

                                                 * לדעת גאונים מעולם לא עשו יו"ט שני בא"י אף בזמן שקידשו ע"פ הראיה והיו שולחים שליחים *

                    * לדעת הרמב"ם יו"ט שני של גלויות הוא תקנה מאוחרת של חכמינו, ונוהגת גם בתוך א"י במקומות שלא היו השליחים מגיעים *

                                                                                         * תופס לעיקר כגאונים *

            * ב"אילת" – היה ישוב ישראל בזמן בית ראשון, וכן בזמן התנאים היה ישוב בדרום, הרי היא בכלל א"י, גם שם היו עושים רק יו"ט אחד *

 

ירושלים, ז אייר תשט

לכבוד מע״כ רב נהוראי הגאון המפורסם לתהלה וכו׳ כמוהר״ר י.מ. טיקוצ׳ינסקי יצ״ו

שלום וברכה ברוב חבה.

בתשומת לב מיוחדת עיינתי בהרצאת הרה״ג יצ״ו על דבר יו״ט שני של גלויות, בהתפשטות ישובים חדשים בארץ ובנגב. מחזיקנא טיבותא ורבותא למעכת״ר יצ״ו שדן בשאלה זאת לעומקה והיקפה, יישר חיליה לאורייתא.

ולעצם השאלה אפריון נמטייהו לרבותינו ומאורינו הקדמונים ראשונים ואחרונים, ועד אחרון הרבנים הגדולים מרי ארעא דישראל — הגאון הגדול מרן הראש״ל יש״א ברכה, ואתו עמו הגאון הגדול כמהר״ש סלאנט זצוק״ל שהורו בשאלה זאת בעתם, כאשר נוסדו מושבות ישראל בארצנו בשטחים רחוקים שבארץ והורו לנהוג בהן יום טוב ראשון לבד, ובזה פתחו לנו שערי אורה להורות כן גם לכבושים החדשים שבימינו, שרוח הקדש נצנצה בבית מדרשם למנוע חלוקי מנהגים בא״י, שלא יהיו אלה אשר הרחיקו לכת בחירוף נפש להקים ישובים בארץ נחשבים כבני חו״ל. וגם אני בעניי דנתי בשאלה זאת לענין עזה ורמלה, וסמכתי על הוראתם של קדמונינו מרנן ורבנן ז״ל שהתירו להם יו״ט שני של גלויות (משפטי עזיאל או"ח מהדורא תניינא סימן ס"ו).

והנה מעכ״ת הוסיף וכתב: ׳הקושי הגדול שיש לנו הוא בנוגע לנגב הדרומי, להלן מרפיח, ולהלן מבאר־שבע, ששם השממון גדול שמעולם לא הגיעו שם שלוחים… יש לדעתי להנהיג שם שני ימים. ונופלת השאלה על המושבות החדשות וכו׳ מבאר שבע עד המרחק אילת, שלא הגיעו שם השלוחים, והמרחק הוא גדול מעשרה ימים, צריכים לקבוע שם שני ימים׳, עכת״ד. (והדברים הובאו בשלמותם לעיל בסימן מו.) עיי"ש.

ואני עני הנני אומר ששאלת יום שני של גלויות במדינת ישראל היום, היא שונה לגמרי לטובה ממה שהיתה עד יום תקומתה של מדינת ישראל, כי עד עתה היתה מצטמצמת השאלה בנקודה זו או אחרת ובמספר תושבים מסויים, אבל עתה השאלה היא רחבה מאד, כי לפי הסיכויים הנשקפים באופק הגאולה, ושנגלו בכל זהרם בשנה האחרונה היא שנת הפלאות, עתיד נגב א״י להתישב בבנין ערים נוסף על אלה הקיימים היום, ושבהם יתאחזו אלפי רבבות ישראל, והם יהיו אזרחי המדינה ומגיניה, ופתרונה של שאלה יסודית זאת היום — היא הלכה לדורות.

לפיכך חובה עלינו להביט למרחוק לימים ושנים יבואו, שארץ הנגב כולה תהיה מיושבת במליונים של אוכלוסי ישראל, ובה בשעה להעיף עין על העבר הרחוק בתקופת כבוש הארץ בראשונה, שהיא דוגמא בהירה לתקופתנו אנו, וללמוד ממעשה בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה, שהקימו מגדל גבוה למראה מדאגה בדבר לאמר: ׳מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה׳ אלקי ישראל, וגבול נתן ה׳ בינינו וביניכם׳ [יהושע כב, כד־כה]. דברים אלה ובצורה אחרת עלולים להאמר מצר אזרחי הארץ העושים יו״ט אחד לאלה העושים יו״ט שני של גלויות: מה לכם במדינת ישראל, או להיפך יאמרו היושבים בנגב: אין לכם חלק ונחלה בגבולנו וגבול חוצץ בינינו וביניכם, בין מדינתנו ומדינתכם. נוסף לכן תקומתה של מדינת ישראל דורשת ומחייבת לתת תוקף חוקי ממשלתי לשבתות ומועדי ישראל, לזה אנו שואפים מאו והננו עמלים כיום, וחוששני מאד שיהיו מעוררים מכל צירי הכנסת מחוץ לצירי החזית הדתית, שלא להכניס יו״ט שני של גלויות בחוקת ימי המועדים, ויהיה יו׳׳ט זה משולל תוקף חוקי, ואין לך זלזול יו״ט שני גדול מזה. דברים אלה צריכים להביא בחשבון בדיוננו בשאלה זאת.

ועתה נסור לעיין ולדון על עצם השאלה מבחינת ההלכה: הספק הראשון שבדבר הוא, אם דין יו״ט שני חל בעיקרו בא״י. והנה מתשובת הגאונים נראה להדיא שאין יו״ט שני של גלויות נוהג בא״י, וכן כתב רס״ג: ״הקב״ה ציוה את משה עבדו והוא אמר לישראל, כי כארץ יהיה להם יום אחד, ובחו״ל שני ימים, וכן היה מעולם, כל ישראל עושין בלא ספק על העיבור ועל החשבון, עד שיצאו המינים ובקשו חכמים להראות כי ראיית הירח והחשבון אחד הוא, והיו עושים כל אותם הדברים שעשה רבן גמליאל בטבלא [ראה ר׳׳ה כד,א] ועשו השלוחים וכו׳, ולאחר כך חזרו לעמוד על עיקרם, כמו שאמר הקב״ה למשה שיהיו עושים בארץ יום אחד ובחו״ל שני ימים״.

ורבינו האי גאון בתשובתו אל [אנשי] קאבת [ — עיר בגבול תוניס] כתב: גזרה היא מימות הנביאים הראשונים,וכך הנהיגו הנביאים את ישראל וכו׳, ואשר אמרתם והיאך יבא המנהג בתוספת על מה שכתוב בתורה, והיאך יאמר הכתוב ז׳ [׳שבעת ימים תאכל מצות׳] ואתה תאמר ח׳, אין אלה דברי חכמים כמוכם, כי לא כתבנו מי גזר את הגזרה הזאת, מאחר שהנביאים כך צוו את ישראל לעשות, וכך היה יחזקאל, וכך היה דניאל עושה, היאך יאמרו כי יש בזו משום בל תוסיף. אילו היה בדבר טעות לא עשאוהו הנביאים, והיאך יחשב כי מה שעשו הנביאים טעות, ולא עוד אלא כי במצות הקב״ה עשו מה שעשו וכו׳, ולא נשאר לשואל אלא לומר: מאחר שבימים אלה אין לבי״ד של א״י לפחות ולא להוסיף, אלא אוחזים הם כמונו מה שבסוד המועתק מפי משה רבינו מפי הגבורה, מפני מה אנו עושים שני ימים, ואין כאן ספק וכו׳, ויש לדבר שתי תשובות, אחת מהן, כי גם עכשיו פעמים שיהיה שמד שם ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר, וזהו שאמרנו: (זימנין דגמרי וגזרי שמדא ויתקלקל הדבר) [זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי — ביצה ד,ב]. ותשובה האחרת, כי כך הנביאים צוו את ישראל שבחוצה לארץ, ואין אנו יודעים אמתת עלת הדבר בודאי, ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העילה וכו׳, והלכה מועתקת היא ממשה רבנו מפי הגבורה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכו׳, ועל זאת אמרו רבותינו: שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם וכו׳ [ביצה שם], ומה שאמר גאון פיומי ז״ל [רס״ג] כי צוה הקב״ה לעשות בארץ יום אחד ובגולה שני ימים , כן אנו אומרים כי מצות אלוקים היא, ואעפ״י כי עיקרה מחמת הספק (אוצר הגאונים להרב ד״ר מ. לוין. ביצה. חלק התשובות עמודים 9-3).

מכלל דבריהם למדנו: דין יו״ט שני של גלויות היא מצוה מקובלת מפי הגבורה ע״י משה רבינו ע״ה, שיהיו עושים בא״י יום אחד ובחו״ל שני ימים. הלכה מקובלת זאת קיימו אותה הנביאים שאחר חרבן בית ראשון — יחזקאל ודניאל, וכל ענין השלוחים היה מפני המינים, וכאשר בטלו השלוחים, חדרו לעמוד על עיקרם: בארץ — יום אחד, ובחו״ל — שני ימים.

ולפי״ז הלכה יוצאת מחוורת כשמלה, שכל מקום שבגבול א״י עושים יום טוב אחד, בין אם היו השלוחים מגיעים, או אפילו אם ידוע שלא היו השלוחים מגיעים, וכן מוכח מדברי רש״י ז׳׳ל שכתב [ד״ה לימא קסבר]: חכמים קבעום (לחובה) על בני גולה לעשותם (שני ימים טובים) לדורות מחמת הספק, והטילום עליהם כחומר יום ארוך (ביצה ד,ב). הא למדת שרש״י אעפ׳׳י שחולק על דברי הגאונים שדין זה של יו״ט שני הוא מקובל מפי הגבורה, ולא מתקנת חכמים, מכל מקום מסכים לדברי הגאונים שלא קבעו חכמים חובת שני ימים טובים, אלא על בני הגלויות. ולפי״ז צ״ל שמ״ש נרש״י): ״חק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים״ (שם), היינו על בני הגולה הרחוקים, פרט לבני גולה הקרובים לא״י במדה שהשלוחים מגיעים, עושים יום אחד כבני א״י. וכן מפורש בדברי הר״ן [על הרי״ף — ביצה] דכתב: שני ימים טובים של גלויות שאין עושים אותם אלא בני גלות ישראל הרחוקים, שאין השלוחים יכולים להגיע אצלם מר״ח ועד יו״ט. וכן מתפרשים דברי רש״י, שאם לא כן יהיו סתראי, דבתחלה כתב: בני גלויות ולבסוף כתב הרחוקים, וצ״ל דכוונתו היא על בני גולה הרחוקים, אבל בני א״י אפילו אם רחוקים מירושלים, באופן שאין השלוחים יכולים להגיע אליהם, עושים רק יו״ט אחד.

וכן מתפרשים דברי הרמב״ם ז״ל דכתב: ״כשהיתה סנהדרין קיימת והיו קובעים על פי הראייה, היו בני א״י וכל המקומות שמגיעים אליהם שלוחי תשרי עושים ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקים שאין שלוחי תשרי מגיעים אליהם היו עושים שני ימים מספק״ (הלכות קדוש החודש פ״ה ה״ד).

דבריו אלה ברור מללו, שבני א״י עשו יום אחד גם במקומות הרחוקים, ולא נאמר דין השלוחים מגיעים אלא לכל המקומות, כלומר, מגורי ישראל שבגולה, וכן מוכח ממ״ש: ״ובני א״י בזמן הזה עושים יום אחר כמנהגם, שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושים בגלויות בדמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה״ (שם ה"ו). הרי לך מפורש שא״י כולה שוה בדינה שאין עושין בה אלא יום אחד, ואין שני ימים טובים נוהג אלא בגלויות. וכן מפורשים דבריו בהלכות יו״ט: ״זה שאנו עושים בחו״ל כל יו״ט מאלו שני ימים, מנהג הוא, ויו״ט שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושים בני א״י שני ימים טובים, אלא בראש השנה בלבד״ (הלכות יו״ט פ״א הכ״א). הרי לך מפורש דבני א״י שבכל גבולותיה אינם עושים שני ימים טובים אלא בראש השנה.

עומדים נגדנו דברי הרמב״ם עצמו שכתב: ״נמצא עיקר דבר זה… כך הוא, כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יותר על עשרה ימים גמורים, עושים שני ימים לעולם, כמנהגם מקודם וכו׳, וכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשוה, או פחות, שאפשר שיהיו שלוחים מגיעים אליו, רואים אם אותו המקום מא״י שהיו בה ישראל בשעת הראיה בכבוש שני. כגון אושא וכו', עושים יום אחר בלבד״ (ה׳ קדוש החדש פ״ה הי״א).

מכאן למדנו שגם בא״י אין עושים יום אחד אלא בשני תנאים, מהלך לא יותר מעשרה ימים, ושהיו בה ישראל בשעת הראיה. ולזה מכוונים דבריו בסמוך: ״עיר שנתחדשה במדבר א״י, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושים שני ימים כמנהג רוב העולם״ (שם ה׳ י״ב). הא למדת שגם בארץ ובמקום שהשלוחים מגיעים היינו מהלך לא יותר מעשרה ימים, אם לא שכנו בו ישראל בשעת הראיה עושים שני ימים, ודבריו אלה נראים סתראי למ״ש בראשית דבריו, בהלכות קה״ח ובהלכות יו״ט הנ״ל, וצל״ע.

ולפי מה שכתבתי אין לדברים מקור מפורש בתלמודין, ונראה לי לומר שהרמב״ם למד זה ממ״ש בגמרא:"הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם" (ביצה ד,ב) מזה למד הרמב״ם שכל דין יו״ט שני בחו״ל ובארץ תלוי במנהג שהיה נהוג בשעת הראיה. וכן כתב מפורש [שם הי״א]: ״ואם אותו המקום מסוריה וכו׳ או מחו״ל וכו׳ עושים כמנהג אבותיהם שבידיהן, אם יום אחד — יום אחד, ואם שני ימים — שני ימים״. ומזה למד גם לא״י אם היא עיר חדשה שנבנית במדבר, או ישוב חדש שלא היה מיושב בשעת הראיה, עושים כמנהג רוב העולם, והיינו משום שאין מנהג אבותיהם בידיהם. והרמב״ם אזיל לשיטתו שדין יום טוב שני של גלויות הוא תקנת חכמים, אחרי שבטל קדוש החדש עפ״י הראיה, ואז תקנו חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם (שם הלכה ה׳). ותקנה זו חלה גם על א״י שלא היה מיושב בשעה זאת לנהוג כמנהג רוב העולם. ועוד יותר מזה כתב בתשובותיו: ״כל מקום שלא יתבאר אצלנו ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחים באים אליהם יתחייבו לעשות שני ימים וכו׳, ואין העיקר בזה זולתי המנהג״. [וב״פאר הדור״ — הוצאת ״מכון ירושלים״, בעריכת הרה״ג דוד יוסף שליט״א — הנוסח: ״כי האידנא כל מקום שיסופק אם היו באים השלוחים או לאו, צריך לעשות שני ימים טובים, כי זה תלוי במה שהיה מנהג אבותיהם״ (סימן ק״ו)] (תשובות הרמב״ם, הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים תרצ״ד סי׳ ע״א עמוד 72).

אבל כבר כתבתי דברי הגאונים שדין זה עיקרו מדברי קבלה שאין אנו יודעים עילתה, ולפיכך אין בידינו לבטלה, מדין: אין בי״ד יכול לבטל דברי בי״ד חברו, ועל זאת אמרו רבותינו: שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם (תשובת רה״ג שם), כלומר אין לכם לשנות מנהג הנביאים שנהגו בחו״ל, ומכאן נלמד שאין לשנות גם בא״י מקבלת הנביאים, א״י — יום אחד. ולפי״ז אין לחלק בא״י בין מקום ששלוחים מגיעים, למקום שאין השלוחים מגיעים, ולא בין ישוב ישן שהיה בשעת הראיה, לבין עיר חדשה במדבר או ישוב חדש במקום שלא היה ישוב א״י, אלא כל א״י בגבולותיה שבתורה, ומן הסתם כוונת הרב לגבולות עולי מצרים, היא חטיבה אחת לענין זה, שאין עושים בה אלא יום אחד.

וכן כתב ׳פאת השלחן': ״בא״י אינם נוהגים ביו״ט רק יום אחד ולא יו״ט של גלויות״ (פאת השלחן הלכות א׳׳י סי׳ ב׳ סעיף ט״ו). וכן כתב ב״תבואות הארץ״: ״וכבר נהגו בכל א״י עד עזה ועד צור — לעשות דוקא יום אחד… וכן ברמלה נראה לי לעשות יום אחד, אעפ״י שכתבתי שיש שורש לדבר שרמלה היא חו״ל, עכ״ז לא ידענו שלא היה שם ישוב מבני עמנו בזמן הבית וכו׳, וא״כ יש לעשות דוקא יום אחד״ (תבואות הארץ[פ׳׳א עמוד מח. מהדורת לונץ — תרס]).

והואיל וברור הדבר שבאילת היה ישוב ישראל בזמן הבית הראשון, ומקרא מלא דבר הכתוב: ׳ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף׳ [מלכיט א, ט,כו]. וגם בימי התנאים מצאנו שהיה ישוב ישראל בדרום שהיה קשור עם ירושלים, שכן מסופר ברבן גמליאל שאמר: ״וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני דרומא״ (סנהדרין יא,ב), וזה ודאי כולל כל שטח הדרום שבגבולי א״י. והיות ומדברי הגאונים שדבריהם דברי קבלה הם, מתברר בפירוש ובלי שום ספק, שכל א״י לא עשו אלא יום טוב אחד — לכן נראה לי שכל הישובים שהם בגבולות הארץ ועבר הירדן מערבה, ובצפון ודרום עד ים סוף — אינם עושים אלא יום אחד דוקא.

 דברי אלה נאמרו רק להלכה ולא למעשה, עד אשר יסכים אתי הרב הגאון וכו׳ כמהריא״ה הרצוג הרב הראשי לא״י*.

* ואמנם בפסקים וכתבים. שו"ת בדיני אורח חיים מאת מהרי־א הלוי הרצוג(בסימן פח). פסק כדברי הרב עזיאל — •שלא לעשות אלא יום טוב אחד״