פרק ל"ד/  ארץ חכמה

ארץ ישראל היא ארץ שמשפיעה חכמה ודעת לכל ישראל היושבים בה, וכן הוא אומר: ״וזהב הארץ ההיא טוב״ [בראשית ב,יב] ־ מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה ט"ז). אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה (ויקרא רבה לד). עשרה חלקים תורה בעולם, תשעה בארץ ישראל (אסתר רבה א). אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח,ב) ומשום כך: רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה (ב"מ פה,א), ואוירה דארץ ישראל מחכים, שיהיו נוחין זה לזה במשאם ומתנם בהלכה, ״בני היצהר״ [זכריה ד,יד] אלו ת״ח שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית (סנהדרין כד,א).

פרק ל"ה/  רבתי בדעות

רז״ל קראו את ארץ ישראל גם בשם ״רבתי בדעות״, לפי שכל היושבים בה היו חכמים בדעות: בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלים הולך למדינה, היו מציעין קתדרא לישב עליה בשביל לשמוע חכמתו (איכה רבתי א׳-ד'), וכל כך למה ?משום: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים״ [ישעיה ב,ג], וכן בזמננו זה התחיל אור ה' להאיר עלינו כאן בארץ ישראל עם כינון מדינתנו העצמאית, ואנו צריכים להתכונן להיות מוכנים לשעה הגדולה, שיתגלה עלינו אור הדעת במלוא יפעתו, ונחזור להיות אור חכמה לכל העולם כולו, כדבר חזון הנבואה: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'… ונהרו אליו כל הגוים… ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה'… ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים״ [שם ב-ג].

פרק ל"ו/  ארץ טובה

ארץ ישראל היא טובה באוירה המבריא ובפירותיה הדשנים וערבים, וכן אומר נותן התורה: ״כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה… ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח,ז-י). וכן הוא אומר: ״כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וגו', והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה״ (דברים יא,י-יב).
ורז״ל הגידו בעדות ראיה על שומנה וערבותם של פירות הארץ (ברכות לו, ירושלמי פאה פ"ז), וכן אמרו: ארץ ישראל נבראת תחלה וכל העולם כולו נברא לבסוף… ארץ ישראל משקה אותה הקב״ה בעצמו וכל העולם כולו ע״י שליח, ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמציתם וכו׳, ארץ ישראל שותה תחלה וכל העולם בסוף (תענית י,א).
ועוד דרשו: ״ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה״, וכי אתה בלבד דורש ? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשביל דרישה שהוא דורשה ־ דורש כל הארצות עמה (ספרי דברים ח, מ, וראה רמב"ן דברים י"א ד"ה לא כארץ). ועוד דרשו ואמרו: מראשית השנה מברך אתכם במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין בנשואין, ובכל מה שאתם שולחין בו ידכם אני מברך אתכם (ילקוט שמעוני עקב רמז תת״ס).
אלה הן מקצת מן המעלות הסגוליות שמנו רז״ל, שבהן מחוננת ארץ ישראל, מכאן נובעת ההלכה של אסור עזיבת ארץ ישראל ולדור בחו״ל, עד שאסרו: כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה (כתובות קי,ב) כל זמן שאתם בארץ אני לכם לאלוק ופטרון וכו', כל המניח ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא – כאלו עובד עבודה זרה (תוספתא ע"ז פ"ה).
לעומת זאת אמרו: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא; כל הקבור בארץ כאלו קבור תחת המזבח; כל המהלך ד׳ אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קי״א). כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא ק״ש בבוקר ובערב – יהא מבושר שהוא בן העולם הבא (ירושלמי שקלים ג').
דברים אלה קבלו תקף נוסף חזק מאוד בימינו אלה שנכבשה הארץ והתרוקנה מיושביה הזרים ונכרים לה, כדי להשיב ולהושיב בה את בניה הנאמנים לה שלא שכחוה בכל אלפי שנות גלותם ונדודם. ועתה נפתחו שעריה בחסד ה׳ וידו החזקה, לשיבת בניה ולהתאחז בה בחרות משלטון זר ומחקים לא יחיו בהם, ובשעה זאת יותר מכל זמנים אחרים, אלקי ישראל וארץ ישראל, קוראים אל כל ישראל ואומרים: עלו ורשו את הארץ, כי כל עולה נוסף – הוא כח כובש, וכל נטיעה נוספת ־ היא מקור ברכה וחיים לעם ישראל השב לאדמתו, וכל בנין נוסף זהו ־ נדבך בנין בחומת ארץ ישראל שדורשת בצור חזק ואמיץ נגד כל אויבנו הרבים והעצומים, האורבים לשעת הכושר כדי לחדש את התנפלותם האכזרית עלינו, ולעומת זאת עלינו להיות מוכנים להפר את מזימתם ולסכל עצתם, ולכבוש את הארץ כבוש עולם כיעוד ה׳: ״ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלהיך״ (עמוס ט,טו).

פרק ל"ז/  ארץ הגמול

ארץ ישראל שנתנה לנו לנחלה מאת אלקי עולם שהוא אלקי ישראל היתה וכן תהיה לעולם- ארץ הגמול לישראל לפי מעשיהם, וכן נאמר: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם… ונתתי שלום בארץ וגו', ורדפתם את אויביכם… ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם… ואם לא תשמעו וכו' והארץ תעזב מהם" וכו' (ויקרא כו). "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך וכו', והיה אם שכוח תשכח את ה׳ אלקיך וכו', עקב לא תשמעון" [דברים ז,יב – ח,כ]. ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם״ (דברים ל,יט-כ).
וכל הגמול הזה הוא לכלל האומה ולא ליחידים ממנה. וכן כתב הרמב״ן ז"ל: אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכור תמיד בכאן: ונתנה הארץ יבולה וכו', וכבר בארנו כי כל הברכות האלה כולן נסים, אין בטבע שיבאו גשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויביא מורך בלבבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפוך מפני זרענו השנה השביעית ואעפ״י שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ וכו', אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלום ושלוה ובריאות וגבורה נשברין האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יודע לכל כי מאת ה׳ היתה זאת ועל כן אמר: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך" [דברים כח,י], והפך זה יהי׳ בקללות בעונש הארץ וכו', יתמהו כל הגוים וישאלו: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, כי כלם יראו וידעו כי יד ה׳ עשתה זאת וכו', וטעם ״והתהלכתי בתוככם״ שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם (רמב״ן ויקרא כו,יא-יב).
מכלל הדברים למדנו תגמולי האומה הישראלית קשורים כשלהבת בגחלת בארץ ישראל, שהיא מקור השפע והברכה לגוף ולנפש בעולם הזה, והיא מביאה לידי עולם הבא.

פרק ל"ח/  עולם הבא

מריה דרזין קדישין עילאין – רבי שמעון בר יוחאי ־ דרש ואמר: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן: תורה, וארץ ישראל ועולם הבא וכו', העולם הבא דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו,כג] (ברכות ה,א). פירש״י: חיי עולם הבא הויין לו תוכחות מוסר לאדם, כלומר: החרדה להפסדו של העולם הבא היא מדריכה את האדם בעוה״ז לכוין דרכיו ומעשיו לזכות לחיי עוה״ב, ויותר נראה פירוש מהרש״א ז"ל: דרך חיים לעולם הבא היא תוכחת מוסר בעוה״ז. ובאמת עולם הבא הוא נקרא בפי התורה והנביאים בשם חיים, ארץ חיים, או צרור החיים, וכמו שכתב הרמב״ם ז"ל: חיים אלו לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף, ואין שם גוף, נקראו צרור החיים וכו' (ה' תשובה פ״ח ה"ג).

פרק ל"ט/  עולם הנשמות

עולם הבא זה לא פורש כל צרכו, ולכן רבו פירושיו. הרמב״ם כתב: הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות וכו' ולא תמצא בו דבר מוחלט אלא בשבוש גדול.
כת ראשונה סוברת כי הטובה היא גן עדן. כת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת היא ימות המשיח, מהרה יגלה, וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כלם מלאכים חיים וקיימים לעד. ואותו המשיח יחיה לעד בעזר ה׳ יתברך, וכי באותם הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים רבים כאלה שהן מן הנמנעות. כת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה ־ תחיית המתים, והוא שיחיה אדם אחרי מותו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. כת רביעית תחשוב כי הכונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא: מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעולם הזה. והיות המלך מישראל, והיותנו שולטים על מה שהצר לנו. כת חמישית והם הרבה, מחברים הענינים האלה כולם ואומרים: כי התוחלת היא שיבא המשיח, ויחיה המתים, ויכנסו לגן עדן, ויאכלו וישתו שם ויהיו בריאים כל ימות עולם.
והרמב״ם עצמו מפרש ואומר ־ עולם הבא הוא העולם הרוחני שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך, כמו שמשכילות הגופים העליונים או יותר, ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר, ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג, אלא כמו שאומר הנביא ע״ה כשנפלאו בעיניו גדולות הטוב ההוא ומעלתו, אמר: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ [תהלים לא,כ], וכן אמרו: העולם הבא אין בו לא אכילה וכו', וזהו טוב גדול אשר אין טוב להקיש לו,
ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו קץ וסוף באדם הנפסק. וזהו ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [דברים כב,ז] – לעולם שכולו ארוך (רמב״ם בהקדמה לפרק חלק, סנהדרין פרק י').
כללם של דברים הוא: עולם הבא שנאמר בדברי רז״ל במשנתם: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, וכן בכמה מקומות בהלכה ואגדה ובמדרשים, הכוונה היא לעולם שאחרי המות, או כמו שנקרא בפי מארי דרזין – עולם הנשמות. דבר זה אמרו בהלכותיו: הטובה הצפונה לצדיקים ־ היא חיי העולם הבא, והיא: החיים שאין מות עמהן, והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה: ״למען ייטב לך והארכת ימים״, מפי השמועה למדו: למען ייטב לך ־ לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך, וזהו העולם הבא (ה' תשובה פרק ח' ה"א).
העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. כך אמרו חכמים הראשונים: עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה (שם ה״ב).
הראב״ד השיג וכתב: דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר: אין תחיית המתים לגופות אלא לנפשות בלבד. לא היה דעת חז"ל על זה, שהרי אמרו: עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם וכו'.
וב״מגדל עז" האריך לפרש דברי הרמב״ם כהלכתם, וגם אני אוסיף ואומר: דברי הרמב״ם פה מכוונים להודיע מהות עולם הבא, שהוא עולם הנשמות שאחר המות, והוא הנפש כשהיא נפרדת מהגוף, אבל תחיית המתים אינו נקרא בשם עולם הבא אלא לעתיד לבא, וכמו שנבאר לקמן.
תדע שהרי הרמב״ם קבע אמונת תחיית המתים בעיקר י״ג משלש עשרה עיקרי האמונה, וכתב: ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים בלבד, ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת, עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (רמב״ם הקדמה לפרק חלק).
מכאן למדנו שהרמב״ם ז"ל כווין בהלכות אלה להגדיר מושג עולם הבא שבדברי רז"ל, שהוא מכוון לעולם הנשמות, שהוא אחרי המות, והוא תכלית הטובה שאין דומה לה, ואין הפה יכול לדבר ואף לא המחשבה יכולה לתאר את ענוגו וזיוו, ואולם יש עוד תגמולים שהם ימות המשיח ותחיית המתים.
הרמב״ם ז"ל הוסיף וכתב:כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים. וכמה שמות נקראו לה דרך משל, הר ה׳… וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים: סעודה, וקורין לה בכל מקום – עולם הבא (הלכות תשובה פ"ח הלכות ג־ד).
וגם בזה השיג הראב״ד וכתב: ואם זו היא הסעודה ־ אין כאן כוס של ברכה. הכסף משנה מתרץ דברי הרמב״ם אלה שהם נובעים ממה שאמרו: והכל מתוקן לסעודה ־ והייני העולם הבא אחר המות, ומ״ש סעודה שעושה הקב״ה לצדיקים נוטל כוס של ברכה וכו' ־ הוא לעולם התחיה.
ועוד כתב: וצריך ישוב לדעת הראב״ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחיה, היאך יתישב מימרא דרב: העולם הבא אין בו לא אכילה וכו', ובאמת דברי הראב״ד קשים להולמם, דכפירוש הסעודה ־ כן הוא פירוש הכוס של ברכה, ותיתי ליה לרבינו הרמב״ם שהאיר עינינו בדבריו אלה, שבהם הבדיל עולם של תורת ישראל שאין בו לא אכילה וכו', אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מעולם הבא של דתות אחרות שהוא מגושם בהנאות גופיות, שהאדם קץ בהם בחייו, וכל שכן שאינו מתאוה להם.
וכן נתן רבי יהודה הלוי בפיו של הכוזרי לעג שנון נגד היעודים הגופיים של שאר הדתות ואמר: ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכלתו לאחרם אלף שנים וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו – היה בוחר בזה (הכוזרי מאמר א, ק"ו).
נגד אמונה משובשת זאת שקצת החברים טעו אחריה ־ בא הרמב״ם ובאר, וחזר ובאר, מהותו של עולם הבא לפי תורת ישראל, שהוא כמאמר הכתוב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" וכו' [תהלים לא,כ], אמרו חכמים [ברכות לד,ב]: כל הנביאים כולן לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – עין לא ראתה אלקים זולתך.
להשלים ביאור מושג ״עולם הבא״ סיים הרמב״ם וכתב: זה שקראו חכמים ״עולם הבא״ לא מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אובד, ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: ״אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [תהלים לא,כ], ולא קראוהו חכמים עולם הבא, אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה, שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזה הנמצא לכל אדם בראשונה (רמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ח).
צא ולמד דקדוק לשונו הזהב של הרמב״ם באומרו ״בראשונה״, לומר לך שיש גמול מאוחר ממנו שהוא בכלל עולם הבא, והוא תחית המתים, שאינו אלא לצדיקים שזכו בעולם הבא הראשון, שהוא עולם הנשמות.
בדעה זו של הרמב״ם קדמו רס״ג ואמר: צריך שאבאר איך יהיה הנפש בעת הפרדה מן הגוף, ־ ואשיב במה שקדמתי זכרו שהיא תהיה שמורה אל עת הגמול, כאשר אמר: ״ונוצר נפשך הוא ידע" [משלי כד,יב], ויהיה הזך ממנה מקום שמירתו למעלה, והעכור למטה. וכמו שאמרו רז״ל: נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד.
ובתחלת זמן הפרוד תעמוד הנפש זמן בלי מנוחה עד שיכלה הגוף, וענין זה עד שיתפרדו חלקיו, ויקשה עליה בזמן ההוא מה שתדעהו ממה שיעבור על הגוף מן התולעת והרמה והדומה להם, כאשר יקשה לאדם כאשר הוא רואה ביתו אשר היה שוכן בו חרב ועולה בו שמיר ושית, והקושי הזה יש שהיה לנפש מעט ורב, וכזה אמרו רז״ל: קשה רמה למת כמחט לבשר החי, וסומכין זה אל מאמר הכתוב: ״אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל״ [איוב יד,כב], וזה שקוראים אותו: דין הקבר, או: חבוט הקבר, ואחר כן אומר: שזמן עמידתם נפרדים יהיה עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה חכמת הבורא בריאתם, והוא אחרית עמידת העולם, וכאשר ישלם מספרם ויתקבצו תחוברנה הנפשות עם גופיהם. – ואז יביא אותה מן השמים, ויביא הגוף מן הארץ ויגמלם, כמו שאמר: ״יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו" [תהלים נ,ד].

פרק מ'/  חבוט הקבר

רס״ג מבאר בפרק זה את דין הקבר או חבוט הקבר, שהוא צערו של האדם סמוך להפרדו מהנפש, בראותו את גופו שהיה משכן נשמתו וכלי פעולתה בחיים במצבו ההרוס והירוד מאד, כשהוא טמון בעפר קברו והולך ומתפורר, והולך וכלה (האמונות והדעות מאמר ו פרק ז).
דברי רס״ג אלה יש להם יסוד ומקור נאמן בדברי רז"ל, שכן אמרו: אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר: ״ונפשו עליו תאבל״ [איוב יד,כב] וכתיב: ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״ [בראשית נ,י] (שבת קנב,א].
וכן אמרו במדרשים: אמר רב כהנא: אחר שלשה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו, שנאמר: ״אך בשרו עליו יכאב״ [איוב שם] (תנחומא מקץ ד).
ורבותינו מרי דרזין קדישין אמרו: כל שבעת הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו וכו', כך נשמתא ההיא דאיתחזיא לקבלת ענשה אזלא לבר בעלמא ומפקדת לה לאתרא תריסר ירחי בבתי קבר ובעלמא (זוה״ק מדרש הנעלם בראשית קכ"ג), כל שבעה יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה, ומקבריה לביתיה, ואתאבלת עלוי דגופא, דכתיב: ״אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל״, אזלא ויתבא בביתיה, חמי לכלהו עציבין ומתאבלא (שם רי"ט).
דבר זה נקבע בהלכה, וכן פסק הרמב״ם: מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבלות. הראב״ד ז"ל השיג וכתב: זה אין לו שורש. אבל מרן הכסף משנה כתב: יש לדברי רבינו שרש וענף כדאיתא בשבת פרק שואל (ה' אבל פי״ג ה"ד).
מקורה של הלכה זאת (הוא) נובע מדברי רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה וכו', וסמיך ליה עובדא: ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודא, לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה (שבת קנ״ב,א-ב).
מכאן הננו מוצאים לתרץ אגדות חלוקות אלה שבתלמודין, וכן בזוה״ק נאמר שבעה ימים, ובמדרש רבה אמרו: עד תלתא יומין וכו' כיון דהיא חמי דאישתני זיוהון דאפי, אזלא ליה ושבקה ליה, הדא הוא דכתיב: ״אך בשרו עליו יכאב״ וגו' (בראשית רבה פרשה ק"ז), וכן הוא בתנחומא, ואלו ואלו הם דברי אלקים חיים, כי אבלות הנפש על הגוף הוא אחרי שלשה ימים, ופקודת הבית שהיה גר בו הוא שבעת ימים.
והנה רס״ג לא קבע זמן חבוט הקבר, אבל מקור דבריו הוא מדברי התלמוד והמדרשים האלה, אבל מרן הגאון מופת הדור מהרי״א הכהן קוק זצ״ל באר את זה ביאור יפה ונעלה, וכן אמר: על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות, מתחשכת אורה של הנשמה ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ של עולמים, ספרים, נפשות, ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת, אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר בצורה של שממון ושל הריסה, והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצנור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה, ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפרו החמרי וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו ואת שמו לחידוש (אורות הקדש, פרק צה, ד' קל"ז).
הנה כי כן מרן הגרי״א זצ״ל מפרש מושג חבוט הקבר, על האדם הקבור בחייו בתוך עפרו החמרי, הוא גופו הפראי שהוא מתגבר עליו, מחשיך אור נשמתו, כובש מעיין מחשבותיו, ומפסיק את הצנור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, צער זה הוא החובט בו בכל שוטי ברזל גם בחייו.
בקו זה שלב מרן הגרי״א הכהן זצוק״ל את חבוט הקבר של האומה וכתב: חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן, בין בפרטיותו של כל אחד ואחד, בין בכללות האומה: ״אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" [הושע ח,יב], ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום, והננו ״כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו״ [תהלים פח,ו] (שם).
והנה תבוא הגאולה ־ גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמוד על בסיסו העצמי, יזכור ימים מקדם שנות עולמים. – הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם [ע"פ יחזקאל לז,יב־יד]. לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם (אורות הקדש ד׳ קל"ח).
דבריו נכונים מאד וראוים למי שאמרם, כי כשם שגופו של הפרט הוא מורכב מתאים חלוקים, ואברים רבים מסועפים ומעונפים שכלם מתאחדים לחטיבה אחת, מעצבים את הדמות והצורה הנשמתית, ונותנים לו את מקומו המיוחד בחייו ולאחר מותו בקרב עמו ובני דורו, ובתולדה האנושית בכללה, בעברה מאז בריאת העולם, בעתידה בעולם הנשמות, ובתחייתה הסופית ־ כן האומה בכללה היא מורכבת מכל אנשיה, ומאוחדת לחטיבה אחת בצורתה ומחשבותיה, תעודתה וגאולתה, ותחיתה לאחרית הימים, והיא נדונית בפני עצמה ועם כל האומות והממלכות.
וכן כתב הרמב״ם ז"ל: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו – צדיק. ־ וכן המדינה. ־ וכן כל העולם כולו (הלכות תשובה פ"ג ה״א־ב ובלחם משנה).
כדין עולם הזה כן הוא דינו בעולם הבא, שתחלתו הוא דין חבוט הקבר, שלפי באורו של מרן הגרי״א ז"ל הוא נוהג גם בחיים, שכל אדם שמשתעבד לגופו – הרי הוא קבור בעפרו וכבול ברוחו, וכך היא גם האומה, שגלותה היא קברה הזמני שיש בה מדת חבוט הקבר, וצרופה עד זמן גאולתה: עד עת גאולתה, שהיא הדרך לתחיתה הנצחית וכן הכתוב אומר: ״והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי״ (זכריה יג,ט).
וכן אמר שלמה בשיר השירים שלו, שהוא קדש קדשים: ״ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה… מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה איומה כנדגלות״ (שיר השירים ו,ח-י). ״מי זאת הנשקפה כמו שחר״ ־ זה גאולת המשיח. מה חמה ולבנה אין אורו של זה דומה לאורו של זה, אף לעתיד לבא כל אדם מקבל לפי מעשיו (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז תתקצ״ב).
שני גאוני עולם אלה, אעפ״י שחלוקים במאמריהם, כדרכם של הנביאים שאינם מתנבאים בסגנון אחד – בכל זאת שניהם אמרו דבר אחד: כי חבוט הקבר מתחיל בעולם הזה, ונמשך זמן מסוים לאחרי המות, והוא שלב הראשון לחיי עולם הבא שהוא עולם הנשמות, שבו גנוזות נשמות הצדיקים הזוכות לכך, ומצפות להגמול הסופי והנצחי שהוא עולם התחיה.

פרק מ"א/  תחיית המתים

תחיית המתים הוא עולם התחייה שבו נדונין לחיי עולם הצדיקים שזכו לעולם הבא, כאמור: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״ (דניאל יב,ב). וזו היא לדעתי ־ דעתו של הרמב״ם ז"ל בענין עולם הבא, שהוא התחלה והכנה לעולם התחיה.
בזה מתורצת השגת ה״לחם משנה״ מדתניא: רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה, בכיבוד אב ואם כתיב: ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" וכו' [דברים ה,טו] אלא ״למען יאריכון ימיך ־ בעולם שכולו ארוך, ״ולמען ייטב לך" ־ בעולם שכולו טוב (חולין קמ"ב,א).
ורבינו שפירש האי קרא בעולם הבא, אם כן איך אומר רבי יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים, דילמא תחיית המתים ליכא, והאי קרא לא הוי אלא לעולם הבא, שהוא הבא לאדם אחר המות וכו' וצ״ע (לחם משנה הליכות תשובה פ״ח ה"א).
ולפי מה שכתבתי עולם הבא שהוא אחר המות, הוא דרך סלולה לעולם התחיה, וכל הזוכה לעולם הבא זוכה לתחיית המתים, ושפיר אמר רבי יעקב שאין לך כל מצוה ששכרה בצדה שאין בה תחיית המתים הנמשכת מעולם הבא.
הרמב״ן ז"ל הביא דברי הרמב״ם בפ׳ חלק ובהלכותיו בענין עולם הבא, ודבריו ב״אגרת תחית המתים״, ובסוף דבריו אסיק וכתב: והנה נתבררה אמונת הרב ז"ל בפירוש עולם הבא וכונתנו אנו, ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד בחבורי חכמותיהם ובתפלתם שהם מסכימים לדעת ההוא שעולם הבא הוא עולם הנשמות, ור״ש בן גבירול ז"ל אומר בתפילתו: תחת כסא כבודך ־ מעמד לנפשות חסידיך, ובו נועם בלי תכלית וקצבה, והוא: העולם הבא, וכן יתפלל: ובעת מן העולם הזה תוציאנו, אל העולם הבא בשלום תביאני, אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו ראיות מדברי רז"ל.
ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה ז"ל בפירוש ספר דניאל, שהוא אומר כדברינו בפירוש העולם הבא, וקבלת ראשונים היא תורתם, אל תשכח.
ואמת אין בינינו מחלוקת רק בשינוי השמות, והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו, כמו שפירשתי, זולת דעת רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחיה, ומחזיר הכל לעולם הנשמות, ואנחנו מקיימים אנשי התחייה לעדי עד מימות תחיית המתים לעולם הבא שכולו ארוך (הרמב"ן שלהי שער הגמול).
ואני הדל כבר כתבתי שרס"ג והרמב״ם אינם חולקים לא בעצם הדברים ואף לא בשנוי השמות ושניהם הם בדעה אחת שעולם הבא ־ הוא כולל שני העולמות: עולם הנשמות שהוא הכנה והתחלה לעולם התחייה שהוא תחיית המתים, ואף אמנם דברי רז"ל בתלמודם ומדרשם מוכיח שעולם הבא הנאמר בדבריהם הוא עולם התחיה, אין שולל עולם הנשמות שהוא התחלת עולם הבא, אלא שהם נקטו בדבריהם את התכלית, ובכלל זה הוא גם גן עדן שלאחר המות, וכן דקדק הרמב״ם וכתב: וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה (הלכות תשובה סוף פ"ח).
דוק ותשכח שכתב: ״בראשונה״, ללמדך שיש שניה אחריה ושהיא התכליתית, והיא תחיית המתים. אולם במה שהרמב״ם ז"ל נותן קצבה לזמן תחיית המתים, כדבריו באגרת תחיית המתים, דבר זה רמוז בדבריו (בפרק חלק) באמרו: ודע כי האדם יש לו למות בהכרח.
ורס״ג ז"ל הביא שלש הדעות שנאמרו בענין זה והן: א. יש מי שאומר שאין תחיית מתים כלל, ונתלה באמרו: ״בלע המות לנצח״ [ישעיה כה,ח], ויש מי שאומר: ימותו ויחיו כדי להשתוות עם המתים ההם, ויש מי שאומר: יחיו שנים רבות, וימותו, ולא יחיו עד העולם הבא, ולבי נוטה אל זה המאמר השלישי וכו', אך ימיהם יהיו ארוכים, כגון: ארבע מאות וחמש מאות שנה וכו', ויהיו הימים ההם כימי הבנינים והנטעים הגדולים, כמו שאמר: ״לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו – ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי״ [ישעיה סה,כב] (האמונות והדעות מאמר ז' סוף פרק ח').
ולדעתי העניה שאלה זאת הואיל והיא קשורה עם אחרית הימים של עולם הזה, וכדברי רס״ג: שזמן עמידתם נפרדים יהיה עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה הבורא בריאתם והוא אחרית עמידת העולם (האמונות והדעות, מאמר ו' ס"פ ז'), אם כן הרי זה בכלל מה שאמרו: כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם:מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, וכפירוש התוס׳ קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם (חגיגה יא,ב תד"ה יכול).
אמונתנו חזקה ואיתנה במציאותה של תחיית המתים המקובלת מרבותינו הקדמונים בתלמודם ומדרשם, שכן תהיה תחיית המתים בצורה ברורה שאין אחריה ספק כל שהוא, ושכולם יכירו וידעו ידיעה נאמנה שישני עפר ושוכני קבר מישראל שמתו יעמדו מקברותיהם, באופן שכל רואיהם יכירום בדמותם שהם המה אשר קמו לתחיה, אבל איך יחיו לאחרי תחיה פלאית זאת? אין אתנו יודע, ואין אנו רשאים לחקור על כך, לפי שאין דעתנו משגת לתאר אפילו בציור מחשבתי חייהם וקיומן של נשמות אלה, ולא משטר העולמי של עולם הזה, שהוא עולם התחיה, שהוא עולם שכלו טוב, שכלו ארוך, ושכלו שלום, שעליו חזו נביאי קדשנו בנבואתם מפי אלקי עולם ויוצר האדם.
סכום. מכללן של דברים אנו באים למסקנתו של מהר״י אלבו זצ״ל האומר: עולם הבא שם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות, ממדרגת שכר הנפשות אחר המות, ויאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא: חיי עולם הבא. ־ המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי עולם הבא לא יזכה אליה כל אדם, אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים.
ומצאתי סמך לדבריו אלו ממה שנמצא במדרש רבי נחוניא בן הקנה: ישב רבי ברכיה ודרש: מאי הוא דאמרינן עלמא דאתי, ומאי עלמא דאתי, מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב״ה שאין יכלת לסבלה לקח שביעיתו, ושם לה במקומו והשאר גנז לעתיד לבא, ואמר: אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו, אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב: העולם הבא, שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך״ [תהלים לא,כ].
וכתב עליו הרמב״ן ז"ל בשער הגמול: פירוש העולם הבא שכבר בא. ־ זה העולם הבא,
הוא אור והוא אור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה, לומר: שהיא השגה אחרונה שאדם משיג ומתעלה בה.
דברים אלה כתבם הרמב״ם בלשונו הברור ובהיר, ואמר: זה שקראו אותו חכמים עולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: ״אשר צפנת ליראיך״ וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחרי העולם הזה שאנו חיים בו בגוף ונפש.
הראב״ד השיג וכתב: נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו, והקב״ה מחדש עולמו, ואמרו: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב. והכסף משנה כתב: וכבר כתבתי שדעת רבינו שעולם הבא הוא עולם שאחר המות, והקבלה שהקב״ה יחריב עולמו וכו', גם רבינו לא יכחיש זה, ואינו ענין למ״ש רבינו (הלכות תשובה פ"ח ה״ח).
אולם כבר כתבתי שלענ״ד הרמב״ם קורא את עולם הבא עולם הנשמות והתחיה, ששניהם הוא דבר אחד, שמעולם הנשמות מגיעים לתחיית המתים.
ואחר שראינו מדרשו של רבי נחוניא הקנה, מתברר מקור דבריו של הרמב״ם בהלכה זו, ולפי זה מאמרם של רז"ל: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, מתפרש על שנוי צורת העולם באותו האור הגנוז, שבתחלה לא יכלה כל בריה לסובלו ובתחיית המתים יחיו כולם לאורו.
מכאן למדנו רמז עמוק ושקוף מאוד לחיי עולם הבא של תחיית המתים, שכולם יחיו באור ה' זה שהוא מאיר את הנשמות באור ה'. ומקור דברים אלה הוא בדברי ישעיהו הנביא: ״והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״ (ישעיהו ל,כו), מכאן דרשו רז״ל: ״ויקרא אלקים לאור יום״ [בראשית א,ה] – תני: אורה שנברא בששת ימי בראשית להאיר ביום, אינה יכולה, שהיא מכהה גלגל חמה, בלילה אינה יכולה ־ שלא נבראת אלא להאיר ביום, והיכן היא גנוזה ומתוקנת ? לעתיד לבא, שנאמר: ״והיה אור הלבנה״ וגו' (בראשית רבה פי"א).
והם הדברים שנאמרו בתלמודין, אבל בסגנון אחר: אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב״ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים ־ עמד וגנזו מהם, שנאמר: ״וימנע מרשעים אורם״ [איוב לח,טו], ולמי גנזו ? ־ לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: ״וירא אלקים את האור כי טוב" [בראשית א,ד], ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: ״אמרו צדיק כי טוב״ [ישעיה ג,י], כיון שראה שגנזו שמח, שנאמר: ״אור צדיקים ישמח" [משלי יג,ט] (חגיגה יב,א).
והדברים עתיקים ועמוקים, ישמע חכם ויוסיף לקח.
הא למדת: עולם התחיה הוא גלוי האור הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית, כאמור:
״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", ואינו עולם חדש, אלא עולם מצוי וגנוז שהוא מתגלה ברצון ה' אשר גנזו ושמח בגניזתו, והם הם הדברים שאמרם רבינו הרמב״ם ז"ל, ואין זה סותר למאמרם ז"ל: וחד חרוב. כי לעומת האור הנגלה ־ נדמה העולם הקיים בחשכתו כאלו הוא חרב.
מהרי״א ז"ל אחרי חקירתו העמוקה ונבונה בשאלה חשובה זאת אסיק וכתב: על כן נראה שארבעה זמנים חלוקים זה מזה הם לקבול השכר, והם: עולם הזה ועולם הבא, אחרי המות, אם קודם תחיית המתים ואם אחר תחיית המתים, וימות המשיח, ותחיית המתים, ושכר כל אחד מתחלף לאחר, יש מי שיזכה לקבל שכרו בכלן, כצדיקים הגמורים, ויש מי שיזכה לקבל שכר בעולם הזה בלבד והם הרשעים, ויש צדיקים שלא יזכו לקבל שכר בעולם הזה ויזכו לחיי עולם הבא מיד אחרי המות בלבד ולא לתחית המתים, ויש שיזכו לימות המשיח גם כן (העקרים מאמר רביעי פרק ל״א).
דברי מהרי״א אלה נכונים ביסודם. ולי נראה לחלק את הגמול רק לשני זמנים והם: עולם הזה ועולם הבא, כנזכר תמיד בדברי רז״ל, שני עולמות אלה נחלקים לשני סוגים: א. עולם הזה לכל יחיד, ולא רק לרשעים, אלא גם לצדיקים, וכמאמרם ז"ל: אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא [פאה פ״א מ"א], וזהו לכל, ויש פירות בעולם הזה שאינם נתנים אלא לכלל האומה בגלותה, כאמור: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו', וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה'" (ויקרא כו,מד מה).
ובימי הגאולה וימות המשיח, והם היעודים שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים שנכללים בפסוק קצר אבל רחב מאד: ״והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך… והותירך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל,ה־ט). שכר עולם הזה של ימות המשיח הוא לכל האומה ולא ליחידים שבה, אפילו אם יהיו צדיקים וחכמים כמשה ואהרן.
ב. שכר עולם הבא, אף הוא מתחלק לשנים, ליחידים בעולם הנשמות ולכלל ישראל, ובעולם התחיה שהוא ניתן לכלל האומה, וכל היחידים הזוכים לו, והוא מכלל האומה, כענפים המסתעפים מעץ החיים, כמו שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר״ [ישעיה ס,כא].

פרק מ"ב/  צדיקי אומות העולם

בעולם הבא שהוא עולם שאחר המות או עולם הנשמות, נחלקו רז״ל אם הוא מיוחד לישראל, או שיש גם לגוים חלק בו, וכדתניא: רבי אליעזר אומר: ״ישובו רשעים לשאולה״ [תהלים ט,יח] – אלו פושעי ישראל, ״כל גוים שכחי אלקים״ [שם]-אלו פושעי גוים, דברי ר״א, אמר לו רבי יהושע: וכי נאמר בכל גוים ? לא נאמר אלא ״כל גוים שכחי אלקים״, אלא ״ישובו רשעים לשאולה״ מאן נינהו ־ ״כל גוים שכחי אלקים״, פרש״י: השתא דכתיב ״כל גוים שכחי אלקים״, לא משמע אלא אותן השוכחים אלוק, כגון בלעם, אבל אחריני אתו, כדאמרינן בריש פרקין: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם״ [ישעיה סא,ה] לעולם הבא, מאי נינהו ־ כל שכחי אלקים, דמשום הכי בורר הקב״ה הרשעים שבהם ונותן אותם לגהינם, ואין להם חלק לעתיד, אבל השאר יש להם חלק [סנהה־ין קה,א].
מדבריו משמע דמחלוקתם של התנאים אלה היא בשתי העולמות, דרבי אליעזר סובר אין להם חלק אפילו בעולם הנשמות, אלא נותן להם שכרם בעולם הזה, ולרבי יהושע יש להם חלק גם בעולם התחיה, וכדאמרינן: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם״, והיינו בעולם התחיה, דבעולם הנשמות אין מקום למרעה צאן.
וכן כתב רש״י לקמן: אבל קטני בני רשעי גוים אין להם חלק לעולם הבא, דוקא רשעי קאמר, דאלו חסידי עכו"ם פליגי בה, ואיכא למאן דאמר הן עצמן באים, ואיכא למאן דאמר אינן באין, כדאמרן: ״ישובו רשעים לשאולה״ וכו'.
הלכה זאת נאמרה ביתר ביאור בתוספתא: תנא: בני רשעי ישראל אין להם חלק לעולם הבא, ולא חיין לעולם הבא, שנאמר: ״כי הנה היום בא בוער כתנור״ וגו' [מלאכי ג,יט] דברי ר״ג, רבי יהושע אומר: באין הן לעולם הבא, ובני רשעי גוים לא חיין ולא נדונין, ר״א אומר: כל רשעי גוים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ישובו רשעים לשאולה״ – אלו רשעי ישראל, ״כל גוים שכחי אלקים״ – אלו רשעי גוים, אמר לו רבי יהושע: אילו אמר הכתוב: ישובו רשעים לשאולה, ושתק, היה אומר כדבריך: אלו רשעי ישראל ורשעי גוים, עכשיו שאמר הכתוב: ״כל גוים שכחי אלקים״, הא יש צדיקים בעכו״ם שיש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין פרק י"ג,ב).
מכאן מוכח דמחלוקת התנאים הוא רק לענין עולם הבא שהוא עולם הנשמות, אבל בעולם התחיה גם רבי יהושע סובר שאין לגוים חלק בו. תדע שהרי ר״ג שהוא תנא קמא דהאי מתניתא אמר: אין להם חלק לעולם הבא, ולא חיין לעולם הבא. פירוש הדברים הוא: אין להם חלק בעולם הנשמות ולא חיין לעולם התחיה. ומכאן סייעתא לדברי הרמב״ם ששם עולם הבא מכוון לשני עולמות, וכמ״ש לעיל בפרק מ׳, ורבי יהושע אומר: באין הם לעולם הבא, משמע דוקא באין ולא חיים, והכי מתפרשת כולה מתניתא, והכי מסתברא, שהרי תחיית המתים אינה אלא לצדיקים מישראל, וגוים אעפ״י שיהיו צדיקים או חסידים אינם כצדיקי ישראל שמצווים ומקיימים כל מצות התורה.
בירושלמי תני הדא מילתא כהלכה פסוקה: קטני עכו״ם וחיילותיו של נבוכדנצר אין חיין ואין נדונין (ירושלמי ברכות פרק תשיעי, שביעית שלהי פ"ד). מכאן שכל הגוים אחרים שהם צדיקים – הם חיים בעולם התחיה, וכדפירש״י. הלכה זאת פסקה הרמב״ם בהלכותיו: וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (הלכות תשובה פ"ג הלכה ה', הלכות עדות פי״א הלכה י׳).
עולם הבא זה הוא עולם הנשמות אבל לא עולם התחיה, וכן מוכח מדבריו: ואומרים לו (למי שבא להתגייר) הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל (הלכות איסורי ביאה פי״ד ה"ד). אולם בהלכות מלכים הטיל תנאי בזכות זאת וכתב: ״כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא: שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב״ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם״, הכסף משנה כתב: יראה לי שרבינו אמר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא (הלכות מלכים פ"ח הלכה י״א).

דברי הרמב״ם אלו צריכים פירוש, לפי שהם סותרים את עצמם, דברישא כתב: והוא שיקבל אותן ויעשה מפני שצוה הקב״ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו וכו', מזה מוכח דאם עשו אותן מפני שנצטוו מפי אחר המקובל להם כנביא מפי הגבורה – אין זה נותן להם חלק לעולם הבא.
ובסוף כתב: ״אם עשאן מפני הכרע הדעת״ וכו', מכלל שאם מפני שנצטוה מפי נביא אחר שאומר כן בתור מצוה, הרי הוא מחסידי אומות העולם.
וכדי לתרץ דבריו צריך לומר דכל מצוה שאינה מפי משה רבנו הרי היא כהכרע הדעת, הואיל ולא התאמתה נבואתו כנבואת משה, שנאמר בה: ״אתה הראת לדעת״ [דברים ד,לה] (ראה הרמב״ם הלכות יסודי התורה פרק שמיני).
אבל מכל מקום דבריו בהלכה זאת סותרים דבריו שבהלכות תשובה והלכות עדות, שהרי לפי הלכה זאת יוצא שאין לך גוי שיש לו חלק לעולם הבא, שאיך ידע הגוי שמצות אלו נצטוו מפי משה, והרי הלכות אלו לא נתפרשו בתורה אלא הן מקובלות מפי משה, ואסמכום רבנן אקרא, דכתיב: ״ויצו ה' אלקים על האדם״ [בראשית ב,טז] וכו'. תדע שהרי מצאנו מחלוקת תנאים במספר המצות וזהותם, ורבי יהודה אומר: לא נצטוו אלא על ע״ז בלבד (סנהדרין נו,ב וע"ד,ב). ומנין לו לגוי לדעת דרשא זאת בעקרה ובפרטיה ? קושטא היא דבגמרא אוקי מילתיה דרבי מאיר שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (סנהדרין נט,א), אבל זה הוא ליחיד העוסק בתורה שיודע את התורה, ואין לומר זה על מאמר סתמי של כל הגוים או של חסידי אומות העולם, ורבי יהושע דדריש לקרא: ״כל גוים (שהם) שכחי אלקים״, ודברי הירושלמי: נבוכדנצר וחיילותיו, מוכיחין דכל גוי עושה צדקה ומשפט וגו', ומאמין במציאות אלקים בורא העולם, וגומל לאיש כמפעלו ־ הוה מכלל חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, וכסתם דברי הרמב״ם בהלכות תשובה והלכות עדות .
וכן כתב מהרי״א: ועל כן יאמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כלומר בעולם הנשמות וכו', וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגת מה לעולם הבא, אבל המדרגה האחרונה שהיא חיי עולם הבא, לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים (העקרים מאמר רביעי פרק לא), וכן כתב רס״ג (האמונות והדעות מאמר שביעי פרק ד'), ואלה הם דברים מקובלים באומה, נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
וזה כלל גדול ויסודי בתורת ישראל, בעוד לכל הדתות האחרות שלוקחות להן את המונופול של עולם הבא שנתן להם לבדם ואין לזרים חלק בו, דרשו רז״ל ואמרו: ״פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים״ [ישעיה כו,ב] ־ כהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא: לגוי צדיק, ״זה השער לה' צדיקים יבואו בו״ [תהלים קיח,כ] – כהנים, לוים וישראל לא נאמר אלא; צדיקים, וכן הוא אומר: ״רננו צדיקים בה'״ [שם לג,א] וכן הוא אומר: ״היטיבה ה׳ לטובים״ [שם קכה,ד], הא אפילו גוי ועושה את התורה ־ הרי הוא ככהן גדול (ספרא פ' אחרי). זאת היא תפארתה של תורת ישראל, שעליה היא גאוותם ותפארתם של עם ישראל – לומדיה ושומרי מצותיה, שכל ״דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום״ [משלי ג,יז].

פרק מ"ג/  כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא

מכל האמור בפרק הקודם יוצא כי ישראל ויתר העמים יש להם חלק בעולם הבא, לפי מדת מעשיהם הטובים וצדקת פעולותיהם בחיים, ואם כן השאלה עומדת מאליה: מה הוא דבר זה שאמרו רז״ל: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל ואחת מהם היא עולם הבא [ברכות ה,א מאמר רשב"י]. ומהו זה שאמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין צ,א]. רבינו ומאורנו הרמב״ם ז"ל תירץ זאת ואמר: וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כלם, ונתבררו בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו.
זהו עולמו של ישראל בעולם הזה, שנצוצי עולם הבא מאירים ומזהירים ומוליכים את האדם האישי והאומה בכלליותה אל עולם הבא בשני מובניו, עולם הגמול – זה עולם הנשמות, ועולם התחיה – זה תחיית המתים, לזה כוונו רבותינו במאמרם, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, ואמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ״ [ישעיה ס,כא]. וזהו עולם הבא – המתנה הטובה שנתן הקב״ה לישראל, וזאת היא תפלתם של ישראל, יום יום ושעה שעה: להיות בני עולם הבא וזוכים לחיי עולם הבא.

פרק מ"ד/  ימות המשיח

ימות המשיח שהם הגמול המיוחד לישראל בתור תעודתם הסופית שלא תפסק לעולמים, ונגלה לאבי האומה – הוא יעקב סבא – בחלומו הנפלא שנגלה אליו באותה שעה שהלך להוליד את שבטי ישראל, כאמור: ״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו ויאמר: אני ה׳ אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית כח,יב-יד).

חזיון נבואי זה נאמר על קורות ישראל בגלותו וגאולתו. בראשית הכל הוא מראה את הויתו הלאומית של עם ישראל, שהוא מתחיל עם מעמד הר סיני, וכן דרשו רז״ל ואמרו: סלם – זה סיני, חושבנא דדין כחושבנא דדין, ״מוצב ארצה״־ ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט,יז], ״וראשו מגיע השמימה״, שנאמר: ״וההר בוער באש עד לב השמים״ [דברים ד,יא], ״והנה מלאכי אלקים״ על שם: ״רכב אלקים רבותים אלפי שנאן" [תהלים סח, יח], ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים, דכתיב: ״ויאמר חגי מלאך ה'״ [חגי א,יג], ״והנה מלאכי אלקים״ ־ זה משה ואהרן, ״עולים״- ״ומשה עלה אל האלקים״ [שמות יט,ג], ״ויורדים״ – זה משה: "וירד משה מן ההר״ [שם שם יד], ״והנה ה׳ נצב עליו״- ״וירד ה׳ על הר סיני״ [שם שם כ] (ב"ר סח,יב).
לעיל (שער ג פרק כא) כתבתי בפתרון חלום זה בתור נחלת אבות האומה, וכאן הנני כותב על חזון הגאולה שנגלה לאבי האומה יעקב בחלום נפלא זה.
דרוש זה הוא פתרונו הנכון של מקרא מסתורי זה, שבו הראה ליעקב בחיר שבאבות ואבי האומה שנקראת על שמו ישראל, את תעודתו המיוחדת של עם ישראל, שהוא הסולם שמאחד את שני העולמות, העולם שמתחת גלגל הירח – הוא עולמו של האדם, אל עולם העליון – שהוא עולם השכלים הנפרדים, עולם המלאכים, על ידי הנביאים שמקבלים נבואתם מפי הגבורה. ״וירד ה' על הר סיני״ ־ זאת היא ההופעה האלקית הראשונה והיחידה שנתגלתה בכל הודה והדרה, לא על יחידים כמו שהיו לפניה לאבות האומה ונביאה משה, אבל זאת היתה על עם שלם בפומביות גדולה ובהיקף גדול, שמקיף את כל דרכי החיים ופעולותיהם לנצח ולדור דורים, בכוונה מכוונת לתקון עולם במלכות שדי, בראשונה בקרב עם סגולה הנבחר, שעליו נאמר: ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט,ה-ו), וממנו לכל העולם כולו, לאחרית הימים: ״ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה״ (עובדיה א,כא). ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד״ (זכריה יד,ט).
״והנה ה׳ ניצב עליו״, רז״ל נחלקו בפירוש מקרא זה: רבי חייא ורבי ייני, חד אמר: עליו ־ על הסולם, וחד אמר: עליו – על יעקב, מאן דאמר עליו, על הסולם ־ ניחא, מאן דאמר עליו, על יעקב, מתקיים עליו וכו' הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, רבי שמעון בן לקיש אמר: האבות הן הן המרכבה (ב"ר סט,ג).
ואלו ואלו דברי אלקים חיים, הסולם אלו ישראל שקבלו את התורה ונעשו על ידי כך סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, להביא השראת השכינה והתגלות השגחתו על עולמו ועל עמו, וזהו הממון: ״והנה ה׳ נצב עליו״, על יעקב וזרעו, שהוא הנושא להתגלות כבוד ה׳ והשראת שכינתו, וצנור להמשכת ברכת ה׳ בעולמו, ויש במקרא זה רמז נוסף שהוא בהוראה של קיום, כלומר: שה׳ עצמו כביכול מתקיים על ישראל, שעל ידו נודע באחדותו ורוממותו, ונודע בכל העמים מלכותו שהיא מלכות עולמים, כאמור: ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ (תהלים קמ"ה,יג).
רז״ל הוסיפו ופתרו חלום זה בקורותיו של ישראל בגלותו וגאולתו, וכן אמרו: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״ – אלו שרי ארבע מלכיות ששלטנותן גומרת בהן (ב"ר סח,יד).
וזאת היא מדה מהלכת בכל הדורות, שכל מלכי העמים לא שלטו בישראל אלא אחרי שעלו ומלכו בכיפה, ומשהזדווגו לישראל והרעו מעשיהם, ירדו במדה כזאת ששלטנותן עמדה עמהם, ונשארו לקללה ודראון עולם, החל מנבוכדנצר ובבל וגמור בממלכת הנאצים הארורה שבימינו,
דבר זה אמרוהו ביתר ביאור: אתה מוצא שהראה הקב״ה ליעקב שרי כל מלכות ומלכות וכשם שהראה לו אותן עומדים ־ כך הראה לו אותן נופלין, שנאמר: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״, אמר לו הקב״ה: עלה אף אתה, אמר לו יעקב: מתיירא אני שמא ארד כשם שירדו אלו, אמר לו הקב״ה: אל תתיירא, כשם שאיני יורד מגדולתי, כך אתה ולא בניך יורדים, שנאמר: ״והנה ה׳ נצב עליו״, אימתי ־ בשעה שהם עושים רצוני (שמות רבה לב,ז).
דומה לזה אמרו: אמ״ל הקב״ה: עתידין בניך שיהיו משתעבדין בארבע מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובזימיות ובגולגליות, באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב״ה: רבונו של עולם, יכול לעולם!? אמר לו: ״אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק״ [ירמיה ל,י], כמה דאת אמר: ״מארץ רחוקה באו אלי מבבל״ [ישעיה לט,ג], ״ואת זרעך מארץ שבים״ [ירמיה שם] – מגליא ומאספמיא ומחברותיה, ״ושב יעקב״- מבבל, ״ושקט״- ממדי, ״ושאנן״- מיון, ״ואין מחריד״־ מאדום וכו' (ויקרא רבה כט,ב).
דברים אלה נאמרו מפי מרנן מרי דרזין בלשונם המסתורי לאמר: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״, אלין ממנן דכל עמין דאינון סלקין ונחתין בהאי סולם, כד ישראל חטאן מאיך האי סלם וסלקין אינהו ממנן, וכד ישראל מתכשרן עובדייהו, אסתלק האי סלם וכלהו ממני נחתי לתתא, ואתעבר שולטנותא דילהון, כלא בהאי סלם קיימא, וכד כלהו נחתין לתתא אתעביד סלם קיימא, הכא חמא יעקב בחלמיה שלטנותא דעשו, ושלטנותא דשאר עמין. דבר אחר: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ־ במאן? בההוא ראשו דההוא סלם, דכד אסתלק ראשו מניה סלם איתכפיא, וסלקין כלהו ממנן, וכד אתחבר ראשו בההוא סלם אסתלק, וכלהו ממנן נחתין, וכלה חד מלה (זוה״ק בראשית קמט,ב).
״והנה ה' נצב עליו", הכא חמא יעקב קשורא דמהימנותא כחד, ״נצב עליו״, וכתיב: ״ומלך אין באדום נצב מלך" [מלכים א,כב,מח,] חמא דכל דרגין קיימין כלהו כחד על ההוא סלם לאתקשרא כלא בחד קשרה… דבר אחר: ״והנה ה' נצב עליו״ – עליה דיעקב, למהוי כלא רתיכא קדישא ימינא ושמאלה, ויעקב בגוויהו כנסת ישראל לאתקשרא בינייהו (שם קנ).
הדברים עתיקים וארוכים בפירושם, אבל הם מובנים לבאים בסוד ה׳ בעלי תורת החן.

וסכום הדברים הוא מתאים לדברי רבותינו במדרשם, בהוספת דברי חן בציור קשרא דמהימנותא שבין יוצר האדם ויציר כפיו זה האדם, בדמות דיוקנו של ישראל סבא, בחיר שבאבות, וזרעו זה ישראל עם בחירו, שהוא הסלם שבראשו שעליו נצב יחידו של עולם ומנהיגו של עולם לתעודתו, "והוא מהשנא עידניא וזימניא, מהעדא מלכין ומהקים מלכין, יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא" (דניאל ב,כא-כב).
רבנו ומאורנו הרמב״ם ז"ל כתב: הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה ־ דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו: ו"מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" [בראשית כח,יב], והוא היה משל למלכיות ושעבודן (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ג).
ובספרו המחקרי כתב: המין הראשון מן משלי הנבואה אמרו: "והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" וכו' [שם], הנה כל מלה שבאה בזה הנמשל היא לענין מוסיף בכלל הנמשל (פתיחה ל״מורה נבוכים"). ובביאור פרטי משל זה כתב: "והנה ה׳ נצב עליו" ־ קיים עומד עליו, כלומר על הסולם, אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה עד שיגיע אל מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם, ומבואר הוא שמאמר: "הנה ה׳ נצב עליו" – הוא כפי זה המשל הנשיא, ו"מלאכי אלקים" ־ הם הנביאים, שנאמר בהם בפירוש: "וישלח מלאך" [במדבר כ,טז], "ויעל מלאך ה׳״ וכו' [שופטים ב,א] ומה טוב אמרו: "עולים ויורדים בו", העליה קודם הירידה, כי אחר העליה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן הענין להנהגת אנשי הארץ ולמודם (מורה נבוכים חלק א' פרק ט״ו).
דברי הרמב״ם אלה סותרים אמנם למה שכתב בהלכותיו, ויש לומר: אלה ואלה דברי אלקים חיים, וכמאמר רז"ל: "וכפטיש יפוצץ סלע" [ירמיה כג,כט], מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות אף כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות (שבת פח,ב). וכל שכן הוא שנחלק לכמה פירושים. וכך דרכה של תורה שהיא מעונפת לשני חלקים: ההלכה והאגדה, ששניהם נובעים ממקור אחד ־ מפי אלקים חיים, ובהתמזגותן והשתלבותן מהוין שני מאורות גדולים המאירים את גנזי התורה, שהיא אור הלבבות ונגה הנפשות.
וכבר הזכרתי מדרשם של רז"ל שיש בהם שני דרושים אלה, ושניהם מכוונים לדבר אחד שנביאים אלה היו רק מישראל, החל ממשה שהוא רבן של כל הנביאים, שהם עלו מתוך ידיעתם הרחבה ועמוקה בסודות הבריאה כולה, התעלו והתנשאו עד כסא הכבוד, והורידו את נבואתם לישראל ולכל העמים ־ תורת ה׳ ומצותיו וסודות הנהגתו העולמית שישראל הוא הנושא לגלוים והודעתם בכל הדורות עד אחרית הימים.

הרמב״ם ז"ל כתב עוד פירוש אחר על מקראות אלה: שהם רומזים לסבות תנועת הגלגל וד׳ כחות היצורים, שהם: המחצבים (דומם), כח הנפש הצומחת (צומח), הנפש החיה (חי), כח הנפש המדברת (אדם מדבר) (מורה נבוכים ח׳׳ב פרק י').
אולם אין להוכיח שהרמב"ם עצמו תומך פירוש זה, אלא הוא מזכיר דרושו שלי התנחומא ללמוד ממנו סודות הבריאה והשתלשלותה.
מכללן של דברים למדנו: חזון נפלא זה שראה יעקב בחלומו, הוא מקפל בתוכו תולדותיו וקורותיו של עם ישראל, מראשית היותו לעם במעמד הר סיני המיוחד במינו בכל התולדה האנושית כאמור: ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים …השמע עם קול אלקים… כאשר שמעת אתה ויחי״ (דברים ד,לב-לג) ועד אחרית הימים ־ הם ימות המשיח, שגם הם יתגלו באותו דרך הפלאי של יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
פתרונו של חלום זה ראינו בעינינו ושמענו באזנינו מפי ההיסטוריא הישראלית שאמתה את כל הנאמר בזה מפירושם של רז״ל הקדמונים ברוח קדשם.
חזון ימות המשיח
ועתה הננו מצפים לסיומו של חלום זה במראה ולא בחידות: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" [בראשית כח,יג-יד]. ואף בזה צריכים אנו לפירושם ומדרשם של רז״ל שדרשו ואמרו: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״, מאי רבותיה ? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא,ב). ואני מוסיף ואומר שגם נשמותיהם של ישראל עד סוף כל הדורות התאחדו באותה שעה עם יעקב אביהם שיקראו בשמו: ״זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו״ [דברי הימים א, טז,יג], ללמדך שגאולתם של ישראל תהיה אך ורק בקבוץ גליות ישראל, וכבושה של כל ארץ ישראל.
זאת היא ארץ הבחירה שנתנה לעם הנבחר: ״ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״ [בראשית כח,יד] ־ זאת היא נחלה בלי מצרים, שעליה דרשו רבותינו: ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״ וכו' [ישעיה נח,יד], כיעקב שכתוב בו: ״ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״ (שבת קי"ח,ב).
וב״לקח טוב״ כתב: הוסיף לו בשורה ארבע רוחות העולם, מה שלא אמר לאברהם וליצחק אמר ליעקב, וזה יתקיים לעתיד לבוא: לימות המשיח (ראה תורה שלמה בראשית כ"ח אות ק"ג).
הנה מפורש למדנו שבחלום זה נאמר ליעקב חזון אחרית הימים בכל הודו והדרו שהוא ימות המשיח.

פרק מ"ה/  גאולה אחרונה

רס"ג העמיד שאלה זו בפרק מיוחד מספרו ["אמונות ודעות"] ואמר: הודיענו אלקינו על פי נביאיו שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו, נפוצותינו ממזרח וממערב, מצפון ומים, ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו בה, ונהיה סגולתו ונחלתו כאמרו: ״הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים״ [זכריה ח,ז-ח], והרחיבו נביאיו בענין זה עד שכתבו ספרים רבים, ולא הגיעתנו הידיעה הזאת מהנביאים האחרונים בלבד, אבל מהנביא משה רבנו עליו השלום עמדנו על המועד חזון שאמר בתורה: ״ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך״ [דברים ל,ג], ושאר מה שכתוב בפרשה זאת עד סופה, והעמידו האותות והמופתים על זה וקבלנוהו… ועל כן אנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף, אך נוסיף חוזק ואומץ, כמו שאמר: ״חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳״ [תהלים לא,כה], ומי שרואה אותנו בענין הזה, הוא תמה עלינו או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו, ולא האמין כאשר האמננו, והוא כמי שלא ראה זריעת החטה, וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצמוח יחזיקנו לכסיל, ואיננו מכיר כי הוא הכסיל, אלא בעת הקציר, כשתשוב המדה עשרים או שלשים, וכן דמה הכתוב ואמר: ״הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" וכו' [תהלים קכו,ה], (האמונות והדעות. מאמר שמיני, גאולה אחרונה פ"א).
רס״ג מוסיף לבאר הכרחיות הגאולה ואפשרותה ברצון ה', ויכלתו הבלתי מוגבלת, ולפיכך גם בלתי משוערת כלומר שאין שכל האדם יכול לשער את גודל יכלתה. כאמור: ״למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה׳״ וכו' [ישעיה מ,כז], הן לא קצרה ידו מהושיע, ונאמר: ״כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך" [דברים ד,לא] (שם פרק ב).
אחר כן עובר אל זמני הגאולה, בין יתר דבריו הוא אומר: וצרה גדולה תמצא האומה בעת ההיא אמר בו: ״והיתה עת צרה אשר (כמוה) לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא״ (דניאל יב,א), ושנאה גדולה תתחדש בין רבים מהם ובין האומות עד שיגרשום אל המדינות הרבים – וירעבו ויצמאו ויתענו כאשר אירע לאבותיהם, אמר: ״ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיכם״ [יחזקאל כ,לה-לו], ויתבררו שם ויבחנו את סבלם וחוזק אמונתם, אמר אחריו: ״והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסורת הברית״ [שם לז]. ואלה הדברים גורמים למי שאמונתו חלשה לצאתו מדתו שיאמר: זה הוא מה שהיינו מקוים ? וזה הוא אשר הגיע אלינו ממנו? אמר בו אחריו: ״וברותי מכם המורדים והפושעים בי״ [שם לח] והנשאר יראה לכם אליהו וישיב את לבכם, אמר בו: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', והשיב לב אבות על בנים״ [מלאכי ג,כג-כד]. הנה עניני הדברים האלה מפורשים במקרא, והוסיפו לנו הקדמונים שסדרום דבר אחרי דבר כאשר נכתבו, וישתבח מי שהגביר חסדו עלינו בהקדמת זכרון הצרות האלה, שלא תפגענה אותנו פתאום ותייאשנה אותנו, ובהתחדשם אמר עוד: ״מכנף הארץ זמירות שמענו״ [ישעיה כד,טז] עד סוף הפרשה (שם פ"ה).
העתקתי דברים אלה שהם הם הדברים אשר ראינו בענינו בדורנו זה, שהוא דור השמד והגאולה גם יחד. שבו התקיימו דרוש רז״ל: ״והיה זרעך כעפר הארץ״ [בראשית כח,יד]: סיקוסים וקץ ותכלית (ערוך ערך סק"ס). נתן הקב״ה ליעקב ואמר לו: ״והיה זרעך כעפר הארץ" – כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ״ופרצת ימה וקדמה״, הוי מקים מעפר דל (שמות רבה כ"ה ט).
דברים אלה אמרם רבי יהודה הלוי זצ״ל בסגנונו הקצר ומדייק לאמר: וכן יעשה (החסיד) בצרות הכוללות כשיעבירו בלבולי המחשב על לבו אורך הגלות ופזור האומה, ומה שהגיע אליה מהדלות והמיעוט, יתנחם תחלה בצדוק הדין כאשר אמרתי, ואחר כן בנכוי עונותיו, ובשכר הצפון לעולם הבא, ובהדבק בענין האלקי בעולם הזה, ואם ייאשנו שטנו מזה, באמרו: ״התחיינה העצמות האלה״ ? [יחזקאל לז,ג].
לגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו, וכמו שנאמר: ״יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" [שם יא], יחשוב מיציאת מצרים, ומכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותינו, אפילו אם לא ישאר ממנו אלא אחד, וכמו שאמר: ״אל תיראי תולעת יעקב״ [ישעיה מא,יד], כי מה הוא הנשאר מן האדם כששב תולעת בקברו (הכוזרי מאמר ג' סימן י"א).

פרק מ"ו/  גאולה

רס״ג הוסיף להוכיח כי הגאולה האחרונה היא מוחלטת ונצחית, וכתב: יש אנשים שנקראים יהודים, חושבים כי אלה המועדים וכל היעודים כולם, ואלה הנחמות היו כלם בבית שני, ועברו ולא נשאר מהם דבר, והוא ששמו שרשים מופסדים ובנו עליהם דבריהם והם שאמרו: שזאת ההפלגה שאנחנו רואים לישועה, כמו: ״לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף״ [ישעיה ס,כ], ואמר עוד: ״לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם״ [ירמיה לא,לט], הכל הוא בתנאי אם תשלם עבודת העם, אמרו: זה דומה למה שאמר משה לישראל: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם״ [דברים יא,כא], וכאשר חטאו נגמרו ימיהם וסרה מלכותם, כן היו קצת המועדים והיעודים בבית שני וסרו, וקצתם לא היו בעבור שחטאו.
נגד אנשים אלה שהם נקראים בשם יהודים, אבל אינם בכלל ישראל, לפי שכופרים בביאת המשיח שהיא אחד משלשה עשר עיקרים (פיה"מ להרמב"ם בהקדמה לפרק חלק), יוצא הרס״ג וסותר את שרשיהם המופסדים: א. שמועדי משה פירש בהם שהם על תנאי… ובאלה הנחמות לא התנה בדבר כל שכן שיהפכם… והוא אמרו: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ [ישעיה נד,ט], ואמר: כמו שאם יחטאו לא אביא עליהם המבול… אבל הייתי עונש אותו בזולתו, כן אתם לא אסיר מלכותם בעבור שנשבעתי על זה.
ב. יעוד התורה בקבוץ גליות, כמ״ש: ״וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם״ [יחזקאל לד,יג], לא התקיים בבית שני, שלא שב מהם כי אם שנים וארבעים אלף ושלש מאות וששים.
ג. יעוד הגאולה לקבוץ גליות מאיי הים כמו שנאמר: ״מחמת ומאיי הים״ [ישעיה יא,יא]. לא התקיים, שהרי לא הלכו בגלות הראשונה אל מקום האיים, כל שכן שישובו מהם. ועוד הוסיף להוכיח שכל היעודים שנאמרו מפי הנביאים, ובכלל זה בנין בית המקדש מתחלתו ועד סופו… לא היה מהם דבר בבית שני.
ד. יעודי הגאולה לתקון העולם כמו: ״והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד״ [זכריה יד,ט], חרות משעבוד מלכיות ועול מסים וארנוניות, בטול המלחמות כמו שנאמר ״לא ישאו גוי אל גוי חרב״ [מיכה ד,ג], השלמת בעלי החיים כמו שנאמר ״וגר זאב עם כבש״ [ישעיה יא,ו], ואנו רואים אותם שהם על טבעם ורעתם. ואם יסבור סובר ויאמר: אינו רוצה אלא שישלימו האנשים הרעים עם הטובים ולא יזיקום, אין הדבר כי אם בהפך, והם היום יותר ממה שהיו מקודם מן החמס והעול מהחזק להחלש (שם פרק ז' ח׳).
כדברים האלה כתב הרמב״ן בראיות נוספות ומכריעות, שכל התוכחות שנאמרו במשנה תורה הן מכוונות על חורבן בית שני וגלות החל הזה ־ היא גלות אדום, וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה, והגאולה בברית ההיא השנית היא גאולה שלמה מעולה על כולם… ואלה דברים יבטיחו גאולה שלמה מכל חזיונות דניאל, וכן מה שנאמר כאן: ״ושממו עליה אויבכם״ [ויקרא כו,לב] היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו… כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם (הרמב"ן שם).
מהרי״א ז"ל הביא בדבריו דעת הרבה מחכמי-ישראל הראשונים והאחרונים שמפרשים היעודים שנאמרו בדברי הנביאים שהם נתקיימו בבנין הבית שני, ובכל זאת אומר במסקנת דבריו: האמת הוא, בתורה ובדברי הנביאים וכתובים, מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם שלא נתקיימו כולם ולא קצתם, כמו שנאמר: ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת״ [במדבר כד,יז]. וארז״ל: ״ומחץ פאתי מואב״ ־ זה דוד, ״וקרקר כל בני שת״ – זה מלך המשיח, וזה אמת בהכרח, כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בכל ישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת, וכן בישעיה אומר: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ וגו' [ישעיה נד,ט], והרי אנחנו בגלות היום, ועוד נאמר: ״כי כאשר השמים החדשים״ וגו' [ישעיה סו,כב], וזה היעוד מורה בהכרח על קיום האומה בכללה בכל זמן ושתעלה בסוף למעלה גדולה… וכן אמר ירמיה: "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם וכו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים" [ירמיה לא,לד-לה], וזה יעוד מורה על קיום ישראל ועלותם למעלה גדולה, שאם היה מועד שיתקיימו בגלות לעולם, תהיה זו קללה ולא ברכה, וכן נבואת בנין יחזקאל… וכן נבואת גוג… וכן מה שזכר ירמיה: ״תם עונך בת ציון" וגו' [איכה ד,כב], אי אפשר שיתפרש (צ"ל אלא) על הגלות הזה האחרון, שהוא גלות בית שני…וכן ממשלת החיה הרביעית לא יתפרשו כל עניניה הנזכר בספר דניאל, בשום צד, לא על מה שעבר על ישראל, ולא על פושעי ישראל בענין שיסכימו כל פרטיה, ונבואות הרבה כאלו שאי אפשר שיתפרשו על מה שנזכר, ובפרט נבואת מלאכי חותם הנביאים שאמר: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה״׳ [מלאכי ג,כג], שזה לא נתקיים מעולם (ספר העקרים מאמר ד' פרק מ"ב).
מכל האמור ומדובר מתברר בודאות גמורה וללא צל של ספק, כי ימות המשיח הם הגמול הנועד לישראל, עקב עמידתו האיתנה בנסיון הגלות בכל מוראותיה, ושכל עיקרה של הגלות הארורה הזאת לא היתה ולא נבראה אלא להביא אחריה את הגאולה המוחלטת שאין אחריה גלות – היא: גאולה העתידה שאליה צפינו באמונה איתנה, גם בשעות המרות וחשוכות ביותר, שעברו עלינו באלפי שנות גלות ונדוד, והננו מצפים אליה ביתר שאת ויתר עוז אחרי שנגלתה לעינינו בחסד ה׳ ונפלאותיו המרובים, יד ה׳ הנעלמה והחזקה, כאמרו מפי נביאיו: ״וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה יד ה׳ את עבדיו וזעם את אויביו״ (ישעיה סו,יד). ותקותנו נאמנה לראות ימות המשיח בהדרם ושלמותם במהרה בימינו.

פרק מ"ז/  פעמי משיח

משיח ישראל שאליו אנו מצפים, יופיע בצעדים מדודים זה אחרי זה, שכל אחד ואחד מהם הוא נפלא מצד עצמו ומכין את ישראל לגאולה, וכולם יחד משלימים את הגאולה הסופית בהדרה ושלמותה.
צעד הראשון לגאולה הוא התנערות משעבוד מלכיות, שעליו נאמר: ״עורי עורי לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש וגו', התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון… חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו״ (ישעיה נב,א-י), וכן נאמר: ״והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אשבור עלו מעל צוארך ומוסרותיך אנתק ולא יעבדו בו עוד זרים״ (ירמיה ל,ח).
חזון זה הוא אשר נגלה לעינינו בדור זה, שבו גבר שעבוד מלכיות עלינו בגולה לעיני כל הגוים והממלכות, שעזרו לרעה, שמחו על אדנו, או שעמדו על דמנו בשתיקה ואדישות, ושעבוד מלכיות זה גבר אף הוא בארץ ישראל בצורה מבהילה, שהיה בה כדי ליאשנו מתקוה, כי ממשלת המאנדאט שהוקמה בארץ ישראל כדי לפתוח את שעריה לבני ישראל ולהכינה לבית לאומי בישראל, ממשלה מאנדטורית זאת הכבידה אכפה עלינו להחניק את ישובנו, ולהמיתו במיתת חניקה־ שהיא מיתת נשמה וגוף קיים. סגרה לפנינו שערי הארץ בחומות אש מכלה, וזממה למסור אותנו לעבדי עולם לתושבי הארץ הלא יהודים, ולכל ממלכות ערב ־ היא הליגה הערבית, יצירת כפיה של ממשלת המאנדט.

במזימה זאת נמצא ישובנו הישראלי שהקימונו בעמל רב ובקרבנות נפש וקרבנות דמים מרובים, בעבודה מתמדת של זיעת כפים ורב תבונה, ישוב רענן זה נמצא בסכנת כליה מתוך שעבוד מלכיות קשה, וישראל היה צועק ואומר: נתננו ה׳ בידי לא אוכל קום [ע״פ איכה א,יד].
אבל מתוך מצב חנוק זה באה רוח ה' ממרומיו ויקרא: ״עורי עורי לבשי עזך… התנערי מעפר קומי… התפתחי מוסרי צוארך".
ולקול ה׳ באה הרוח בראשונה בקרב צירי הממלכות המאוחדות ה״או״ם״, והעירה את ישראל עצמו להתנער ולפרוק את עולה הכבד של שעבוד המלכיות.
התעוררות אלקית זאת היא אשר נתנה בפינו הכרזת מדינת ישראל רבונית ועצמאית, והיא אשר נסכה רוח גבורה ועוצמה בלב כל בני החיל של ישראל, לצאת למלחמת הגאולה והחרות, ולצאת ממנה בעטרת תפארה וכתר החרות, ובמחניהם נגלה יעוד פלאי זה: ״חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו" [ישעיה נב,י].
ובמלחמת גאולה זאת התקיים יעוד ה׳ לאמר: ״הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך… ואתה תגיל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל" (ישעיה מא,יא־טז).
חרות משעבוד מלכיות אינה אלא התחלה וצעד ראשון לפעמי המשיח שאחריה, וכן אמרו רז״ל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד (ברכות לד,ב, שבת סג,א וסנהדרין פרק חלק). פירוש דבריהם הוא לימות הראשונים של המשיח, שהם רק חרות משעבוד מלכיות, והם הכנה לימות המשיח בשלמותם, וכן אומר הרמב״ם ז"ל: ומפני זה נתאוו כל ישראל לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה כדי שיזכו לעולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה, החכמה והאמת (הלכות תשובה פ"ט ה"ב, הלכות מלכים פי״ב הלכה ד).

פרק מ"ח/  קבוץ גליות

מיעודי הגאולה האחרונה הוא קבוץ גליות, שכן נאמר מפי אדון הנביאים משה רבנו ורוענו לנצח בתורת קדשו: ״ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אלי הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך… כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך" (דברים ל,ג-ט).
פסוקים אלה כפשוטם מורים על שני דברים שהם נעשים בזה אחר זה, כמו שכן טבע הדברים מחייב שאי אפשר לקבוץ גליות אלא אחרי גאולה משעבוד מלכיות, הוי אומר: ״ושב ה' אלקיך את שבותך" ־ זה חרות משעבוד מלכיות, שהיינו שבויים תחת ידיהם בגולה ובארץ, ״ושב וקבצך מכל העמים״ – זה קבוץ גליות של הגאולה האחרונה, שהרי בגלות בית ראשון לא היה ישראל מפוזר בכל העמים, ולא נדח עד קצה השמים, ולבני גלות ארוכה ומרה זאת הוא שנאמר: ״והביאך ה' אלהיך אל הארץ וכו׳ והיטבך והרבך מאבותיך". וישוב ה' ״לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותך", וכן נאמר בנביא: ״ושמתי כל הרי לדרך ומסלותי ירמון, הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, רנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רנה, כי נחם ה' עמו ועניו ירחם״ (ישעיה מ"ט,יא-יג).
וכן הנביא אומר: ״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד״ (ירמיה מו,כז).
וכן נאמר בנביא: ״לכן אמור כה אמר ה' אלקים וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל״ (יחזקאל יא,יז). ״כה אמר ה' אלקים בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב, וישבו עליה לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבמח, בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם וידעו כי אני ה׳ אלקיהם״ (שם כח,כה-כו). ״וידעו כי אני ה' אלוקיהם בהגלותי אותם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם״ (שם לט,כח).
ועוד כאלה מקראות רבים בכל דברי הנביאים, שכולם מגדילים את יום קבוץ גליות ישראל ועליתם אל ארץ ישראל, והתאחדותם בה לנצח ולדור דורים.
רז״ל הגדילו יום זה ואמרו: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר: ״ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל״ [הושע ב,ב] וכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״ [בראשית א,ה] (פסחים פח,א).
מאמר זה צריך פירוש, כי במקרא זה לא נזכר קבוץ גליות, סמוך ליום. רש"י ז"ל פירש: ״יום יזרעאל״ – מתרגמינן: יום כנישיהון, וקח ליה יום כיצירת בראשית. מהרש״א ז"ל בחידושי אגדות השיג על פירש״י, שהרי כמה קראי כתיב: יום הגדול [צפניה א,יד] ולא דרשינן בהו שהוא גדול כיום שנבראו בו וכו', גם דאין גדולת אותו יום כיום היצירה מפורש, ויש לומר: דכמו ביצירת מעשה בראשית נברא החומר הראשון שהוא יש מאין וכו', ולמעלת היום הראשון נכתב בשנוי לשון: יום אחד, וכו' ־ כן יהיה ביום קבוץ גליות, יהיה גדול הפלא כאלו יהיה בריאה יש מאין וכו', כי אותו יום יהיה מיוחד במעלה כיום ראשון מיצירת ימי בראשית שנאמר בו אחד.

והנה להשגת מהרש״א על פירש"י יש לתרץ שאם אמנם מצאנו כמה פעמים יום, או יום גדול, ולא דרשו כיום מעשה בראשית, אבל "יום יזרעאל" הוא יום מיוחד במינו במקרא, שהרי פירוש יזרעאל הוא כמו שכתב רש״י משם התרגום: יום כנישיהון. היינו: יום קבוצם מגליותיהם, וזה לא נעשה ביום אחד, אלא בימים וחודשים וגם שנים, וכולם נקראים יום אחד, לפי שמעשה זה הוא נפלא, שאין שכל האדם יכול לשער אפשרות מציאותו, באותה המדה שאין האדם יכול לשער יום מעשה בראשית, שלכן נקרא יום אחד ־ שהוא מיוחד במינו בכל ימי עולם, כן הוא יום קבוץ גליות.
ובאמת קבוץ גליות הוא פלאי פלאים, וכן הנביא אומר: ״כה אמר ה׳ צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא נאם ה׳ צבאות. כה אמר ה׳ צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים באמת ובצדקה" (זכריה ח,ו-ח).
וכל כך למה ? ־ לפי שקבוץ גליות דורש מעשים רבים ונפלאים, שכל אחד ואחד הוא נפלא בעצמו, והם: א. יציאה מארץ גלותם במצרים בשעתה: "כבד לב פרעה מאן לשלח העם" [שמות ז,יד], וכבבל בשעתה: ״כה אמר ה' צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו וכל שוביהם החזיקו בם מאנו שלחם, גואלם חזק, ה' צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל" (ירמיה נ,לג-לד).
כאז בגלויות הראשונים, כן בגלות השלישית – עשוקים היו ישראל בידי שוביהם שהחזיקו בם, מאנו שלחם, ואם שלחו אותם אחרי שהציגום ככלי ריק, הפקירו אותם לאבדון מבלי מטרה להתישבותם באיזו ארץ שהיא.
ובימים האחרונים כאשר התעורר ישראל לעזוב אל ארצו ־ קמו מלכי ארצות שונות – וביניהן ממלכות ערב ועמי האיסלאם ואסרו בעונשי גוף ורכוש את ישראל היוצאים מארצם לארץ, ואת קרוביהם אשר נשארו בארצם, ביחוד הצטיינה בזה ממשלת עיראק אשר חקתה את מלכות בבל הרשעה, במעשיה עם ישראל עתיק היומין שבארץ ישראל לפני בואם של הערבים אליה אחרי הגלות דת האיסלאם.
נוסף לכך: כל איש מישראל היה קשור בארץ מגוריו במסחר, אומנות וחקלאות שהם היו מקור פרנסתו, וברכוש קרקע שרכש לו בעמל כפיו קנאו ועבדו, ואיך אפשר לעזוב הכל ולעלות אל הארץ שהיא שוממה ובורה בחלקה הגדול ? ־ כל אלה היו מעצורי היציאה שאין הדעת יכולה לשער אפשרות הריסתם.

פרק מ"ט/  תחבורה לעליה

גליות ישראל היו והנם מפוזרים במדינות רבות ומפוזרות, בכל מדינה ומדינה בערים ובכפרים, ויש שהיו יושבים בקצוי הארץ שמדברות שוממים וצורבים היו חוצים ביניהם. ויש שהיו מוקפים ימים ונהרות גדולים שהיו זקוקים לאניות מסע ומשא, וכן עוד פעם נתקלים באותן הממלכות שחסמו את דרך האניות בלב ים לבל תגענה לארץ ישראל.
תדע לך שהרי גם נביא הגאולה מתפלא על זה ואומר: ״מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם, כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה, להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, לשם ה׳ אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך… ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו, להביא אליך חיל גויים ומלכיהם נהוגים״ [ישעיה ס,ח-יא] תרגום יונתן בן עוזיאל: ״מן אילין דאתאן בגלי כעננין קלילין ולא אתעכבא גלותהון דישראל דמתכנשין ואתיין לארעהון הא כיונין דתיבן לגו שובכיהון, ארי למימרי נגון יסברון ונחתי ספיני, ימא אידא פרסא קלעהא בקדמיתא לאיתאה בנך מרחיק כספיהון ודהבהון עמהון לשמא דה' אלקך ולקדישא דישראל ארי שבחך… ויתפתחון תרעך תדירא יימם ולילי לא יתאחדון לאעלא לגויך נכסי עממייא ומלכיהון זקיקין" (ראה פירוש הרד"ק ישעיה ס,יא).
חזון נבואי זה הוא אשר נגלה לעינינו במלואו בימינו אלה, כי קבוץ גליות אלה היו צריכים לאמצעי תחבורה רבים שיהיו לרשותנו, ושלא יכלו ממלכות זרות ואויבות לחסום לפניהם דרך העליה לארץ.
ועוד היה צריך התעוררות נפשית פנימית לרוץ לקראת העליה לארץ ישראל מתוך אהבה. עובדא זאת ראה הנביא בחזונו ואומר: ״מי אלה כעב תעופינה״ באמצעי תחבורה קלים ומהירים, כאותם אוירונים אשר העלו את הגולים שבאו מתוך אהבה ורצון ״כיונים אל ארובותיהם״, וה׳ ברוח קדשו עונה ואומר: ״כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה״, כלומר: גלויות ישראל שבאיי הים יתעוררו בהתלהבות ויקוו במשאת נפש לאניות תרשיש, אשר ישאו אותם וכספם וזהבם של ישראל שבתפוצות אתם, שהם התנדבו כסף וזהב לרוב ״לשם ה' אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך", למלאות יעודה לקבוץ ולקדש שם קדוש ישראל, שהוא מתקדש בפעולת התפארת של עם קדשו.
אחרי כל זאת עומדת מאליה שאלת הכניסה לארץ, והלא בעינינו ראינו אניות עולים שבהגיעם לארץ מצאו את שעריה סגורים בחומות אש של אניות מלחמה, מהם טבעו במצולות ים, הם ובניהם וטפם, מהם הושבו כאסירים ושבויים למחנות הסגר. לעומת זאת מבשר הנביא ואומר: ״ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו, להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים״ וכתרגום יונתן בן עוזיאל: זקיקין, כלומר: אסורים בידיהם מאין יכולת להפעיל את אניותיהם ולהפיק זממם לעכוב עלית ישראל אל ארובותיהם ־ זאת ארץ ישראל.
ועתה עומדת שאלת הקליטה שבלעדיה כל קבוץ הגליות יהיה לאפס, אם לא יוכלו העולים למצוא מדרך לכף רגליהם, קורת גג ממעל לראשיהם, מזון לגופם הם וטפם, ושדה לעבודתם ולקיומם. פעולת הקבוץ התחילה בצעדים אטיים: ״והיה ביום ההוא יחבוט ה׳ משיבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״ (ישעיה כז,יב). ״שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל״ (ירמיה ג,יד-טו).
כן היתה התחלת קבוץ גליות במדה מצערה מאד, אחד אחד, אחד מעיר ושנים ממשפחה, ואלה נתלקטו אחד לאחד ויהיו לקבוצות ולמושבות, בנו ונטעו, זרעו וקצרו, הקימו בתי־מלאכה ותעשיה, והצליחו עד שיצרו מקומות קליטה לעצמם, מסודרים ומאורגנים, שיכלו להיות מקומות קליטה לעולים שיבאו אחריהם בהמונים, ועד שגדלו ויפרוצו בחסד ה' הגדול והנורא, והגיעו למעמד זה של הקמת צבא אשר דבר את אויבים בשער וגאל את הארץ, וה' בנפלאותיו גרש בתבוסה את יושבי הארץ להושיב בה את פליטיו, ואז החלה העליה ההמונית שהגיעה עד היום לכפלים מיוצאי מצרים ויותר.
על קבוץ גליות זה חזה נביא הגאולה ואמר: ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה… ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה,י).
חזון זה עודנו בתחלתו, והוא ילך הלוך וגדול עד היום הגדול שבו יתקיים יעוד ה' במלואו, כאמור: ״וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם, ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה'״ (יחזקאל לט,כח-כט). ומהרה יאמן בימינו ולעינינו דבר ה' צבאות לאמר: ״שאי (ציון) סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה״ (ישעיה מט,יח) ־ תחזינה עינינו ויגל לבנו במהרה בימינו.

פרק נ'/  שיבת שופטינו

בכלל יעודי הגאולה נאמר: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי הן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (ישעיה א,כו). אולם במקרא זה לא פירש זמן התגלות חזון נבואי זה, אם הוא אחרי בא המשיח או לפניו.
ורז״ל מקובל היה אצלם כי יעוד זה יתקיים עם קבוץ גליות, לכן קבעו בסדר התפלות היום־יומיות שלש ברכות סמוכות זו לזו, והן ברכת השנים שתהיה עם התחלת קבוץ־גליות, אחד מעיר ושנים ממשפחה, להכין את הארץ לקליטת קבוץ גליות המונית, דכתיב: ״ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא״ (יחזקאל לו,ח).
אחריה באה קבוץ גליות בהמונים: תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו, מלשון הכתובים: ״והיה ביום ההוא ־ יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם״ (ישעיה כז,יג). ״כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו… בעת ההיא יובל שי לה׳ צבאות… (ב)הר ציון" (שם יח,ג ז).
מכאן שקבלה נאמנה היתה לרבותינו הקדמונים אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלות, שיעודי קבוץ גליות לא התקיימו בשלמותם בגלות בית ראשון, והם נאמרו לגאולי גלות בית שני.
והברכה השלישית היא: תפלת שיבת השופטים לגדולתם ותקפתם, כמו שנאמר: ״ואשיבה שופטיך".
רז״ל מצאו ובארו את הקשר המקשר שלש ברכות אלה ־ ואמרו: ומה ראו לומר קיבוץ גליות אחר ברכת השנים, דכתיב: ״ואתם הרי ישראל״ וכו', וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך" [ישעיה א,כה], וכתיב: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה״ וכו' (מגילה יז,ב). מהרש״א בח"א כתב: וקצת קשה, דהיכן הוזכר בהני קראי דמייתי קבוץ גליות, ולע״ד נראה שזה מתורץ בדברי רש״י ז"ל: וכיון שנעשה דין ברשעים קודם שנתיישבו בירושלם (צ"ל: שהתיישבו קודם בירושלם), שנאמר: ״ואסירה כל בדיליך", ועל ידי כן – ״ואשיבה שופטיך כבראשונה״, הרי שרישא דקרא: ״ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך" נאמר לירושלם, שיוציא מתוכה את הרשעים שהתיישבו בה מקודם, ופעולת צירוף זאת לא תעשה אלא בזמן קבוץ גליות, כעין מה שנאמר בכבוש הארץ: ״מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כג,ל), מכאן למדו רז"ל שקבוץ גליות קודם להשבת השופטים.
וכאן השאלה עומדת: הא כיצד? – הלא בית דין הגדול בישראל שהוא בית דין של שבעים ואחד, ובית דין הקטן שבא אחריהם ־ בית דין של עשרים ושלש, צריכים להיות מוסמכים איש מפי איש עד משה, וכיון שנפסקה שלשלת הסמיכה ־ אין אפשרות לחדשה. על שאלה זאת עמד רבנו ומאורנו הרמב״ם ז"ל ובאור חכמתו ותבונתו הבהירה אמר: ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו עליהם לראש, ובלבד שיהיה זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחרי כן מי שירצה, שאם לא תאמר כן, אי אפשר שימצא בית דין הגדול לעולם, לפי שנצטרך שכל אחד יהיה סמוך על כל פנים, והקב״ה יעד שישובו כמו שנאמר: "ואשיבה שופטיך" וכו', וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בא המשיח (פיה"מ סנהדרין פ"א,מ"א, בכורות פ"ד מ"ט), דבר זה פסקו בהלכותיו, וסיים: ואם היה שם סמוך מפי סמוך ־ אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע (סנהדרין פ"ד הי״א). בסה״ק דנתי בשאלה זאת ודעתי נוטה לומר שהלכה זאת אינה ברורה – ושב ואל תעשה עדיף (משפטי עוזיאל, חו"מ סי' ח' ד׳ י״ט וכ"א).
אבל עתה אחרי שזיכני ה׳ והראני תקומת המדינה וקבוץ גליות, נראה לי שדברי הרמב״ם בפירוש המשנה הם יסוד מוסד לברורה של הלכה זאת, ולפיכך הגיעה שעתה למלאותה, אבל בזהירות גדולה מאד שיהיו השופטים כבראשונה, בבחינת: ״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״ [שיר השירים ד,ז], מקרא זה דרשוהו רז״ל על הסנהדרין שהם מיצגים את גוף האומה בשלמותה והדרה, ועליהם נאמר מקרא זה: לומר לך, כשם שבית דין מנוקים מעון, כך בית דין מנוקים מכל מום (יבמות קא,ב).
הלכה זאת שחדשה הרמב״ם מדעתו ברוח הקדש ששרתה עליו, היתה לעינים למהר״י בי רב ז"ל שעלה מעיר פרס והתישב בצפת שבגליל, וכאשר ראה גדולי התורה והחכמה שבדורו, נשאו רוחו לחדש את הסמיכה, והוסמך הוא בראשונה, והסמיך עוד חמשה רבנים שבדורו, שביניהם היה גם מרן כמוהר״ר יוסף קארו ז"ל, רבן של ישראל לדורו ולדורות עולם, בספריו הגדולים ״בית יוסף״ ו״שולחן ערוך״.
סמיכה זאת לא התקיימה, מפני מחלוקתו של מהר״ל ב״ח ז"ל שיסודה היתה: קנאתו לירושלם עיר המוריה שממנה הוראה יוצאה ואורה של תורה, והדברים ארוכים ועתיקים, וכמה קולמוסים נשתברו, וכמה דיות השתפכו עליהם, ואין כאן מקומם.
ולפי דרכנו נאמר שלא היתה אז שעת הכושר, לפי שלא היה קבוץ גליות במובנו המלא של מושג זה, שאינו שלם אלא אחרי חרות משעבוד מלכיות, וכל זמן שלא סר שלטון מלכיות זרות מעל ארץ ישראל – אין קבוץ גליות, שגם ארץ ישראל בשעבודה היא אחת הגליות.
על כל פנים, הדבר ברור ומוסכם שיעוד שיבת השופטים כבראשונה הוא אחד מפעמי המשיח וצעדי הגאולה. ואחרי שזיכנו ה׳ לחרות משעבוד מלכיות, ותקומת ממשלה ישראלית עצמאית ורבונית, חלה עלינו [הזכות] להקים בצדה את בית דין האומה שישפוט על פי משפטי התורה, שהם חוקים ומשפטים צדיקים, כאמור: ״ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים" [דברים ד,ח], ועל קיום מצוה זאת נאמר: ״ושמרתם את המצות״ [שמות יב,יז] – קרי המצות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה [מכילתא], וה׳ מלך המשפט יקיים את יעודו לעינינו ובימינו כדברו מפי נביא קדשו: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" [ישעיה א,כו־כז].

פרק נ"א/  בנין ירושלם

אחרי שיבת המשפט כבראשונה, שכרוך בה שבר פושעים וחטאים והתרוממות קרנם של צדיקים וחסידים, בא בנין ירושלים, וכן פירש"י ז"ל, ואמרו: והיכן מתרוממת קרנם? (של צדיקים וחסידים, גרי הצדק) בירושלם, שנאמר: "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך" [תהלים קכב,י] (מגילה י"ז,ב).
ירושלם היא כסא ה' מקום כסא מלכות בית דוד, וכסא מלכות הסנהדרין, ומרכז חיי האומה, "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ [תהלים שם, ג] ־ שהיא עושה כל ישראל חברים, ״כי שמה ישבו כסאות למשפט״ ־ אלו כסאות הסנהדרין בעזרה ובלשכת הגזית, ״כסאות לבית דוד״ ־ שהוא חי וקיים לעד.
וירושלם לא תבנה אלא בשלמותה: מקום מקדשה, כסא מלכותה, וכסא משפטה, שהיא מכוונת לירושלם דלמעלה, כמאמרם ז"ל: אמר הקב״ה: לא אבוא בירושלם שלמעלה עד אשר אבוא בירושלם של מטה, שנאמר: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר״ [הושע יא,ט] (תענית ה,א), ובבנינה של ירושלם על ידי ה' הבוחר בירושלם ־ ישיב ה' שכינת קדשו על עמו ומקום מקדשו, כאמור בדברי נעים זמירות ישראל: ״ירושלם הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם״ (תהלים קכ"ה,ב). הוי אומר: כשם שהרים סביב לה, עוטרים את ירושלם לנצח ולדור דורים ־ כן יהיה ה' אלקי ישראל, ובוחר בירושלם עיר מקדשו, ישכין שכינת קדשו בה ויהיה סביב לעמו מעתה ועד עולם.
מכאן הקשר הפלאי שבין ישראל וירושלם, עד כדי כך שכל ישראל נקראו בשם ״ירושלם" או ״בת ירושלם״, וכל הנחמות שנאמרו לישראל – נאמרו בשם זה: ״דברו על לב ירושלם וקראו אליה״ (ישעיה מ,ב), וכאלה רבים מאד בכל דברי הנביאים (והרבנים) [וחז"ל] באגדתם ומדרשם.
לכן נשבעו ישראל בעת גלות הבית הראשון בעמדם על נהרות בבל ואמרו: ״אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי״ [תהלים קלז,ה-ו]. שבועה זאת קיים ישראל בכל ימי גלותו ונדודיו בתפלותיו הקבועות שהיו מופנות לעבר ירושלם, בברכת מזונו יום יום, וביותר בשבתות וימים טובים, ובכל מאורעות חייו של היחיד והכלל בשמחתם ובאבלם, כי ירושלם היא העיר כלילת יופי קרית מלך רב, ומקור הקדושה והברכה שאין לה חליפין ותמורה אפילו בארץ ישראל.
בזרוח שמשה של גאולת ישראל בימינו, נגאלה ירושלם החדשה שהקימו ובנו שבי הגולה מכל תפוצותיהם, ובאותה שעה התרוקנה ירושלים העתיקה מכל בניה־בוניה, נהרסו מקדשיה – אלו בתי־כנסת שבתוכה, נשדדו כל מחמדיה – אלו ספרי התורה שנכתבו בקדושה וכל נויים וקשוטיהם, נחרבו בתי מדרשיה, ונשדדו כל אוצרות ספרי תלמוד והלכה, מדרש ואגדה ומסתורין דאורייתא.
ועל הכל שמם שריד מקדשנו – הוא כותל המערבי שלא זזה ממנו שכינה, על זה דוה לבנו וחשכו עינינו, אבל לבנו מלא תקוה לבנינה הפלאי על ידי ה׳ הבוחר בה כאמור: ״בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס״ (תהלים קמ"ז,ב). וזה יהיה בהשלמת כנוס גליות, וכמאמרם ז"ל: אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלם נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך שנבנית ולא נתכנסו גליות – אל תאמין, שנאמר: ״בונה ירושלם ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (ילקוט שמעוני תהלים קמ"ז).
במסורת אגדה זאת מתורצת השאלה של העדר כבושה של ירושלם העתיקה בשעת כבושה של ירושלם החדשה, ובו בפרק זה נגלו לעינינו מפלאות תמים דעים על כבושה וקיומה של ירושלם החדשה, למרות מצור המחנק של רעב וצמא שהקיף אותה, ולמרות הפצצות כבדות ורבות שהפציצו אותה יומם ולילה. ועל זה נאמר בפרק זה: ״שבחי ירושלם את ה' הללי אלקיך ציון, כי חזק בריחי שעריך, ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך״ (שם שם). והדברים בהירים ומזהירים. בשעה פלאית זאת התעוררו ממלכות הארץ לפקוד את מקומות הקדש שבה, ודנו בעצרת האו״ם על בינאום ירושלם בטענה שיש בה מקומות קדושים לכל העמים.
אמנם יש בה מקומות קדושים לכל העמים, אבל אלה נבנו והוקמו על ידי ישראל בבית הראשון, וראשון שבכולם הוא בית המקדש שבנה שלמה מלך ירושלם, ומקומות הקדש שנוצרו בסוף בית שני גם הם מגזע ישראל יצאו.
ושורת הדין וההגיון מחייבת לתת את שמירתם של מקומות אלה לישראל, שהם יהיו נאמנים ביותר לשמירתם בבנינם ובחופש הגישה לכל העמים, שכן התפלל שלמה מלך יהודה וישראל ביום חנוכת בית המקדש אשר בנה, ואמר: ״וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך וגו', ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״ (מלכים א, ח,מא-מג).
והננו קוראים ואומרים לכל היושבים בכסאות האו"מ לדתיהם וממלכותיהם ודנים על משטרה של ירושלים: השיבו את ירושלים לבניה בוניה, ובחנונו נא בזאת, ותוכחו את נאמנותנו הגמורה למקומות הקדושים של כל עם ועם. מאורע זה שעודנו עומד על הפרק ועומד ומתחדש כפעם בפעם, נתנה בפי ישראל היושב בארץ ישראל ובחסות מדינת ישראל – ירום הודה, את השבועה הקדומה: ״אם אשכחך ירושלם״ [תהלים קלז,ה] שהתחדשה בפינו בהרמת ידינו בשבועה: ״אם אשכחך ירושלם״ וגו'.
והננו קוראים לכל העמים והממלכות הקרובות והרחוקות ואומרים להם: אם באמת ובתמים הנכם אוהבים את ירושלם – אל תוסיפו להמשיך ימי אבלה ובגדי אלמנותה, אלא שמעו דבר ה' מפי נביא קדשו לאמר: ״שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה, כי כה אמר ה׳ הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים״ וגו' (ישעיה סו,י-יב), ואין שמחה וגילה לירושלם אלא בשיבת בניה לתוכה, כאמור: ״וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות״ (מלאכי ג,ד), וכדרשת חז"ל: ״כימי עולם״ – כימי משה שנאמר בו: ״ותצא אש מלפני ה׳״ [ויקרא ט,כד], ״וכשנים קדמוניות״ ־ כימי שלמה, שנאמר: ״ישראל רואים ברדת האש" [דברי הימים ב, ז,ג] (ילקוט מלאכי רמ"ז תקפ"ט), וכן נאמר עוד קרא לאמר: ״כה אמר ה׳ צבאות: עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה׳ עוד את ציון ובחר עוד בירושלם", ״ונחל ה׳ את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם״ (זכריה א,יז. ב,טז), ונאמר: ״למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ה׳ יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ה׳ וצניף מלוכה בכף אלקיך״ (ישעיה סב,א־ג).

פרק נ"ב/  אורו של משיח ישראל

משיח ישראל שצפינו ומצפים אליו – איננו איש רופא חולים ופוקח עורים, ולא פוקד עקרות ומוציא את הרוחות הרעות, ואף לא איש כנף אשר יעוף בשמים כצפורים. משיח ישראל אינו איש מלחמות גבור שולף חרב, רודד עמים תחתיו וכובש ארצות ועמים בחרבו וצבאותיו, אבל משיח ישראל הוא איש צדקה ומשפט, כאמור: בימים ההם אצמיח לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו״ (ירמיה כג,ה-ו). כלומר באישיותו הנפלאה יסמל את ה׳ הצדיק עד שיקראו לו: ה׳ צדקנו, וכן פירש״י ז"ל. ואמרו: שלשה נקראו על שמו של הקב״ה, אלו הם: צדיקים, ומשיח, וירושלים, צדיקים שנאמר: ״כל הנקרא בשמי" וגו' [ישעיה מג,ז], משיח דכתיב: ״וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו״. ירושלם דכתיב: ״ושם העיר מיום ה׳ שמה״ [יחזקאל מח,לה], אל תקרי שמה אלא שמה, טיבו לקרתא דשמיה כשם אלקה (ב״ב עה,ב וילקוט ירמיה רמ"ז ד"ש) וכן נאמר על ירושלם: ״וזה אשר יקרא לה: ה' צדקנו״ (ירמיה לג,טז).
שני פסוקים אלה ענין אחד הם, כי מלך צדיק ועושה משפט, עושה את בירת ממלכתו עיר הצדק (עיין הרד״ק שם), וכן נאמר: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (ישעיה א,כו).
תאור מלא לדמותו המלכותית של משיח ישראל שהוא מלך בן דוד, נתן ישעיה הנביא בחזון רוחו לאמר: ״ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה׳, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו… והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד״ (ישעיה יא,א־י).
וכן נאמר: ״הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו משפט לגוים יוציא, לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו, קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט, לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו" [ישעיה מב,א-ד].
מלך מרומם זה ברוחו וצדקתו, הוא יאחד את כל העם בגופם רוחם ונשמתם, וירומם אותם לרמה רוחנית גבוהה ונשאה מאד, ובעומדם ברמה נשאה זאת, יחזקו את הקשר האמיץ שבין ישראל לאביהם שבשמים, ויתדבקו בו בדרכיו ומצותיו, ״ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם, ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם, וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב, אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם, וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם, ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים, והמה יהיו לי לעם, וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז,כד-כח).

פרק נ"ג/  מבשר הגאולה

לפני הופעתו של משיח ישראל יופיע ברוב הדרו מבשר הגאולה הוא אליהו הנביא, אשר השמיע בחייו לכל התועים מדרך האמונה ופוסחים על שתי הסעיפים שבימי אחאב, ויתן בפיהם הקריאה הגדולה לאמר: "ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים" (מלכים א, יח,לט). אליהו הנביא זה הוא אשר יתגלה שנית וישמיע את בשורת ביאת המשיח, כמו שנאמר מפי אחרון הנביאים: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג,כג-כד).
בשורת גאולה הזאת היא לישראל ולכל העולם כלו, כי היא תביא בכנפיה בהירות המחשבה ושלום עולמי לכל האדם, לעמים וממלכות, לדתם ולמדינותיהם, וכן אמרו חז"ל בקבלתם הנאמנה: שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לקרב ולרחק, רבי יהודה אומר: לקרב ולא לרחק, רבי שמעון אומר: להשוות את המחלוקת, וחכמים אומרים: לא לחזק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" וכו', ואומר: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (עדיות פ״ח מ"ז). וכולם כוונו לדבר אחד, וכפירושו הבהיר של מאורנו הרמב״ם ז"ל: לפי שמשה ספר בביאת המשיח, ולשון התורה: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך" וגו' [דברים ל] וזולת זה, והגיד להם… (מפי) אליהו והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה, אבל נפלה המחלוקת ברעות אשר יסיר מהם וכו', וחכמים אומרים: אין עושק ביוחסין כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת, והתורה שהיא אב הכל, אבל ההתעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם, לפי שהן חנם, והוא חומס בשנאתו אותו, והוא אמרם: לעשות שלום בעולם.
והראב״ד ז״ל פירש לעשות שלום בעולם, כלומר: לעשות שלום לישראל מן האומות ולבשר אותם על ביאת הגואל, וזה יהיה יום אחד לפני ביאת המשיח, והיינו דכתיב: ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״, כלומר: לב האבות והבנים אשר נפל בהם מורך מפחד, וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרתם, ישוב אותו היום לגבורתו, וישובו אלה את אלה ויתנחמו זה בזה.
שני מאורות אלה התכוונו לדבר אחד, כי בקשת האמת וידיעתה תסלק את שנאת החנם וסבותיו מלב האדם ביחס אל משפחתו ועמו בראשונה, ואחרי כן ביחסו עם כל אדם הנברא בצלם אלקים, ביודעו כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו, ובזה תסתלק שנאת אומות העולם נגד ישראל, כי היא לא רק שנאת חנם אלא גם שנאת חמס, כי ישראל הוא עם השלום שברך את כל העולם בשלום, והאיר את העולם באורו של מלך השלום, וכל שונאיו גמלו לו רעה תחת טובה וישנאוהו חנם.
אולם פירושו של הראב״ד בעצם המקרא ״והשיב״ ־ אינו מישב את הלב, דלב אבות על בנים וכו' אינו מתפרש על התרחקות מקומות של האבות והבנים מפני פחד, אלא על התרחקות הלבבות בדעות או שנאת הלב שהיא שנאת חנם, כמו שנאמר: ״לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט,יז).
ולפירוש הרמב״ם נראה דפירוש המקרא כך הוא: דשנאת חנם היא הרעה היותר גדולה ואיומה, שהיא מפרידה פרוד לבבי גם בין האבות והבנים, ובשורתו של אליהו תביא בכנפיה הסתלקות שנאת חנם, ובהסתלקותה תשוב האהבה ותמלא את מקומה, עד שכל האדם יתיחסו זה לזה באהבת אבות וכבוד בנים את אבותם.
על יום בשורה זה ניבא ישעיהו ואמר: ״על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם, הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה: הנה אלקיכם, הנה ה׳ אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיה מ,ט יא).
זאת היא בשורת ביאת גואל ישראל, שתצא מציון עיר המלוכה ומירושלים עיר הקדש ־ לכל ישראל ולכל העמים, לאמר: ״הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו״, כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו מאת אלקי הגאולה, כדכתיב: ״אמרו לנמהרי לב חזקו אל תיראו, הנה אלקיכם נקם יבוא גמול אלקים הוא יבוא ויושעכם״ (שם לה,ד).

פרק נ"ד/  השפעתו של משיח ישראל

משיח ישראל יביא שפע ברכה לישראל, ראשית פעולותיו היא: בנין בית המקדש על מכונו ותפארתו, שהוא יהיה מגדל אור, מפיץ קרני אורה לכל העולם, כחזון ישעיה לאמר: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו ־ כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם״ (ישעיה ב, מיכה ד ־ בפסוקים הראשונים של הפרקים).
ובימים ההם יקוים חזון הנבואה של ברית הנצח: ״אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים, לפקוח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך, אני ה' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן… ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו… והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים״ [ישעיה מב,ו-טז]. וכן נאמר: ״הנה ימים באים נאם ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה… כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד״ [ירמיה לא,ל-לג].

פרק נ"ה/  תקון עולם במלכות שדי

בכלל יעודי הגאולה נאמר: ״כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב״ (ישעיה סה,יז). וכן נאמר: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה', כן יעמוד זרעכם ושמכם״ (שם סו,כב).. רש״י ז״ל פירש ויש אומרים: שמים חדש ממש, וכן עקר, כי מקרא מוכיח: ״כי כאשר השמים החדשים״ וגו'. ויש אסמכתא לדברי רש״י מדברי רז"ל: רב הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: שמים חדשים וארץ חדשה אין כתוב כאן, ־ אלא: ״השמים החדשים והארץ החדשה״, אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: ״בראשית ברא אלקים את השמים״ [בראשית א,א], שמים שעלו במחשבה וארץ שעלתה במחשבה (בראשית רבה פרשה א,יג).
מכאן סייעתא לפירש״י דשמים חדשים וארץ חדשה הם ממש כפשוטם, אלא שאינם בריה חדשה, אלא התגלות הבריאה הנעלמת שעלתה במחשבה עם בריאת שמים וארץ, בזה כוונו רז״ל לבטל טענת המינים על שינוי רצון של יוצר העולם, לכן פירשו הברואים מכבר, כלומר שבבריאת מעשי בראשית הגלויים לעינינו עלו במחשבה השמים והארץ הנעלמים שיתגלו בימות המשיח.
שוה לזה הוא מאמרם ז"ל: אמר רבי חייא רבה: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב״ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי וכו', ״ויאמר אלקים: יהי אור״ [בראשית א,ג], הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, היאך מה דאת אומר: ״קומי אורי כי בא אורך" [ישעיה ס,א] וכתיב: ״כי הנה החשך יכסה ארץ״ [שם שם ב] (בראשית רבה סוף פרשה ב).
ועוד אמרו: אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה, שהיא מכהה גלגל החמה, ובלילה אינה יכולה, שלא נבראת להאיר אלא ביום, והיכן היא גנוזה? נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר ״והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״ (ישעיה ל,כו. בראשית רבה ג,ו).
וכן אמרו באגדה: אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב״ה ביום ראשון ־ אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם, שנאמר: ״וימנע מרשעים אורם״ [איוב לח,טו], ולמי גנזו – לצדיקים לעתיד לבא וכו' כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר: ״אור צדיקים ישמח״ [משלי יג,ט] (חגיגה יב,א).
ועוד אמרו: ערבות שבו צדק ומשפט, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, רוחות ונשמות שעתיד להיבראות וטל שעתיד הקב״ה להחיות בו מתים (שם יב,ב).
הרמב״ם ז"ל פירש מקרא זה שהוא דרך משל, וכתב: כי ישעיה הנהיג דבריו על אלה ההשאלות הנמשכות למי שיבין עניני הדברים… ואחר כך סמך לזה זכרו שזאת האומה יתקנו אמונותיה, ותהיה ברכה בארץ ותשכח כל מה שחלף מאלו הענינים המתחלפים, ואמר דבר זה בלשונו: ״ולעבדיו יקרא שם אחר, אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן, והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן, כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה״ וכו' [ישעיה סה,טו-טז].
הנה כבר התבאר לך הענין כלו ונגלה והוא: כי כאשר אמר ״הנני בורא שמים חדשים״ וגו', פירש זה מיד ואמר: ״כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש״ [שם יח], ואחר זאת ההקדמה אמר שעניני האמונה ההם והשמחה בה אשר יעדתיך אני שאבראם, וימלאו את הארץ כמו שהם עומדים תמיד, כי האמונה באלקים והשמחה באמונה ההיא הם שני ענינים, אי אפשר שיסורו ולא ישתנו לעולם ממה שהגיע אליו, ואמר כמו שעניין האמונה ההיא והשמחה בה אשר יעדתי שימלאו הארץ תמידים קיימים כן יעמוד זרעכם ושמכם, והוא אמרו: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם״ [סו,כב] (מורה נבוכים חלק ב פרק כ"ט).
מכאן שפירוש שמים חדשים וארץ חדשה אינו כפשוטו של מקרא, אלא הוא: בשוב מלכות ישראל וקיומו והתמדתו שהשם יחדש שמים וארץ, כי כבר נמשך זה בדבריו שישים מלכות המלך כאלו הוא עולם מיוחד לו, רוצה לומר השמים והארץ (שם).
הראב״ע כתב: יש אומרים: כי הטעם כאילו (וכן פירש הרס"ג בספרו "האמונות והדעות"), ורבי יהודה המדקדק נ״ע אמר: כי טעם בריאת שמים וארץ על הפרטים, והנכון כי השמים הם הרקיע, והשם יחדש אויר טוב שיהיו בני אדם בריאים בגופם ויחיו שנים רבות, וגם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה. הרד"ק דחה פירוש זה וכתב: ואם כפירושו יהיה זה בכל העמים, והנה אמר הכתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ [ישעיה סה,כב] ־ לא עמים אחרים. ואין זה נכון לע״ד, כי אמנם יעוד זה הוא לכל העמים, ומה שנאמר: ״כי כימי העץ ימי עמי״ ־ הוא על ההתמדה, כמו שנאמר: ״כי כאשר השמים החדשים וכו' כן יעמוד זרעכם ושמכם״, וכפירושו הנכון של רבנו הרמב״ם ז"ל: כי פעמים ישאר הזרע ולא ישאר העם, כמו שתמצא אומות רבות, אין ספק שהם מזרע פרס או יון, אלא שלא יודעו בשם מיוחד, אבל כללה אותם אומה אחרת (מורה נבוכים שם שם).
הרי שלא נבדלו ישראל לטובה אלא לענין עמידתם התמידית, אבל בענין הנאתם משפורו של עולם זוכים גם הם בזכותם של ישראל. לכן נראה לקיים פירושו של הראב״ע בהסבר זה. כי בלשון התורה נאמר לשון ברכת שמים בכל השפע והטובה היורדת מן השמים, כגון: גשמים בעתם והשפעת הכוכבים והמזלות, וכן נאמר: ״ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת״ (בראשית מט,כה), ״יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו״ (דברים כח,יב).
לעומת זאת בנוגע למשטר החיים המדיניים והחברותיים משתמש הכתוב במושג הארץ, וכן נאמר: ״ונתתי שלום בארץ״ (ויקרא כו,ו). וכן: ״מלך במשפט יעמיד ארץ״ [משלי כט,ד] וכאלה רבים.
והנה בגלות ישראל כאלו נשתנו כלפיהם סדרי בראשית, ומן השמים נלחמו בם, ״ונתתי את שמיכם כברזל״ [ויקרא כו,יט], ״ותם לריק כחכם, ולא תתן ארצכם את יבולה, ועץ הארץ לא יתן פריו״ [שם כ], ״והשימותי אני את הארץ" [שם לב], ולעומת זאת גם משטר הארץ יהיה לקוי כאמור: ״ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה׳ לך שם לב רגז" וגו' [דברים כח,סה], הרי שהשמים והארץ לא היו כסדרם, ומתוך כך סבלו ישראל וכל אדם רעב וצמא שוד ושבר. מלחמות איש באיש, ועם בעם וכו' עשו את העולם בשמים ובארץ משחת ומעון פריצי חיות, לתקון זה יעד נביא הגאולה ואומר: ״אשר המתברך באחרץ יתברך באלקי אמן" ־ לא בעושר ולא בנצחון ולא באלילי השקר והכח, אלא באלקי אמן, הוא אלקי אמת והנצח, "והנשבע בארץ" ־ אף הוא לא ישבע בחייו וחיי בניו אלא ״באלקי אמן", חי ה׳ אשר עשה לנו את הנפש הזאת, "כי נשכחו הצרות הראשונות" שהביאו בני אדם על עצמם ועל אחרים, "וכי נסתרו מעיני, כי הנני בורא שמים חדשים" שיתנו שפע ברכה, "וארץ חדשה״, וצדק ומשפט אמת יהיו בתוכה, "ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא, כי הנני בורא את ירושלים״, ועמה שהיו מטרה לחצי מלחמה ושלהבת אש אוכלת, למקום שופע "גילה ועמה משוש, וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה" של שדודים ועשוקים [ישעיה סה,טז-יט].
בחדושם של שמים וארץ יחד, יהיו החיים משופעים ומבורכים בבריאות ואורך ימים, לא יהיה עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, ״כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקולל, ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים״ [שם כ-כא].
דברים אלה הם מוסכמים מדברי רז״ל שפירשו השמים הברואים והארץ הברואה, כי במעשה בראשית נבראו כל העולמות בשלמותם ושכלולם, כדרשתם ז"ל: ואשתכללו השמים והארץ (ת״א), ובמדרשם: אמר ריב״ל: נשתכללו שמים בחמה ולבנה ומזלות, ונשתכללה הארץ באילנות בדשאין וגן עדן, אלא שנתאררה בשביל האדם: "ארורה האדמה בעבורך״ – שתהא מעלה לך דברים ארורים וגו' (בראשית רבה פ"כ ורש״י על התורה, בראשית ג,יז).
ובשוב העולם לתקונו בימות המשיח ישוב הכל כשעת בריאתו, ולא עוד אלא שגם חיות האדמה ישובו לתרבות טובה, "זאב וטלה ירעו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״ [ישעיה סה,כה]. נבואה זאת נאמרה בסגנון אחר ־ בישעיה י״א: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים" [ו-ט].
וכן כתב הרס״ג: והרביעי, שבעלי חיים ישלימו קצתם את קצתם, עד שירעה הזאב והכבש, ויאכל האריה את התבן, וישחק היונק בפתן ובאפעה וכו' (האמונות והדעות מאמר ח פרק ט).
הרמב״ם ז"ל פירש חזון נבואי זה בדרך משל וכתב: אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם, לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלם נמשכות אחר ההעדר… כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש לפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולת בחק אישי המין, ואלו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס כח הרואה אל העין, היו נפסקים נזקיו כולם לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטות, ויבטל היזק בני אדם קצתם אל קצתם, כבר יעד אותו ואמר: ״וגר זאב עם כבש״ וגו' ואחרי כן נתן סבתו ואמר: כי הסבה בהסתלק השנאות והקטטות וההתגברות, הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמתת השם, אמר: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים" ־ ודעהו (מורה נבוכים חלק ג פרק יא).
וכן כתב הראב״ע: ״וגר זאב״ ־ דרך משל מהשלום שיהיה בימיו. וכן מתפרשים דברי תיב״ע: ביומוהי דמשיחא דישראל, יסגי שלמא בארעא וידור דיבא וכו'. אבל הרד״ק דחה פירוש זה וכתב: ולא יתכן פירוש זה לפי שאמר ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״, ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום, כמו שכתוב: ״וכתתו חרבותם לאתים״ וגו' [ישעיה ב,ד], ואמר: ״ונכרתה קשת מלחמה" [זכריה ט,י], ואמר במשיח: ״ודבר שלום לגוים״ [שם], והנכון כי טבע החיות לא יתחלף וכו', אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל, זהו שנאמר: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", והטעם ־ ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״, כיון שהם טובים… לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם, ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבנו ע״ה: ״והשבתי חיה רעה מן הארץ״ [ויקרא כו,ו].
דיוקו של הרד״ק מדכתיב: ״בכל הר קדשי״ נראה נכון מצד עצמו, אבל סיפיה דקרא:
״כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ סתמו כפירושו הוא על כל הארץ, ולא דוקא על ארץ ישראל, לכן מוכרחים אנו לומר: כי ״הר קדשי״ שנאמר ברישיה דקרא הוא על כל הארץ, שבזמן שתהיה מלאה דעת ה׳ תקרא בשם הכללי ״הר קדשי״.
לעומת זאת פירושו של הרד״ק ״כי מלאה הארץ דעה״ כיון שהם טובים וכו' אינו מתישב על הלב, שאם כן הרי זה בכל הארץ ולא רק בהר קדשי.
וראית הרמב״ם היא נכונה ותקיפה, שודאי מאמר ״ומלאה הארץ דעה״ הוא מכוון רק על האדם היושב בארץ, ולא על כל בעלי חיים שאינם בני דעה, מזה מוכח בפירוש שכל מקרא זה הוא דרך משל על מין האדם, וכפירוש הרמב״ם והראב״ע.
והנה רז״ל מפרשים מקרא זה כפשוטו: ״והשבתי חיה רעה מן הארץ", רבי שמעון אומר: משביתם שלא תזיק… וכן הוא אומר: ״מזמור שיר ליום השבת״ [תהלים צב,א], למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר: ״וגר זאב עם כבש״ וכו' (תו"כ, ילקוט שמעוני בחקתי רמ"ז תרע"ב).
וכן כתב הרמב״ן: ״והשבתי חיה רעה" ־ על דעת רבי יהודה שאמר: מעבירן מן העולם,
הוא כפשוטו, שלא יבואו חיות רעות בארצכם, כי בהיות השבע, וברבות הטובה, והיות הערים מלאות אדם, לא תבאנה חיות בישוב, ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו וכו', והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם ־ אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית. וזה שאמר הכתוב: ״ושעשע יונק" וכו', כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם, כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם, והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו… והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להן העשב לאכלה, דכתיב: ״ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה״ [בראשית א,ל], ואמר הכתוב: ״ויהי כן״, כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כן למדו הטרף מפני החטא הממית… ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבות רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם… ויהיה המעשה על המשיח (תחלה) לעתיד לבא (הרמב"ן ויקרא כו,ו). וכבר כתבתי דברי רס״ג שהם כדברי הרמב"ן ונראים דבריהם.
השתלמות חכמה ודעה זאת שתשיב גם את חית הארץ לטבעה הראשון, תבא בודאי אחרי השתלמותו של האדם בדעת אלקים אמת, שאז תחדלנה להיות מלחמת אדם באדם, עמים בעמים וממלכות בממלכות ולא מלחמת הרג ושמד, הריסה וחבלה, אלא שלום אמת ומשפט צדק ישרור בקרב כל הארץ, כיעוד ה׳ מפי נביאי קדשו: ״והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם, ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ (ישעיה ב,ג-ד) ״וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה׳ צבאות דבר, כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה׳ אלקינו לעולם ועד״ (מיכה ד,ד־ה).
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים הדברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא,ט] (הלכות מלכים פי"ב הלכה ה).
זהו צביונו של מלך המשיח שאליו צפינו והננו מצפים יום יום, שהוא יביא בכנפיו עולם שכולו טוב וכולו שלום לישראל ולכל העמים כולם, לתקן עולם במלכות שדי. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים להחיש הופעתו של משיח ותקון עולם במלכות שדי במהרה בימינו.

פרק נ"ו/  תחיית המתים

תחיית המתים לא נאמרה בפירוש בדברי התורה והנביאים, אבל היא מקובלת באומה כאחד מעיקרי התורה והיהדות ורז״ל מצאו אסמכתות מדברי התורה, הנביאים והכתובים (סנהדרין צ,צב). רמז גלוי לאמונה זו הוא חזון העצמות היבשות שראה יחזקאל שמסתיים בפסוק קצר: ״ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה'״ (יחזקאל לז,יד). חזון נפלא זה הוא בכל זאת סתום וחתום ונעלם מבינתנו ומהשגת שכלנו אפילו בציור המחשבה, הרס״ג אמנם פתח לנו שער בינה בפרק ״תחיית המתים״ בספרו, ואחריו בא הרמב״ם והוסיף חלונות אורה ב״אגרת תחיית המתים״, והרמב"ן ב״שער הגמול״ הוסיף בה עוד קוי זהר.
ובכל זאת נראה לי כי החקירה בשאלה זאת היא בכלל מה שאמרו רז״ל: במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן [אין לך עסק בנסתרות] (חגיגה יג,א). לכן אסתפק בדבריו הקצרים של הרמב״ם ז"ל: תחיית המתים הוא יסוד מיסוד משה רבינו ע״ה, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים ולא לרשעים, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו (פיה"מ סנהדרין הקדמה לפרק חלק).
זאת היא אמונתנו האיתנה שהננו משננים באמונה בתפלותינו יום יום, בקר וערב ואומרים: אתה גבור לעולם אדני, מחיה מתים אתה… ומקים אמונתו לישני עפר… ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה' ־ מחיה המתים.