פרק א'/ מושג הלאומיות
מושג הלאומיות או ה־ NATIONALITE הוא שגור בפי כל, אבל הגדרתו המדויקת של מושג זה עודנה מעורפלת ובלתי ברורה, החוקרים והפלוסופים שאלו על הגדרתו, וכולם השיבו מהרהורי לבם או ממה שראו בעיניהם, אלה אמרו: נקראים בשם ״לאום" קבוצת אנשים היושבים בארץ אחת, תחת ממשלה אחת, ושיש להם ענינים משותפים במשך תקופה ארוכה, ונקראים עם אחד. האנשים הפזורים בארצות שונות וקשורים בדת משותפת ומקור מולדת משותף. אחרים מבססים מושג הלאומיות באחדות הרוח, הרגש, והגזע הנמסרת מדור לדור אצל מין אנשים בעלי מפלגות ואומניות שונות. מין אנשים אלה המאוחדים במוצאם, בתרבותם, שפתם ומנהגיהם, כשהם מתאגדים תחת חבור מדיני של ממשלה משותפת נקראים בשם ״עם אחד״ (ספר האנטישמיות להסופר בירנארד לאזאר בתרגומו העברי של ד"ר מ. ראבינזון דפוס ווילנה ד' 134). אחרים אומרים: נקראים ״לאום" קבוצת אנשים היושבים בארץ אחת, ומשותפים ביחשם, במנהגיהם ובלשונם ומרגישים את אחדותם. התנאי החשוב להתהוות הלאום ונצחיותו לדעתם, היא ההכרה הלאומית שהתפתחה אצל בני הלאום במשך כמה דורות, על ידי המכשולים אשר פגשו מן החוץ, ועל ידי המלחמות הפנימיות, הכרה זו היא הרוח החיה ונשמת היצירה הלאומית, והיא מאריכה ימים גם אחרי שנטשטשו כל הסימנים הלאומיים האחרים, וגם אחרי שגורש העם מארצו ובטלו מנהגיו, דתו וספרותו, כל זמן שהכרה זו לא מתה לגמרי בלב הלאום יש בו עוד רוח חיים, ורוח חיים זה מעורר את הלאום להמשיך ההגנה על עניניו ודעותיו המיוחדים(שם 135).
מדברי כולם יוצא: שהלאומיות היא תולדה מקרית של קבוצת אנשים שישבו ושיושבים בארץ אחת, ומשותפים ביחוסם, שפתם מנהגיהם, משפטיהם ונטיותיהם ברוחם וגורלם ההיסטורי ובמשטרם הפוליטי. לעומתם בא הסופר דניאל הלוי ומבטל כל הבאורים אלה בהעמידו למופת את הלאום האמריקאי, שאין לו שפה מיוחדת, ולא גזע מיוחד, ולא פלחן מיוחד, אבל הוא תערובת של גזעים שונים בעלי דעות ואמונות שונות, והיא נולדה מקרוב ואין לה עבר של אלפי שנים ככל המעצמות הגדולות שהן בעלות עבר ישובי קדום. ומה היא לאמיותה של אמריקה ? העתיד המאחד – התקוה של אנושיות מעולה משופעת באושר וברכוש, והוא מסיק ואומר: העתיד יותר מהעבר מעסיק מחשבת הלאום כלו (דניאל הלוי בספרו עמוד 214).
אין אני חושב שכדאי הדבר להתוכח עם כל אחת מדעות אלה ולהכריע ביניהן, העובדא של חלוק הדעות היא עצמה מוכיחה שכל אלה החוקרים לא עמדו עדיין בהגדרתו הנכונה של מושג זה, והרי זה דומה כאלו שאלנו מה הוא האדם ? יכולים אנו להשיב ולומר: האדם הוא בריה מדברת, חושבת, לוחמת, עובדת, או שהאדם הוא היצור שבו נכללו כל הכחות אלה, אבל שתי תשובות אלה אינן מגדירות את האדם באמת, לפי שכלן הם כחות מסתעפים ונובעים מהנקודה המרכזית שהיא עושה את האדם למה שהוא ־ נפש האדם ונשמתו. כדי להכיר את האדם אנו צריכים לדעת מהות נשמתו, וכן בהלאומיות שהיא גוף מוצק מורכב מכחות רבים שונים זה מזה, ומתאגדים לחטיבה אחת, צריכים אנו להכיר ולדעת הכח הנפשיי שהוא מאגד ומרכז את כל פעולותיו. מנקודת השקפה זו עדיין השאלה עומדת בעינה: מה היא הלאומיות, או נפש הלאום שממנו נוצר הלאום ובו מתקיים.
קרובה יותר אל הדעת היא הדעה האומרת: הלאום איננו בעל חי המורכב מתאים דומים איש אל רעהו בטבעם החמרי, אלא קבוצת אנשים המביעים באופן מקורי על ידי ספרות מיוחדת, ועל ידי דרכי חיים מיוחדים, את הרגשות המשותפים לכל בני האדם, ולפי מספר הספרויות ואופני התרבות השונים אנו יכולים אפוא למנות את מנין הלאומים (האנטשמיות ד׳ 134). דעה זו קרובה אל האמת לפי שהיא מוציאה את הלאומיות מחוג צר ומצומצם של קנינים מקריים, ארציים וחמרים, ומעמידה אותה על יסודות רוחניים של ספרות ותרבות, שהם ערכים נפשיים ונצחיים. ואולם גם לדעה זו יש לה פרכא לאמר: ומה היא הסבה לספרות מיוחדת ודרכי חיים מיוחדים של כל עם ועם, בהבעתם המקורית את הרגשות המשותפים לכל בני האדם ? מעתה נסורה נא לראות ולשמוע מה באורם של שני הלאומים: ישראל ואדום. ואומר: ״ויאמר ה׳ לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאסם מלאם יאמץ׳׳ (בראשית כה,כג). בספור זה מבארת התורה בנגוד לכל דעותיהם של הפלוסופים שהלאומיות איננה קבוצה מקרית של אנשים שישבו או יושבים בארץ אחת, ותחת שלטון ממלכתי מאחד, אבל היא יצירה אלקית מיוחדת שקודמת בהויתה לפני היצירה הגופיית המוחשית. יצירה רוחנית זו שאין העין תופסת אותה, מתלבשת בגוף הקבוצה הלאומית ומשתקפת מפעולותיה ומחשבותיה, כי הקבוצה הלאומית שהיא כלל הכולל כל הפרטים, חושבת ופועלת בצורתה הלאומית, וכל חלק וחלק ממנה אחרת לגמרי ממה שהיו חושבים ופועלים כל אחד ואחד מאישיה אם לא היו מאוגדים בחטיבה לאומית אחת.
הלאומיות קודמת איפוא להמציאות הקבוצית, כקדמת הנפש אל מציאות הגוף, והיא נשמת העם של האומה שקובעת את חותמה על הכלל והפרט, וחורזת את כל חיי הלאומיות לדורותם בשלשלת אחת שתחלתה נעוצה בסופה, מתנגשת מתחלת יצירתה עם צורות לאומיות מתנגדות לה, ואותה הלאומיות הבריאה ברוחה וביסודותיה הנאמנים היא כובשת באחרית הימים את כל הדעות הלאומיות המתנגדות לה, שכולן נדחות ומתבטלות מפניה. לאומיות זו מעורה ואחוזה בארצה ואדמתה, מורשת הגזע והישוב בארץ, עוזרים להתפתחות והתעלותן של הדעות הלאומיות, אבל אינם תנאי הכרחי לקיומן, אלא כל הנספח אל האדיאלים הלאומיים נעשה חלק בלתי נפרד ממנה, ובכל מקום שקבוצה לאומית זו או חלק ממנה הולכים, גם שר האומה ושכינת קדשה גולה עמה. בתרגום אונקלוס ויונתן ב״ע בארו מושג לאום בהוראת מלכות, אכל ברור הדבר שלא כונו אל השלטון המלכותי, אלא על הצורה שבה מתרכזת הלאומיות בכל ענפיה, וממנה נשקפת הצורה המלכותית האידיאלית של העם כולו.
לאומיות זו היא כעובר זה שאינו נראה ולא מוחש במהותו, אבל אוצר בו כח החיים והגידול, הצמיחה והפריחה האין סופית, וכן אמרו חז״ל: אין לאם אלא עובר, שנאמר: ״ולאם מלאם יאמץ״ (סוטה מא,ב סנהדרין צב,א).
רבות הן הצורות הלאומיות שכלן מסמלות המנות הרוחניות והמוסריות שביסודן, אבל כולן נחלקות לשתי מערכות כלליות שהן נקראות בשמן: יהודאי וארמאי, או קסרי וירושלם, וכדברי רז״ל במדרשם [ראה: "תורה שלמה" בראשית י,ז ובהערה טו], ר׳ חלבו אומר: עד כאן קריין: ״סבתא ורעמה וסבתכא״ [בראשית י,ז], זאת אומרת לאומיות גזעית, מינך יקומון יהוראי וארמאי, או קסרי וירושלם, חיים לאומיים שהמדינה והשלטון הם יסוד הלאומיות בדמות רומא הכובשת ומושלת, או לאומיות מקיפה ומלאה שחותם של קדושה, אצילות ונדיבות, רוממות ומעלה טבוע עליה. ירושלם עיר הקדש ״מלאתי משפט צדק״ [ישעיה א,כא], שממנה יוצאת תורה לכל העמים, או קסרי עם נשר רומא ואיצטדיוניה ותעתועיה. שתי צורות לאומיות אלה עומדות בהתנגשות תמידית, באשר הן מתנגדות זו לזו תכלית נגוד, ואין לשתיהן קיום אחד בעולם, אלא ־ כשזה קם זה נופל. אם יאמרו לך חרבו שתיהן, אל תאמין, ישבו שתיהן אל תאמין, חרבה קסרי וישבה ירושלם, חרבה ירושלם וישבה קסרי ־ תאמין, שנאמר: ״ולאם מלאם יאמץ״(מגילה ו,א).
מכאן אתה למד שהלאומיות איננה גזע משותף, לא מולדת או מלכות וממשלה משותפת, ולא מנהגים ודרכי חיוב או ספרות ותרבות משותפת, כל אלה הן צורת הקבוץ, או המלכות הממשלתית והמדינית. אבל הלאומיות במובנה המדויק, היא השקפת עולם לשפור חיינו האנושיים עלי אדמות, והתרוממותנו לפסגת הגובה של התעודה האנושית והצלחתה, והנחלת הדעות האמתיות והתכונות ומדות טובות, ותורות המשפט והמוסר לבנינו אחרינו, והשלטתן של דעות ומדות רוחניות אלה לכל האדם, לא בכח ולא בחיל, כי אם בהסברה והבנה שיוצרת ההכרה ברוחניותן של דעות אלה ואמתתן, וברוב טובה הנמשכת מהן לכל ההולכים בדרכיהן. וזו היתה לדעתי עומק כונת רז״ל במאמרם: שני גיאי גויים בבטנך, זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה במלכותו, שני גיאי גויים: אדריאנוס מושל בחרבו האכזרית וציד בפיו, שפה דיפלומטית לרמות עמים ומדינות באומות, ושלמה בישראל מושל בחכמתו ובצדקתו (ב"ר שם). הללו עושים את המדיניות לכל עיקר קיומם בחיים, והללו עושים את הלאומיות לעיקר והמדינה נמשכת ממנה ומתקיימת בזכותה וטבועה בחותמה, ובזה מונח ההבדל היסודי שבין ישראל לעמים.
מאבותיהם דור דור, תקופה ותקופה, מולידה האנושיות פה ושם אנשי שם גדולי הרוח, שמאצילים מרוחם ומנחילים לדורם, משפחותיהם שבטיהם ומדינתם, מדות רוחניות ודעות מוסריות נעלות, שעוברות בנחלה לבאים אחריהם, ומשמשים לשלבים בסולם התרוממות האנושית. הקבוץ המדיני והחברותי יוצר גם הוא משמעת אוטוריטטית וחקים משפטים לשפור חיי החברה והכלכלה, מוסדות חנוך גבוהים להשכלת העם במדע מוסרי ותיאולוגי, באומנות יפה וחכמה, בידיעת הטבע ומצפוניו, וכל אלה מצטרפים אחת לאחת, מעשירים את ספרותו התרבותית, מגדילים את דמותו הלאומית, ומחזקים על ידי כך את הקשר הלאומי בקרב הלאום עצמו, והתקשרותו עם כל הלאומים השונים. אבל אצל כולם לאומיותם מיוסדת על המדינה הארצית, המדינה טובעת את חותמה על הלאומיות, עד שהלאומיות מסתלקת ממנה לגמרי, או שהיא נשארת חבויה בארכיביונים של העבר, כנשמה ערטילאית זו שפרחה מן הגוף ואינה מוצאה מקום להתלבש בו.
המדינות הלאומיות עפ״י רוב אינן מסתפקות במה שיש להן, אלא שואפות להרחיב גבולי ממשלתן ושלטונן, ומזה נמשכת ההשתמשות של כלי מזוין ויצירת אורגניזציה צבאית עם כלי נשקה, ומשום כך נמצאות הן במצב מלחמה תמידי, גלויה או מסותרת, שמעסיק אותם וגוזל מהם כל מחשבותיהם הלאומיות, ולא עוד אלא שעל ידי כך הם מושפעים יותר ממה שהם משפיעים באהבת הכבוש והשלטון, יש שהם נכבשים ומנוצחים, וגם כשהם נוצחים ־ זרם החדש של המנוצחים מכניס בגופם של הנוצחים את דעותיהם ואליליהם, שהן מפעפעות ומחלחלות בגופם כארס של עכנא, ומשנות צורת לאומיותם תכלית שנוי, וכל כך למה ? לפי שמדיניותם קדמה ללאומיות ואין להם חק עולם והלכות עולם שהן קובעות הליכות עולם. אבל הפוליטיקה היא הגוזרת ושופטת, ועל ידה משתנה גם המשפט וגם החק, וזו היא סבת אבדונם של העמים והלאומים הקדומים, וחלוף צורתם של הלאומים החיים אתנו כיום, שאינם שלשלת העבר אלא בגזעם ובארץ מולדתם, או בשטח גבולי ממשלתם, אבל לא בדמותם הלאומית. ולא רק שאין לאומיותם מתקימת בידם, אלא שגם המדינה מבחינתה הארצית – בשטחי גבולותיה ובמשטר מדינותה אובדת מהם, ונשארים בלא ארץ ובלא לאומיות, מנותקים מעברם ומיואשים מעתידם וזכות קיומם, באשר קיומם מבוסס על מדיניות כזו שהיא עלולה להתחלף ולהאבד ולהאביד את כל אלה שנשענים עליה. יש ולאומים אלה ממלאים תפקיד חשוב בעולם בתור שבט מיסר וחרב נוקמת, או בתור מטה ישע לנכאים ועשוקים: ״הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי״(ישעיה י,ה). ולהפך: ״כה אמר ה׳ למשיחו לכורש… אני ה׳ ואין עוד זולתי אין אלקים אאזרך ולא ידעתני, למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה' ואין עוד״ (ישעיה מה,א־ו) , אבל ככלות תפקידם אובדים בתהום הנשיה לבלי קום עוד. אבל ישראל לאומיותו קדמה למדיניותו, זאת אומרת הרעיון הנאצל והמקיף של תקון עולם במלכות שדי קדמה למדיניותם ולאומיותם, היא נותנת הכוון וצורה למדיניותם, אבי האומה אברהם צוה מפי האלקים לאמר: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" [בראשית יב,א ]. ויעקב האב לשבטי-יה גם הוא חי חיי נדודים, ומכאן אתה למד: לא נחלת אבות, ולא מנהגי מדינה היו היסוד ליצירת הלאומיות היהודית, אלא רצון האלקים בהשגחתו הנפלאה בחר באבות האומה וזרעם להיות לו לעם סגולה, וכן הוא אומר: ״ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון יסובבנהו״ [דברים לב,י]. ורז״ל באים ואומרים: ״ימצאהו בארץ מדבר״ – זה אברהם, ד״א: ״ימצאהו בארץ מדבר״ – אלו ישראל, ״יסובבנהו״ – לפני הר סיני, ״יבוננהו״ ־ בעשרת הדברות (ספרי פ' האזינו י). ולזה כוונו רז״ל במאמרם הנפלא לאמר: ״שני גוים״ ־ שני גיאי גוים, ״בבטנך", זה מתגאה בעולמו, וזה מתגאה במלכותו(בראשית רבה סג,ט).
ישראל מתגאים בעולמם, בהשקפת עולמם שהיא עיקר הויתם וזכות קיומם, ואומות העולם מתגאים במלכותם, זו כנוסם המדיני שלאומיותם נדחית מפניה, מזה נמשכת נצחיות הפלאית של לאומיות היהדות שמתגאה בהשקפת עולמה. המתגאים במלכותם אובדים גם הם באבדן מלכותם, כטבע כל הנמצאים שהם אובדים ונפסדים, אבל המתגאים בעולמם מתקימים הם בזכות עולמם גם באבדן מדיניותם, ובכל מקום שגלו ישראל שכינת הקדש גלתה עמהם [במ"ר ז,י].
דברים אלה עצמם אמרם אדון הנביאים בשירתו הנפלאה לאמר: ״בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ (דברים לב,ח-ט). ״בהנחל עליון גוים״ – נחלה טריטוריאלית וגיאוגרפית לארגונם המדיני של כל גוי הארץ, ו״בהפרידו בני אדם״ ־ לקבוצות לאומיות המאוחדות בהשקפותיהן ונטיותיהן לישובו של עולם והתרוממות האדם היושב בה, ״יצב גבולות עמים למספר בני ישראל״, מה בני ישראל נפרדו בגבולי נחלותיהם לשבטיהם: שנים עשר שבטי־יה, אף העמים נפרדו לשבטים: ״אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם שנים עשר נשיאים לאומותם״ (בראשית כה,טז), ולא רק זאת, אלא שהעמים כולם בגבוליהם ומדיניותם שמשו אכסניא גלותית לישראל בעצתה העמוקה של ההשגחה העליונה: ״והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג אתכם שמה״(דברים ד,כז), וכן אומר הנביא: ״כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגויים את בית ישראל״(עמוס ט,ט).
״יצב גבולות עמים" ־ בשהנחיל הקב״ה העולם לאומות העולם, פרש תחומן לאומות העולם לכל אומה ואומה, כדי שלא יהיו מעורבבין(ספרי שם), פרש תחומן וצמצם תחומן, ובערבוב התחומין אובדים גם שמותם של האומות וגם צורת לאומיותם.
לעומת זאת לאומיות היהדות מיוסדת על כי ״חלק ה׳ עמו״, לאומיות זו שאינה חלקית ולא מקצתית אבל מאחדת בקרבה, כהרמוניא נהדרה ובמזיגה משפטית מדויקת מאד, את כל הטוב והנשגב, הנעלה והנאצל בדעות ומדות, במחשבות ומעשים, אחרות שאין בה קרעים וטלאים, ולא פשרות וויתורים ־ פעם לצד זה ופעם לצד אחר, לפי רוח הפוליטיקה והמדיניות, אבל אחדות מוצקה בלתי משתנה ובלתי מתחלפת, נחלת שמים וארץ בלי מצרים וגבולות, ונחלת הגורל הארצי וכנוסם המדיני: ״יעקב חבל נחלתו״, אין חבל אלא גורל שכולו טוב ויפה, ומזה נמשכת ההלכה היסודית שהיא בנין אב לכל התורה כולה לאמר: אין עבירה מצוה (ירושלמי שבת יג,ג. חלה א,ח). הלכה זו נסתרת לכאורה ממ״ש נזיר (נזיר כג,ב והוריות י,ב): גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, דכתיב: ״תבורך מנשים יעל״ [שופטים ה,כד]. ובאמת הלכה זו מסופקת מאד, שהרי ריש לקיש אומר: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו כלי ששמו ״שמיכה״ [שופטים ד,יח], ומה שמיכה ־ שמי כה, שמו מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע [ילקוט שמעוני אחרי תקפ״ה].
אגדה סתמית אף היא אומרת: ג' ברחו מן העבירה ושתף הקב״ה שמו עליהם: יוסף, יעל ופלטי, יעל מנין שנאמר: ״ותצא יעל וכו׳ ותכסהו בשמיכה" [שופטים שם] רבנן דהכא אמרי בסודרא, ורבנן דתמן אמרי במשיכלא (ויקרא רבה כג,י. ילקוט שמעוני שם). ואם גם נקבל דעת רב נחמן בר יצחק שיעל עשתה עבירה לשמה, מכל מקום לפי מסקנת הגמ׳ למדנו שאינה אלא (מסובלת) כמצוה שלא לשמה, אבל העבירה עצמה אינה נחשבת למצוה, גם כשהיא נעשית לשם מצוה. ויותר נראה לע״ד שלא אמרו: גדולה עבירה לשמה, אלא בעבירה שיש בה הקרבה עצמית להצלת הלאום, כמעשה אסתר ויעל, וכעין זה נאמר בדין מצוה הבאה בעבירה: מצוה דרבים שאני(ברכות מז.ב).
ובנגוד לדעותיהם של אחרים שאומרים: המטרה מקדשת האמצעים, היהדות אומרת: מצוה הבאה בעבירה – לא רק שאינה מצוה, אלא שהיא בגדר עבירה ! הרי שגזל סאה של חטים, וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך – אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: ״ובוצע ברך נאץ ה׳״ [תהלים י,ג](ב"ק צד,א) ולא עוד אלא שגם מצוה שלא לשמה, ושיש בה מחשבה זרה של הנאה עצמית, אינה מצוה, והעושה שלא לשמה נקרא פושע לדעת ריש לקיש (נזיר והוריות שם). התוס' (ברכות יז,א ד"ה העושה) הקשו [לאור מאמר חז"ל: העושה שלא לשמה ־ נוח לו שלא נברא) על מאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, ותירצו דהכא מיירי שלומד לקנטר, והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו, זאת אומרת מכיון שיש בה מחשבת אסור ־ נוח לאדם העושה מצוה כזו שלא נברא, ובמצוה שיש בה מחשבת רשות של התהדרות, יעסוק אדם בה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
אולם מדברי רבי יוחנן (נזיר כג,א): האוכל את הפסח לשם אכילה גסה ־ נקרא פושע. ואפשר לומר לפי זה שכמחלוקת רבי יוחנן ור״ל בענין אוכל את הפסח לשם אכילה גסה, כן נחלקו רבי יהודה אמר רב ורבא, ולדעת רבא העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה, אפילו לשם התהדרות או אכילה גסה – נוח לו שלא נברא.
ולע״ד נראה יותר שלא אמר רבי יוחנן שנקרא פושע אלא במצות הזכרון והסמל ליסודי האמונה, כגון אכילת הפסח, שהאוכל לשם אכילה גסה במועדו נקרא פושע, לפי שהוא בועט במעשהו זה ברעיון הלאומי ויסודות אמונתו, אבל כל עושה שלא לשמה ושאינו מכוין במעשיו לדבר אסור ־ אינו נקרא פושע.
ועכ״פ למדנו שמחשבה זרה פוגמת פעולת המצוה, ומחשבת אסור המעורבת במעשה המצוה ־ עושה את המצוה עצמה לדבר עבירה. ומעשה מצוה שיש בו מחשבת אסור של קנטור – הוא קרוב לדבר עבירה לכל הדעות. וכל העושה מצוה שלא לשמה ־ נוח לו שלא נברא (ברכות יז,א), וכל העוסק בתורה שלא לשמה – נעשית לו סם המות (תענית ז,א). וכלל גדול אמרו לנו רז״ל: ״אלה המצות״ [ויקרא כז,לד] – אם עשיתם כמצותן – הן מצות, ואם לא – אינן מצות (ירושלמי שבת פ׳ יג ה׳ ג) , וכל כך למה ? משום ״כי חלק ה׳ עמו״, היחיד והלאום הפרט והכלל, הם חלק מקור הטוב המוחלט שאין טוביות למעלה ממנה, וזכות קיומו הלאומי של עם ישראל היא להיותם טובים ונבונים, ולעשות טוב בעולמם לטוב להם ולבניהם אחריהם כל הימים, ולהיטיב לאחרים, ולהרימם למדרגת הטוב והישר בעיני אלקים ואדם.
לאומיות עליונה זו איננה פורשת מהמדיניות הארצית, אלא מדיניות קבועה וקשורה וטבועה בחותם לאומיותו: ״יעקב חבל נחלתו״, אין חבל אלא גורל, שנאמר: ״חבלים נפלו לי בנעימים״ [תהלים טז,ו] ואומר: ״ויפלו חבלי מנשה עשרה״ [יהושע יז,ה] (ספרי דברים שם).
מדינת ישראל היא ארץ הקדש, משכן קדוש ישראל ״מלאתי משפט צדק ילין בה״ [ישעיה א,כא], ומקיאה מקרבה את המטמאים עצמם בעלילותיהם ותועבותיהם, היא שדה עבודה לישובו של עולם בדרכי שלום ואהבה, וצדק ומשפט, וחסד ורחמים, והיא מקור האורה והקדושה, להאיר מחשכי תבל ולקדש את חיי האדם עלי אדמות באור ה׳ קדוש ישראל הנקדש בצדקה.
אומות העולם שאין להם חלק בלאומיות זו, מונין את ישראל ואומרים: עם זה הוא קוסמופוליטי בטבעו, עדר נפוץ ונודד, מיסב על שולחן אחרים, ואינו מוכשר ולא יצליח לעולם להיות לאום מדיני ככל העמים, וישראל משיב ואומר: ״שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי״ [שיר השירים א,ו]. שמוני לשומר מטע אחרים, ולא נוטע אני בעצמי ואף לא שומר כרמי שלי וארץ נחלת אבות, ולכן לא נטרתי כרמי. אבל מי שמסתכל בעין בוחנת, נוכח לדעת השקר המוחלט שבעלילת שוא זאת: היש עם בתבל ובכל ההיסטוריא האנושית שקשור אל ארצו בקשר תמידי כעם ישראל, שלמרות פזורו ונדודיו לא שכח את ארצו, ולא הסיח דעתו ממנה ?
ישראל הוא לאם פאטריוטי הקשור אל ארצו ומולדתו גם בהתרחקו ממנה, מתוך הכרה נאמנה שגלותו אינה טבעית ולא מקרית, אלא גזרה אלקית לצרפו ולבחנו ולהפיץ את תורתו ברבים, הוא מסתגל בנאמנות מדינית לארצות גלותו כמצוה עליו מפי נביאיו לאמר: ״ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה… כי בשלומה יהיה לכם שלום״ (ירמיה כט,ז), ועם זה שומר את לאומיותו ואהבתו ותקותו לארץ מולדתו. שניות זו אינה יוצרת בקעים בנפשו, אלא להיפך ־ מתוך אהבתו לארץ ישראל מוסיף אהבה ונאמנות לארץ גלותו.
אחרים מונים את ישראל ואומרים עם זה הוא אופוזיציוני בטבעו, וגם זה הוא שקר מחלט, עם ישראל הוא ככבשה תמה זאת, הוא נשמע לחק ומסתגל אל החברה שבסביבתו בכל דרכי חייה המדיניים והכלכליים, אבל הוא אופוזיציוני קנאי לכל חקי עבדות ושלטונות, ולכל מעשי אימתנות ואלימות, והוא מתנגד קנאי עז מאד לכל אלה הפוגעים בנפשו ולאומיותו, כי בהיותו יודע בהכרה עמוקה והבנה ברורה שהוא דבק בה' אלקים אמת, כלל ואמתת הרוחניים כולם, בתורת אמת שדרכי ה' דרכי נעם ונתיבותיה שלום, ובמשפטים וחקים ישרים וצדיקים, במאמר הכתוב: ״מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו… ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים בכל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ [דברים ד,ז-ח]. ובהכרתו את האמת שלו הוא נצב כעמוד ברזל וחומות נחשת בפני כל אויביו מבפנים ומבחוץ, שרוצים להזיזו מדרכו ומהשקפת עולמו, ולתת נפשו למרמס וכבודו לקלון. מגונה היא האופוזיציה העקשנית והמרדנית לשם התנגדות ומרידה בישובו של עולם והתקדמותה של האנושיות, מגונה היא האופוזיציה העורת שהיא נובעת מתוך יהירות הוללית והפקרות טפשית, אבל יותר מתועבת היא ההתכחשות אל האמת שבנפשו, וההתרפסות הזוחלת הנוטה לימין ושמאל אל אשר יהיה רוח המושל, כאשר ינוד הקנה במים, ומהולל לנצח הוא האיש או הלאום המכיר את עצמו ואת האמת שלו, ועומד כסלע איתן נגד כל נחשולי הזדון המתגעשים עליו.
נסתכל לאחור בעינים בלתי משוחדות ובמבט אוביקטיבי גמור אל העבר הרחוק והקרוב, נעמיד לפנינו את הצוררים והאויבים לשמותיהם וצורותיהם, שאמרו בשם הדת והמדינה: או התבוללות או צליבה. ונשמע לעומת זה קולה של היהדות שהשיבה בדברים
ומעשים: ״לאלקך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד״ (דניאל ג,יח),ונדון באמת מי הוא הראוי לעמוד הקלון, ומי עומד לנס ותהלה ? הרודפים והרוצחים, או הנרדפים והנהרגים בגבורתם הנפשית, שבחרו מות מחיי קלון, צליבה מחיי עבדות והתנכרות לעמם ותורתם.
האופוזיציה היהודית בעקשנותה ההירואית, ובעמידתה האיתנה, ובתשובתה הנמרצה, הועילה הרבה לעצמה ולאחרים לקיומה היא ולהתקדמותה המוסרית של האנושיות כולה, כדברי חזון נביאנו הנערץ לאמר: ״אני ה' קראתיך בצדק… ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך״ (ישעיה מב,ו-ז). זו היא גאותה של לאומיות עם ישראל וזה הוא סוד קיומו הנצחי.
פרק ב'/ המדינה והלאומיות ביחסים האוניברסאלים
כל מדינה וכל לאום המכבדים את עצמם אינם מסתפקים ולא יכולים להסתפק בגבוליהם הצרים ותחומיהם המצומצמים, אלא הם שואפים להכניס את כל הטוב והיפה, המועיל והנהדר אל אוצרם הלאומי, ולהוציא משלהם מקסימום של שפע ברכה לאוצר האנושיות כולה. ליצור קשר של אהבה וידידות בין העמים כולם, להעשרת אוצר האנושיות בדעות מחשביות ומוסריות, ובגלוי מצפוני הטבע. אשרי המדינה ואשרהו הלאום שיכול לתת דין וחשבון לעצמו ממה שהכניסה לאוצרה משל אחרים, ויותר ממה שהוציאה משלה לגנזיה של האנושיות כולה, ואוי לה למדינה ולאומה שמתקפלת בארבע אמותיה, ומצטמצמת בגבוליה הצרים, מאין לה מה לתת משלה, ומאין לה כלי קבול וכח קליטה לקבל משל אחרים.
מבחינה זו נבדלו ישראל מהעמים הבדל רב ! העמים והממלכות הרחיבו גבולי השפעתם תחת מסוה השלום והקדמה בחרב ואש, ברוח זלעפות הסתערו בגשם שוטף ומטרות עז, והרסו בלי חמלה, הרגו בלי רחמים, ובנו מדיניותם על משואותיהם של העמים החלשים שהיו להם לטרף, ולא עוד אלא שגם בהשפעת תרבותם השתמשו במוקדי אש, בחרב נוקמת ומשכלת, באכזריות פראית ובגזל משפט עני ואביון. אין אנו זקוקים להעלות מקברם עמים קדמונים: אשור ופרס, יון ורומא, כדי לראותם בכעורם ובבגדיהם המגואלים מדם, אבל גם העמים החיים אתנו כיום: הנצרות והאשלמיות, גם הם נכתמים בדם עשוקים וגזל עניים בשם הדת והאלקים. עדות הן חבילות של אסיפות כהני הדת הנוצרית שהחוט החורז את כל החלטותיהם הוא הפתגם הרומאי שהזכירו רז״ל בשמם לאמר: גפא דרומי, בהא סלקינן ובהא נחתינן (פסחים פז,ב), כל מחשבותם ומועצותיהם היו מוסבות נגד עם ישראל להשמידו ולכלותו, או להעבירו על תורתו.
והאיסלאם הלא מכריזה בריש גלי ואומרת: תורת מוחמד עמדה בחרב, ולכן נצחונותיהם וכיבושיהם המדומה של לאומים ומדינות אלה לא רק שהיו נצחונות חולפים ואובדים, אלא שלא היו נצחונות כלל, והנוצחים היו מנוצחים, תרבותם ומוסריותם של העמים הנכבשים נכנסו בלבותיהם של הכובשים כארסו של עכנא, וכבש אותם בתוך ביתם.
ומי זה לא יוכל להבחין שכל העמים הרודים את ישראל ינקו את תרבותם, מוסריותם ומשפטם מתורת ישראל ועם ישראל, אלא שהפכו את צורתו, פרקו מעליהם את עדים וקדושתם, והשאירו כגוף חנוט נטול נשמה. וכדבריו המוצדקים של החבר: כי האומות המתות אשר חשבו להדמות לאומה החיה, לא יכלו, אלא יותר מן הדמיון הנראה הקימו בתים לאלקים, ולא נראה בהם לאלקים אות הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה ולא נראתה וכו׳ (כוזרי מאמר ב פ' לב). אבל ישראל בעמים הסתפק בארצו אשר נועדה לו לנחלה מאת אלקי עולם, ולא שאף ולא ישאוף לעולם לרשת ארצות ומשכנות זרים, לא הונה את הגר שבארצו, ולא גזל את משפטו, אבל בכל זאת לא התקפל בארבע אמותיו, ובגדולי ארצו לא עצם את עיניו מראות נצוצות אורה שבמקומות אחרים, ולא אטם את אזנו משמוע שירת החיים בשדה העבודה, בעיר ובכפר, ברחוב ובחרושת המעשה. הוא ספג לתוכו בכל מלא נשימתו את כל החדש הנוצץ והמזהיר שבשדה אחרים, והטביע עליהם את חותם הקדש של לאומיותו, עד שקשה להכיר ביצירותיו החדשות בהטביעו עליהם את ההוד וההדר של המקוריות היהודית. וזה מעיד על כח החיים היותר עצום, על כשרון הקליטה היותר חזק של עם ישראל, שיודע מה לזרות ומה להבר, ויודע לעכל מזונותיו: לדחות את הפסולת ואת הקליפה, ולהזין את נפשו מהטוב והעדין ביותר, ויותר ממה ששאב ישראל מאחרים ־ בבחינת ברור נצוצות האורה והקדושה, יותר ויותר נתן משלו לכל העמים ־ תורה ואורה, טהרת הלב וקדושת החיים, משפט צדק ומוסר אמת, אהבה וחנינה בתורתו תורת עולם, וכדברי נביאיו וחכמיו, דור דור, שכולם ספוגים אהבה עילאית לאלקי עולם ולכל הנברא בצלמו, ולכל יצוריו הטבעיים, מוסר השכל ודברי שלום ואמת.
ישראל לא הסתפק בזה, אלא שהיה גם החלוץ בכל ענפי המדע וההשכלה, למרות ההגבלות וההרחקות שגזרו עליו, למרות חומות הגיטו שהקיפו עליו כדי למנוע ממנו כל קו אור, ולהחניק את נשמתו. למרות כל זאת קלט אל תוכו והכניס לאוצרו כל מה שהתחדש בעולם הרחב, בענפי המדע והתעשיה, ומחקרי הטבע ־ בשמים ממעל ובארץ מתחת, מזויין בידיעותיו נלחם בכל כחות גופו ונפשו להביא חפש ודרור בארצות גלותו, משלטנות העריצית של שלטון האדם באדם לרע לו, בתוך גבולי ארצות גלותו של עם ישראל בעמים, לאמר: ״והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה׳ כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם״(מיכה ה,ו).
השפעתו של שארית יעקב בארצו הוא, ובארצות פזוריו, תהיה לא בזרוע בשר ולא בתחבולות מלחמת אדם באדם, ״לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם״, השפעתו תהיה לא ברוח סערה, גשם שוטף ומטרות עז, אבל בקול דממה דקה, בצעדים אטיים ואיתנים, כטל ה' שאינו פוסק ושמביא אחריו שפע ברכה, כרביבים עלי עשב שהם מצמיחים ומפריחים, מרעננים ומזהירים.
זהו ביחס להשפעתו על אחרים, ובנוגע לקליטתו מאחרים אומר הנביא עוד: ״והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל״ (שם,ז), כאריה זה הטורף ואינו נטרף, כן ישראל, כל מה שקולט לתוכו נעשה עצם מעצמותיו להעשיר ולהאדיר צורתו הלאומית, שאינה משתנה ולא מתחלפת, אבל מוסיפה דור דור תקופה ותקופה.
דבר זה בארוהו רז״ל באגדתם לאמר: אמר הקב״ה לישראל: מבקשים אתם לספות [=לאכול] עם הגויים בעולם הזה ? אמרו לפניו רבונו של עולם: ״אל תט לבי לדבר רע״ [תהלים קמא,ד] למה ? שהן עוללות, שנאמר: ״להתעולל עלילות ברשע״ [שם], אפילו במצות הנעימות שלהם אין אנו מבקשים, שנאמר: ״ובל אלחם במנעמיהם״ [שם], ובמה אנו חפצים? במצות שלך – ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ (מדרש שוחר טוב תהלים לו). אין ישראל רוצה במצות הנעימות שהן נעשות שלא לשמה, אלא במצות רוחניות וארציות אלה שהם מוארות באור אלקים, ארץ נבחרת שעיני ה׳ אלקים והשגחתו מיוחדת בה, מלכות חכמה וישרה, צדיק מושל ביראת אלקים [עפ״י שמואל ב,כג,ג], משפט צודק ואוביקטיבי בהחלט, ״כי המשפט לאלקים הוא״ [דברים א,יז], עבודה ישובית רחבה ופעילה בכל ענפיה, להנעים את החיים ולהתענג מברכת אלקים בעולמו, כדי להשתתף עם הקב״ה במעשה בראשית, לנצל כחות הטבע הגלויים והנסתרים, להכיר מתוכם ועל ידם גדולתו והשגחתו של מי שאמר והיה העולם, ולעשות טוב וחסד, צדקה ומשפט כל הימים.
פרק ג'/ התעודה הלאומית
התעודה הלאומית שהיא בריח התיכון המקשר, מאגד ומחבר ומהדק את כל אברי האומה לגוף מוצק אחד, צריכה להיות מוכרה במדע, ומבוררת לעומדים בראש הנהגת האומה, ולכל איש ואיש מבניה, שהיא כח החיים של לאומיותה, וצריכה להיות מוצגת לפני היחיד והצבור בתור מטרה סופית ותכליתית, שכל הדרכים יכונו אליה, וכמאמר החכם במשליו: ״עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו״(משלי ד,כה). יש והדרכים הם גלויים בנטייתם לימין או לשמאל, ודרכים אלה ידועים לנו בהסתכלות עינים, ויש שהתעודה הלאומית מזדייפת בפיהם של הצבועים והנוכלים שמנצלים שם הלאומיות להנאתם ולתועלתם, ויש והתעודה הלאומית מתערפלת בענינים שחורים וחשוכים, ועושים הסתכלותנו בה לקשה ביותר, ורק על ידי הסתכלות תמידית בהירה בדרכנו, בצמצום המחשבה וזהירות הכוון, נדע להכיר לאזן את פעולותינו וצעדינו בחיים, ולכוון את כל פעולותינו ומחשבותינו אל תעודתנו הלאומית: ״פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע״ (שם כז).
הכרת התעודה והצגתה התמידית לנגד עיני היחיד והצבור, יוצרת קשר לאומי המאחד את כל האומה לחטיבה אחת, לא כל העם זוכה להכיר ולראות את האור הגנוז שבאוצר הלאומיות, ולא כל אדם מוכשר ויכול להגשים תעודה זו בחיים, ולא כל אדם מוכשר להוסיף לצורה הלאומית קוי אור וזוהר להגדילה ולהאדירה, אבל כל המודים ומכירים במציאות מחוייבת של תעודה לאומית, וכל העובדים לקיומה לפי הכנתם ויכולתם, מתאחדים בגוף הלאום, מתרוממים בו ומוסיפים לו עז ועצמה.
וכן אמרו רז״ל: אומה זו כגפן נמשלה: זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלין שבה ־ אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה ־ אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמי איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צב,א).
התעלמות מן התעודה הלאומית גורמת להרס והתפוררות, התנונות וזקנה, הגוררת אחריה כליון או מיתה בחיים, ולהיפך ־ הסתכלות התעודה מגבירה את הכח, מעודדת את הכוח, ומוסיפה כח ועז פלאי להדוף את כל המכשולים והמעצורים, ולהגיע אל המטרה התעודתית.
התעודה הלאומית אינה יכולה להיות סמויה מן העין, חבויה בקרן זוית, או מסורה וגלויה רק לאנשי האומה, אבל היא צריכה להיות מורמה על נס, עומדת ״על-גפי מרומי קרת״ [משלי ט,ג], ומכריזה בעז וגבורה על מהותה, וקוראה את כל האדם להתקרב אליה ולהדבק בה – כי ממנה תוצאות חיים. הסיסמא של המתבוללים, או המתפלספים: היה יהודי בביתך ואדם ברחובותיך [יל"ג], היא אבסורדית וטפשית, והיא נובעת מבורותם של אומריה בתעודת היהדות ותורתה, כי היהדות והאדם הם אחוזים ודבוקים יחד כשלהבת בגחלת, היהדות בתעודתה אינה אלא שאיפה עליונה להתרוממות האדם בצורתו ופעולותיו בחיים, באישו, במינו, בכללו ופרטיו אל מדרגה הכי עליונה של השלמות האנושית. נביא האומה שבו מסתמלת לאומיות ישראל אומר: ״רוח אדני אלקים עלי, יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח… וקורא להם אילי הצדק מטע ה׳ להתפאר… ואתם כהני ה׳ תקראו משרתי אלקינו יאמר לכם… ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה״ (ישעיה סא, א־ט).
צמצום התעודה בבית הכנסת ובבית המדרש, או אפילו בחדרי ביתנו ומשכבנו, היא גניזתה וקבורתה של תעודתנו הלאומית. המסתתרים ביהדותם בחדרי חדרים לבלי תשלוט בהם עין זרה, ולמען לא יהיו מוכרים לכל ביהדותם, מעידים על עצמם שאינם יודעים מהותה וערכה של היהדות, ולא מודים בערכיה, אלא אוחזים בה כמצות אנשים מלומדה מתוך מנהג טפל וסבל ירושה. המבדילים בין האדם והיהודי עושים בזה את היהדות כנשמה ערטילאית, שאין לה תפיסה בחיים, ובדבריהם אלה גוזרים כליה על עצמם ועל לאום היהדות שלהם משתייכים ובשמיהם מדברים.
גרועים מהם אלה האומרים מתוך הכרה, או מתוך לחץ, כי מאז גלה ישראל מארצו והתפזר בארצות גלותו, חדל מהיות לעם ולאום והנהו רק כתה דתית, חבר אנשים בעלי אמונה ודת אחת, ואלה לא רק אומרים זאת, אלא שוקדים בספריהם ונאומיהם להוכיח ולתת לעם ישראל כולו – כי אין לו, ולא היתה לו מעולם תעודה רוחנית ולאומית, ואומרים: אם יש את לב היהודים כי תנתן להם הזכות להקרא בשם ״עם״, (מן הוא והלאה) אז צריכים הם להסיח דעתם מן הרעיון של תעודה רוחנית, ולהשתדל בכל יכולתם לרכוש להם ארץ ולחיות ככל הגויים אשר על פני האדמה.
נגד דעה משובשת ומוטעית זו נלחם הסופר הנכבד ד״ר ז' קצנלסון, והוכיח טעותה בדברים נמרצים לאמר: ״האם לא אכזריות היא לומר לאיש מסכן וחכם, אשר יתפאר בלבו כי הביא בעבודתו ברכה לאדם, כי לשוא היתה עבודתו, לשוא היו חייו, ולשוא יאריך את נפשו, ולכן אין טוב לו כי אם למכור כתנתו מעל בשרו, ואת הכסף יתן בשטר גורל, אולי תאיר לו ההצלחה פנים והיה כאחד האדם, ואם לא איפוא יקנה בשארית כספו חבל לצוארו לשים מחנק לנפשו ?״ (התקופה כרך כ"ד ב׳ 311).
ואנו נוסיף לומר: אפשר להעלות על הדעת מחשבה כזו לאלה מהעמים שדתם היא תורה פולחנית, כדוגמת נביאי הבעל המתגודדים בחרבות ורמחים, או נזירים מהבילים, שכל דתם היא נזירות וסגופים, השבעות ולחישות, אלה יכולים להקרא חבר דתי בקרב הלאום, אבל תורת ישראל אוצרת בקרבה תורת האדם ותורת החיים, תורת המשפט והמוסר, תורת החברה והמשפחה, תורת המלכות והמדינה, או במלים אחרות: השקפת עולם על חיי האדם ופעולותיו ביחידו ובמינו, וישובו של עולם ונעימותו בדרך צדק ומשפט, שלום ואהבה.
והאמונה הישראלית האמונה ביחידו של עולם ויוצר האדם, ובהשגחתו הגלויה והמסתורית על עלילות האדם ומחשבותיו, מחייבת את האדם ואת הלאום להכיר מתוך מדע מבורר בלאומיותו ותעודתו באידיאליו הרוחניים, ובהשקפת עולמו על הקונסטיטוציה העולמית בפנימיותו הוא, ועל הרחבת השפעתו והשלטת השקפותיו העולמיות בכח ההגיון, הדוגמא והמופת לכל האנושיות כולה.
תעודה זו היא עיקר הויתה של היהדות, היא גאותה והיא נשמת חייה, ואם אתה נוטל את נשמתה – הרי אתה משאירה כגוף חנוט כדוגמת מלכי מצרים הקדמונים, או בפסילי שיש מחוטבים יפה, אבל אלמים ודוממים שמוצגים לראוה בכל בתי הנכאת העולמיים. ולקיום עלוב כזה אתם בוחרים ומיעצים אותנו לבחור בו, הוי החכמים בעיניהם ? ליועצי אליל אלה נאמר: לא חדשה היא עצתכם הנבערה ! מלכי ישראל בדמותם של ירבעם ואחאב ומנשה, והמתיונים או ההורדוסיים ונביאי הבעל והשקר, וסנחריב מלך אשור במאמרו: ״ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם״ [ישעיה לו,יז], או אנטיוכוס ואדריאנוס בגזרותיהם ־ קדמו אתכם בעצה זו, אבל ישראל לא שמע לעצתם זאת ואמר: אין אנו רוצים רצועת ארץ לקבור בה את רוח האומה, ולא בגדי מלכות שירדו אתנו לקבורה, אבל אנו רוצים בארץ החיים שבה תחיה ותפרח רוח האומה, ומלכות מדינית כדוגמת מלכות דוד, עושה משפט וצדקה לכל העם, שאליו גויים ידרושו מתוך הכרה של כבוד והוקרה, ונביא האומה אומר בשם ה' אלקי ישראל: ״והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים: נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה׳ אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלך עליכם״ (יחזקאל כ,לב-לג).
לעבוד עץ ואבן לא נאמר, אלא: ״לשרת עץ ואבן״. הא למדת: שתוכחת הנביא אינה מכוונת לעבודה אלילית, אבל היא מכוונת לאותה הלאומיות שמסתלקת מכל תעודה רוחנית אצילה, ומצטמצמת רק בפעולות חמריות לשרת עץ ואבן, באמנות ותעשיה, ובחיים המדיניים והחלוניים ככל הגוים, על אנשים בעלי דעות מדיניות אלה אומר יחזקאל הנביא בשם ה': ״וברותי מכם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה׳״(שם לח).
חזיון נבואי זה שנאמר לפני מאות בשנים, מתאמת לעינינו בכל בהירותו בכל שלשלת הגלות הארוכה ובכל פזוריה, ויותר ויותר בימים אלה. אלה שהטיפו להתבוללות והתכחשות ליהדות, ואלה שהטיפו להסתתרות וצמצום היהדות בבית ובבתי הכנסת, בחושבם לקנות בזה את עולמם והתאזרחותם בארצות גלותם, ואלה שקראו את עצמם לכת: בני דת משה, והפכו ערף למולדת היהדות, נעקרים המה בבושת פנים מארצות גלותם, נפזרים שוב לכל רוח, ואל אדמת ישראל לא יבואו. ואלה אשר לא שנו את שמם, וקיימו את היהדות בבית וברחוב מאהבה רבה ובמסירות נפש, ואלה שהכריזו על עצמם השתייכותם ללאום היהדות, ושאמרו לעיני כל העמים כי היהדות בגלותה ופזורה לא חדלה מהיות לאום בין הלאומים, עליהם אומר הנביא בשם ה׳ אלקי ישראל: ״וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה׳ בהביאי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם״(שם מא-מב).
אבל שלומי אמוני ישראל היודעים ומכירים בנעימותה וטוביותה של היהדות, בלאומיותה ותורתה, אינם יכולים להסתתר ולהתכחש לה, בכל מקום ובכל המצבים שהם נמצאים בהם ־ מוסרים נפשם עליה, ושואפים בכל לבם ונפשם להשפיע מטובה ומזהרה לכל אדם הנברא בצלם. ולזה מכוונים דברי אדון הנביאים לאמר: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו,יז-יט).
״את ה׳ האמרת היום״ ־ הרימות בראש (ראה פ׳ אבן עזרא שם), להיות לך לנס, ולהיות לך לאלקים ומנהיג בכל דרכיך ומחשבותיך, להדמות אליו בכל תכונותיך ומדותיך: מה הוא רחום וחנון – אף אתה היה רחום וחנון, וללכת בדרכיו: מה הוא גומל חסדים ומלביש ערומים – אף אתה היה גומל חסדים, לשמור חקיו ומשפטיו הצדיקים והישרים, הכתובים והגלויים, ולשמוע בקולו המדבר אל מצפונך לעשות הטוב והישר לשם הטוב והיושר המוחלט, ובכונה טהורה ומחשבה צרופה, ״וה׳ האמירך היום״ ־ הרימך אף הוא על נס להיות לו לעם, דוגמא מאירה לשלמות האדם והתרוממותו, בבחינת: נר אלקים מתהלך בארץ.
״ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה״, מעלה זו אינה מעלת מקום, ולא מעלת מעמד, אבל מעלה זו היא כשמן הזה המתערב בכל וצף על פני הכל, מבלי לאבד אף טיפה מזכותו, אף אתה ישראל בלאומיותך תהיה עליון בדעת עליון, בחריצות במעשים ופעולות, בחכמה ותבונה, בקדמה והשכלה, את הכל תספוג לך ותהיה עליון במדעך ולשם ולתהלה ולתפארת בפעולותיך האינדיבידואליות והלאומיות, ויחד עם זה: ״עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״.
קדושה זו אינה קדושה של נזירות ופרישות מהחיים ועבודת החיים, אלא להיפך – קדושה שבחיים עצמם, לקדש את עצמנו במחשבה ומעשה, לקדש את אדמתנו, לקדש את הויתנו האישית והלאומית, ולקדש את עולמנו כולו, ומה נפלאו בזה דברי רז״ל לאמר: ״והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ה׳ אלקיכם)״ [ויקרא יא,מד ] ״והתקדשתם" ־ אלו מים ראשונים, ״והייתם קדושים״ ־ אלו מים אחרונים, ״כי קדוש" – זה שמן ערב, "אני ה׳ אלקיכם״ – זו ברכה(ברכות נג,ב).
קדושתנו לא תהיה שלמה בפרישתנו מהחיים האנושיים והופעותיהם, תענוגיהם וחמודותיהם, אבל בהיותנו נזונים מכל התופעות העולמיות המתחדשות לבקרים, מכל התגליות הנפלאות, ומכל הדעות הפלוסופיות והמדעיות הצומחים ופרים ורבים בעולמנו, בשולחן זה שלפני האדם ־ שמה תשרה קדושה על ידי ברור וצרוף במחשבה תחלה, אלו מים ראשונים שלפני המזון, לברור הטוב והמועיל, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים הבאים אחרי המזון, המזונות החצוניים שאנו שואבים ונזונים מהם, מעשירים את גנזי לאומיותנו ואוצר נשמתנו, אבל אינם משנים את עצם הויתנו, שהיא הויה של קדושה ורוממות, שהיא נשארת צפה על פני המים, וריחה נודפת למרחוק בערבותה ונעימותה, ושהיא קובעת ברכה לאלקינו שקדשנו בקדושתו, ברכה וקורת רוח לעצמנו, וברכה ותהלה ותפארת מכל העמים החיים אתנו עלי אדמות.
סכום תעודתה של לאומיות היהדות היא – לחיות ולעבוד, לבנות ולהבנות, לשפר את עולמנו ואת חיינו, להתרומם בעצמנו ולהרים את אחרים לפסגת הגובה של השלמות וההצלחה האנושית, בדרך שלום ואהבה, והתקדש בקדושת האלקים במחשבה ומעשה, ולהיות ברכה לעצמנו ולברכה ותהלה לשם ולתפארת לכל הגויים, ולהיות עם קדוש לה' אלקינו – בורא עולם ויוצר האדם.
