שער י"ב / מהות הנפש

פרק א'

כדי להגיע אל פתרון שאלה זו ראוי לברר לעצמנו מהות נפש האדם, שהיא המפתח להמדע האלקי ואהבת ה'. וכן אומר הראב״ע ז"ל: שורש כל המצות עד שיאהב את ה' בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשה ה' בעליונים ובשפלים, וידע דרכיו, וככה אמר הנביא: ״כי אם מאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״ [ירמיה ט,כג], אז יתברר לו, כי ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ [שם]. ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו, כי מי שלא ידע מהות נפשו – חכמת מה לו (הראב״ע עה"ת שמות לא,יח). ורז"ל העירו אותנו במאמרם ז"ל: מה הקב״ה מלא כל העולם – אף הנשמה מלאה כל הגוף, מה הקב״ה רואה ואינו נראה – אף הנשמה רואה ואינה נראית, מה הקב״ה זן את כל העולם – אף הנשמה זנה את כל הגוף, מה הקב״ה טהור – אף הנשמה טהורה, מה הקב״ה יושב בחדרי חדרים – אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו, וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו (ברכות י,א).
רז"ל למדו להכיר את נשמת שדי שבתוכנו מתוך הכרת נשמת העולם, שהיא אלקי עולם, ואנו הפעוטים נלמד מהכרת נשמתנו אנו לעלות אל הכרת נשמת העולם שהיא חי העולמים וחיי כל עלמין. וכן אומר הרשב״ג: כשם שהנשמה מחזיקה את הגוף ונשאת אותו, ככה העצם הרוחני הכללי מחזיק ונושא את גוף הכללי של העולם, וכשם שהנשמה נבדלת כשהיא לעעמה מן הגוף שהיא מחוברת לו, אבל אינה מאוחדת אתו, כך העצם הרוחני כשהוא לעצמו נבדל מגוף העולם, ויחד עם זו הוא מחובר לו מבלי להיות מאוחד אתו (מקור חיים שער ב פרק כג).
אולם אעפ״י שאנו מדמים מציאות הנשמה שבקרבנו למציאות האלקים בעולמו, אין זה מונע אותנו מלחקור על מהות הנפש.
הכרת מציאות הנפש שבאדם הביאה לידי חקירת מהותה. ועוד פעם הפילוסופיה הראציונאליס, שמודדים את הכל באמת מדה זעומה של השגה מוחשית, והשכלתם המדעית בטבע העולם, החליטו ואמרו: נפש האדם היא הכנה טבעית, קבוץ כוחות הנפש החיונית שבכל בעלי חיים. והיא כח מקבל, כלומר נעדר הצורה ומוכן לקבל צורה, דומה לאותו הנייר המקבל כל כתב שיעלו עליו… או תפסיד מציאותה עם הפסד הגוף, אלא שבנפש חיה זו פועל הכח האלקי והשכל הפועל, ומוציא את ההכנה הטבעית מכח אל הפועל, לאחדה עם השכל הפועל הכללי. ולפי זה נשמת האדם גם אחרי השתלמותה היא משותפת לכל אדם, ודבר אין לה עם המציאות הפרטית של כל אחד מאישי המין (ראה דעת אלקים להחכם ד"ר שפרנפלד ד׳ 235-233).
דעה זו שהיא מתנגדת אל המציאות, סתר אותה תמסטיוס בראיה זו: שאנו רואים שכחות הנפש אינן נחלשות עם מקרי חולשת הגוף במצב של זקנה, כמו שנחלש כח הראות והשמיעה, ולכן אמר כי הנפש שבאדם היא אצילות אלקית, הנתנת לכל אחד מבני האדם משעת יצירתו, אבל היא צריכה לגוף, ועליתה על האדם תלויה בתנאי התפתחותו הגופית והשתלמותו המדעית (שם).
הפילוסוף החכם התורני רבי יצחק עראמה הרכיב שתי דעות אלה ואמר: ״הנפש הזאת האנושית המינית, היא הצורה הראשונה המתחדשת ונמשכת אל הרכבת החומר האנושי ושווי מזגו, והיא הצורה הנכבדת שבכל הצורות ההיולניות… והוא התואר שתארו אותה קצת הפלוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאינה דבר בפועל זולתי הכנה, וזה אמת גמורה… כאשר יורגל זה הכח באותה השלמות הראשונה שהיא טבעית אליו וכו', ויתרבה לו הכוסף והתשוקה לעלות במעלת החכמה, אז יבקע כשחר אורו לחדש עליו כדמות הויה רוחנית, ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום… לחדש בו רוח נכון, ולהתאמץ בעיוניות הנכספות אליו, עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלקי המחודש אליו התעצמות רבה, והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף… וכבר תהיה הנפש הזאת על התואר שתארה תמסטיוס שהיא עצם נבדל בלתי הוה ונפסד… והנה אז הנמצא זה עלה אל מדרגה עליונה מאד מהראשונה… ויוסיף לו בתשוקה על תשוקה הראשונה, ויתגלו אליו הסודות עמוקים והדרושים האלקיים… ואז יוסיף ה׳ ידו שנית להשפיע על הנפש הזאת בשעור גדול ועצום מן הראשון, עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה מן הראשון (עקידת-יצחק שער ו).
החוקר החכם מהרי״ע ז"ל בהיותו נאמן לתורתו, לא היה יכול הסכים לדעת האומרים שהנפש שבאדם היא רק כח הכנה, שאם כן יתחייב בהכרה שתעדר במות הגוף, ושהיא בחייה נתוקה מכל קשר אלקי, אלא שהיא בריה בעלת חיים משוכללת ומשופרת שמתאחדת עם שכל הפועל ולא יותר, דבר זה מתנגד גם לאמונה של הישארות ונצחיות הנפש האישית ודבקותה באלהים, ומתנגדת גם למציאות כמו שהוכיח זה תמסטיוס, אולם מצד שני נפתה לדעת הפלוסופית שאלכסנדר יחסה לאריסטו, וכדי לאחד שתי הדעות, המציא פשרה זו של נפשות נוספות שמתעצמות ומתדבקות באלקים בחיים ובעולם הנשמות.
אבל דעה זו אינה מתקבלת על הדעת, משום שכל כח הכנה שהוא מקבוץ כחת של בעלי חיים, אינו עלול לחדש עליו שפע אלקי, ואם סוף סוף מוכרחים אנו להאמין שיתחדש עליו רוח ממרום פעם ושתים לפי מדת התכשרותיו, מדוע לא נאמר שמהות נפש האדם מעת יצירתה והויתה היא חלק אלוה ממעל, שהוא נאצל לכל אדם מעת יצירתו ומתגדלת בו לפי הכוסף והתשוקה, המעשים והלמודים שאדם קונה בחייו, להמשיך לו שפע אלקי ולהגביר נשמתו.
מהרי״ע ז"ל ברצותו לחזק דעתו זאת, תלה עעמו באילן גדול, הרמב״ם ז"ל שכתב: והתבונן איך מנו נשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות, שעתידין להבראות וכו'. כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההוה באדם כשיתהוה, שזאת ההוה בעת התהוותו היא כח הכנה לבד, והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המגיע בפעל, ולא הנשמה, גם כן ההוה הוא הרוח ההוה, ולזה מנו בהוות נשמות ורוחות, אמנם הנבדלות הם דבר אחר לבד (מו"נ ח"א פרק ע). בדברים אלה רצה מהרי״ע למצוא סמך לדבריו כי הנשמות שעתידין להבראות שאמרו רז"ל (חגיגה יב,ב), הן שפע אלקי המתחדש באדם פעם ושתים, אבל כשנעיין בדברי הרמב״ם עצמו בספר הי״ד נלמד אחרת שהרי כתב: אין צורת הנפש הואת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה, כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה', היא מן השמים. לפיכך, כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות נתאבד הנשמה, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא נכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים, ויודעת בורא הכל, ועומדת לעולם ולעולמי עולמים, הוא שאמר שלמה בחכמתו: ״וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״ [קהלת יב,ז] (ה׳ יסוה״ת
פ"ד ה"ט).
הא למדת שהרמב״ם חולק עם שתי הדעות של הפלוסופים, ואמר שנפש האדם המיוחדת לכל איש ואשה, אינה מחוברת מן היסודות, זאת אומרת מקבוץ כל כחות בעלי חיים שהם מתהוים מהן מהתמזגות היסודות, ואינה כח נוסף בגוף שצריך הוא להתפתחות הגוף בכל מעשיה, כדעת תמסטיוס, אלא הרמב״ם סובר כי הנשמה והרוח שבאדם הוא מחובר מן היסודות, וצריכה לגוף, לפי שכל השגתה האמנותית והמדעית קשורה בהכנת סודות היסודות, גופיים וחמריים, ולא בדעות הנפרדות מהחומר. אבל הנשמה האלקית שבאדם נתונה בו משעת הויתו, ועל ידה משיג הדעות הפרודות ודעת חי העולמים. ולפי זה מתפרשים דבריו שבמורה הנבוכים (שם) שהנשמות שעתידין להבראות הן נשמת שדי, שהיא נאצלת בחסדו על כל איש ואיש מבני אדם הנבראים בצלמו, בשעת יצירתם, נוסף להנשמה המינית שבאדם שהיא מחוברת להן יסודות הגלמיים שנבראו במעשה בראשית. וזו הנשמה העליונה שבאדם, שעליה אומר כל איש מישראל בבקר בבקר לאמר: אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחת בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

אבל נשמה זו שנותנים לנו הפלוסופים איננה אמתית ולא רצויה לנו, דעתינו לא תוכל להסכים שנפש האדם היא בודדה ואפלה, שאין לה כל קשר עם העולם כולו ועם אלקי העולם, שנפשנו היא אפס או ניר חלק נעדר הצורה, ומוכן לקבל צורה ולא כשרון ודבקות אלקים מחודשת, אבל השקפת היהדות בנשמת האדם היא שנפש האדם היא אצולה מנשמת העולם, חלק אלוק ממעל, עצם נמצא, נצוץ אורה שהוא מוכן ונכסף לקבל אורה, להתלהב ולהתגדל לפי מדת הלמודים והנסיונות, החקירות האמתיות וההארות האלקיות שמופיעות אליו כפעם בפעם, ומגדילות את אורה, ולפי מדת המעשים הטובים, המחשבות הנאצלות שבהם מתקרב אדם אל האלקים ומתדבק בדרכיו.
וכן אומר הרמב״ם ז"ל (בפתיחתו לספר המורה): ואל תחשוב שהסודות העצומות ההן ידועות עד תכליתן ואחריתן לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ואח״כ יעלימוהו הטבעים והמנהגים, עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיבריק עליו הברק פעם אחר פעם, והוא בליל חזק החשך. והנה יש ממנו מי שיבריק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם, עד כאלו הוא באור בהיר תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזו היא מדרגת אדון הנביאים שנאמר לו: ״ואתה פה עמוד עמדי״ [דברים ה,כז]. ונאמר: "כי קרן עור פניו" [שמות לד,כט], ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב, והיא מדרגת רוב הנביאים, ומהם מי שיבריק לו רק פעם אחת בלילה, והוא מדרגת מי שנאמר בהם: ״ויתנבאו ולא יספו״ [במדבר יא,כה], ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאיר בו חשכו בברק, אבל בגשם טהור, אפילו האור ההוא הקטן אשר יזרח עליו אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם, כאלו הוא להט החרב המתהפכת, וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות האנשים.
אולם דבר ברור הוא זה שהארות אלקיות אלה אינן משפיעות על לוח חלק, כשם שאין הסומא נפגע מקרני האור ורק הנשמה הזכה מעצמה, שיש לה אור עצמי, כפנינה יקרה וטהורה זו, היא מקבלת קרני אור ומוסיפה זהר. וגם זה הוא ברור שהארות אלקיות אלה למדרגותיהם וצורותיהם אינן נראות אלא למתכשרים במעשיהם, ומתכוננים לקבל הארתן, כי התנוקות הפעוטות שלא הגיעו למדת בינה ובחירה בין טוב לרע, והטפשים המבלים כל ימיהם בתרדמה בהקיץ או בשינה, וכן אלה שמשקיעים כחם וזמנם במחשבת און וזמה, כל אלה הם כעורים וחרשים שלא יראו ברקי נגה אלה, ולא ישמעו קול אלקים המתהלך בכל רחבי חלל עולמנו.
תאור נכון במהות הנפש דרשוהו רז״ל במאמרם הנפלא: אמר רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חשך" [איוב כט,ג], ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא וכו', מלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך, שמור מצותי וחיה״ וכו' [משלי ד,ד], וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר: ״לפתח חטאת רובץ״ [בראשית ד,ז], ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו וכו': תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך: צדיק אתה, היה בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה ־ מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך (נדה ל,ב).
במאמר זה מבארים רז״ל מהות הנפש, כי אמנם נשמת החיים היא קבוצת כחות הנפשיים אשר לכל בן דעת, והיא גם נעדרת הצורה וכח הכנה לקבל כל הצורות האמנותיות שיד האדם רוקמת בהם, היא גם כח כשרוני מחדש בכל איש ואיש, לפי הכשרתו הטבעית וציורי המחשבה הלמודית והשכלית בכל הנוגע למדע הטבעי, ושני כחות אלה בהשתלמותם מתאחדות בחייהם בהשכל הפועל המעשי ומתות במיתת הגוף. אבל נוסף על זה נמצאת באדם נפש עילאית ואלקית, אשר היא נאצלת מאלקי עולם, ונפש זו היא הנקראת בלשון נביאינו וחכמינו ז״ל: ״נר ה'״, או נר דלוק בראשו, משכן השכל העיוני ואוצר הצורות הנאצלות
בנר זה רואה האדם הצורות הנפרדות, שהן למעלה מהטבע, וחודר בהשכלתו להביט אל הנעלם והנסתר, אור הגנוז הנמצא במכמני הבריאה כולה.
נשמת אלקים זו שבאדם צופה ומבטת מסוף העולם ועד סופו, שכל מחיצות אטומות, וכל מרחקי זמן ומקום אינם חוסמים לפניה את הדרך, אבל היא פולשת לה נתיבות אור גם בערפלי חשך, שנאמר: ״בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך״. ואל תתמה בדבר, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באיספמיא – הא למדת שהאדם בשעה שהוא פושט מעליו את החמר ומסתלק מאותן המחשבות החמריות שהוא עוסק בהן, ובשעה שמאור העינים עומם ואינו רואה את המוחש והגלוי, הוא רואה את הנעלם והרחוק במרחקי מקום וזמן, וזהו החלום שהוא מעין הנבואה, וזו היא הנבואה אשר חזו נביאינו בחזון העתיד הרחוק, על העמים ועל הממלכות הסתכלות בהירה זו הוא נצוץ הנשמה האלקית, ואחדותו זיו אורו והדר תפארתו הפרושה בכל עולמנו ונגלית לאור הנפש השוכן בחביון נשמתנו.
נשמה אלקית זו היא גם ספר תורת האדם ותורת החיים, שעל פיה אנו מכוונים את דרכי חיינו עלי אדמות בדרך המוסר והמשפט, החסד והצדקה, כי הדעות המוסריות והמשפטיות שבאדם אינן אלא גלויי נצוץ נשמת אלקים, שכל דרכיו משפט חסד וצדקה בארץ, ודעות יסודיות אלה הן טבועות בנשמת האדם, כי נשמת האדם היא שופטת ומלמדת לעשות טוב ולאהוב חסד ומשפט אמת, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: ״ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך, שמור מצותי וחיה״.
אולם נשמה אלקית זו כאשר מתלבשת בגוף האדם, יוצאת לאויר העולם ומלחמת החיים, בא המלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו הכל, כי השלמת האדם בגופו ונפשו נתונה לבחירתו החפשית הגמורה, ורצון האלקים הוא שהאדם יצור את עצמו גם בגופו ונפשו, ברוחו ובנשמתו. וכן משביעים את האדם בשעת צאתו לאויר העולם, ואומרים לו: תהי צדיק ואל תהי רשע, תהיה כל הויתך במחשבה ובמעשה, ובכל רגעי חייך וצעדי דרכיך בחיים, הויה צודקת בהחלט שאין בה תערובת כל שהיא של רשע, תהי צדיק בהחלט ואל תהי רשע אף לרגע, ומדת צדק זו שתהיה חוט החורז לכל פעולותיך, תהיה נובעת מתוך הכרת מצפונך ודרישת נשמתך העליונה, ולא צדק גלוי ורשע נסתר, ולא מדת דין זעומה וקפדנית המסתפקת בשמירת החק והמצוה לצאת ידי חובת הבריות, ולהיות צדיק בעיניהם, אלא מדת לפנים משורת הדין, המחייבת דרישת נשמת שדי שבקרב האדם, להיות נקיים מה׳ ומישראל. ואפילו כל העולם אומרים לך: צדיק אתה – היה בעיניך רשע, עד שמצפונך יאמר לך: צדיק אתה.
ועוד משביעים את האדם ואומרים לו: הוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא. הוי יודע וידיעה זו תלוה אותך בכל צעדיך, וידיעה זו תהיה מורגשת לך בכל מהותך והויתך, שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה, ושמור נפשך בטהרה. וזה מתאים למאמרם: לעולם יראה אדם את עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: ״בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר״ [הושע יא,ט] (תענית יא,א-ב).
ידיעה זו שהיא חיה וזכורה באדם תמיד, מעוררת ומזכרת את שבועת אמונים שמשביעים את האדם בצאתו לאויר העולם, ומזכירים אותו, את נשמתו הטהורה ותעודתו הקדושה בחיים ־ להיות צדיק ולעשות צדקה, לדעת הנשמה הטהורה וזכרון השבועה שנשבע האדם לתעודתו בחיים. הם השמן הטוב, הזך והצלול, שהוא ממשיך ומגדיל קיומו של נצוץ האלקי.
נר ה' ־ זו נשמת חיים שבקרב האדם, היא צנור של קדושה להמשיך נצוצות של אורה וקדושה, ושפע הארה אלקית בכל דרכי חיינו. והיא נותנת בנו יראת ה׳ ויראת חטא, ומוסיפה בנו כח ומרץ לעשות מעשים טובים שמזככים את הנפש, ומרוממים את האדם ממעלה אל מעלה עד מדרגת הנבואה בחיינו עלי אדמות, ומנציחים את הנפש לאחרי המות, בבחינת: צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה [ברכות יז,א].
הכרה זו שהיא מצטרפת למעשים – היא סיבת יראת ה', והיא היסוד לדעת אלקים אמת שהיא נובעת מנשמתנו הטהורה שאלקי עולם חנן את האדם בחיר יצוריו. לעומת זאת ההשתקעות בחמריותנו הגסה, והתמסרות עורת למאויי החומר בכעורם, ממשיכים שכחת אלקים, יוצרים מחיצות מבדילות בין האדם ואלקיו, ולא עוד אלא שגורמים הסתלקות השכינה ונטילת הנשמה הטהורה ־ נצוץ אור אלקים שבקרבנו.
שכחה זו שאדם ממשיך אותה במחשבות אונו ורשעו, ובמעשים או בלמודים מוטעים ודעות כוזבות, הן סבות החטא, והן הן סבות הכפירה, כי אין אדם חוטא ולא כופר אלא אם כן מסלק שכינת הקדש, נצוץ נשמתו הטהורה מקרבו.
וזהו מה שנקרא בפי רבותינו ז"ל: סלוק השכינה, ולדוגמא נזכיר פה אחד ממאמריהם הרבים: בתחלה קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה על כל אחד ואחד, שנאמר: ״כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך״ [דברים כג,טו], וכיון שחטאו – נסתלקה שכינה מהם (סוטה ג,ב). ולזה כוונו רז״ל בסיום מאמרם: אם אתה משמרה בטהרה ־ מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך. וכן אמרו: כל המשמר תורתו – נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה ־ אין נשמתו משתמרת (מנחות צט,ב).
והם הם הדברים שאמר דוד מלך ישראל לשלמה בנו: ״דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין, אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד״ (דברי הימים א, כח,ט). ואלה הם דבריו של רבי מאיר: מרגלא בפומיה דרבי מאיר: גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון ־ ואני אהיה עמך (ברכות יז,א).
הלמוד העיוני לדעת את ה׳ ודרכי השגחתו הצדיקים והישרים, והשקידה הנמרצת לדעת תורת ה׳ ליצוריו להדריכם בדרך חיי עד, היא מביאה לידי יראת שמים ויראת חטא. וממנה אל המעלה האנושית של טהרת הנפש והגוף במעשה ומחשבה: טהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון – ואני אהיה עמך.