פרק א'/ אהבת העם
כדי לדעת היטב מהות אהבה זו, צריכים אנו לברר מהות העם שהוא נושא האהבה. העם, אינו קבוצה משפחתית גזעית, ולא חברה שתופית בעלת אינטרסים מדיניים משותפים, ולא בעלת אידיאל או אידיאלים מיוחדים, כל אלה יכולים להקרא בני משפחה או מדינה אחת, או חברה קולקטיבית בעלי אידיאל משותף ומטרה מאחדת. אבל העם, הוא גוף אחד שבו מתלכדת נשמתו המקורית של העם מאז היותו לגוי, ובו משתקפת נשמתו הלאומית, הרוחנית או שר האומה של העם, באמונותיו ודעותיו, השקפותיו ושאיפותיו וארחות חייו.
קניני העם: הארץ והשפה, הם שדה עבודתו ומכשירי קיומו והתפתחותו, והם אמצעים לתכלית, מכשירים למטרה ולתכלית, ולא המטרה והתכלית עצמה. כל מי שנוטל מהעם את נשמתו, או מפריד בין הדבקים – אלה שאוחזים זה בזה כשלהבת בגחלת וכאבוקה בלהבה – הרי הוא נוטל נשמתו הלאומית ועושהו כגוף חנוט נטול לשמה, ונעדר החיים, וזה דבר ידוע ומוסכם: כי האהבה קימת רק בתמונה חיה ולא בגוף מת. בגוף מת יכולים להיות זכרונות אהבה, אבל לא אהבה עצמה.
ובכן אדם זה שכופר ביסודי אמונות ודעות עמו, שהן הן צורות נשמתו המקורית, בכולם או אפילו במקצתם, אדם הבועט במחשבות עמו, הלך רוחו ודרכי חייו המתגלות במצותיו הלאומיות והשקפותיו העולמיות, אדם זה הבז למורשת אבות, חולק עליהם ומבטלם כעפרא דארעא בשרירות לב ויהירות גסה, איש זה, אינו יכול לאהוב את העם במובנו המלא של מאמר זה, אבל הוא אוהב אותו כאהבתו בני משפחתו, מדינתו וחברתו, ואהבה זו תלויה בקורי עכביש, שרפרוף יד או רוח מצויה עוקרת אותה ממקומה.
אבל המאמין, אוהב את העם, מפני שאוהב את עצמו, ומרגיש שחלק מנשמה עליונה זו שוכנת בגופו ומחיה אותו, באותה המדה שהוא אוהב את נשמת החיים שלו. האדם חי רק באהבת החיים שבו, ואהבה זו מוסיפה בו מרץ לעבודת החיים, ולהיפך, בהעדר אהבה זו – טורף נפשו בכפו. בן הלאום חי באישו וכללו באהבת חיי האומה, בנשמתה וצביונה, ובהעדרה קוצץ פתיל חייו.
מכאן תשובה לכל אלה השואלים: למה זה אנו יהודים, וכל אחד משיב מהרהורי לבו, או יותר נכון מבקש תשובות ונחמות מבחוץ, ותשובות אלה לא רק שאינם מישבות דעתן של אחרים, אלא שגם דעתם של המשיבים אינה מתישבת עליהם (ראה "פרשת דרכים" ח"ב מאמר: עבדות בתוך חירות, ד׳ קכ"ח-קכ״ט), ובאמת לכל אלה ששאלה זו מתעוררת אצלם, קשה למצוא תשובה, כשם שקשה לו לאדם להשיב על שאלת: למה אני חי? אבל המאמין משיב מלה אחת והיא: האהבה, אוהבים אנו את היהדות ונשמתה, חיים אנו באהבתה, ונעימים לנו פגעי אהבה זו וכל הרפתקאותיה, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה ־ שאהב הקב״ה לישראל – בוז יבוזו לו״ [שיר השירים ח,ז] (שמו"ר פרשה ו). אף אתה אמור להיפך: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ישראל את הקב״ה ־ בוז יבוזו לו, ואהבת הקב״ה ־ היא אהבת תורתו, ואהבת עמו, שהוא נושא תורה זאת בלבבו ומקיימה בכל נפשו ומאודו, ומתוך כך אוהב את כל איש ואשה, ואפילו ילד וילדה מישראל, ואוהב את קניני האומה וקדשי האומה, שהם תנאי קיומו ויסודות קדושתו הנצחית כנצחיות נותן התורה, ומקדש עמו ישראל קדושת עולמים.
בא וראה אהבה הדדית זו שבין שר האומה וגלוי נשמתה שהיא התורה, ובין ישראל שהוא הגוף הנושא אותה, הקב״ה אומר להם לישראל: ״כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה״ [דברים ל,כ], וישראל עונים ואומרים בתפלתם: כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה, הקב״ה אומר: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״ [מלאכי א,ב], וישראל עונים ואומרים: ״כי חולת אהבה אני״ [שיר השירים ב,ה].
אהבה זו אמרוה רבותינו במליצתם היפה ונאה לאמר: אומות העולם אומרים לישראל: ״שובי שובי השולמית שובו שובי ונחזה בך״ [שם ז,א], אין נחזה אלא לשון גדולה, נעשה מכם שרים ודוכסין, וישראל משיבים ואומרים: ״מה תחזו בשולמית״, שמא ״כמחולת המחניים״ של מחנה הר סיני, שם התהוינו לעם ובו אנו חיים ונאים לעולם? (שהש"ר פ"ז א).
מדת אהבה זו מאהבת עלינו את העם בכללו וכל איש ואשה ממנו, כי אהבה זו איננה דבר שחוץ ממנו, אלא אהבת הנשמה המאחדת את כולנו, שכל אחד הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וחברנו הוא עצמנו, הוא אנו ואנו הוא.
אהבה זו אינה מתהפכת לשנאה גם למי שכופר בה, אלא להיפך ־ מעוררת אהבה לתוכחה: ״לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״ [ויקרא יט,יז], וכל מקום שיש תוכחה יש אהבה (ערכין טז,ב), אהבה זו מחייבת אותנו לקרב את כל הבריות לתורה, כהוראת נשיא ישראל הלל הזקן: הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א,יב). אהבה זו מעירה את הנפש ואת הגוף גם יחד להתאבל על: גלותה, פזורה וחרבנה של האומה, וללחום בעד גאולתה, שבה ועל ידה תשתחרר הנפש ממאסרה, והגוף מעול הכבד המחניק אותו, וימצא שדה רחב ידים חפשיות לעבודה של חיים פרודוקטיבים ונעימים, שהם צורות גלויי הנפש שמשתקפות בכל ענפי העבודה והיצירה, ומשפטיה החברותיים שהם דרכי שלום ונעימות.
מכאן נובע ומובן היטב דברי גדולי חכמינו רבי עקיבא ז"ל שאמר: כל הכתובים קדש, ושיר השירים הוא קדש קדשים (ידים פ"ג מ"ה), כי האהבה שבין כנסת ישראל לאלוקיה, תורתה ועמה ־ היא הקדושה העליונה, והיא שירת קדשה והימנון קיומה של היהדות המאמינה ואוהבת, מאמינה ומקוה, מוסרת נפשה באהבתה, ונושאת נפשה וליבה לראות בהדר מלכותה ותפארתה.
פרק ב'/ אהבת ספרות האומה
ועוד פעם נשאל מה היא ספרות העם ? ותשובתנו בצדה לאמר: ספרות העם אינה ספרות יפה של תאור החיים בכעורם או ביופים, ולא שירי אהבה ודברי מליצה, אליה הם ספרות היחידים שנאמרים בכל לשון, ואינם נקראים בשם ספרות העם שחותמו ואופיו של העם טבוע עליהם. ועוד זאת, תאורי החיים שכל סופר יחיד מתאר אותם בסגנונו ובשפתיו בכח דמיונו והסתכלותו, נובעים מתוך השקפת עולמו, כי החיים בכל תמורותיהם וחליפותיהם, משתקפים לו לאדם עפ״י נקודת השקפתו הוא על החיים ותמורותיהם, מכאן יוצא חלוקי הדעות בהכרת הטוב ורע, האור והחשך, ועליהם אמר ישעיה בנבואותיו: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיה ה,כ).
ספרות זו יכולה להקרא בשם ספרות העם בבחינת מסובבת ממנה, ולא ספרות העם עצמה.
ספרות העם אינה ספרות מדעית שבה מתגלים כחות הטבע הנסתרים ואופני נצולם, כי הטבע נתון לכל מגלה סודותיו ומנצל כחותיו במחשבה חודרת ויד חרוצה, מכבדים ואוהבים אנו את כל גאוני הטבע בעד גילוייהם ואמצעותיהם מבלי הבדלה והבחנה בגזעם ואמונותיהם, ואוהבים אנו את העם שהוא מתאמץ לגדל את בניו בשדה המדע ועבודה פרודיקטיבית, ונותן לעולמנו כוחות גאוניים כאלה, אבל לא מפני כך נקרא ספרות זו: ספרות לאומית, אלא ספרות מדעית אנושית.
ספרות העם היא זו, שהיא אוצרת בקרבה אמונותיו ודעותיו, השקפותיו ושאיפותיו, תורת החיים בכל ענפיה וצורותיה, ותורת המשפט והחברה שהיא צדק ומישרים, שלום ואהבה. זו היא ספרות העם שהיא כלי מבטאה של נשמת האומה, ואוצר מקור חייה, והיא מראה נאמנה לנשמת האומה בעברה ועתידה, והדרכה איתנה וישרה לקדמתה ופריחתה.
ובכן הבה נסתכל מנקודת מבט זאת לספרות האומה מאז היותה ועד היום. ומהרה יתגלה לעינינו שהיא כולה בכל חלקיה: במקרא ומשנה, בהלכה ואגדה, בשירתה ומשליה, במחקריה בדרשותיה, כולה נעוצה סופה בתחלתה ביסודות אלה: מציאות האלקים יחידו ורבונו של עולם, יוצרו ומנהיגו, השגחתו העליונה, התגלותו על ידי נביאיו, ונתינת תורת חיים נצחית לעמו, אלה הם חוט החורז את כל הספרות מדור לדור, ולא עוד אלא שגם אותם מדעי הטבע וההגיון הפלוסופי, והעיונים המחקרים שקבל ישראל מן העמים האחרים הטביע עליהם חותמו זה, וכולם שמשו לו כלי שרת ואמצעי הארה להכיר מתוכם ועל ידם את אלוקי עולם, השגחתו ודרכי משפטו. ואם אדם בא ואומר: אין מציאות אלקים היוצר את העולם, אין משגיח במעשי בני אדם ועלילותיהם, אין תורת אלקים ולא מצות אלקים לבני אדם, וממילא אין נבואה ולא נביאים, לית דין ולית דיין, אדם כזה מה נשאר לו מספרות עמו, אהבת הבריות ? הלא ספרות ישראל אומרת בדבור אחד: ״ואהבת לרעך כמוך ־ אני ה׳״ [ויקרא יט,יח], משפט ? וגם בזה התורה אומרת: ״כי המשפט לאלקים הוא״ (דברים א,יז), וכן נאמר: ״כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה׳״ (דברי הימים ב, יט,ו), ורז״ל מוסיפים ואומרים: אמר הקב״ה: לא דיין לרשעים שנוטלים ממון מזה ונותנים לזה, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו (סנהדרין ח,א), קדושה מוסרית ? גם זו יסודה בקדושת האלקים: ״והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא,מד), חכמה והשכלה ? גם בזה אומרת הספרות היהודית: ״ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם״ [תהלים קיא,י]. ואומר: ״אל יתהלל חכם בחכמתו… כי אם מאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״ (ירמיה ט,כב-כג).
אם גם נניח כדעתו של אחד העם שאדם זה הוא בבחינת פנתיאיסטי (פרשת דרכים שם), שהוא רואה כח היצירה של העם מבפנים, אבל הרי הוא סותר אותה, חולק עליה ואומר, אם לא בשפתיו על כל פנים בלבו: אך שקר נחלו אבותיכם, יצירת שוא יצרו, דמיון ילדותי, ואת זה אפשר לאהוב ? כל אדם בן דעת אינו אוהב שוא ושקר ודמיון מתעה, אם גם באו לו בנחלת אבות, אלא באופן היותר טוב מכבד אותה בשפתיו, נראה כאהוב לה בגלויו ושונא אותה בלבבו.
ואני אוסיף להתפלא, כי בדבריו אלה סתר אחד העם את עצמו בכל הכרזותיו שבספרו זה – שתחיית העם לא תקום ולא תהיה אלא בתחיית הרוח, ואיזה הוא רוח העם שאפשר להחיותו, אם אנו נבעוט בו ונאמר: שלא היה חי אלא לשעתו וכבר מת וחנוט לפנינו ? ואיך אפשר לקיים מאמרו המוצלח של אחד העם לאמר: תחיה ולא בריאה, אם העם והספרות הם מתים כבר וגנוזים רק באוצר הארכיאולוגיה – היחיו ? אחד העם ידע את נפש המאמין, הוא נאחז במליצה אגדית שאמרו רז״ל: ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט,יז] ־ מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה ־ מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם [שבת פח,א], ובהשענו על מאמר זה שהבין אותו כפשוטו אמר: המאמין אינו רואה אלא כפית הר כגיגית אחד העם הגבור ברוחו שאמר: יכול אני להוציא משפט כלבבי על אמונות ודעות שהנחילוני אבותי; לא מצא עוז בלבבו לחלוק על מאמר אגדי זה שהוא נסתר מכל פרשת מעמד הר סיני מתחלתה ועד סופה, או באופן הטוב והצודק היה ראוי להתעמק ולהבין רעיון האגדי המרומז בו, אבל מאמרים כאלה הם מציאה יקרה מפנינים לאלה המביטים מגבוה על המאמין כעל עבד נרצע העושה פקודת רבו.
אבל כונתו הברורה של מאמר זה לדעתי הוא לומר: שאין זכות קיום לאומי לעם ישראל ־ אלא בתורתו, ובעזבם תורתם אין להם כל זכות קיום לאומי, כמו שאבדו עמים רבים שקדמו לו ושבאו אחריו בכל היותם גדולים וחזקים ממנו. או שכונתם היתה לומר על תורה שבע״פ, שהיא הרחבה ופרוש לתורה שבכתב, ונותנת פתרון לכל שאלות החיים, לשנויי הערכין שבדור דור, תקופה ותקופה (ראה חדושי "עץ יוסף" ב"עין יעקב" שבת שם), ובלעדה היינו אובדים או מתים בחיים, כהקראים והשומרונים, או ככת הצדוקים הקדומה שאבדו מבלי השאיר אחריהם כל רושם.
המאמין אינו מרגיש את עצמו כפות ואנוס, ואינו מתגאה רק בעבודתו למי שאמר והיה העולם, שהוא מקרבו ונתן דבריו בפיו, אע״פ שבאמת העבדות – למי שראויה לו ־ היא חרות (ראה כוזרי מאמר ה' סי' כ"ה). אבל הוא מתגאה באהבתו את אלקיו ותורתו, ובאמונתו העזה ונאמנה כי ה׳ אלוקי עולם אוהב אותו, שומר את קיומו בדרכי השגחתו הנפלאים והמסתוריים, ביחוסו אל אבותיו הקדושים, ובשומרו את תורתו שהיא תורת חיים ואהבה.
היהודי המאמין, הוא מתגאה מה שהוא מקיים את הכוונה של בריאת מעשה בראשית, בקיימו מצות אלקי עולם, בהיותו על ידי כך שותף להקב״ה במעשה בראשית, ובהאמינו מתוך הכרה והרגשה שהוא נעשה מרכבה וכלי מחזיק ברכה להשראת שכינת הקדש ממעל ובארץ מתחת. היהודי המאמין מאמין בגאולתו ומקריב את עצמו עליה, באשר כי על ידה תתגלה מלכות אלקים בארץ: ונגלה כבוד ה׳ על כל בשר, ומלאה הארץ דעה את ה', ושלום אמת ישרור בארץ לטובת כל האדם.
היהודי המאמין מתגאה בלאומיותו ותורתו בזה שהוא עבד ה׳ שרבו מתפאר בו, כאמור: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט,ג], ושהוא נועד להיות לאור גויים להיות אהוב ה' ואוהב ה'. וכן למדתנו תורתנו לאמר: "ואהבת את ה׳ אלקיך״ [דברים ו,ה], עשה מאהבה, עשה מיראה (ירושלמי סוטה פ״ה ה"ה), יראת הרוממות ואהבת האמת והנשגב – היא אמונתו וגאותנו, והיא גם תקות גאולתנו.
פרק ג'/ אהבה וכבוד לקניניה הרוחניים של האומה
״אחד העם" בקש לקרב את הרחוקים בזרוע ואמר: שני מיני יהודים אלה ־ המאמין והחפשי, אעפ״י שיוצאים מהתחלות ראשונות הרחוקות זו מזו כשתי הקצוות, מגיעים שניהם לרגש אחד וחפץ אחד: רגש אהבה וכבוד לקניני העם הרוחניים, וחפץ התחיה הלאומית על יסוד הקשר ההיסטורי שבין קוב"ה ואורייתא וישראל ("פרשת דרכים" שם).
אבל אני תמה ואומר: תשובה זו איננה ממין הטענה, כי הלא השאלה המוצגת לפנינו היא: ביהודי חפשי שאינו מכיר את היוצר המשגיח הפרטי, ועל אחת כמה וכמה נותן התורה לעמו (שם), ויהודי זה שאין לו אלקים ולא תורה מן השמים, איך יקשר את העם עם התורה וקוב"ה, אתמהה.
אולם דברים אלה שנראים תמוהים עוזרים לנו לרדת לסוף דעתו, כי אחד העם בתשובתו זאת לא התכוין להשיב לשואלו, אבל המאמין והחפשי בדעותיו, שדבר עליהם אחד העם במאמר זה, הם: [המאמין, הוא] זה שהוא איש הספר שתורת הלב נתאבנה אצלו לדברים שבכתב, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא ניתי ספר ונחזי, וזה בא מתוך הכרת אפסותו המחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב, וקול אלקים שבלב האדם אין לו שום ערך אבטוריטטי [=סמכותי] כשהוא לעצמו, אלא הוא כעבד שמסכים לדברי הרב ועושה כמצווה עליו (ראה ״פרשת דרכים" א מאמר: תורה שבלב, והחפשי בדעותיו שבמאמר זה הוא איש מישראל המאמין בכל יסודי התורה ואמתת ספרותו, אלא שהוא חולק באחדים מפרטיה, בחושבו שאינם כהלכה, אלא שנולדו מתוך חשכת הגלות, ומקוה שבהתפתחותו החפשית של עם ישראל באוירה דארץ ישראל החפשית, תשתלם צורתו ויתגלו כל קוי אורה שהאפילו עליהם ענני הגלות הארוכה (״פרשת דרכים" ג מאמר התחיה והבריאה), שני אנשים אלה הם קרובים זה לזה, שניהם אוחזים בחוט הארוך של העבר ההיסטורי, ואינם מבקשים אלא לטוותו הלאה בתנאים יותר נוחים ומסוגלים לזה (שם).
ולעצם השאלה המוצגת לפניו מסיים אחד העם ואומר: אלה אוהבים הם את בני עמם אחיהם בצרה, אבל אינם יודעים ואינם אוהבים את עמם, את נשמתו ההיסטורית וכל קניני הרוח אשר לו. נגד יהודים כאלה אנו חייבים להזדיין בכל כחנו, לא בשביל להבדילם מכלל העם ולאמר להם: צאו מן המחנה ! חלילה, כל הבא אל המחנה ־ אחינו הוא ואין אומרים לו: צא! אבל לא כל הבא אל המחנה נותנים לו להוליך אותנו בדרך שלבו חפץ.
אין אני מודה לדברי אחד העם גם בזה, כי באמת אנו היינו וכן נהיה לעולם עם הספר ועם הספרות, לעולם לא נחדל לומר: ניתי ספר וניחזי, כי ספרותנו אינה קלוטה מהאויר, ואינה מסורה בהחלט לשקול דעתנו, אלא היא מבוססת על הספר, ולנו נתנה הרשות והחובה לפרש ולהבין ולהשכיל במדות שהתורה נדרשת בהם, ועל יסודות הקבלה והמסורת, ההלכה והאגדה – שהם המפתח לתורת הלב, וזהו יתרונו של המאמין, שיש לו גם ספר מקורי וגם ספרות לאומית שהתפתחה והתרחבה בכל ענפיה, וקלטה לתוכה כל הטוב והיפה: במדע והשכלה, בתורת החברה והמשפט, ובתורת המוסר, וחקר דעת אלקים אמת. ועתה נסורה נא לשמוע דברי רבותינו ז"ל בשאלה זו.
פרק ד'/ אלה שאין להם חלק לעולם הבא
החפשי בדעות, מעין זה שנזכר בשאלה זו, שכופר בהשגחת האלקים על כל יצוריו, ולמציאות תורה אלקית לישראל עמו, הוא נמנה בכלל הכופרין, המינין, והאפיקורוסין שאין להם חלק לעולם הבא, ולא עוד אלא שמציאותם בחיים היא מזיקה ומשחיתה, (עיין סנהדרין צט,ב, והרמב"ם ה' תשובה פ"ג ה"ו, וה' ממרים פ"ג ה"ב, ויור"ד סי' קנ"ח סעיף ב), והדין נותן שאין לצרפו לכל דבר שבקדושה למנין עשרה, וכן השיב הרמב״ם, שאין הקראים מצטרפים למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, מאחר שאינם מודים בדברי רז"ל, ״ומי שאינו מודה בדבריהם – איכה נוכל להצטרף עמהם בדבר אשר הם תקנו ואלו אינם מודים, ובודאי אסור הוא״ (תשובת פאר הדור סי׳ ע"א), והתשב״ץ הוסיף וכתב: ומי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה – רשע הוא ופסול לעדות, ואינו עולה למנין עשרה (תשבץ ח"ג סי׳ ש״ט), ודקדוק לשונו: מי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה, מורה שהוא מכוין על זה שאינו מתפלל מתוך התנגדות של כפירה במצות תפלה, וכל הכופר בתפלה הרי הוא כופר בהשגחת אלקים וקרבתו לכל אשר יקראוהו באמת, וכופר זה שאינו מודה בתפלה אינו ראוי לצרפו לדבר שבקדושה.
ואולם אין הדברים הללו אמורים אלא לצרופו בדבר של קדושה, אבל בחיי העם והקהלה חפשים כאלה, אינם יוצאים מקהל ישראל במובנו הצבורי והלאומי, ואפילו מומר שקדש קדושין גמורים וצריכה ממנו גט (אה"ע סי׳ מד סעיף ט), וכלל גדול אמרו חכמינו ז"ל: אעפ״י שחטא ־ ישראל הוא, וכדאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה (סנהדרין מד,א). וכן מצינו כעין זה מדברי רז"ל שהאמינו את עם הארץ על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו, ומטעם זה אמרו: האידנא מקבלינן סהדותא מעם הארץ (חגיגה כב,א). וכן הקלו בית שמאי ואמרו: כלי חרס (של עם הארץ) מציל אוכלים ומשקים שבתוכו, משום שאם אתה אומר לו: טמא, כלום משגיח עליך ? ולא עוד אלא שאומר לך: שלי טהור ושלך טמא (שם כב,ב). וכן האמינו את הגבאים והגובים גם על התרומה (באומר שלא נגעו בה ברגל), ולמדו זה ממה שנאמר בענין פלגש בגבעה: ״ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים״ [שופטים כ,יא] – הכתוב עשאן כולם חברים (שם כו,א).
מזה נלמוד שכל מקום שההתרחקות מעם הארץ גורם לאיבה ופרוד לעשות במות מיוחדות לעצמם, שיאמרו: שלי עדיף משלך, וכן בכל מקום שכנוסו של העם הוא לתקנת העם והדגשת צביונו הלאמי, כל ישראל נחשבים כחברים, ומזה נלמוד במדת בנין אב לשאלתנו בעבודת תחית העם, שאם באנו למצות את הדין ולומר להם: לא לכם ולנו לבנות בית ישראל ההרוס וארצו החרבה, נפר את אחדות העם, ונגרום שכל אחד יעשה במה לעצמו ויאמר: במה שלי טהורה משלך, ולכן מצוה עלינו להתקרב אליהם כדי לשמור אחדות העם, וכדי לקרבם אלינו ולא להתרחק מהם, שבהתרחקותנו יתרחקו יותר ויותר.
וכמו כן נלמד מזה בכל שעת אסיפת העם אין בודקים את היחידים בדעותיהם ואמונתם, לא בשעת אסיפה למלחמה ועבודה, ובשעת שמחת הרגלים – כולם נקראים חברים.
ולבד זה מצוה עלינו ללמוד מדרכי אלקינו שנאמרו בתורתו לאמר: ״השוכן אתם בתוך טומאתם״ [ויקרא טז,טז] ־ אעפ״י שהם טמאים שכינה בתוכם (ספרי ויקרא שם), וכן אמרו: גדול השלום ושנואה המחלוקת, שנאמר: ״חלק לבם עתה יאשמו״ [הושע י,ב] (ב"ר ל״א ז). ובאמונתנו בגואל ישראל וקדושו, אנו רואים בהתעוררות לאומית לגאולת העם, הארה אלקית להשיב נדחי ישראל אל דרכי האלוקים ותורותיו, כי נפלאים דרכי ההשגחה העליונה הדבקה בעם ישראל, להשיב את נדחיו ופזוריו אל תורת ישראל. כאמור על ידי נביאי קדשנו לאמר: ״ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי״ (מיכה ד,ו), ואומר: ״ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצת והבאתי אתכם אל אדמתכם… ומכל גלוליכם אטהר אתכם… ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם, וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״ (יחזקאל לו,כד-כח). הא למדת שקבוץ גליות ועליה לארץ והתישבות בה ־ היא דרך ה׳ שבה יעברו גאולי ה׳ מארץ העמים ומטומאת העמים וגלוליהם אשר נדבקו בם, אל ארץ נחלת אבות ותורת מורשת אבות, כי חפשיות זו בכל צורותיה אינה אלא השפעת הגלות ומסבותיה, וכן אמר הקנאי הגדול: ״ואתה הסבות את לבם אחורנית״ [מלכים א, יח,לז]. והקב״ה כביכול הודה לו ואמר: ״ואשר הרעתי״ [מיכה ד,ו] (ראה ברכות לא,ב).
פרק ה'/ חבת ציון ושיבת ציון
מכאן הפתרון לחידה סתומה ופלאית זו שהתעוררות לאומית זו של חבת ציון ושיבת ציון, ולבסוף הציונות, התחילה רק מאותם שדרות העם שהתרחקו מן היהדות ! אין זאת אלא הארה אלקית לאלה הצריכים לתשובה, שהם שבים לציון, ומתוך תשובתם זו הם שבים לעמם ונמלטים מהתבוללות וטמיעה שהיו שקועים בה עד צוארם.
באמונתנו זאת נתקרב אליהם באהבה לקרבם מתוך חבה ליהדות ותורתה, ליהדות וקדשיה, ולעצור מהסטיה אל דרכי העמים וחקוים, עד כמה שתהיה ידינו מגעת, וכלום מותר לנו להסתלק מכל פעולה שיש בה משום גאולת העם והארץ לפי שידי חפשים מתעסקים בה ?
אמנם הדבר ברור כי הצטרפותנו לתנועה זו צריכה להיות זהירה ומותנית מראש – שבכל ענין יסודי ועיקרי שבתורה ומסורה לא נצטרף אליהם, אבל נדרוש בכל תוקף שחנוך בנינו ובנותינו יהיו מסורים בידינו, ובתי אולפנא שלנו יהיו טבועים וספוגים בדעת התורה והמסורה ממקורותיה הראשונים ומצויינים בהלכה וקיום מצות תורתנו, שבתות ומועדי קדשנו ישמרו בקדושתם בכל רחובותינו ומוסדותנו הצבורים והלאומיים. חיי המשפחה וטהרתה יהיו נשמרים במשמרת התורה והמסורה. ומשפטי התורה יהיו משפטי הארץ בכל ענפי העבודה ומוסדות החברה, ואנו מאמינים כי עשה נעשה וגם נצליח לבנות את הארץ ואת מקדשה, ולהסיר את אלקי הנכר מקרבנו, ולהתלבש בבגדי בד-קדש הראויים ומיוחדים לעם ישראל.
באמונה זו אנו משתתפים בתנועת התחיה בכל צורותיה הישוביות והמדיניות, ואנו חושבים שזו היא חובתם של כל שלומי אמוני ישראל להתקרב אל העם לכל מפלגותיו, כדי לקרב את העם אל התורה הכתובה והמסורה. במדה שאנו נרבה את מספרנו הכמותי, כן תגדל גם השפעתנו, ובמדת התאחדותנו הפנימית למטרה זו, כן תרבה כח פעלתינו לקרב את העם כולו אל ארצנו, עמנו ותורת אלקינו. ואמרתנו התמידית היא: ״חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו וה׳ יעשה הטוב בעיניו״ (שמואל ב, י,יב), חו היא דרכה של ״הסתדרות המזרחי״, שידי גאוני ישראל יסדוה, ושלומי אמוני ישראל ורבניו הם חבריה ולוחמיה ומחזיקיה, ובדרכם זו נלך ! קשה ומסוכנה, רחוקה וארוכה היא דרך ה׳ זאת, אבל אין אנו פטורים מלעשות כל התאמצותינו להגיע עדיה. וכן למדונו רז״ל ואמרו: ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב״ה עושה להם, לאבדם אי אפשר, אלא אמר הקב״ה: יוקשרו כולם אגודה אחת, והם מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך ־ אותה שעה אני מתעלה, הה״ד: ״הבונה בשמים מעלותיו״ [עמוס ט,ו], ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויים אגודה אחת שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה״ [שם] (ויקרא רבה ל,יא). בדרך זו נלך בתקוה ואמונה שיאמן לעיניו ובימינו יעוד אחרון נביאנו: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ (מלאכי ג,כד).
