השמטה
(יו״ד סי׳ קי״ז)
איסור סחורה בדברים האסורים
א. איסור סחורה בנבלות וטרפות
ב. איסור סחורה בדברים האסורים מן התורה
ג. נזדמנו לו דברים אסורים
ד. סחורה בדברים האסורים שאינם מיוחדים או שנפסלו לאכילה
ב"ה כ' סיון תרצ"ה. לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג חו"ב כמוהר"ר כתריאל פישל טחורש יצ"ו. רב בשכונת שפירא.
נמצאתי לאשר שאלני לחות דעתי בדין ישראל שקונה מבית המטבחים כל המעיים של הבהמות הנשחטות בו כשרות וטרפות יחד כדי לעשות מהכשרות נקניקים כשרים ולמכור בני מעים הטרפות ללא יהודי לתעשית נקניקים בשבילם אם יש בזה משום אין עושין סחורה בדברים אסורים. ומעכ"ת פלפל בחכמה כיד ה' הטובה עליו ומענותנותיה דמר פנה אלי להודיעהו חות דעתי הדלה וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי.
א. אסור סחורה בנבלות וטרפות
הלכה פסוקה שנינו: אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים (שביעית פ"ז מ"ו) ובת"כ יליף דין זה מקרא דכתיב בדין דגים טמאים שקץ הוא לכם ושקץ יהיו לכם שלא יעשה בהם סחורה (תו"כ ויקרא פ"ח). אבל בירושלמי מייתי לה מדכתיב טמאים הם וטמאים יהיו לכם מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה (ירושלמי שביעית שם וב"ק פ"ז ה"ז). וכן גרסינן בתלמודין והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכלו ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותרים למוכרן לנכרי שאני התם דאמר קרא לכם א"ה אפילו לכתחלה נמי שאני הכא דמר קרא יהיו בהויתם יהיו (פסחים כ"ג).
מכל זה מוכח דאיסור סחורה בדבר האסור הוא מן התורה. מקרא דטמאים הם לכם וטמאים יהיו לכם הנאמר בתנור וכירים או שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם הנאמר בתנור וכירים ללמד שכל דבר שאסור באכילה מן התורה צריך שיהיה מרוחק ומשוקץ שלא נתעסק בו גם בסחורה. וראיתי בתשובות חו"י (סי' קמ"ב) שעלה בדעתו לחדש שלא נאמר איסור זה אלא בשקצים ורמשים דלא היה להם שעת הכושר ומאיסי טפי.
ולעד"נ שסברא זו לא נתנה להאמר, דמאי סברא היא זו לחלק בין היתה לו שעת הכושר או לאו. הלא טעם איסור סחורה הוא משום דכל שאסור באכילה מן התורה הוא משוקץ גם לסחורה וכך הוא שקצים ורמשים כנבלות וטרפות ואדרבה מגופה דמתניתין מוכח דלא כותיה מדתנן אין עושין סחורה בפירות שביעית וכו' ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ומדלא ערבינהו ותנינהו מוכח דמתניתין לא זו אף זו קאמר לא זו דנבלות וטרפות שרגילים בהם ואתי לאכלם אלא אף בשקצים דבדילי מיניהו משום שקוצם ואף ברמשים דמאיסי ובדילי מיניהו אסרה תורה משום דכל האסור באכילה הרי הוא משוקץ גם לסחורה. וכן מוכח ממ"ש התוס' ואפשר הקונה מחברו כדי להרויח ולמכור ביותר היינו נמי סחורה ובפ"ז דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו' לא משכחת שיהיו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גונא דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי (סוכה ל"ט תד"ה וליתיב) הרי לך דכל הנך דאמרו במתניתין חד דינא אית להו ואין לחלק בין נבלות וטרפות לשקצים ורמשים אלא כולהו אסורים מקרא דטמאים הם לכם או שקץ הם לכם.
והנה בחו"י (שם) תמה ע"ד תוס' אלה משתי פנים: חדא דאיסור סחורה בנבלה אין לה עיקר מן התורה כלל ואינה אלא מגזרת חכמים. ועוד דגם אם תמצא לומר דאיסורו מן התורה אימא דקרא דאו מכור לנכרי מיירי כשנזדמנה לו נבילה בביתו וגם בטמאים נזדמנו לו מותר למוכרם ע"כ.
ולע"ד איני מוצא מקום להשגותיו אלה, דעל השגתו הראשונה יש לומר דהתוס' הכי קאמרי דסתמא דמתניתין משמע דשקצים ורמשים ונבלות וטרפות חד דינא אית להו לענין איסור סחורה ושניהם אסורים מדאורייתא. ולהשגתו השנית יש לומר דמה שהתירה התורה מכירת נבלה לנכרי הוא גם כשנבלה בידים כגון ששחטה שלא כראוי וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו נבלה (הרמב"ם ח' מאכלות אסורות פ"א ח"א) ודבר זה נלמד מרבויא דכל נבלה וכמ"ש בספרי (דברים י"ד סי' ק') לא תאכלו כל נבלה אין לי נבלה טרפה מנין ת"ל נבלה כל נבלה ע"כ.
ולכאורה דברים אלו אינם מובנים דטרפה בהדיא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כ"ג ל') אלא כונת הספרי היא זאת אין לי אלא נבלה שמתה מאליה אבל נבלה שנעשית בידים כגון שנקב הושט בשעת השחיטה ושעקר הסמנים שחנקה עד שמתה מנין ת"ל כל נבלה (הרמב"ם שם ה' ח').
וכן מצאנו בתורה שקורא מתה מסיבת טרפה נבלה שנאמר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כ"ב ח') וברור הדבר שטרפה אינה מטמאה אלא טרפה הנאמר בזה היא המתה שמסיבת טרפה היא נקראת טרפה גם אחרי שתמות וכן תרגם אונקלוס נבלה ותבירא ועיין בפירוש הרמב"ן (שם) ולזה אומר הספרי אין לי אלא נבלה שמתה מאליה, נבלה שמסיבת טרפה מנין לענין מכירה לנכרי או נתינה לגר תלמוד לומר כל נבלה לרבות טרפה נבלה לענין זה שמותר למכרה לנכרי ואין בה מצות לכלב תשליכון אותו. הא למדת שרבוי דכל נבלה אתא לרבות נבלה בידים שע"י אדם וזה אינו בגדר נזדמנה לפניו ואם נאמר שאיסור סחורה הוא דוקא שלא יעשו פלטר זאת אומרת שמוכר בכל שעה הא בהדיא התיר הכתוב או מכור לנכרי דהיינו להיות סוחר בנבלות בתמידות. ומזה מוכיח התוס' שגם במי שאינו סוחר קבוע אלא שקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביותר נמי מיקרי סחורה ובזה שוים נבלות וטרפות לשקצים ורמשים באסור סחורה זו. על כל פנים מגופה דמתניתין ודברי התוס' למדנו דגם בנבלות וטרפות ישנו איסור זה דאין עושין סחורה לא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים. אולם דברי התוס' קשים להולמם מצד אחר שמדבריהם משמע שלא נאסרה מכירת נבלה לנכרי אלא בקונה מחברו כדי למכור ביוקר ולהרויח, אבל אם מוכר נבילה שלו אפילו שנבלה בידים לשם כך מותר, ואין זה מתקבל על הדעת כלל אלא אפילו בכה"ג אסור מדין אין עושין סחורה בנבלות וכ"כ הטו"ז מי שאינו יודע ה' שחיטה ורוצה למכור הבשר לעכו"ם ורוצה לשחוט באיסור זה ודאי אסור שמתחלה עושה נבלה בשביל מכירת הנבלה לחוד לא משום דבר היתר וזה פשוט (סי' קי"ז ס"ק ח') וכן כתב הב"ח דלא הותרה מכירת נבלה לנכרי אלא למי שנזדמנה לו מפני הפסד ממונו אבל ישראל אחר אסור לקנות כדי להרויח, והמשאת בנימין אוסר לנחור תיישים כדי למכור עורות שלהם (עיין ש"ך שם ס"ק ח') הא למדת דגם נבלה שלו שנבלה בידים אסור לעשות בה סחורה. ומה שהתירה התורה מכירת נבלה לגוי, היינו בנזדמנה לפניו ולא תימא א"כ למה צריך קרא דאו מכור לנכרי והא בנזדמן לפניו מותר בכל האסורים מדכתיב יהיו בהויתן יהיו (פסחים כ"ג) זה אינו דאיצטריך להקדים נתינה דגר או לדברים כהויתן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומדברי הספרי שכתבנו אין ראיה להתיר מכירת נבלה אלא כשנתבלה בידו שלא לשם מכירה אלא שהיה צריך לדם וכדומה, אבל מנבל לשם מכירה לגוי אסור מדין אין עושין סחורה בנבלות, והנה החו"י טעה בזה במחכ"ת שהוא חשב דלימוד הירושלמי הוא מקרא דטמאים הם לכם הנאמר בשרצים (ויקרא י"א, כ"א) והוא מפרש דרשא זו הכי: דהרי כתיב לעיל מיניה טמאים לכם (שם כ"ז) ושנה הכתוב לומר וטמאים יהיו לכם לאיסור סחורה. אבל באמת למוד הירושלמי הוא מדכתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו טמא הוא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם (ויקרא י"ד ל"ה) והרי תנור וכירים שנטמאו היו להם שעת הכושר ולא מאיסי אפי"ה נאסרו בסחורה והוא הדין לכל איסורים שבתורה וגם החוות יאיר עצמו לא סמך על סברתו המחודשת זאת שאין לה יסוד בדברי הפוסקים הראשונים ולכן ברור הדבר שנבלות וטרפות ושקצים ורמשים חד דינא אית להו לענין אסור סחורה.
ב. אסור סחורה בדברים האסורים מן התורה.
ממה שהקדמנו בסעיף א' מתברר שאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מן התורה מרבוי הכתוב וטמאים יהיו לכם או שקץ הם לכם. וכן כתבו התוס' (פסחים כ"ג ד"ה אמר ובב"ק פ"ב תד"ה לא). וראיתי להגנוב"י שכתב לדקדק מדברי התוס' הנ"ל שבפסחים כתבו להקשות על גזרת דלא יגדל חזירים תפוק ליה. דאסור לעשות סחורה בדברים אסורים וגדול חזירים גופיה אסור ואלו בב"ק הקשו דלמה אסרו רק חזירים הלא כל הדברים שאסורים באכילה אסורים בסחורה ומתוך זה חדש לומר דהתוס' בפסחים דברו לפי ס"ד דתלמודא דדרשא דיהיו הוי דאורייתא ובב"ק איירו לפי מסקנת הסוגיא דפסחים דדרשא דיהיו בין לחזקיה ובין לר' אבהו אינה אלא אסמכתא. ומזה הוציא שגם התוס' סוברים דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה אינם אלא מדרבנן עכת"ד.
ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו שהמעין בדברי התוס' בפסחים וב"ק יראה שאין בהם אלא שנוי סגנון וכונת דבריהם בפסחים וב"ק היא אחת, להקשות על עיקר גזירת דלא יגדל חזירים תיפוק ליה דמדאורייתא אסור כדתנן במס' שביעית. והיינו מדאורייתא מדרשא דיהיו בהויתן יהיו ובתה"כ נמי דרשינן שקץ הוא.
ולעיקר דבריו שכתב דלמסקנת הגמ' דאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא סובר חזקיה דדרשא דיהיו הויא אסמכתא אין דבריו מחוורים לע"ד שהרי לחזקיה דמשמעות לא יאכל הוא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה אצטריך לכם ללמוד מיניה שבכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע (עי' פרש"י שם ד"ה טעמא דידי) ואצטריך יהיו לאסור הנאת סחורה לכתחלה זכיון דיהיו לכם בא להתיר אסור דלא יאכל ע"כ שהיא דרשה גמורה ולא אסמכתא שאין אסמכתא יכולה להתיר אסור תורה. ומזה יוצא שדרשת יהיו בין לחזקיה ובין לר' אבהו הוי דרשא גמורה לאיסור הנאה בדרך סחורה לכתחלה. ושהתוס' סוברים דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדאורייתא. וכן מוכח ממ"ש בדבריהם (סוכה ט"ל ד"ה וליתיב) והנה בטו"ז רצה לתרץ דברי התוס' אלה דהכי קאמרי שאין כח ביד חכמים לאסור משום גזירה דבר שמפורש היתרו בתורה (עיין טו"ז סי' קי"ז ס"ק א' ופר"ח שם). ועיין בכרכי יוסף למרן חיד"א או"ח סי' תקפ"ח סעיף ב') שכתבו שלא נאמר זה אלא במקום מצוה שבתורה (עיין שד"ח מערכה א' כלל קכ"א ובחדושי רעק"א וגליון מהרש"א שבגליון השו"ע שם ואין כאן מקומו להאריך) אבל בלא זה נמי משמעות דברי התוס' כפשטם משמע שהם הולכים לשיטתם בפסחים וב"ק דסברי דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא. ולהלכה הפוסקים הראשונים הרמב"ם ומרן ז"ל לא פרשו דבריהם אם איסור זה הוא מדאורייתא וכ"כ התויו"ט ודברי הרמב"ם אין להם הכרע אי סבר דמדאורייתא או מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (שביעית פ"ז מ"ג). אבל המל"מ (מאכלות אסורות פ"ח ה' י"ח) כתב משם הרב פ"מ להכריע בדעת הרמב"ם מדפסק לאסור סחורה אפילו בדברים האסורים מספק אסור תורה. והמל"מ הוסיף והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה וכו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואם נאמר שאיסור סחורה הוא מדרבנן נימא שגם בחלב גזרו מכאן שסובר הרמב"ם שאיסור זה הוא מדאורייתא עכת"ד.
ולע"ד נראה דאין זו ראיה מכרעת מתרי טעמי. חדא כמ"ש הטו"ז (סי' קי"ז ס"ק א') דכל דבר שהיתרו מפורש בדאורייתא אין כח ביד חכמים לאוסרו ועוד דאף אם נאמר דיש כח ביד חכמים לאסור את המותר מן התורה מכל מקום אין זה אלא במקום שמצינו זאת מפורש בדבריהם. אבל אין לנו לומר מדעתנו שאסרו חכמים דבר שמפורש היתרו בתורה וכיון דמתניתין דשביעית שפרטה נבלות וטרפות שקצים ורמשים. לא הזכירה גם חלבים וגידים מזה מוכח דלא אסרו רבנן סחורה בחלבים. ולעולם אימא דכל עיקר סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדרבנן.
אולם מ"ש הפ"מ להוכיח מדברי הרמב"ם שפסק לאסור אפילו בדברים שהם אסורים מספק דאורייתא לכאורה הוא ראיה מכרעת דסובר הרמב"ם דאיסור זה הוא מדאורייתא.
ברם דבר זה עצמו צריך בירור דהפ"מ למד כן מדברי הרמב"ם ממ"ש זה הכלל כל שאיסורו מדברי תורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאסורו מדבריהם מותר לעשות סחורה בין בספקו בין בודאו (שם פ"ח ה' י"ח) והוקשה לו דלא היה צריך הרמב"ם לבאר זה דמהיכא תיתי לחלק בין ספק לודאי בדבר שאסורו מדרבנן. ולכן פרש דבריו דמ"ש בין בספקו ובין בודאו ארישא דדינא קאי לומר דדבר שאסור מן התורה בין בספקו ובין בודאו אסור לעשות בו סחורה. אבל לע"ד אין דברי הרמב"ם מתפרשים כן. חדא דריהטא דלישניה לא משמע הכי ועוד דאם כן דלענין אסור קאי היה לו לומר בין בודאו בין בספקו בדרך לא זו אף זו ומדנקט בין בספקו ובין בודאו משמע ודאי דאסיפא דדינא קאי לומר דדבר שהוא אסור מדרבנן מותר לעשות בו סחורה בין שהוא איסורו מספק ואפילו אם הוא אסור ודאי. ולפי"ז יוצא שאין ראיה מכרעת להוכיח בדעת הרמב"ם שסובר דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא וכדכתב התוי"ט. ומכל מקום אין הדברים הללו אמורים אלא לתרוצי דברי התוי"ט אבל לקושטא דמילתא פשט דברי הרמב"ם משתמעי דהוא סובר דאיסור זה מן התורה והכתוב מסרו לחכמים וכן משתמעי דברי מרן שכתב כל דבר שאסור מן התורה אע"פ וכו' אסור לעשות בו סחורה (יו"ד סי' קי"ז) וסתם דבריו משמע דאף דבר האסור מספק דאורייתא אסור לעשות בו סחורה, וכן כתב הטו"ז ופר"ח דאף הרשב"א שנתן טעם שמא יבוא לאכול ממנו סובר שהוא אסור דאורייתא. ואחרי שראינו דברי הטו"ז והפר"ח אלו אפשר לומר דגם מה שכתב התה"ד משם גליון התוספות דדרשא זו דיהיו בהויתן יהיו אינה אלא אסמכתא אין כונתו לומר שהיא מדרבנן אלא שרבנן אסמכו אקרא דברי קבלה ודינו כדאורייתא שהרי גם אסמכתא דקראי יש שהיא כדאורייתא (עיין יד מלאכי סי' תקמ"ו).
מהאמור ומדובר יוצא ברור דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדאורייתא ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים הראשונים שהוא כתב בפרוש שהוא מדרבנן ברם הרמ"ע בתשובותיו כתב דאיסור סחורה בדברים אסורים הוא מדבריהם ואסמכוהו אקרא (תשובות הרמ"ע מפאנו סי' כ"ט) וזו היא סברא יחידאה. הפר"ת כתב דרוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין סברי דהוי דאורייתא או מדברי קבלה שדינם כדברי תורה לענין ספקא דאסור וכדומה והכי נקטינן.
ג. נזדמנו לו דברים אסורים
שנינו במתניתין צידי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרן רבי יהודה אומר אף מי שהתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר וחכמים אוסרים (שביעית ז' מ"ד) ובפרושא דהאי מתניתין כתב הר"ש דלא התירו בנזדמנו אלא דוקא לציידים קבועים וכמ"ש בירושלמי משום דהמלכות אונסת וגובה מהם מסים ואם לא נתיר למוכרם נמצאים נפסדים אבל כל אדם שצד באקראי ואינו משלם מסים אסור לעשות סחורה בעופות ודגים טמאים שהזדמנו לו.
וכן דייקו הרמב"ם ומרן ז"ל בלשונם וכתבו הצייד שנזדמנו לו (כן כתב בב"י עיין טו"ז סי' קי"ז ס"ק ג') אולם מה שהתירן בצייד לדעת מרן הב"י אין זו משום דהמלכות אונסת וכמ"ש בירושלמי, אלא משום דאומנתו בכך ולפיכך התירו לו כשנזדמנו לפניו כדי שלא להפסידו מאומנות שהיא מקור פרנסתו. ולפי"ז יש מקום לדון דקצב ישראל שאומנותו בכך להספיק בשר ללא יהודים וקונה מישראל חברו בשר כשר ונו"ט או כגון נדון דידן שישראל קונה כל המעים כשרות וטרפות נעשה כנזדמנו לו ומותר לעשות סחורה בהם במכירת כשר וטרף יחד. אולם הרמ"ע בתשובותיו העלה דכל שהוא בדרך מקח אסור לסחור והכי מסתברא שדוקא בצידה התירו משום דלאו בידו הוא ואחרי שיצודו לפניו לא הפסידוהו רבנן להשליכם לאיבוד אבל בקונה דברים אסורים עם דברים המותרים בידו שלא לקנותם וא"כ כשקונה אותם נעשה מכוין את מסחרו גם לדברים אסורים ואסור. והוא הדין בנדון דידן אסור ישראל לסחור בבני מעים אסורות אפילו אם קונה אותם בכלל הכשרות.
ואולם יש לצדד בהתירא ולומר שלא נאסר לקנות דבר אסור בכלל הכשר כדי לעשות בו סחורה אלא אם קונה דבר האסור שהוא בעין. אבל הקונה כל בני מעים מבהמות אשר תשחטנה כיון שאין האיסור ברור לפנינו נעשה כצידה שהזדמנה לפניו.
ד. סחורה בדברים האסורים באכילה שאינם מיוחדים למאכל.
פסק מרן ז"ל כל דבר שאסור מן התורה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה (יו"ד סי' קי"ז סעיף א') משמע שאם אינו מיוחד למאכל אעפ"י שראוי לאכילה אין בו משום איסור סחורה בדבר האסור. וכן כתבו התוס' הא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול אבל להשכר בשומנן או בעורן לא.
לכאורה משמע מדברי מר"ן דכל דבר שאינו מיוחד לאכילה מותר למוכרו אפילו לאכילה דלא אסרה תורה אלא דבר המיוחד לאכילה. אבל מדברי הירושלמי ז"ל מוכח שלא התירו לסחור בדבר האסור אלא בחמור וגמל שלמלאכתו הוא גדל, אבל כל שמוכר אותו לאכילה אסור אפילו אם אינו מיוחד לאכילה והרשב"א כתב שגם אם אינו מוכר לאכילה אם הדברים שעושה בהם סחורה הוא מכלל דברים שרוב תשמישן לאכילה אסור.
ולפי"ז מ"ש מרן אם הוא דבר המיוחד למאכל אדם הוא להוציא דבר שרוב תשמישו הוא שלא למאכל אדם ושמכרו שלא לאכילה כגון חמור וגמל. אבל דבר שהוא עשוי למאכל אדם אפילו אם מכרו שלא לאכילה אסור. ברם מסתברא לומר שאם נפסד מאכילה נעשה כדבר שאינו מיוחד למאכל אדם ומותר לסחור בו (עיין ב"י בשם הרשב"א וש"ך סי' קי"ז סעי"ק א').
הדרן לדיננא: במעים שקונה ישראל לשם תעשית נקניקים הואיל ובשעה שהוא קונה אותם אינם בעין ולא ידוע כמות הטריפות ומציאותם והואיל והמעים עצמם אינם מיוחדים לאכילה אלא רוב תשמישם הוא לתעשית מיתרים או כיסי נקניקים והואיל והיהודי הסוחר בהם מיחדם שלא לשם אכילה וכבר כתבנו מ"ש רש"ל בשם העט"ז דביחדו שלא לצורך אכילה מותר.
והואיל והמעים אלה אינם ראויים לנקניקים אלא אחרי יבוש וגרידה עד שיעשו כעץ יבש שאין בו כל לחלוחית ולא טעם והוא נפסד מאכילה. מכל טעמים אלה נראה לי שמותר לישראל לסחור במעים טרפות אחרי שהתיבשו לתעשית נקניקים, דלא אסרה תורה סחורה אלא בדבר המיוחד למאכל או שמוכרו לשם מאכל ולא בדבר שאינו ראוי למאכל ושמוכרו שלא לשם מאכל. וכן התיר המל"מ ה' מ"א שם) לעשות סחורה במומיא (שלד גוף האדם שיבש לגמרי) משום דאינה ראויה לאכילה ויליף לה ממ"ש הרמב"ם אכל אוכל אסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור (שם פי"ד ה' י"א).
והוא הדין בנדון דידן מעים העשוים לנקניקים שמיבשים אותם לגמרי עד שנעשים כעור יבש שאינם ראוים למאכל אדם לגמרי אפילו שיש מי שאוכל אותם ע"י הבשר שבתוכם מעל מקום הואיל והם עצמם אינם ראויים לאכילה ונמכרים שלא לאכילה מותר לסחור בהם.
יום שלישי בדר״ח תמוז תרצ״ה.
נשלם בעזר השי״ת ספר משפטי עזיאל חלק א׳, על או״ח ויו״ד.
וה׳ יזכני להוציא לאור את החלק השני להלכות אה״ע וחו״ט וכל יתר כתיבותי אשר חברתי בחסד ה׳ עלי הגדול, והנני מסיים בתפלה לאמר: ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטיך יחלתי ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד.