ולי נראה דיוקו דמעכ״ת בדברי מרן — אינו מוכרח, דמרן ז״ל נקט לשון הגמרא [שבת קכט,א]: ז׳ אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת. והנה בלשון זה יש להקשות דיוקא דרישא לסיפא, דמרישא משמע דוקא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אבל סתמא אין מחללין, ומסיפא משמע דוקא אמרה לא צריכה, אין מחללין, הא סתמא מחללין, וכן דייק בגמרא בכמה דוכתי (עיין ברכות כה,א): אימא רישא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור. הא רשומן ניכר שרי, אלא מהא ליכא למשמע מיניה. וכן תנן: שילם ולא רצה לישבע, שילם — אין, לא שילם — לא, אימא סיפא, נשבע ולא רצה לשלם, הא רצה אעפ״י שלא שילם, אלא מהכא ליכא למשמע מינה (ב״מ לד,א).
הא למדת דכל מקום שיש סתירה בין דיוקא דרישא לדסיפא, אמרינן מהכא ליכא למשמע מיניה, כלומר אין לדייק בלשון ולהוציא דין שלא נזכר בפירוש, אלא נקטינן הלכה ככתבה, והוא הדין כאן אין לדייק — הא סתמא מחללין. ובאמת הרי״ף כתב: ז׳ אמרה איני צריכה, אין מחללין, הא סתמא מחללין. וכן כתב הרא״ש. ונראה שלא מדיוקא אמרו כן, דאם כן נימא אדדיקת מסיפא דוק מרישא, אלא נראה ודאי דכך היתה גירסת הגמרא לפניהם, וכן כתב הטור [סימן של], והרמב״ם ז״ל כתב: ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת(הלכות שבת פ״ב הי״ג), הרי שהרמב״ם פירש וכתב אם שתקה, ובודאי שהיה גורס כגירסת הרי״ף.
מכאן אתה למד בדעת מרן ז״ל, מדשינה לשונו מלשון הרמב״ם והטור, מזה מוכח, שהוא פוסק להלכה כלשון הגמרא, שדוקא אמרה צריכה אני הוא שמחללין את השבת, אבל שתקה, נעשה כאומרת אינה צריכה ואין מחללין עליה את השבת. ולפי זה דברי מרן בהלכות שבת והלכות יום הכפורים צדקו יחדיו, דאין מחללין שבת ולא יום כפורים בשביל יולדת מג׳ עד ז׳, אלא באומרת אני צריכה, אבל שתקה, וכל שכן אם אמרה איני צריכה, אין מחללין עליה את השבת, ולא מאכילין אותה ביום הכפורים.
אולם דברי הטור נראים סתראי, דבהלכות שבת כתב: מג׳ עד ז', אמרה איני צריכה אין מחללין עליה סתמא מחללין (או״ח סימן של). ובהלכות יום הכפורים כתב: יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל, מג׳ עד ז׳, אם אמרה צריכה אני נותנין לה כמו לחולה (סימן תריז), ודבריו ברור מללו, דמסתמא, היינו אם שתקה, אין מאכילין אותה. ולפי זה קשה דמאי שנא יום הכפורים משבת, ואדרבא, איפכא מסתברא להחמיר בשבת שדינו בסקילה יותר מיום הכפורים שאיסורו הוא איסור כרת, וכמ״ש מעכ״ת.
בקושיא זאת כבר קדמו ה׳קרבן נתנאל׳ דכתב: מכאן תימה רבתי על השו״ע (סימן תריז) דפסק לאחר שלשה אם לא אמרה צריכה אני, אין מאכילין אותה ביום הכפורים, הא אפילו באסור סקילה מקילינן, אף כי באסור כרת, ואין אחד מן האחרונים שהרגיש בזה (הרא״ש שבת פרק מפנין סימן ה וקרבן נתנאל אות מ), מכאן שהקרבן נתנאל פירש דברי מרן כדברי הרמב״ם והטור, דסתמא מחללין עליה את השבת.
|
ולע״ד נראה שמרן ז״ל סובר שבסתמא אין מחללין, ואם אמנם דברי מרן מוכיחים כן, וכדאמרן, אבל מאידך גיסא אין זה מתקבל על הדעת דמרן ז״ל פסק שלא כדעת שלשה עמודי הוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש, הלכך צריך לומר דמרן ז״ל נקט לשון הגמרא כמו שהוא, וסמך על דברי הטור שכתב הא סתמא מחללין, לכן צדק הקרבן נתנאל בקושיתו על השולחן ערוך.
והנה תרוץ מעכ״ת לחלק בין שבת ליום הכפורים לא נהירא לי, דכך הוא עושה עבירה בעצמו כמו שנעשית על ידי אחרים, והקושיא היא על הוראת בית דין לאיש או אשה מישראל לעבור משום פקוח נפש, והדין שוה בכל העבירות שבתורה — חוץ משלש: ע״ז, ג״ע וש״ד — שמותרין, או יותר נכון מצווים עליהם לעבור אפילו משום ספק פקוח נפש.
ולעצם הרומיא, נלע״ד לחלק בין חלול שבת על ידי מלאכה, לאכילה ביום הכפורים, דבחילול שעל ידי מלאכה ליולדת, אין זה תלוי בהרגשת הלב, ויש שהאשה אינה מרגשת לשעתה בדברים שיביאו אותה לידי סבנה, וכמ״ש הרשב׳׳א בתשובתו [ח״ז סימן שמג], והביא דבריו מרן הבית יוסף (או״ח סימן של), לפיכך מסתמא מחללין עליה. אבל אכילת יום הכפורים, זו היא דבר שהאשה עצמה מרגשת, לפיכך כששתקה זהו סימן שאינה מרגישה בצורך האכילה, לפיכך אין מאכילין אותה.
|
|
