פרק א'/ ערכי יראה ואהבה
יראה ואהבה במובנם המצומצם, הם סימני חולשת הרוח, כי החלש ברוחו הוא ירא מהגבור ממנו, והלהוט אחרי מאווי בשר, אוהב כל דבר המביא לו עונג, ושונא כל דבר הנראה לו כשטן בדרך השגת תאותיו, יראה ואהבה זו הם ערכים משתנים לפי השתנות יחסם של האוהב והאהוב, הירא והיראוי.
חלשי הרוח וקטני המחשבה נגשים אל הקדש, אל יראת האלקים ואהבתו מתוך הרגשה זו, יראים מפניו שמא יפגעם בדלות ומות, ומתפללים ועובדים לו כאותם עבדים נרצעים המצפים פרס מאת אדוניהם, וכאשר לא ישיגו מאויהם יטענו ויאמרו: מדוע צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע [ישעיה נח,ג]. ורז״ל הוסיפו ואמרו: כל מי שעושה מצוה, ומבקש ליטול שכרו עליה מיד ־ ״יד ליד לא ינקה רע״ [משלי יא,כא], כלומר, רשע הוא, ואינו מניח לבניו כלום [ויקרא רבא לו,ג], אבל אנשי הרוח ואמיצי הלב לא יראו את המות בכל בעתותיה, ולא יאהבו את התענוגים בכל חמודותיהם המדומים והחולפים, אבל יראתם את השם היא יראת נורא תהלות, שהוא נורא בעצמותו ונורא במעשיו הנפלאים: "מי כמוכה באלים ה'… נורא תהלות עושה פלא״ [שמות טו,יא]. ואהבתם את ה׳ היא אהבת הנשגב והנערץ בקדושה, שכל הנפשות נכספות אליו לאהבה אותו ולדבקה בו.
יראה ואהבה זו הן ערכים קימים בלתי משתנים לעד: ״יראת ה׳ טהורה עומדת לעד״
(תהלים יט,י), יראה ואהבה זו היא דרישתו של יוצר העולם מיציר כפו ־ זה האדם, וכן הוא אומר: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו״ (דברים י,יב).
מה היא הדרך שמובילה את האדם לאהבה ויראה זו ? על שאלה זו משיב רבנו הרמב״ם ז״ל ואומר: ״בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב״ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו, ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך את עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא כלי מלא בושה וכלימה״ (ה׳ יסודי התורה פ"ד ה' י"ב).
יראה זו שהיא באה מתוך בטול העצמיות של הירא אינה שלמה לדעתי, שלא כל אדם זוכה לבוא מתוך הכרת שפלותו לידי אהבה, צמאון וכמיהה ליוצר העולם ומנהיגו, ויש להיפך שהוא בא לידי הפקרות, כטענת איוב: ״מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, ותפקדנו לבקרים, לרגעים תבחננו״ (איוב ז,יז-יח), וזו היא טעותם של פלוסופי יון האומרים: כי ה' לרוב גדולתו אינו משגיח על עולמנו הפעוט, ולא על האדם שהוא בריה קטנה אפלה ושפלה. אבל יראת ה' ואהבתו השלמה, היא זאת שהיא באה, מהכרת נפלאות תמים דעים המאחד את הכל בחכמתו, וכל העולם כולו אומר שירה ותהלה לשמו ולגדולתו האין סופית, ומהכרת טובו וחסדו לבני אדם, בהאצילו להם חכמה ובינה דעת והשכל, והוא שוכן בתוכן, רוצה באשרן, ומצטער כביכול בצערן, ובשעה שאדם מצטער שכינה כביכול אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי [סנהדרין מו,א].
השגות אלה במדה שהן מתגלות לנו, הן מוסיפות אהבה ויראה גם יחד, כי אהבה ויראה מסוג זה ברוכות ואחוזות זו בזו כגחלת בשלהבת, היראה מביאה לידי אהבה, ואהבה לידי יראה. אהבה ויראה זו מתגדלות עוד יותר כאשר נסתכל בעצם האדם: כי אם אמנם בתוארו ומבנה גופו הוא בריה חלשה ואפלה ביסודה ואחריתה, מאין באת ולאן אתה הולך [עפ"י אבות ג,א), בריה חולפת ועוברת, ״אדם להבל דמה ימיו כצל עובר״ [תהלים קמד,ד), אבל לעומת זאת גדולה היא בצורתה, מושלת ורודה בכל כחות הטבע ומסתריו, גדולה ונשאה בהשגותיה השכליות והמדעיות, המוסריות והמשפטיות, ולמעלה מהכל השגתו בדעת אלקים אמת ודעת דרכיו.
הכרה זאת עושה את האדם אחראי על כל פעולותיו וצעדיו, לא רק ביחס לעצמו, אלא גם לכל העולם כולו, לקיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, להעלות את עצמו ואת דורו לשיא פסגת תעודתו, ולהשרות בו שלום אמת ומשפט צדק ואהבת חסד.
הכרה זו אומרת לאדם: הנך נמצא בעולם שכולו שירה ואורה, אחוז ודבוק בחוט אצילות של חסד, גלוי וצפוי לפני יוצר בראשית, חוסה תחת כנפי שכינת קדשו, ומואר באור חכמתו. הנך בחיר הבריאה, שכל כחות ההויה העולמית מתאחדים בך, וכולם נתונים לממשלתך ושירותך, ומתוך כך הנך אחראי לשפורם ושכלולם לתקן עולם במלכות שדי.
הכרה עליונה זו מחייבת אהבה, אהבת אמת ואהבת עולם שאין הפה יכול לתת לה בטוי, ויראת ה׳ טהורה, יראת הנשגב והנורא, ויראת האחריות המוטלות על האדם בחיר הבריאה, וכן אמר דוד במזמוריו: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך", ביצירתם ותנועתם הפלאית, ולעומתם האדם הקטן בגופו, והגדול בצורתו ותפקידו הנני אומר: מה גדול ורב ערך הוא אנוש זה ״כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו״, והכרה זו נותנת בפי האדם שירה נשגבה שהיא בטויה של אהבה ויראה עליונה, לאמר: ״ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ (תהלים ח).
פרק ב'/ גדר האהבה
אהבת ה' שהיא נובעת מתוך הכרת הנאהב בעוצם גדולתו ומדת טובו, ושהיא אהבת הנשגב והנערץ בקדושה, ממלאה את כל מהותנו ענג ושמחה אין סופית, ומשעבדת באהבתה את כל עצמיותנו, עד שכל אהבות אחרות בטלות מפניה, וזו היא מצות אהבה שבתורה לאמר: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ [דברים ו,ה], אהבהו בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (ברכות נד,א), אהבהו עד מצוי הנפש – אפילו הוא נוטל את נפשך, ואהבהו יותר מכל החביב לך בחיים (פסחים כה,א).
והרמב״ם ז״ל אומר: ״האהבה הראויה היא: שיאהב את ה׳ אהבה גדולה יתירה עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה׳ ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה״ (ה׳ תשובה פ"י ה"ג). ״דבר ידוע וברור הוא שאין אהבת הקב״ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר: ״בכל לבבך ובכל נפשך״, אינו אוהב הקב״ה אלא בדעת שידעהו, ועפ״י הדעה תהיה האהבה – אם מעט ואם הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותכונות המודיעים לו את קונו, כפי שיש כח באדם להשיג ולהבין״ (שם ה"ו).
אהבה שכלית ומדעית זו שהנפש מתקשרת בה, משרה עלינו שמחה וגילה, חרדה ורעדה, ומתמזגת עם היראה, ושניהם יחד נותנות שמחה ונעימות, כמאמר נעים זמירות ישראל: ״תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח״ [תהלים טז,יא].
אהבת ה׳ זו מחייבת אותנו ללמדה לאחרים, וזו סגולתה של אהבה נפשית שאינה תלויה בדבר, שבמדה שהאדם ידבק בה ־ כן יוסיף לאהב אותה לאחרים, וכן דרשו רז״ל: ״ואהבת את ה׳ אלקיך – אהבהו על כל בריותיו וספר תהלתו לכל יצוריו (ראה יומא פו,א).
