פרק א'/ ההשגחה העולמית
אלקי עולם, יוצרו ומחוללו במדת טובו, משגיח על יצירתו העולמית בכללה, מנהלה בהשגחה נפלאה ובמדת הדין והרחמים אל חפצו ורצונו. ואל תעודתה הסופית של האנושיות כולה: לדעת אלקי אמת וללכת בדרכיו.
השגחת האלקים בעולמנו סוככת על כל הנמצאים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כולם עומדים תחת השגחתו ומתקימים ברצונו, בצביונם וצורתם, ומתעלים בהזדככות הדרגתית עדי הגיעם אל המעלה הצוריית העליונה שבעולם השפל, והוא צורת מין האדם אשר חוננה בחכמה, בינה ודעת, ובנשמת שדי שבקרבו, שהיא חכמה ומשכלת, חודרת בבינתה תהומות-ארץ וגובהי-שמים, ומתרוממת בהשכלתה לדעת תורה ומצוה, ולהשיג בחייה העולמיים ידיעת יחודו וגדולתו של מי שאמר והיה העולם, ודרכי השגחתו העליונה והנפלאה בתבל.
השגחת האלקים מיוחדת ביותר במין האדם בכללו, ובאישיו הפרטיים – בחסידיו, במדה זו שהאדם מתרוממם ומתעלה בהשכלתו, ומתדבק באלקי עולם ובמדותיו, באותה המדה מתיחדת אליו השגחת האלקים, לשומרו מאסון ופגע, חטא ועון. ומגלה לפניו סודות מפלאות השגחתו העליונה, שכולה דין ומשפט, חסד ורחמים, וכמאמרו על ידי נביאי-קדשו לאמר: ״כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים״ [עמוס ג,ז], ושורה עליו רוח הקדש של קדוש ישראל ה׳ צבאות שמו.
ד' אלקי עולם, בהשגחתו הטובה, בחר בעם-ישראל עמו בחירו, להודיע אמונתו בעמים, ולהצעיד את האנושיות כלה אל תעודתה הסופית: השגת דעת אלקים צרופה, והשראת שלום אמת ומשפט־צדק בין כל האנושיות, כיעודו על ידי נביא קדשו לאמר: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא,ט).
פרק ב'/ השגחת האלקים על כל יצוריו
כל הנמצאים בעולם השפל, מתנועעים ברצונם, בטבעם האינסטנקטיבי הטבוע בהם בתנאי יצירתם, משנים את צורותיהם בדרך ההתעלות וההזדככות, עדי הגיעם אל הצורה היותר שלמה שבכל צורות ההויה, והיא צורת האדם המשכיל, שעולה במעלות השכל אל דעת אלקים צרופה ואל דבקותו האלקית.
כל הנמצאים כולם קשורים בקשר חזק ואמיץ אל החק הטבעי שנתן להם במעשי בראשית, והם נעדרים בחירה נפשית, לעשות או לא לעשות דבר המתנגד לטבעם. חק עולם נתן להם שלא ישנו את תפקידם ! ולכן השגחת האלקים דבקה בהם, רק בשמירת מינם וצורתם, במלוי תפקידם, ובהזדככותם ההדרגתית עדי הגיעם לצורת האדם. אבל אין השגחת האלקים מכוונת אליהם לדונם על מעשיהם, ולתת להם גמול על עלילותיהם.
כל הנמצאים, בהיותם מרוכזים אל תכליתם שהוא בן־האדם, נדונים לשבט או לחסד לפי מעשה האדם ופעולותיו, ומתחברים אל ההשגחה המשפטית של האלקים דרך צנור האדם ־ בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג נדונים על המים, ובראש השנה כל־באי־עולם עוברים לפניו כבני מרון (ר"ה טז,א).
האדם הוא איפוא, צנור השפע להמשיך ברכת האלקים בעולמו, או להפוך הברכה לקללה, שעל ידו ועל פי מעשיו העולם נדון: ז' פורעניות באים לעולם על ז' גופי עבירות: רעב של בצרת, רעב של מהומה ושל בצורת, ורעב של כליה, דבר, חרב, חיה רעה, וגלות (אבות ה,ח-ט).
הנמצאים כולם הם נעשים שלא מדעתם שלוחיו של מקום, למלאות גזר דינו בבני אדם, ובכל מקום עושה הקב״ה שליחותו: רוח סערה עושה דברו [תהלים קמח,ח] ומשרתיו אש לוהט [שם קד,ד], הרבה הורגים יש לו למקום, הרבה דובים ואריות שפוגעים בבני אדם ומשלימים גזר דינו (תענית י,ב). מי שנתחייב סקילה ־ או נופל מן הגג, או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה, או נחש מכישו. ומי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או לסטים באים עליו, ומי שנתחייב חנק – או טובע בנהר, או מת בסרונכי (כתובות ל,ב). ובכל עושה הקב"ה שליחותו, אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי יתוש ואפילו על ידי צפרדע (בראשית רבה יח).
כל הברואים עושים שליחותם באמונה בכח גזרת ההשגחה, אבל אינם עומדים לדין על פעולתם, ולא מקבלים שכר ועונש על מעשיהם ההכרחיים להם בתור שלוחים, וכן אמרו רז"ל: אמר ר' אלעזר: אין לך שהוא מתחייב בעולם הזה אלא אדם כיוצא בו (שם כו,יב). בבראשית רבה (שם) נזכר מאמרם של חכמים אחרים החולקים על דעה זו, ואומרים: ר' נתן אומר: אפילו זאב וכלב, ר׳ הונא בר גוריון אומר: אפילו מקל, אפילו רצועה. א״ר אחא: אף אילני סרק עתידים ליתן דין וחשבון, רבנן אמרין: מן הכא: ״כי האדם עץ השדה״ [דברים כ,יט], מה האדם נותן דין וחשבון ־ אף עצים נותנים דין וחשבון. ע״כ.
רבים מחכמינו סוברים שגם כל יתר הנמצאים מושגחים ועומדים לדין, אבל אין זה אלא בעבירתם ביחס אל האדם, שמוחק טבעם מצווים להכנע לו, כמאמר בכתוב ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים״ [בראשית ט,ב], ובחינת מגלגלים חובה על ידי חייב (שבת לב,א), אבל אין שום אחד מהחכמים בעלי האמונה לפי השקפת תורת ישראל, שיעלה על דעתו לומר שגם הדומם והצומח ובעלי החיים, נדונים על מעשיהם שהם הכרחיים להם מטבע הויתם וגזרת שליחותם.
אבל ברור הוא לדעתי שלא כוונו חכמינו ז"ל לומר שגם הצומחים והדוממים נותנים דין וחשבון על כל פעולותיהם, שזהו דבר המתנגד אל השכל ואל האמונה, שאם באנו להעמיד גם את בעה״ח נעדרי הבחירה לדין ־ בהכרח נאמר שגם האדם הוא כאחד מהם ־ מוכרח במעשיו ונדון עליהם, אבל כוונת רז״ל במאמר זה היתה לחייב את כל הנמצאים ביחוסם אל האדם, שכולם נבראו לתועלתו ומשמעותו, כאמור: ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ״ וכו'. ובעברם על טבעם זה נדונים למות, לא מדין עונש או בטול קיומו ומציאותו לתכלית הויתו, או במיתת בית-דין, מדין שור הורג את הנפש, שנאמר בו: ״השור יסקל וגם בעליו יומת״ (שמות כא,כט), משום שבאה תקלה וקלון עליהם, ושלא יהיו הבריות אומרות: זו היא שהרגה פלוני, או שנהרג פלוני על ידה (ראה סנהדרין נד,א) ובמובן זה נאמר: ״מיד כל חיה אדרשנו" (בראשית ט,ה), עיין פירוש רמב״ן שם [ובשער ה' פי"א שבספרנו זה].
כל הברואים באישיהם החלקיים נתונים הם אל הסבות המקריות והטבעיות לחיים ולמות אבל רחמיו מתפשטים על הכל, כי ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו״ [תהלים קמה,ט], ולכן האדם מצוה ונענש על כל פעולה אכזרית ללא תועלת של כל אחד מהברואים המרגישים, וצער בעלי חיים אסור דאוריתא (שבת קכ"ח,ב, ב״מ פ״ה,א בעובדא דרבי), וכשם שרחמיו של הקב״ה על האדם – כך רחמיו על הבהמה, וכשם שנתן הקב״ה רחמים על הבהמה ־כך נתמלא רחמים על העופות, שנאמר: ״כי יקרא קן צפור לפניך״ [דברים כב,ו] (דברים רבה ו,א). מאמר זה נראה לכאורה שהוא סותר מאמרם ז״ל: האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך ־ משתיקין אותו, ולפי דעת אחד האמוראים מנמק הלכה זאת: לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזרות [ברכות לג,ב].
והרמב״ם אומר: אלו הצערים הנפשיים (שחיטת העוף, אותו ואת בנו, ולקיחת האם על הבנים) חסה תורה עליהם בבהמות ועופות, כל שכן בבני אדם, ולא תקשה עלי באמרם: על קן צפור וכו', כי הוא לפי אחת משתי דעות שזכרנו לעיל, דעת מי שחושב שאין טעם למצות התורה, ואנו נמשכנו אחר הדעה השנית [מו"נ ג,מח]. והרמב״ן על התורה (דברים כב,ו) כתב: וכן מה שאמרו: לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, כוונו לומר שלא חס האל על קן צפור, שאין רחמיו מגיעים בבעלי נפש הבהמות וכו', אבל, טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות.
ולפי דעתי כונת דבריהן היא לומר שמדת הרחמים, אפילו לבעלי חיים, אינה רשות או נדבה, אבל היא מצוה וגזרה אלקית להתרחק מאכזריות תכלית רחוק, ולהתקרב בתכלית קרבה אל הרחמנות, להיותם מתכונתם רחמנים. ועל כל פנים מאמר רז״ל במדרשם מוכיח בברור שמצות שלוח הקן היא ממדת רחמיו של הקב״ה על כל ברואיו, ולפיכך מצוה עלינו יצוריו לרחם על הבריות ולהדמות אל מדת רחמנותו.
פרק ג'/ השגחת האלקים על האדם במינו ובאישיו
א. השגחת האלקים דבוקה בבני אדם לפי מדת הכשרתו השכלית, התרוממותו המוסרית, הזדככותו המחשבית, וקדושתו האישית במדותיו ותכונותיו, במעשיו ופעולתו ביראת אלקים ושמירת מצוותיו.
ב. השגחת האלקים צופיה את כל מעשה האדם ועלילותיו, מעמידה אותו ואת כל העולם כולו עמו לדין על פעולותיו הטובות או הרעות, וגומל לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו, בקללת השמים שמעל ראשו והארץ שתחת רגליו, או בברכת שמים וארץ ופריונם, כאמור: ״ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש״ (בראשית כז,כח), ונאמר: ״ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו,ד).
האדם הוא מרכבה לשכינת הקדש המרחפת ממעל לראשו, זכה ־ משרה עליו רוח קדושה, שהיא נותנת נעימות אין סופית, חדוה עולמית שאין ערוך אליה, ושכל התמורות ומקרי התבל לא יוכלו להעיב את זהרה ולהקטין את מדת נעימותה. זכה ־ נהנה הוא בעולמו בחדות ה׳ ואהבתו, ועושה את עצמו בנשמתו מציאות נצחית שלא תכרת לנצח, אבל נהנית מזיו השכינה. לא זכה ־ מסבת בחירתו הרעה, מסלק שכינת הקדש מעליו, ונענש בעונש היותר חמור של כריתת הנפש: ״ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳״ (ויקרא כב,ג).
בדרך שהאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו [מכות י,ב], בא לטהר – מסייעים אותו, בא לטמא ־ פותחין לו, והמקרב עצמו מן השמים מקרבים אותו (שבת קד,א). הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה (אבות פ"ג מט"ו). מתוך שהרשות נתונה ־ מדת הדין מחייבת להיות כל אדם נדון על כל פעולותיו, ואחראי על כל מעשיו האישיים בתור חלק מהכל, ובהצטרפותם אל רוב המעשה, שהוא מכריע לזכות או לחובה, ובכל זאת אין העבירה או המצוה מתבטלת ברוב, אלא הכל בא בחשבון, והכל נפרע בדין. אין הקב״ה מקפח שכר של כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה (ב"ק לח,ב), ומגיד לאדם שיחו ־ אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו (חגיגה ה,ב ויקרא רבה כו,ז), ובמדה שאדם מודד ־ בה מודדין לו (סוטה ח,ב וירושלמי סוטה פ"א ה"ז ומכילתא בשלח), וכל מדותיו של הקב"ה הן מדת הדין שיש בה חסד ורחמים, מדה כנגד מדה (סנהדרין צ,א).
אין מקריות עורת שולטת באדם להרע לו, אבל הכל בא בהשגחה ובמדת הדין: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה ־ אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה (חולין ז,ב). ואף לא הסבות הטבעיות חותכות את גורלו לחיים או למות, לשלוה או ליסורים. אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עון (ראה שבת נה,ב ובהערתנו לעיל שער ה פי"א).
עלה אדם בספינה וטבעה הספינה, ומת גם הוא בסבתה, נכנס לים ונחשול־ים שטף אותו בהמון גליו ונחנק בה, הכישו נחש או טרפו אריה ומת, נפל מן הגג או נפלה עליו מפולת ומת, כל אלה אינם מקרים מצד עצמם, או שהזדמנות האדם במעמדם היה מקרה ־ אבל אלה הם שלוחי ההשגחה ! שלוחים דוממים שעושים שליחותם שלא מדעתם, ומוציאים לפעל גזר דין שולחם ־ הקב"ה (כתובות ל,ב ובהערתנו לעיל שם), או שהוא גזר דין קדום שמצפה לזמן פרעונו (שבת לב,א). ובכלל אומרים חז"ל: אין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה (ירושלמי שבת פ"ב, ב"ר צא,יב, תנחומא מצורע סימן ט), שהוא גזר דין מידי, שהדין והעונש נעשים בבת אחת ובעונה אחת.
האדם נדון בכל שעה, וביותר מעשיו נבדקים בעמדו במצב של סכנה, וכמאמרם ז"ל: ג׳ דברים מזכירים עוונותיו של אדם: קיר נטוי, עיון תפלה, ומוסר דין לשמים על חבירו (ר"ה טז,ב). ובכלם־התפלה, התשובה, והצעקה מעבירים את רוע הגזירה [ראה ר"ה טז,ב]. שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה נצול וזה לא נצול, גם זה הוא במדת הרחמים בעליתם למטה או לגרדום, אלא שזה התפלל תפלה שלמה ונצול, וזה לא התפלל תפלה שלמה ונספה במשפטו (ר"ה יח,א).
אשרינו מה טוב חלקנו כשהננו מתפללים ונענים, כאמור: ״מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו״ (דברים ד,ז), וזאת היא תפלתם של ישראל: ״ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי״ (תהלים סו,כ). התפילה ומעשי המצוות שבהם הננו מתאחדים ומתדבקים באור אלקי ישראל וקדושו, הן הן הנותנות נעימות לנפשנו, ענג לגופנו, אמץ לב לעבודתנו ותקוה לישועתנו בעת צרה, והיא נר בהיר לדרכנו בחיינו עלי אדמות, ואור לנתיבתנו בעולם הנצח שכולו אורה וחדוה.
פרק ד'/ יסורין
היסורין – מרעין בישין שבני אדם נפגעים מהם וגורמים להם מכאובים קשים ומרים, נחלקים לשני סוגים: א. יסורי פשיעה, שהאדם עצמו מביאם עליו בפשיעתו והופך את הטוב לרע לו, ואלה נקראים בפי רז״ל: צנים פחים, ועליהם אמרו: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ [משלי כב,ה]. (כתובות ל,א ועיין בפרש״י ותוספות שם). ״צנים פחים״ הוא שם כולל לכל הפגעים והמכאובים בכל גוניהם וצורותיהם, שאדם הלהוט אחר תאוותיו הנפרדות פושע בשמירת עצמו, מגביר שכרונו וצמאונו, חובל בעצמו ומשחית את גופו ונפשו, ועליהם נאמר: ״אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" [משלי יט,ג]. אלה הם חלק הרוב של היסורין, וכמאמרם ז"ל: תשעים ותשעה מתים בפשיעה, ואחד בידי שמים (ויקרא רבה טז,ח).
ב. יסורים אלקיים שהם מסובבים מההשגחה העליונה בתור יסורי תוכחה ואהבה, ומשמשים הערה לתשובה ומרוק הנפש והזדכותה מטומאתה וכתמיה, יסורי עונש וגמול, ואלה באים בשליחותם של ההשגחה העליונה, ועוברים בגזרתה. וכן אמרו רז״ל בבאור הכתוב: ״והפלא ה' את מכותך… מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים״ [דברים כח,נט] ־ רעים בשליחותן, ונאמנים בשבועתם, ובשעה שמשגרים אותם על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא על ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני –(ע"ז נה,א). יסורין אלה לא רק שהם מתקבלים באהבה, אלא הם קרואים באהבה מצד אלה המתיסרים בהם, כדי לעמוד בנסיונם ולצרף את נשמותיהם, ורז"ל מספרים באגדתם על רבי אליעזר ב״ר שמעון שקבל עליו יסורי אהבה והיה קורא ואומר להם: אחי ורעי באו (ב"מ פד,ב).
היסורין בכללם אינם מכוונים לעונש של נקמה, אלא הם מכוונים לתוכחה ופקידה של אהבה, ליחיד ולצבור, להשיב את התועים בדרכם אל הדרך הטובה והישרה, להיטיב להם באחריתם, וכן הוא אומר: ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך" (דברים ח,ה), ואומר: ״אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם״ (שמואל ב, ז,יד), ואומר: ״אם חקותי יחללו ומצותי לא ישמורו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם״ (תהלים פט,לב-לג).
יסורים אלה הם מיוחדים לחסידים וצדיקים, ישרים ותמימים לשם שמירת נשמותיהם בטהרתה וזהרה, והתעלותה אל הטובה האלקית, שאין למעלה הימנה אל רוב טוב הצפון מאת אלקי הגמול ליריאיו וחסידיו, כדכתיב: ״מה רב טובך אשד צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך״ (שם לא,כ). אבל אלה אשר השתקעו בחטא ונטמאו בטומאה לגמרי, טומאת גוף ונפש, אינם נפקדים ביסורין, ועליהם נאמר: ״הלעיטהו לרשע וימות״ [ב"ק סט,א], וכן אמרו רז״ל: אמר ר' אלעזר ב״ר צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה ? לאילן שכולו עומד במקום טהרה… כך הקב״ה מביא יסורים על הצדיקים בעולם הזה, כדי שירשו עולם הבא, שנאמר: ״והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד״ [איוב ח,ז]. ולמה רשעים דומים בעולם הזה ? לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה, נקצץ נופו – כולו עומד במקום טומאה. כך הקב״ה משפיע עליהם לרשעים טובה בעוה״ז, כדי לטורדן ולהורידן למדרגה התחתונה, שנאמר: ״יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות״ [משלי טז,כה] (קידושין מ,ב).
הטומאה והטהרה, האור והחושך – משמשים בעולמנו בערבוביא, אין תחומים מבדילים ביניהם, אלא שניהם מכריזים ואומרים לו לאדם: בחר לך את מקומך. האדם הוא בורר לו את מקומו ועמדתו, אלה בוחרים להם מקום טהרה, ואלה מקום טומאה, אלה מתיסרים במוסר־שדי באיזמל חדה, מכאיבה ומנחמת, מיסרת ומרפאה, את נטיות השובביות: חמדה וזוללות, גסות-רוח ורמות לב, והופכות אותו למקום טהרה, ואלה בוחרים להם מקום טומאה שכולו חשך ומכאובים, מגבירים את יצרם, מאפילים ומכבים אור נשמתם בתענוגים מדומים והבליים, שצמאון לוהט ותאוה בלתי פוסקת כרוכה בהם, ומצעידים אותם אל דרכי מות, וחטאם כפול: חטא בחירת מקום הטומאה, ותוצאותיה הרעות, הקב״ה משפיע עליהם טובה בעולם, [ועל כן] אין מעצור לבחירתם, ודוקא מפני שחופשיים בבחירתם, נענשים בהכרתת נשמותיהם וירידתם למדרגה התחתונה של פגרים מתים.
העולם כולו ברוב עשרו ובשפע יפיו הוא שלחנו של מקום ־ שלחן מלא דשן מבריא ומענג, לאלה שאומרים עליו דברי תורה, ונהנים משלחן זה בדין ומשפט ומדת אמת וצדק, ושלחן זה עצמו הוא שלחן של זבחי מתים, לאלה שהם בעלי הנאה, ואין להם בעולמם אלא זבחי מתים מצד מהותם, וגורמים זבחי מתים של שפיכות דמים, וממיתים גם את אוכליהם (אבות פ״ג מ״ג).
אין אדם זוכה לשתי שלחנות (ברכות ה,ב), ואשרי האדם הבוחר לו בעולמו מקום טהרה ומיסב ונהנה משלחנו של מקום, שמצדו האחד מלא דשן ומעדנים, ובצדו השני סמי מרפא מרים בתחלתם, אבל מבריאים ונעימים באחריתם.
יסורים אלה אעפ״י שהם נמשכים ממדת הטוב והחסד, הם מיוסדים על מדת הדין, ואנו בני אדם קצרי הראות, מוגבלי המחשבה ומצומצמי הבינה, מתרעמים וקובלים על יסורינו, לפי שאין אנו יודעים להעריך מדת הדין במשקלה לערך פעולותינו הרעות במקומם ושעתם. יש ואנו דשים בעקבותינו עבירות כאלה שאין אנו מרגישים במציאותן. השגתנו בחיים בכלל היא קצרה, עד כמה שמדענו מתרחב ומתפתח ומגלה אפקים רחבים למראה עינינו והרחבת בינתנו.
אפקים מדעיים אלה בכל גדלם והיקפם הם מוגבלים ומצומצמים מאד, ואם ככה הוא בדברים המוחשים, על אחת כמה וכמה באותם הדברים הנעלמים שאין העין יכולה לראותם ולא השכל להשיגם, בודאי שאין בינתנו יכולה להגיע עד חקר שדי, ולדעת סודות הנהגתו – היאמר עושה לעושהו: פעלך אין ידים לו ? לא ולא, אבל אנו מצדיקים עלינו את הדין ואומרים כדברי רז״ל: צדיק וישר הוא.
בשעת פטירתו של אדם, כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו: כך וכך עשית ביום פלוני במקום פלוני (תענית יא,א), כי המקום והזמן מכריעים בערך העבירה, אינו דומה מחלל שם שמים בסתר למחלל בגלוי. מקומו של האדם ועמדתו הצבורית, אף הם מגדילים משקל העון והחטא. וביום פלוני -זמן העבירה מצטרף אף הוא אל העבירה עצמה ומכריע את משקלה, האוכל בשבת – מצוה היא לו, והאוכל ביום הכפורים ־ עבירה היא לו. בשעת פטירתו של האדם נפרטים לפניו מעשיו במקומם, בשעתם, במשקלם הראוי ואומרים לו: כך וכך עשית ? והוא אומר: הן וחותם, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין, ואומר: יפה דנתוני, שנאמר: ״למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" (תהלים נא,ו) (תענית שם).
זו היא השקפת רז"ל על מדת היסורין בכללה, אולם כדי לתת באור רחב ומקיף יותר למציאותם של היסורין ובסוסם על מדת הדין, חלקו רז"ל את היסורין לחמשה סוגים:
א. יסורין גמוליים. במדת יסורים זו אומרים רז"ל: ״אל אמונה" [דברים לב,ד] – כשם שנפרעים מן הרשעים לעוה״ב, אפילו על עבירה קלה שעושים בעוה״ז, כך נפרעים מן הצדיקים בעולם הזה, על עבירה קלה שעושים בעוה״ז.
״ואין עול [שם] – כשם שמשלמים שכר לצדיקים לעוה״ב, אפילו על מצוה קלה שעושים, כך משלמים לרשעים בעוה״ז, אפילו על מצוה קלה שעושים (תענית יא,א).
במאמרם זה, מניחים רז״ל ליסוד עיקרי כי הגמול האמיתי לשכר או לעונש הוא הגמול לעולם הבא, שבו נפרעים מן האדם לפי מעשיו ועלילותיו, בפרטן ובכלליהן, על הקלות ועל החמורות, אבל גם בעולם הזה נוהגת ההשגחה העליונה במדת הדין והחסד, להפרע מן הצדיקים על עבירה קלה בעונש הראוי לפי הערכת בעל הגמול, לשלם גמול לרשעים על מצוה קלה.
עבירה קלה ? כלום יודעים אנו משקלן של מצוות ועבירות בקלותן ובחומרתן ? ודאי לא ! וכן אמרו רז״ל: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות ב,א).
עבירה קלה הנאמרת בדבריהם, היא זו שנעשית מתוך היסח הדעת ואי זהירות, דוגמא בהירה לעבירות קלות אלה משמשות העובדות המסורות באגדה על יסורי הצדיקים.
כשהוציאו להריגה את רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, היה רבי ישמעאל בוכה על שהוא נהרג כשופכי דמים ומחללי שבתות. ורשב״ג חברו הצדיק עליו את הדין באמרו: שמא באה אשה לשאול על נדתה ועל הטהרות ואמר לה השמש ־ ישן הוא, והתורה אמרה: ״אם ענה תענה אותו… והרגתי אתכם בחרב״ [שמות כב,כב כג], או שמא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך, נועל סנדלך, או עוטף טליתך, והתורה אמרה: ״אם ענה תענה אותו״ ־ אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט (שמחות פ"ח ומכילתא משפטים פ"ח ק״פ).
רבינו הקדוש נתיסר מפני מלה בלתי זהירה שנפלטה מפיו לגבי עגל – בעל חיים שאינו שומע ולא מבין שפתי האדם – באמרו לו: ״לך כי לכך נוצרת״ (ב"מ פה,א).
רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, משום שלא נתן לאריסו חלקו בזמורות הגפן, למרות שאריסו היה גונב ממנו, והצדיק עליו את הדין שאין הקב״ה עביד דינא בלא דינא (ברכות ה,ב).
אלה הן עבירות קלות שנפרעים עליהם הצדיקים בגופם וברכושם. ויסורי-עונש אלה מצויים ביותר בחסידיו של הקב״ה, שהם דוגמא מופתית לדמותם המוסרית של החברה והעם שמונהגים על ידם. ומצוה קלה, היא זו שנעשית אף היא בהיסח הדעת, במקרה, מתוך התפעלות או התפארות והתהדרות. מדת הדין נפרעת מן הרשעים לעוה״ב, גם על עבירה קלה, לפי שהשתקעות עושה את העבירה הקלה לחמורה, ומצות קלות של אלה שנעשים במקרה ומתוך כוונות זרות נפרעות בעוה״ז, שכל הנאותיו הן חולפות ומדומות, קלות במשקלן וערכן.
ולהפך, צדיקים השקועים במצוות בדרכי הצדק והמשפט, החסד והטוב, גם מצותם הקלה נעשית מתוך הרגלם ותשוקתם לעשות טוב, ולכן נדונים ונפרעים בעולם הזה, ובעולם הגמול שהוא כולו טוב. ועבירתם הקלה, שהיא בשגגה היוצאת מלפני השליט, שאין הנפש משתתפת בהם, נפרעים בעוה״ז ביסורים חולפים ועוברים, שמכאיבים אמנם את הגוף, אבל ממרקים את הנפש ומצרפים אותה, ככסף צרוף מזוקק שבעתים.
ב. יסורי תוכחה. סוג זה של יסורין משמשים הערה חלקית האומרת לאדם בכל לשון של חבה ותוכחה: ״תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך״ (ירמיה ב,יט). השלוה התמידית נוסכת באדם רוח שכרון ותרדמה, והיסורים הבאים מפקידה לפקידה, מעירים ומעוררים, מפכחים השכרון ומביאים את המתיסר לפשפש במעשיו, בחפוש חודר ובודק למצוא את סבותיהן, ולבוא מתוך חפוש זה לכלל דעת ה', בבחינת: ״השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'״ (שם ט,כג).
ועליהם אמרו רז״ל: אם רואה אדם שיסורין באים עליו – יפשפש במעשיו (ברכות ה,א), יפשפש למצוא התאמה בין העונש והחטא, כי במדה שהאדם מודד ־ בה מודדין לו [מגילה יב,ב], ואם פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, בהעדר מבית המדרש אפילו בשעה קלה, בשעה שהיה יכול להסתופף באהלה, כי הבערות היא מקור כל חטא ועון, והדעת, דעת תורה ומצוה, משפט ומוסר – היא הדרך המובילה אל חיי עד, ואין עוה״ב נקנה אלא ביסורי תוכחה, שנאמר: ״ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו,כג] (ברכות ה,א).
ג. יסורי כפרה. פעולת העבירות, בין אם הן מסובבות מגורמים אחרים שמעבירים אותנו על דעתינו, כדוגמת דקדוקי עניות שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מא,ב), ובין אם הן נעשות בשגגה, מטמאות את הנפש מאפילות זהרה.
פעולות אלה כשהן הולכות ונשנות בשוגג, או מחולשת הדעת והנפש שאינן עומדים בנסיון ־ נעשות להרגל טבעי שקשה לפרוש מהן, כפרתם של עבירות אלו, היא ע״י חרטה בודוי לפני אלקי עולם, והקרבת קרבנות של רכוש ונפש לפני מזבחו, והם מרימים אותנו בציצת ראשנו מתשואות החיים וחטאת ההרגל, ומכפרים על נפשותינו לפניו. מבחינה זו אמרו רז״ל: יסורים הם מזבח כפרה – לישראל (ברכות ה,ב).
ד. יסורי אהבה. אינם עונשים או כפרתיים על מה שנעשה, אבל הם יסורים חנוכיים מדריכים ומישרים ־ כדוגמת רב שאוהב את תלמידו, ושוקד להגדיל חשקו ושקידתו אל הלמודים התוריים המדעיים והמוסריים, שבהם גנוזים האושר וההצלחה הנפשית, וכדוגמת האב המוכיח את בנו לשרש מקרבו נטיותיו הרעות ואולת הקשורה בנערותו, ולחנכו בדרך הישרה – והם מכוונים לקציצת הנוף הנוטה למקום טומאה, כדי להעמידו כולו במקום טהרה, ועליהם נאמר: "כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה" [משלי ג,יב] (ברכות ה,א).
ה. יסורין שתופיים. האדם הוא חברותי בטבעו, והוא נתון להשפעת החברה המקיפה אותו, השפעת המשפחה והשבט שגדל בסביבתם, והשפעת העיר והמדינה שהוא גר בשכנותם.
דעת הקהל ברובו משפעת על היחיד להשמע לחקים החברותיים והמדיניים, ודעת הרוב נעשות אצלו בלי משים דעתו הוא, ויש שאישיות אחת מבין הכלל מכריעה ויוצרת דעת הרוב, בתוקף הסברה הגיונית ובכח המופת והדוגמה המעשית, מבחינה זו היחיד והצבור עומדים לדין בבת אחת בתור פרט מצטרף אל הכלל, ובתור כלל מצורף ומורכב מפרטיו. הכלל ברובו יכול להשיב את היחיד למוטב, והיחיד אף הוא יכול לתת כוון ישר וצודק לדעת הרוב, ומשפט הצדק של אלקי המשפט מעמיד את היחיד והצבור בדין: הפרטים עוברים כבני מרון לפניו וכולם נסקרים בסקירה אחת (ר"ה יח,א), גזר דינם נחתך לשבט או לחסד בצורתם הקבוצית והמדינית או הלאומית, והיחיד, חלק הכל מקבל מנת חלקו באשרם המדיני או הלאומי של הצבור או באסונם. רשעת הרשע אינה דוחה טובתם של הרוב, וצדקת הצדיק אינה דוחה רעתם.
הכרעת חוב ליחיד ולצבור, אינה נערכת לפי רוב המעשים בכמותם. יש זכות שקולה ומכרעת כנגד כמה עבירות, שנאמר: ״יען נמצא בו דבר טוב" [מלכים א, יד,יג], ויש עברה מכרעת, שנאמר: ״חוטא אחד יאבד טובה הרבה" [קהלת ט,יח], ואינם שוקלים אלא בדעתו של אל דעות. והוא היודע היאך עורכים עונות והזכיות (רמב"ם ה׳ תשובה פ"ג ה"ב). ביסורין שתופיים אלה, הצדיק והרשע לוקחים מנת חלקם בתוך הרוב, אולם יש וההשגחה העליונה, בדרכיה הנפלאים והמסתוריים, שומרת את חסידיה לפי הערכתה הצודקת, וממלטם מאסונות הכלל, וכן הוא אומר: ״חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם״ (תהלים לד,ח), ויש שהצדיקים נספים במשפט עם הרוב, משום שלא מיחו בידם, וכמאמרם ז"ל: כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה ־ נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו ואינו מוחה ־ נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו ואינו מוחה – נתפס על אנשי העולם כולו (שבת נד,ב), ובזה הוא מכפר על עצמו ומזכה את כל בני דורו, כאמור: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (ישעיה נג,יב) (עיין סוטה יד,א).
פרק ה'/ הצלחתם של רשעים
שאלה זו מצאה את ביטויה הנכון בדברי חבקוק הנביא לאמור: ״למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא, על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל" (חבקוק א,ג ד). הנביא עומד ומצפה ואומר: מה ידבר ה' ומה אשיב על תוכחתי, ורוח ה' משיבה ואומרת: ״כתוב חזון ובאר על הלוחות… כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר״ (שם ב,א-ג).
תשובה סתומה זו מתבארת בדברי רז"ל האומרים: מגלגלים זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב (שבת לב,א). הצלחתם של רשעים במדה זו היא שבט אלקים ליסר בו את הראויים לכך במדת הדין, ולאבד ע״י זה את הרשע – ״הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי״ (ישעיה י,ה). וכן אמרו לולינוס ופפוס לטורינוס: אנו נתחיבנו כליה למקום, אם אין אתה הורגנו – הרבה הורגים יש למקום, ולא מסרנו הקב״ה לידך אלא כדי לבקשו דמינו מידיך (תענית יח,ב). יש ומדת הדין של ההשגחה העליונה נפרעת תכף מעושי רשע כרשעתם, ויש שהפרעון מתאחר בזמן, אבל: חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב כי בא יבא, מאריך אפיה וגבי דיליה (ב"ר פס"ז ד, ובירושלמי ביצה ספ"ג ובשקלים פ"ה גרס: מוריך רוחיה וגבי דידיה).
ועדיין לא התישבה דעתם של רז״ל, בהסתכלותם על הכפירה ועוות דין השולטת ומושלת לא רק על היחיד, בבחינת: רשע מכתיר את הצדיק, אלא גם לצבור שלם, באמונתו ובגופו, וחזון זה נראה בכל מוראיו במצבו האומלל והטראגי של עם ישראל.
עם ישראל הדבק באלקי אמת, מכריז אמונתו ויחודו בתבל, הקדיש עצמו למלחמה בלתי פוסקת להרוס ולבטל את האליליות והעריצות שבתבל, ולתקן עולם במלכות שדי. ולשם זה בנה כמו רמים את מקדשו בהר המוריה. מדת הדין נותנת איפוא שעם זה יהיה מבוסס בעמדתו בכדי שיוכל למלא תפקידו ותעודתו.
ורז״ל בעמדם על חזיון זה שגוים מקרקרים בהיכלו, לועגים ורומסים ברגל גאוה את קדשי הקדשים שלו, משכן האלקים בתבל ומשכן השלום העולמי, משעבדים בבניו בכוונה לעקרם ולהזיזם מאמונתם, עומדים ושואלים: איה גבורותיו ואיה נוראותיו ? וכמה יופי וגדלות טומנים בשאלה זו ! הם אינם קוראים תגר על מצבם הירוד ומקדשם החרב, הם מקבלים זאת באהבה, אבל שאלתם החריפה היא: איה גבורותיו ואיה נפלאותיו ? ואנשי כנסת הגדולה משיבים בדברים קצרים וברורים ואומרים: הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו (יומא סט,ב).
ההשגחה העליונה בדרכיה הנפלאים מכוונת את מעשיה להצעיד את האנושיות כלה אל פסגת מעלתה, והיא בחרה את עם ישראל לעדי ההשגחה ושלוחיה. דוקא מפני שהגויים נכנסים אל מקדש הקדש של האומה ברגל גאוה ורמות רוח, נשפעים מקדושתה, חרבן ירושלים ע״י רומא העריצית – היה ההתחלה לחרבן הקאפיטול הרומאי עם כל אליליה. לא אלילי זהב וכסף, ולא פסלים מתים מצא טיטוס במקדש ה', אבל ראה בו שלחן ומנורה, שולחנו של מקום שהסתמל בשלחן לחם הפנים, ומנורת המאור ־ סמל אור אלקים הזורם על כל הבריאה ועל האדם בחירה, אור מלהיב ומאיר את כל מחשכי תבל, סמלים אלה העירו את כל התועים בשוא לשבר את אליליהם ולבקש את אלקי אמת.
גוים משתעבדים בבניו, כבשה בין שבעים זאבים ־ והיא מתקימת ? היש לך עדות גדולה מזו על השגחת האלקים בעולמו, הן הן נוראותיו! ומה יכול להיות נורא מזה שהעם המשועבד, העשוק וגזול ־ הוא שהפיץ את תורתו וחזון נבואותיו בכל העמים ובכל השפות, ובכח השפעתו זו מגר לארץ שלטון העריצות והעבדות.
לא בקפיצה אחת עלתה האנושיות למדרגתה המוסרית והתרבותית שעומדת עליה כיום, ולא בקפיצה אחת שברה את אליליה והבליה, אבל בדם ואש, במלחמות דמים של הרס ואבדן נגלתה העריצות בכל כעורה ונוולה, והביאה לידי הכרת בטולה בעבדות המנוולת, ולתת חפש ודרור והשלטת צדק ומשפט בעולמנו.
רחוקים אנו מהגיע אל תעודתנו הסופית, אבל עוד חזון למועד ולא יכזב. עולים אנו, בחסדי ההשגחה העליונה, בדרך הגאולה של חזון העתיד, של השמדת הרע והפיכתו לטובה מחלטת, כפי שהובעה בחזון הנבואי של ישעיהו הנביא לאמר: ״וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ… ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים״ (ישעיה יא,ו־ט).
פרק ו'/ צדיק ורע לו צדיק וטוב לו
השאלה החמורה ביותר בנושא זה היא – שאלת אדון כל הנביאים, לאמר: ״הודיעני נא את דרכיך" [שמות לג,יג], וכבאורם הנכון לאמר: מפני מה יש צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, רשע וטוב לו (ברכות ז,א).
רז"ל בקשו פתרונים לחדה סתומה זו ־ אלה חשבו לצדק מדה זו בקשר עם האבות: צדיק וטוב לו- צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו ־ צדיק בן רשע, ואלה אמרו לחלק בין צדיק גמור לרשע גמור, זאת אמרת: כי הצדיק הנראה לעינינו אינו צדיק גמור, ויש בו שמץ פסול שלא נודע לנו, ולהפך ברשע, יש בו דבר טוב נעלם מידיעתנו. אבל התשובה המכרעת היא דעתו של ר׳ מאיר האומר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: ״וחנותי את אשר אחון" [שמות לג,יט] ־ אעפ״י שאינו הגון, ״ורחמתי את אשר ארחם״ ־ אעפ״י שאינו הגון [ברכות שם].
בתשובה זו אומרים לנו רז״ל: רשאים אנו להציץ מבעד החרכים, בחרדת קדש ובכבד ראש, ולחקור ולדרוש, לדעת ולהשיג קצות דרכי ה׳ והנהגתו הרחמנית והמשפטית בעולמו, לדעת ולהבין מתוך זה כי אנו בני אדם איננו עזובים ומופקרים כעדת נמלים וזבובים, אבל הננו מושגחים ומוארים באור אלקים, צועדים ועולים אל רמת הפסגה של תעודת האנושיות, אבל אין אנו יכולים להשיג ולדעת נפלאות תמים דעים, ״כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות״ [שמואל א, ב,ג].
ואם ישאלונו לאמר: אם המסקנה הסופית שהננו מגיעים אליה תהיה: ההודאה בקצור השגתנו והעלם ידיעתנו, מה הועלנו בכל חקירתנו, ומוטב היה לו אמרנו מראש: ״במופלא ממך אל תדרוש״ [חגיגה יג,א], נשיב להם כדברי הרמב״ן לאמר: כי נועיל לעצמנו להיותנו חכמים ויודעי אלקים יתברך, מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו ובנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מהמפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה, לתור בדעתו לצדק המשפט, ולאמת הדין כפי שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדברי חכמים, כדי שתתישב דעתו וידע ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שיכיר וידע, יכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו וכו', ועל ענין זה אמר אליהוא: ״אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק״ [איוב לו,ג], רוצה לומר: שישא דעו עד סוף השגת הדעות, לתת טעם וטענה במשפט האלקים, ואחר כך יתן צדק לפועלו יתברך, כי מן הטעם המושג בדעתו, יוכיח על הרחוק והנעלם שהצדק עמו והיושר במפעליו ("שער הגמול" להרמב״ן [הודפס בסוף ספרו: תורת האדם]).
מסקנה
ההויה העולמית בכללה ובפרטיה, והמציאות האנושית מבחר הויתה, היא כולה אצילות טוביית נאצלת מאת מקור הטוב והשלמות ־ יוצר העולם, מנהיגו ומחוללו. אין רע במציאות, הכל הוא טוב במקומו, שעתו וזמנו. וראה והתבונן כי יוצר העולם ברא בעולמו גם מעינות רפואה וסמי מרפא, וחנן את האדם מדע שכלי רחב ועמוק להכיר ולדעת תחלואי גופו ונפשו, ולמצוא נחמה למכאוביו ותחבושת לפצעיו האנושים ־ שהוא עצמו מביאם עליו בפשיעתו [וכדברי הרמב״ם בפ"ד מהלכות דעות].
האדם, בחיר הבריאה, חונן בדעת ובינה לבחור לו את הטוב האמיתי מתוך הרע המדומה. הרשות נתונה לו לבחור הטוב: ״ראוי הוא להיות צדיק כמשה, או רשע כירבעם, חכם או סכל, רחמן או אכזר, כילי או שוע. אין מי שיכפהו ולא מי שגוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה, הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" [איכה ג,לה], כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב או רע (הרמב"ם ה׳ תשובה פ״ה ה״ב).
המציאות כולה היא חנות מזוינת, נתונה בערבון לזכותו של האדם, והיא גם מצודה פרוסה לרגליו. בחירתו הטובה של האדם מנעימה לו את חייו, מרוממת אותו אל גבהי שחקים, ופותחת לפניו בחייו ואחרי מותו גן עדנים. ובחירתו הרעה והנלוזה פורסת מצודה רעה לרגליו: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות – יבא וילוה. והגבאים מחזירין תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מוכן לסעודה (אבות ג,טז).
השגחת ה', שהיא כולה דין ומשפט, חמלה וחנינה, פרושה על הכל, הכל מתקיים ברצונו וכולם נעשים שלוחיו, ומתקימים בדין ומשפט לפי מעשיהם.
השגחת ה' מלוה אותנו בכל דרכינו ובכל צעדינו, מעמידה אותנו לדין וגומלת אותנו בדין, דין אמת שיש בו התמזגות של חנינה ורחמים: "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" [שמות לג,יט], ומיסרת אותנו במדת הדין והחמלה. בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת ? ־ קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מו,א), אבל הצער והיסורין מלמדים ומחזירים אותנו למוטב, ומנחילים לנו ולבנינו הטוב והצפון המוחלט.
ישראל בעמים הם עדי השגחה, שמדת הדין נוהגת בהם יותר. עולמות נחרבים ועולמות חדשים נבנים במקומם, ומתקרבים אל דעת אלקים ותורתו, אבל עם ישראל הדבק באלקי אמת ותורת אמת, מתיסר מוסר אלקים: "וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלקי" (זכריה יג,ט).
זו היא סיבת קיומנו, וזה הוא סוד נצחיותנו אשר לא תפסק לעד ולעולמי עולמים, כאמור: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (דברים יא,כא), ונאמר: "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, [מלאכי ג,ו]. עדות זו שנתן ישראל בכל ימי גלותו ונדודיו בעמים, היא עדות כפולה על דבקות ישראל בתורתו, ואלקיו, בארצו ומקדשו, שצפה לשוב אליה ולמלאות בה בהצלחה וגאון את תעודתו לעצמו ולכל האדם, לארצותיו ומדינותיו. והיא עדות דבקות ההשגחה לסודותיה הנפלאים בעם זה, שהוא כלי שרת ומרכבה להשראת שכינת ה׳ בעולמו, והזרחת אורו על כל פני תבל, כאמור: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה" [ישעיה ס,ב]. ונאמר: "כי ה׳ יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך" [שם כ].
עדות כפולה שנאמרה ונגלתה בגלותם של ישראל, נגלתה בהדר רב במלחמת הגאולה שהיתה בימינו ולעינינו, לא היה ישראל יוצא אל חזית המלחמה נגד עמים רבים ועצומים, ולא היה יכול לצאת ממנה בנצחון לולא האמין בה׳ אלקיו, שהוא מנחיל לו את הארץ בנפלאותיו, ולא נצח את אויביו, ולא התרוקנה הארץ מיושביה, אלא מאהבת ה׳ ומשומרו את השבועה לעם בריתו וחבל נחלתו.
ועתה הגיע שעתנו לגלות את אורה וזהרה של תורה, שהיא כדברי נעים זמירות ישראל: תורת ה' תמימה מאירת עינים [תהלים יט,ח־ט].
נתרומם כולנו לגובה רמת השעה הגדולה שאנו חיים בה, להאיר עצמנו באורה של תורה, כדי שנזכה להיות לאור גוים, לקבל את המלאך הגואל – אליהו הנביא – להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם [מלאכי ג,כג-כד], ולהשראת שלום יציב ודעת אלקים אמת בעולם כלו: ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה׳ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה [מתוך תפלת המוסף לראש השנה].
