פרק א'/ הגאולה והגואל
רעיון הגאולה הסופית של עם ישראל שבה כרוכה גאולה אנושית עולמית, הוא קדום כקדמות האומה, בברית בין הבתרים שכרת ה׳ עם אבי האומה ואמר לאברהם, אבינו הראשון, לאמר: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו׳, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי״ (בראשית טו,יג-יד). עם חזון הגלות והגאולה שנאמר באותו מעמד, ושהוא מסמל השגחת האלקים בעם בחירו, שהוא מגלה אותם בארץ לא להם, והוא מעלה אותם מארץ גלותם, נאמר גם בברית – נחלת הארץ לזרעו של אברהם, לאמר: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״(שם יח), ברית זו נשנתה במצות המילה לאמר: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ [בראשית יז,ז-ח]. בברית זו התאחדו ישראל וארץ ישראל ואלקי ישראל בחוט משולש בלתי נפרד, כמאמר רז״ל: ארץ ישראל וקוב״ה חד הוא. עם ישראל כרת בריתו עם אלקי הנצח לו לעם, וה׳ אלקי ישראל בחר בם להיות להם לאלקים, שלא להמירם באומה אחרת, ולא להכרית מציאותם של עם ישראל לעולם, ולתת להם את הארץ הנבחרת לאחוזת עולם.
מכאן נובעת בבהירותה אמונת הגאולה. הגלות בכל מוראותיה אינה מקרית ולא נצחית, אבל הכל נעשה בהשגחת האלקים ורצונו המסתורי, הוא מגיד מראשית קורות העם הזה, גלותו וגאולתו, השגחתו מלוה אותם בכל דרכיהם להיות להם לאלקים בארצות גלותם, ולהשיבם אל הארץ הנועדת להם לאחוזת עולם.
גאולת מצרים על ידי משה איש האלקים, היא דוגמה בהירה לגאולה העתידה שתהיה על ידי משיח ה׳ ונביאו הנאמן, וכן נאמר בתורת משה: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה… והביאך… אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך, ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ אלקיך" וגו׳ (דברים ל,ג-ו). ביעוד הגאולה שנאמר מפי משה, וכן מפי כל הנביאים, כרוך ומקופל רעיון הגואל האחרון, כי אין גאולה בלא גואל, ואין קבוץ גלויות בלי רועה ומנהיג מדיני, ולא תשובה לאהבה את ה׳ בכל לב בלא מנהיג רוחני.
אמונה זו שנולדה עם הוית האומה, התקיימה בכל הדורות והתקופות, בכל המצבים והגלגולים שבתולדות עם ישראל, וגם באותם הימים שעמד ישראל על גובה פסגת הצלחתו הלאומית והמדינית, וביום חנוכת מקדשו ראה שלמה את הגלות והגאולה, ואמר בתפלתו: ״כי יחטאו לך… ואנפת בם, ונתתם לפני אויב, ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה, והשיבו אל לבם… ושבו והתחננו אליך… והתפללו אליך… ושמעת השמים… כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ״ (מלכים א, ח,מו-נג). במאמר אחרון זה: ״כי אתה הבדלתם לך לנחלה״ – צפון רעיון הגאולה שתציין את ישראל לעם נחלתו, דברים אלה לא היו נאמרים בשעת חדוה, ובעומדם ברום הצלחתם המדינית והלאומית אם לא שהיו מקובלים מקרב העם, שעוד הם צפוים לגלות ולגאולה אחרונה וסופית שתהיה במדרגת הצלחה רבה וגדולה מאותה המדרגה הרמה שעמדו ישראל בתקופת שלמה ובבנין בית מקדשו.
אמונה זו קבלה את צורתה המשיחית במלכותו של דוד ״הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל״(שמואל ב,כג,א). שהיה משיח ה׳ בדורו, וסמל למשחיות הנמשכת אחריו עד עולם, כדבר ה׳ על ידי נביאו נתן הנביא אל דוד: ״ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם״ (שם ז,טז). וכן דוד אומר בשירתו: ״מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם״(שם כב,נא).
במלכותו המוצלחת מכל בחינותיה של דוד, ושלמה בנו אחריו, נגלתה תמונתו המזהירה ודמותו הרוחנית של מלכות ישראל עד זמן מלך המשיח האחרון שמבית דוד, ושישא עליו דמות מלכות דוד, מלך מאחד את כל העם תחת מלכותו ו״עושה משפט וצדקה לכל עמו״ (שם ח,טו), כובש עמים תחתיו ומניח לעם ישראל מכל אויביו מסביב (מלכים א,ה,ד-ה), "מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים״(שמואל ב,כג,ג), וכל העמים הנכנעים לו עובדים אותו באהבה ומגישים לו מנחה (מלכים א, ה,א), וכל מלכי הארץ באים לשמוע את חכמתו, כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט (שם ג,כח, ה,יד). זו היא התמונה הנהדרה של המשיח המקווה, שעליו נבא משה נביאנו לאמר: ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש כאשר נשבע לך וגו', וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ (דברים כח,ט־י).
פרק ב'/ תופעות מלך המשיח ופעולותיו
אמונת הגאולה שנולדה עם יצירת ההויה הלאומית של עם ישראל, והתקיימה במשך כל הדורות, והתבטאה ביעודיהם של כל הנביאים החל ממשה ועד אחרון הנביאים, היא נרמזה בברכתו הנבואית של יעקב לבניו לאמר: ״לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים״(בראשית מט,י).
רז״ל באגדתם מבארים נבואה סתומה זו שנאמרה לאחרית הימים, ואומרים: ״לא יסור שבט מיהודה״ ־ זה כסא מלכות, שנאמר: ״כסאך אלקים עולם ועד שבט מישור שבט מלכותך" [תהלים מה,ז], אימתי ״ומחוקק מבין רגליו״ ? ״ עד כי יבא שילה״ – מי שהמלכות שלו, ״ולו יקהת עמים״ – מי שאומות העולם מתקהלים עליו, שנאמר: ״שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד״ [ישעיה יא,י] (בראשית רבה צט,י), המלכות האנושית העליונה בדמותה של מלכות אלקים ־ ״שבט מישור שבט מלכותך״, שהתלבשה במלכות דוד, ולא תסור מיהודה לעולם. מאז היה ישראל לגוי, לא חדל ולא יחדל לעולם מתקותו לראות במלכו ומשיחו את התגשמות מלכות עליונה זו, והתגשמותה המלאה שהוא מחוקק מבין רגליו, אימתי תהיה בפועל ? ״עד כי יבא שילה״ ־ מי שהמלכות שלו, או מי ששמו שילה(סנהדרין צח,ב), ״ולו יקהת עמים״ ו״אליו גוים ידרושו״.
מלכות משיחית זו שתביא בכנפיה גאולת עולם לישראל ולכל אדם, היא התעודה והמטרה התכליתית להוית העולם ולהשתלמות העליונה של האנושיות כולה, ובית המקדש ושמו של משיח נבראו או עלו במחשבה להבראות, קודם שנברא העולם, בתור תעודה תכליתית המאוחרה בזמן וקודמת במחשבה(ראה פסחים נד, נדרים לט,ב, בראשית רבה פ״א).
מלכות משיחית זו הובעה בחזיונות כל הנביאים, וכן ראה דניאל בחזיון הגאולה לאמר: ״חזה הוית… וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטא וגו' ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו וכל עממיא אמיא ולשניא לה יפלחון וגו׳ ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין, מלכותה מלכות עלם וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון״(דניאל ז,יג־כז).
והרמב״ם ז״ל (בהקדמתו לפיה"מ בפ׳ חלק) כתב: היסוד השנים־עשר, ימות המשיח, והוא: להאמין ולאמת שיבא, ולא יחשוב שיתאחר, שנאמר: ״אם יתמהמה חכה לו״ וכו׳ [חבקוק ב,ג], ושיאמין שיהיה בו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים, ממשה רבינו ע״ה עד מלאכי ע״ה, ומי שנסתפק בו, או נתמעטה אצלו מעלתו, כפר בתורה שיעד בו בתורה בפ׳ בלעם ופרשת נצבים, ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על משפחה זו ־ כפר בשם השי״ת ובדברי נביאיו״.
דברים אלה שנאם בספר היד (ה׳ מלכים פ׳ יא ה׳ א): ״המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ויקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כמו שהיו מקודם וכו' וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו ־ לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך" וכו' [דברים ל,ג-ה[. ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר…: ״אראנו ולא עתה״ – זה דוד, ״אשורנו ולא קרוב״ – זה מלך המשיח וכו' [במדבר כד,יז-יח]… ״והיה אדום ירשה״ ־ זה דוד, ״והיה ירשה״ וגו׳ – זה מלך המשיח [שמואל ב,ח,ו], שנאמר: ״ועלו מושיעים בהר ציון״ וגו׳ [עובדיה א,כא],
דבר ברור הוא שאי אפשר למנות בתור יסוד התורה דבר שהתחדש מאות שנים אחרי נתינתה, כמשיח בן דוד, שלא התקיים אלא מימי דוד והלאה, ואיך אפשר לומר: וכל מי שחולק על משפחה זו, וכל מי שאינו מאמין בו, או שאינו מחכה לביאתו, הוא כופר בשם השי״ת ודברי נביאיו בתורה ובמשה רבינו, אם לא שנאמר כי ביעודי הגאולה שנאמרו בתורה נכלל האמונה גם בביאת הגואל, וגואל זה הסתיים במלכות דוד וזרעו אחריו. אייזק הירש וייס ("דור דור ודורשיו" ח"א פרק ג) כתב: רבים חפשו מקור התקוה הזאת בתורת משה, אבל שגו ברואה וכו׳ כי אין יסודה בתורת משה, וגם אי אפשר לבקש יסודה בתורה ובזמן ילדות האומה, ואיך נוכל לחפש בתורה מקור לתקנה על הקמת מלכות אדם, אחרי שלפי חוקת התורה ורצונה לא יהיה בישראל כי אם מלכות שמים, ולא מלך אנושי ?
כמה לא חלי ולא מרגיש מחבר זה לחלוק על דברי רז״ל, בראיות קלושות שאין להם על מה שיסמוכו, ושבקרת קלה תגלה את אפסותם, אה״ו מסתמך על פרשת המלכות שנאמרה בשמואל לאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו: תנה לנו מלך לשפטנו״ (שמואל א,ח,ו), ומזה בא לידי מסקנה: שלפי חוקת התורה ורצונה, לא יהיה בישראל כי אם מלכות שמים, ולא מלך אנושי. ומה שנאמר בתורה: ״שום תשים עליך מלך״ [דברים יז,טו], הוא בבחינת רשות. אפשרות דעה זו נאמרה בדברי רז״ל: וכן היה ר׳ נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: ״ואמרת אשימה עלי מלך״ [שם יד] (סנהדרין כ,ב).
אבל דעה זו היא יחידית, והלכה מקובלת היא: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. ולדעתם התנגדות הנביא שמואל היתה משום: ששאלו שלא כהוגן. וכמ״ש: תניא רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור כהוגן שאלו, שנאמד: ״תנה לנו מלך לשופטנו״ [שמואל א,ח,ו], אבל עמי הארץ שבהם קלקלו, שנאמר: ״והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו״ [שם כ](סנהדרין שם).
הרי שלדעת רז״ל ־ מאמר הכתוב: ״ואמרת אשימה עלי מלך״ ־ הוא חובה ולא רשות, ולא עוד אלא כשנעיין בדברי רבי נהוראי במקוריותם נבין שגם הוא הולך בשיטה זו, שהרי בספרי (דברים יז,כח) נאמר: רבי נהוראי אומר: הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר, שנאמר: ״כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלך עליהם״ [שמואל שם ח), אמר רבי יהודה: והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר: ״שום תשים״ וכו׳ ? ולמה נענשו בימי שמואל ? מפני שהקדימו על ידם ״ככל הגוים״ אשר סביבותם. רבי נהוראי אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודת כוכבים, שנאמר: ״והיינו גם אנחנו ככל הגוים״. הרי שגם רבי נהוראי אינו חולק על עיקר המצוה, אלא שהוא מפרש מאמר הכתוב: ״ואמרת אשימה עלי מלך״ שהוא רומז למעשה שמואל, שהוא גנותן של ישראל (ראה פירוש הרמב"ן על התורה דברים שם), אבל ״שום תשים עליך מלך״ הנאמר בכתוב זה הוא מצוה לדברי הכל. מזה מתברר שאין חוקת התורה מתנגדת בעיקר למלכות אדם, תדע שגם משה נקרא ״מלך״, וכן הוא אומר: ״ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם״ (דברים לג,ה), שמובנו הפשוט הוא רומז על משה(ראה פי׳ הראב"ע שם), ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. אבל התורה מתנגדת למלכות עריצית או מדינית, ולמלך המתנשא ומושל על אחיו, ומלך הסר מן התורה והמצוה, וכן הוא אומר: ״לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל״ [דברים יז,כ], אבל מלך נאמן לעמו ולתורתו הוא רצוי וחביב לפני ה׳, וכן הוא אומר: ״למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ [שם]. וכן דוד אומר בדבריו האחרונים: ״לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים״ (שמואל ב,כג,ג), וזו היא דמותו של מלך המשיח המקוה.
האה״ו מוסיף וכותב: מפורש יוצא כי כונתה לטעת בקרבם המחשבה כי הם הסגולה מכל העמים, ותעודתם להיות נבדלים בתכונותם ובחוקיהם ומנהגיהם, ובעת ילדות האומה היה זה דבר נחוץ מאד, מדאגה מדבר פן יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואיך יעלה על הדעת כי בעת ההיא נתפרסם באומה שמלכות אחת תהיה בארץ משותפת לישראל ולכל הגוים יחד ?
דבריו אלה מופרכים מעיקרם ועד סופם, התורה רצתה אמנם לעשות את ישראל לעם סגולת עמים, ככתוב: ״והיתם לי סגולה מכל העמים״(שמות יט,ה) וכן נאמר במשנה תורה: ״וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה… ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו,יח-יט), התורה כונה איפוא לעשות את קבוצנו לאומי ואישיותו המיוחדת של כל איש מישראל ״עם סגולה…עליון על כל הגוים״, פעולות מעשים ומחשבות שנותנות תהלה ותפארת, ומקדשות בקדושת אלקים את עושיהם.
טעות גדולה היא לומר: כי תעודתם של ישראל היא ־ להיות נבדלים מן הגוים בתכונתם ובחוקיהם ובמנהגיהם, בכל מקום שנזכרה בתורה אזהרת ״בחוקתיהם לא תלכו״ (ויקרא יח,ג), ״ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם״(שם כ,כג), כיונה להבדילנו מחוקות הגוים שהם חקות תועבה וזמה, וכן בארו רז״ל ואמרו: לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבותם אבותיהם, ומה היו עושים ? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה, והאשה נשאת לשנים, לכך נאמר: ״ובחקותיהם לא תלכו״(ספרא ויקרא קל"ב), וזה הוא דבר הלמד מענינו, שהרי כתובים אלה נאמרו בפרשת עריות, והכתוב מסיים ואומר: ״כי את כל אלה עשו ואקץ בם״ [ויקרא כ,כג].
וכן לא אסרה התורה לעשות כמעשיהם אלא עבודה פלחנית אלילית (שמות כג,כד. דברים יב,ל. יח,ט-י), וצותה להחרימם ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלקיהם וחטאתם לה׳ אלקיכם״(דברים כ,יח).
מכל הדברים אלה נלמד שלא אסרה תורה אלא שלא לעשות בעבודתם הפולחנית או בתועבותיהם, אבל אין רמז בתורה להיותנו נבדלים בתכונות, בחוקים ומנהגים מכל העמים. אמנם רז״ל הרחיבו אזהרות אלה ואמרו: שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבטינא, הואיל והם יוצאים בארגמן, הואיל והם יוצאין בתולסין, אף אני אצא בתולסין (ספרי דברים נד), ועיקר דבר זה מפורש בנביא לאמר: ״והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלבשים מלבוש נכרי״(צפניה א,ח), וכן הרחיבו אזהרה גם על המנהגים ואמרו: ״ובחקותיהם לא תלכו״ – בנמוסות שלהם, ובדברים החקוקים להם, כגון טרטריאות וקרקיסאות, רבי מאיר אומר: אלו דרכן של אמורים שמנו חכמים, רבי יהודה אומר: שלא תגדל ציצית, ושלא תספר קומי. וכן פסק הרמב״ם: אין הולכין בחקות העכו״ם, ולא מדמין להם, לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהם, שנאמר: ״בחקותיהם לא תלכו״ וגו', אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר: ״ואבדיל אתכם מן העמים״ [ויקרא כ,כו], וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהם לוקה (הלכות עבודת כוכבים פי"א ה׳ א, ועיין ביור"ד סי׳ קע"ה סעיף א). אולם התוס' (סנהדרין נב,ב וע״א יא,א) בארו היטב הלכה זו שלא נאמרה אלא בחוק פולחני לע״א, או חוק של שטות והבל, זאת אומרת ־ התפארות שוא, התקשטות לשם עבירה, או הזדיינות של גבורה עריצית, אבל דבר שעושים משום תקון המדינה, או כל דבר שיש בפעולתו טעם הגיוני, כגון שריפת בגדי מלכים משום חשיבותא(עיין בהר״ן ע"א שם), וכן מנהג שאינו מיוחד להם, ולא פרשו ישראל ממנו משום צניעות (עיין בכ"מ שם ובש"ך שם ס"ק ד), וכן דבר שישראל עושה כמנהגם, לא משום חקוי, אלא משום צורך ותועלת עצמו, כל אלה אינם בכלל: ובחקותיהם לא תלכו(עיין שו"ע יור"ד שם בהגה סעיף א וסעיף ב וטו״ז ס״ק ה משום הב"ח).
בכלל, מן התורה ומן ההלכה מתברר היטב מאד שאין תעודת היהדות, ולא רצון התורה, להבדיל את ישראל מן העמים אלא בדברים שיש בהם סרך עבורה זרה אלילית, או חוקי הבל ושטות, שיש בהם סרך פריצות, הזדיינות והתהדרות שוא, ושעושה אותם אדם מישראל לשם חקוי, כמאמר הכתוב: ״איכה יעבדו הגוים״ [דברים יב,ל], אבל דבר שאין בו סרך ע״א ולא פריצות וגנאי, ושאינו נעשה משום חקוי, לא נאסר ! ולכן אין מקום לומר שלא התירה או לא תצוה התורה למנות מלך, ולא תיעד מלכות משיחית שכל הגוים יכירו גדולתה והדרה, וישמעו לה מתוך הכרה של כבוד והערצה, ואף גם זאת ביעודי התורה והנביאים לא נאמר כי מלך המשיח ימלוך מלכות משותפת לישראל ולכל הגוים יחד, אבל הוא יהיה מלך לישראל, וכל הגויים יכבדו אותו וישמעו למשפטו ויחלו לדבריו המחוכמים והנאמנים, וזה יביא למלוכת ה׳ על כל הארץ.
אה״ו בהשענו על הנחותיו(האפסיות לדעתנו) הולך וסותר בקלות ראש, ורמות רוחא, דברי רז״ל שמצאו רמז מפורש למלך המשיח בדברי יעקב לבניו לאמר: ״לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים״ [בראשית מט,י ], והוא אומר: מי שירצה לדרוש מאמר התורה הזה על המשיח בדרך מדרש או מליצה אגדית נאמר ־ הנח לו, אבל האומר: כי כן כונת התורה באמת, לזה נאמר: כי תעה ומתעה אחרים. ובכן מאמר ״עד כי יבא שילה״ אינו מתפרש כפשוטו – מי שהמלכות שלו, או מי שיובילו שילו, ולא על שמו הפרטי של המשיח שנקרא שילה, כל אלו יכולים להיות פרושים מדרשיים או אגדיים לדעתו, אבל נעשה אזנינו כאפרכסת ונשמע מפיו פירוש ״האמתי״ של מאמר זה, והוא אומר: ״לא יסור שבט מיהודה וכו׳ עד כי יבא שילה״, כי עד שבאו לשילה הלך יהודה בראש כל אנשי המלחמה בכבוש הארץ, ומימי השופטים והלאה נתעכבה שררותו עד שבאה מלכות לדוד, ״ולו יקהת עמים״ – השבטים ועמים אחרים שעבדוהו. ואין זה פשט הכתוב אלא פרוש הכתוב והוצאתו מפשוטו, ואם רצינו לפרש מאמר ״עד כי יבא שילה״ על דוד, יותר נכון ומתקבל אל הלב הוא פרוש הראב״ע: עד כי יבוא שמשו של שילה במובן ״ובא השמש״ [ויקרא כב,ז], או כי יבוא קץ שילה שממנו מתחילה מלכות דוד, כמאמר הכתוב: ״ויטוש משכן שילה… ויבחר בדוד עבדו״ [תהלים עח,ס-ע](עיין בעקרים מ"ד פ׳ מ"ה). אבל הרמב״ן סותר פרוש זה ואומר: ולא יתכן שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אעפ״י ששבטו נכבד ונוסע בתחילה, אין שבט בלא מלך ומושל, כדכתיב: ״שבט מישור שבט מלכותך" [תהלים מה,ז] ע״כ, והשגה זו הורסת פירושו של אה״ו שאין לו על מה לסמוך גם בלא זה, וכמו שכתבנו.
ולבד כל זה מהאמור בחזיונו של בלעם לאמר: ״אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וגו׳, וירד מיעקב והאביד שריד מעיר״ (במדבר כד,יז-יט), כתובים אלה הם חזון העתיד של הגאולה האחרונה על ידי מלך המשיח(ראה פרש"י והרמב״ן עה״ת שם ובדברי הרמב״ם הלכות מלכים פ׳ יט ה' א, ובס׳ העקרים מאמר ד פרק מב), ורבי עקיבא היה דורש: ״דרך כוכב מיעקב״ – אל תקרי כוכב אלא כוזב (ראה ירושלמי תענית פ"ד ומדרש איכה רבתי), ולולא שכך היה מקובל שפסוק זה נאמר על מלך המשיח, לא היה ר״ע דורשו על בן כוזב.
האה״ו כותב גם על זה: ומי לא ידע כי ר״ע חשב לפרש הכתוב, אבל דרשו בדרך אגדה. ובכלל כל אשר עינים לו יראה כי דברים אלה מכונים אל מלכותו של דוד, כי איך יעלה על הדעת כי תקותם להרחיב הגבול בימי המשיח לא היתה כי אם על כבוש מואב ואדום ולא יותר ? ובאמת גם חכמי התלמוד לא חשבו לתמוך יסודות זאת התקוה בתורה, ועל כן לא נמצא שישאלו בשום מקום: ביאת המשיח מן התורה מנין ?
ואלה הם דקדוקי עניות לסלף את האמת, וכבר כתבנו שר״ע פרש כתוב זה על מלך המשיח, אלא שדרשו על בן כוזב, והיעוד הנאמר בכתוב זה: ״והיה ירשה שעיר אויביו״ אינו מוגבל על אדום בגבולותיו הצרים, אבל הוא מתאים למה שנאמר בנביא: ״ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו״ [עובדיה א,כא] (הרמב"ם שם), הר ציון והר עשו הם רומזים להיהדות הבאה מזרעו של יעקב, והעשויות בכל צורותיה וגלגוליה הבאים מזרעו של עשו, והמושיעים בהר ציון ישפטו לאבדון את הר עשו, וישיבו אותם אל אלקים אמת ותורתו, והיתה לה׳ המלוכה.
וגם אם יתעקש אדם לומר: שלא נזכר מלך המשיח בתורה, בעל כרחו צריך להודות, כי הגאולה עצמה נזכרה בדברים ברורים מאד בדבריה לאמר: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה וגו׳. והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך״(דברים ל,ג-ה) . וכל דברי הנביאים ביעודי הגאולה והמשיח אינם אלא באור והשלמה לדבריו של אדון הנביאים, וכן אומר הראב״ע: ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר, אם יהיה נדחך בקצה השמים (הראב"ע עה"ת במדבר כד,יז), ולכן לא שאלו: משיח מן התורה מנין, בהיותו דבר המפורש בתורה ושנוי בנביאים, וכל האומר: תקות המשיח החלה לצמוח בעת אשר הלכה הצלחת הממשלה אחורנית, כי כן מונח בטבע הדבר באבוד הטובה אז נבקש נחמה בתקוה כי הימים שיבואו יחזירוה לנו, ובעת בזאת תגדל התשוקה לתשובת האבדה אשר אבדה מהם, והיא האם לתקוה כי תשוב הטובה בעתיד, ועל כן בעת הרעה הזאת החלה תקות המשיח לצמוח (דו"ד שם) – אינו אלא תועה ומתעה וכופר, לא רק בשאר נביאים, אלא בתורה ובמשה רבנו, וכדברי רבנו הרמב״ם ז״ל (ה' מלכים שם).
אולם עדיין עומד לנגדנו מאמרו של רבי הילל: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, רב יוסף אמנם אמר: שרא ליה מריה לרבי הילל, חזקיה אימת הוה ? בבית ראשון, ואלו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר: ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא״ [זכריה ט,ט](סנהדרין צט,א). ואיך אפשר שיאמר אחד החכמים ויזכרו דבריו בתלמוד דבר שהוא נגד המפורש בתורה ובנביאים ומקובל באומה מעת הויתה ?
והנה רש״י פירש מאמר זה: אין משיח לישראל – אלא הקב״ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו, והח״ס בתשובותיו(חיו"ד סי׳ שנ"ו) תמך פירוש זה והוסיף: והאומר אין משיח, וקיים ליה כרבי הילל, הרי הוא כופר בכל התורה, דכיילי אחרי רבים להטות עי״ש. ואמנם זה נכון, אבל לא מטעמיה, דדברי רבי הילל לא נדחו מפני שרבים חלקו עליו, אלא מפני שדברי הנביאים סותרים את דבריו.
וקשה להעלות על הדעת שרבי הילל יחלוק על דבר מקובל זה, שכל הנביאים והתנאים דברו בו, ולכן נראים דברי הרע״ב על מגילת רות והרמ״א בספר ״תורת העולה״ (ראה ביד יוסף וענף יוסף על עין יעקב סנהדרין שם), שפרשו מאמר זה: שאין להם משיח לישראל ־ מצד זכותם, אבל השי״ת יגאלם למען שמו באמרו: ״לא למענכם אני עושה וגו׳, וקדשתי את שמי הגדול״ [יחזקאל לו,כב-כג], וזה מדוקדק לדעתי במאמר ר׳ הילל: אין להם משיח לישראל. ורב יוסף סתר זה מנבואת זכריה שהתנבא בבית שני ואמר: ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך״, זאת אומרת לך ־ בזכותך.
מסקנת הדברים: אמונת הגאולה והגואל היא קדומה כקדמות הוית האומה, ברית ה׳ עם אבי האומה לנצחיות זרעו ונחלת הארץ לעולם ־ היא יסוד עיקר לתורת ישראל ואמונתו כי אלקי עולם מיחד אליו השגחתו, בידו החזקה ומשפטו הצדיק הגלהו מארצו ופזרו בכל רוחות השמים, ובידו החזקה יגאלנו גאולת עולם וישיבהו אל הארץ הטובה, בגלות ישראל גלתה גם שכינת הקדש החופפת על האומה בכלל ובאישיה: כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם (שמות רבה פ"ט יב ובמדבר רבה ז,י), וכל זמן שישראל הם בגלות – גם שכינתא היא בגלותא, ובגאולת ישראל על ידי משיח ה׳ גואל ישראל וצור קדשו, תגאל גם שכינת קדשו ויגאל העולם כולו מטומאתו ועבדותו, ״והיתה לה׳ המלוכה״ [עובדיה א,כא] ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ״ [זכריה יד,ט].
