סימן מח

(ליו"ד סימן רס"ג).

בדין מי שמתו אחיו מחמת מילה

 

כ"ה באייר תש"ו.

מציון עיר האלקים סלה יצו ה' את ברכתו מקודש לכבוד הרב הנכבד מסגני כהונה, כמוהר"ר כלפון יוסף הכהן יצ"ו, שלום וברכה.

ר. מ. נ.

 

נתכבדתי במכתבו ובו שאלת חכם בדין מי שמתו אחיו מחמת מילה שלא מלין עד שיגדל ויחזק כחו (יו"ד סי' רס"ג סעיף ב).

והנה בראשית דבריו סבר מע"כ לומר דשיעור יגדל הוא שימלאו לו כ"ד חודש והוא מלשון הכתוב: ויגדל הילד ויגמל, ופירש"י לסוף כ"ד חודש (בראשית פר' כא פסו' ח').

ושוב דחה זה מדכתב הרמב"ם בלשונו עד שיגדיל ומדשנה בלשונו ולא כתב עד שיגדל משמע דאין זה שיעור כ"ד חודש שנאמר ככתוב.

ואנא דאמרי יפה כיון מעכ"ת בזה דבאמת מה שנאמר במקרא אינו אלא לענין הנקה, דבהגיע הילד לכ"ד חודש נעשה גדול לענין זה שאינו צריך עוד להנקה. ולא עוד אלא שצריך להפסיק הנקתו, וכמו שאמרו: תינוק הולך ויונק עד עשרים וארבעה חודש. מכאן ואילך כיונק שקץ, ואם פירש אין מחזירין אותו (כתובות ס. ושו"ע יו"ד סי' פ"א סעיף ז').

אבל מכל מקום גדלות שלענין הנקה אינה נחשבת גדלות לענין מילה שהיא תלויה בטבעו של הילד, דאיכא משפחה שהוא רפי דמא או קמיט דמא (יבמות סד ב)

לפיכך גדלות ההנקה של כל הילדים אינה מחייבת גדלותם של ילדים דרפי דמיהו לענין מילה. ולכן דקדק הרמב"ם וכתב שיגדיל ויתחזק כחו. ובאמת שגם לענין הנקה אין זמן קבוע אלא שיעור זה שנתנו חכמים הוא לסתם ילדים, אבל הדבר משתנה לפי מצב בריאותו של כל ילד, וכן כתב הרדב"ז: מינקת חברו שעברו כ"ד חודש והולד חולה וחלש ואם תגמלהו יבוא לידי סכנה, ואין הולד רוצה לינוק מאחרת, אם יש לו אב כופין אותו לרצותה במעות עד שיבריא הילד ויגמל, ואם אין לו אב או שהוא עני מצותו בכל ישראל ונותנין לה ממון עד שתתרצה משום הצלת נפשות. ואם אינה רוצה כופין אותה להניקו ולא מתירין אותה לינשא ולא תגמלנו מפני הסכנה, והכל הוא לפי אומד הרופאים שיאמרו שאם תגמלהו תבוא לידי ספק נפשות.

וכאשר אני מחמיר בחולה כן היקל הריטב"א בבריא וחזק במעשה שבא לפניו באחד שקדש מינקת חברו וכו' ואח"ז באו לשאול אם יכולים לכנוס בתוך הזמן ושלח בשביל הילד היונק וראה שהוא חזק ובריא ואמר שיוליכו הולד לשלוש חכמות ויבחנו אותו שלשה ימים בלא יניקה באכילה ושתיה. ואם יכול לסבול בלא יניקה מותר מפני החשש שלא יבואו לידי מכשול (הרדב"ז החדשות סימן שמ"ט דף נז ב)

מכאן אנו למדים שגם לענין הנקה, אין הדבר קבוע בזמן אלא בבריאותו של הילד.

ואף הרדב"ז לא חלק על הריטב"א אלא מטעם שאין לשנות בגזרת רבנן דלא ישא מינקת חברו. אבל לענין גדלות הילד אינו נקרא גדול אלא אם הוא גדול בזמן ובריא בגופו. ולענין מילה כיון שאין זמן קבוע למי שמתו אחיו מחמת מיתה, אפשר שגם הרדב"ז מודה לדעת הריטב"א שאם הוא בריא וחזק לפני כ"ד חודש, מלין אותו.

והנה הנמוקי יוסף כתב: שלישי לא תמול ביום השמיני עד לאחר זמן עד שיחזק כחו (יבמות פרק ו' דף כ. ברי"ף).

ודבריו ברור מללו שאין הדבר תלוי אלא שיחזק ואפילו אם זהו זמן קצר אחר לידתו.

ועדיין השאלה במקומה עומדת, מהו שיעור הגדלות וההתחזקות בכחו, האם זה תלוי בבדיקה רפואית או בדבר הנראה לעינים כעובדא דרבי נתן עד שיבלע עוד עד שיפול דמו (שבת קלד א).

בשאלה זאת, דנתי לע"ד בתשובתי לעיל סי' מו א' והנני כותב שוב ומשנה ראשונה לא ממקומה.

לבירור שאלה זאת צריכין אנו לברר עיקר דין זה בנודע ביהודה כתב: אני חוכך בדבר שלא כלל כי סתמא אמרו: שלישי לא תמול (יבמות סד) לא תמול לעולם.

מדבריו למדנו שאין הדבר תלוי בזמן אלא בהתחזקות כחו וכמ"ש: וכבר הזהרתי שלא ימולו אותו יודיעוני מהות בריאותו.

הרי לך מפורש שגם אחרי שלוש שנים אין מלין אלא עד שיחזק כחו, והיינו עד שנדע שהוא במצב של בריאות, זאת אומרת שאינם נראים בו שום סימני מחלה וכמו שכן סיים וכתב: אם תינוק זה רואין בו שהוא וחזק כדרך כל שאר בני שלוש שנים וגם מראה צהובות ולא ירוקות, ימולו אותו. וטוב שיהיה בזמן שהיום הוא זך האויר. (נודע ביהודה מהדורא תניינא ס' קס).

ומסתברא דשלוש שנים דכתב הנוב"י הוא דעובדא שנשאל עליה הכי הוה, שאם לא תאמר כן שיעור זה של שלוש שנים מנין לנו, ואין זה ענין לדין שנות חזקה בקרקעות כמובן, אלא העיקר הוא התחזקות כחו ככל הילדים שמגילו בין אם הוא שלוש שנים או יותר ובין פחות משלוש שנים.

וכמ"ש הנמקי יוסף שהם הם דברי הרמב"ם וכדאמרן.

שבתי וראיתי בחת"ס שכתב בשם תלמידו הותיק כמוהר"ר זעליג, להקשות בהלכה זאת. דאם כן לא משכחת ערל שמתו אחיו מחמת מילה אלא אם כן מתו שניהם בגדלותם. וזה מידי דלא שכיחא ואיך ניקום ונדחוק קרא דיחזקאל דערל לב וערל בשר במקרה דלא שכיח שמתו אחיו מחמת מילה שנעשית בשעת גדלותם.

והחת"ס תמך דבריו, דמקרא דיחזקאל שפיר אפשר לפרשו בערל שמתו אחיו הגדולים מחמת מילה דבזמן החורבן היו רבים שעזבו ברית ואחר החורבן כששבו מלו את עצמם כשהם גדולים והיו ביניהם כאלה שמתו.

ולע"ד אין תירוצו מספיק דמה נענה על כל ערל שמתו מחמת מילה שנזכרו בש"ס. לפי פירש"י דפירש כולהו במתו אחיו מחמת מילה (עיין זבחים כב: תד"ה ערל).

וכן גרסינן התם: הכל שוחטין אפילו כותי ואפילו ערל האי ערל היכי דמי אילימא מתו אחיו מחמת מילה ישראל מעליא הוא (חולין ד ב) והא שחיטה אינה נעשית אלא בגדול שיכול לאמן ידיו לשחיטה (עיין סוכה מב: ורש"י שם ושו"ע יו"ד סי' א' סעיף ה'). ועל ערל זה אמרינן אילימא שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעליא הוא. ואם חייב במילה משהגדיל הא לאו ישראל מעליא הוא, כיון שלא מל עצמו כשהגדיל.

וכן מוכח ממ"ש התוס' שנימולו כשהן גדולים דאי בשמיני דילמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר במסכת שבת (קלב א) אי נמי אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהם וראו שנבלע בהם הדם (חולין ד ב שם ד"ה שמתו).

מדבריהם למדנו דכל שראינו שנבלע דמן של שני האחים הראשונים אינם מלין השלישי לעולם. ולפי זה מתורצת קושיתו של השואל מקרא דיחזקאל דשפיר יש לפרשו במתו מחמת מילה שנימולו בגדלותם או אפילו בשמיני כגון שהציצו בהם וראו שנבלע בהם דמם.

מכאן סתירה גלויה לדברי הרמב"ם [פ"א הל' יח] דפסק בסתם: ממתינין עד שיגדל ויחזק כחו. והיינו אפילו בראינו שנבלע דמו לפני השמיני.

ומדברי התוס' מוכח דאם ראינו שנבלע דמן אין מלין את השלישי לעולם. ובלא ראינו שנלבע דמן, דוחין מילת השלישי עד שיבלע דמו.

וזהו שלא כדברי הרמב"ם שכתב: אלא ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק כחו. וסתם דבריו משמע שגם אם ראינו שנבלע דמן לפני השמיני ומתו ממתינין לו להשלישי עד שיגדיל ויתחזק. ואלו לדברי התוס' אין מלין אותו לעולם.

מעתה אין ראית הנוב"י מכרעת דבעובדא דר"נ לא הציצה האם לראות אם נבלע בהם הדם וכיון שכן למאי דקי"ל בתרי זימני הויא חזקה הוחזקו בניה למות מחמת מילה בשמיני. ומסתמא תלינן בדבר המצוי יותר דהיינו לא נבלע או לא נפל הדם. ומכל שכן כשראינו השלישי שהוא אדום או ירוק ודאי שתולין במיתת אחיו מסיבה זאת הלכך כשהציץ ר"ג וראה שהיה אדום או ירוק אמר לה המתיני. ולזה מכוונים דברי התוס' דכתבו בעובדא דר"ג נראה דסבר דבתרי זימני הויא חזקה כרבי מדאמר לה המתיני (חולין מז ב תד"ה שלישי).

ומהרש"א [חולין מז ב] בח"ה וכן החתם סופר נדחקו לפרש דבריהם דה"ק מדאמר לה ר"נ בפעם השלישית המתיני מוכח דסבר דבתרי זימני הויא חזקה לדחות המילה לאחר יום השמיני אעפ"י שלא ראינו שהראשונים היו אדומים או ירוקים כיון שמתו מחמת מילה ביום השמיני הוחזקו שאין הדם נבלע בהם עד יום השמיני.

לפיכך אם היה רואה בשלישי זה שהיה הדם נבלע בו לא היה אומר שלא תמול אותו לעולם, וכיון שראה אותו אדום או ירוק הוחזקו גם הראשונים למפרע שמתו מפני שלא נבלע בהם הדם, ולכך אמר לה המתיני.

על כל פנים מדברי התוס' למדנו שאם ראינו שנבלעו בהם הדם ומתו במילת שמיני, אין מלין את השלישי לעולם.

ולפי זה השאלה במקומה עומדת. מנין למד הרמב"ם שמלין אותו כשיגדל ויתחזק כחו.

והנה החתם סופר בקש ומצא מקור להלכה זאת, מגרסינן התם: מנא לן (בפקוח נפש שדוחה שבת) רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (יומא פה ב).

מכאן למד החתם סופר, שדוקא כדי לשמור שבתות הרבה ניתן שבת לדחות ולא לעשות מצות אחרות כדי שיניח תפילין הרבה וכדומה ומיניה ילפינן לכל מצות שבתורה שנדחות פעם אחת כדי שישמור אותה מצוה עצמה כמה פעמים. והנה אם נלמוד מזה שפקוח נפש דוחה מצות מילה ע"כ לומר שתדחה מילתו לזמן כדי שיהיה נמול פעם אחרת כל ימי חייו. אבל אם אין לו תקוה להיות נמול פעם אחרת, למה נדחה מילתו?

ובזה תירץ דברי הרמב"ם [הל' מילה פר' הל' יח] שכתב: ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. ומה צריך לטעם זה, הרי פקוח נפש דוחה כל התורה כולה חוץ משלוש עבירות כידוע, אלא ודאי שאין המילה נדחית אלא לזמן משום שאפשר לקיימה פעם אחרת, והיינו כשיגדיל ויתחזק כחו.

ואין דבריו נהירין לע"ד מדגרסינן התם: מצאוהו חי מפקחין פשיטא לא צריכה דאפילו לחיי שעה (יומא פה).

וכן פסק הרמב"ם ז"ל: מצאוהו חי אעפ"י שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה (הל' שבת פ"ב הל' י"ח).

ואין סברא לומר דר"ש בן מנסיא חולק על הלכה פסוקה זאת שנזכרת במשנה. ובאמת לא הוצרכו ללמוד מקראי אלא דוקא לענין שבת משום דשקולה שבת ככל התורה כולה.

לזה הוצרכו קראי כדי שלא להשוות שבת לשלוש עבירות שאין פקוח נפש דוחה אותם. וכיון שלמדנו מקרא דושמרו בני ישראל את השבת שמצוה לדחות השבת מפני פקוח נפש, הרי שבת דינה ככל המצות שבתורה שנדחות גם כשאי אפשר לקיימן פעם אחרת.

ולמסקנא דגמרא למדנו גם לשבת מדכתיב: וחי בהם ולא שימות בהם שממנו למדנו גם לספק פקוח נפש שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל וכמ"ש התוס' (יומא פ"ה ד"ה ולפקח).

ולפי זה מ"ש הרמב"ם: ואפשר למול לאחר זמן הוא טעם נוסף לענין מילה לשיטתו שאין מילה נדחית לעולם. ועדין השאלה במקומה עומדת מנא ליה זאת.

לכן נראה לי לומר דהרמב"ם סובר דמחלוקת רבי ורשב"ג, היא דוקא לענין מילה בזמנה, דכל שמתו אחיו מחמת מילה של יום השמיני הוחזקו כל בני אשה זאת שאין כחם יפה להמול ביום השמיני. אבל אין חזקה זאת פוטרת את הבנים האחרים ממצוות וחובת המילה, הואיל והמילה כשהיא לעצמה אין בה סכנה, אלא הסכנה היא במה שימשך ממנה והיינו הכשלת כחו של הילד הנולד שהיא מביאה לידי מיתה סמוך למילתו או גם אחרי זמן. וזהו דקדוק לשון הרמב"ם שכתב: ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו. ללמדך שהמילה כשהיא לעצמה אין בה סכנה. וכיון שכן אין למנוע מצוה זאת אלא שרי לדחותה לזמן שלא תהיה מכשילה את כחו. והיינו כשיגדיל ויתחזק כחו. ודבר זה אינו משוער בזמן אלא במציאות והיינו עד שיגדל בקומה ובמשקל ככל הילדים שבגילו ועד שיתחזק כחו בכל האורגאנים הגופיים ובצעדיו וכל פעולותיו ותביעותיו. וזה יכול להיות בשנה או שנתיים אחרי לידתו אפילו בעשרות שנים ואפשר שלא יגיע לזה כל ימי חייו.

ולכן הוסיף וכתב: אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל וכו'. וזהו פירוש עד שיגדיל ויתחזק כחו וסימן לדבר הוא שלא יהיה בו שום חולי.

ודין זה נאמר במתו אחיו מחמת מילה דסמיך ליה. אבל כל ילד אחר או אם ראינו בו שהוא אדום או ירוק אפילו אם מתו אחיו מחמת מילה, מלין אותו כשיפול דמו. וכן אם ראינו שהוא חלה ממתינין לו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחוליו שבעה ימים מעת לעת (רמב"ם הלכות מילה פ"א ה' ט"ז ושו"ע סי' רס"ב סעיף ב').

מכללן של דברים למדנו: קטן שמתו אחיו מחמת מילה, אין מלין אותו אלא בשני תנאים: היינו שיגדל, ויחזק כחו. והכי מסתברא דאין הילד מתחזק בכחו אלא בדרך גדולו.

ולכן צריכים אנו לדעת שעור גדלות זאת אם הוא גדלות של בגרות דהיינו י"ג שנה ויום אחד. כדכתיב: ויגדלו הנערים. ופירש"י כיון שנעשו בני שלוש עשרה שנה דוקא.

והנה לענין תלמוד תורה מצאנו שמכניסין את התנוקות לתלמוד תורה מבני שש או מבן שבע, היינו בן שש אם הוא בריא או בן שבע אם הוא כחוש (ב"ב כא א ותד"ה כבן).

והרמב"ם ז"ל פסק: מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו ופחות מבן שש אין מכניסין אותו (הלכות תלמוד תורה פ"ב ה' ב', ושו"ע יו"ד סי' רמ"ה סעיף ח').

מכאן למדנו שאין הילד מתחזק בכחותיו בגיל שהוא למטה מחמש שנים שלמות אפילו אם הוא בריא או בגיל של שש שנים שלמות אם הוא כחוש.

ונראים הדברים דיגדיל ויתחזק גופו דכתב הרמב"ם בהלכות מילה מכוונים לכח הבן ובנין גופו שכתב בהלכות תלמוד תורה.

ולפי זה יוצא להלכה דקטן שמתו אחיו מחמת מילה, מלין אותו בהגיעו לגיל חמש שנים שלמות, אם הוא בריא או בן שש שנים שלמות אפילו אם הוא כחוש. ובכל אופן אין מלין אותו בפחות בבן שש.

וכל שכן הוא מתלמוד תורה שאין בו ספק סכנות נפשות אלא רץ אחריו ואינו מגיעו (כתובות נ א). וכל שכן הוא במילה שיכולה להביא לידי סכנת נפשות ודאי שאין למול את מי שמתו אחיו מחמת מילה כשהוא קטן מבן שש לבריא או בן שבע לכחוש.

ועוד יש לומר שלענין מילה הואיל ויש בה סכנת נפשות אין לדמותה לתלמוד תורה, אלא לדין יום הכפורים, שפסק מרן ז"ל: קטן מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבוא לידי סכנה. הגה, אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (או"ח סי' תרט"ז סעיף ב').

ולא עוד אלא שבזמן הזה אין מדקדקין להתענות תינוק בשנת י"ב משום דהכל לומדים וחשובים חולים. ועוד דסתמא חשיבי חולים (מגן אברהם ס"ק ב'). והב"ח סיים וכתב: כיון דלא בקיאים אימת ספק נפשות להקל (מחצית השקל שם).

ומסתברא לי דמילה הואיל ויש בה חשש סכנה ליום הכפורים מדמינן לה הלכך אין למול ילד שמתו אחיו מחמת מילה אפילו אם הוא בריא בגיל פחות מבן תשע שלמות, ואפילו אם רצה להחמיר מוחין בידו וכדכתב הרמב"ם: דאפשר למול אחר זמן ואי אפשר להשיב נפש מישראל.

וכן היה נראה לי להלכה. אולם הואיל ומדברי הנוב"י למדנו דבן שלוש שהוא בריא מלין אותו וכן עשה מעשה, קיימא לן דמעשה רב. ומעשה זה הוא נסיון דמוכח שבגיל שלוש שנים אם הוא בריא וחזק ככל הילדים שבגילו יכול להיות נמול ולא יסתכן.

ומכל מקום צריכים להזהר בדבר מאד לבדוק את הילד בדיקה רפואית מדוקדקת מאד ולעשות המילה במעמד רופא מומחה כדי שיקדים לחזק את כחו של הילד לפני המילה ולאחר המילה.

וכל זה עפ"י הוראת חכם. והיה ה' עם השופט להורותו הדרך הנכונה שאין בה סכנה. וזכות המצוה אצולי מצלא, ואגוני מגנא.

והנלע"ד כתבתי.