בהוציאי לאור ספרי הקטן הזה ידעתי כי תשאלני: למי יועיל ספר זה? הרבנים הגאונים ותלמידי חכמים שבדורנו, לפניהם פתוחים ספרי התשובות לאלפיהם ורבבותיהם של רבותינו הקדמונים דור דור, ובצדק יאמרו: האם תבן אתה מכניס לעפרים? (מנחות פה.), ואם לצבור הרחב כל מבקש דבר ה׳ ילך אל אהל מועד בתי מדרשם של רבני הדור ויורו לו הלכה למעשה לטמא או לטהר לאסור או להתיר, לפי בינתם הרחבה וידיעתם המקיפה והעמוקה.
ומאידך גיסא ידעתי כי רבים יבקרו את דברי אלה מצדדים שונים: הללו יאמרו, מאי אהנו לן רבנן לדירהו קרו לדידהו תנו מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה (סנהדרין צט:) ככה אמרו אוהבי החדשות בדורות קדומים וככה יאמרו אוהבי הריפורמות בדורותינו לכל חבורים שכאלה שאינם מחדשים כלום אלא שואבים ומעתיקים מן המקור הקדום והנצחי.
ולעמתם יבקרו אותי בפנים אחרות מצד שני ויאמרו: הקלת במקום שאמרו להחמיר או החמרת במקום שאמרו להקל, הארכת במקום שאמרו לקצר וקצרת במקום שאמרו להאריך.
לכל שאלות אלה אני משיב תשובה קצרה וברורה לאמר: מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי, וכן הורו לנו רבותינו וזקנינו הקדמונים ואמרו: כשעירים עלי דשא, מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומפשפשים בהם כדי שלא יתליעו כך הוי מפשפש בדברי תורה שלא תשכחם כך אמר ליה ר׳ יעקב בר חנינא לרבי, בא ונפשפש בהלכות בשביל שלא יעלו חלודה (ספרי האזינו פ״ב). זו היא המדה המהלכת על פני כל הדורות וממנה גדלה ורבתה הספרות ההלכותית דור דור תקופה ותקופה במדה כה רבה שאין בכל ספרויות ההלכה והמשפט של כל העמים דוגמתה.
השופט או הפוסק התלמודי אינו יכול ואינו רשאי לומר לעצמו ולשואליו – בכל שאלה שתעמוד לפניו – ניתי ספר ונחזי ואפסוק כהלכה מן המוכן ככל הכתוב בספר, לא זו היא דרכם של בעלי הוראה אלא חובתם היא זו לעיין במקורה של הלכה לבררה וללבנה לצרפה ולזככה לפי ידיעותיו המקיפות, הקשתו הנכונה וסברתו הישרה לדון דין אמת לאמונו ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, וכל הפוסק הלכה מתוך משנתו מבלי צרוף וברור מצדו, להבנתה של הלכה על בוריה נקרא בפי רבותינו בשם של ״מבלה עולם״ (סוטה כב). וכ״כ הרא״ש ז״ל: והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו עדות שקר אלא אם חכם גדול גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו, ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו וכו', כ״ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק (הרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ ו', עיין חו״מ סי׳ כ״ה סעיף ב׳ בהגה) ועל כל פנים חובת הפוסק היא לדעת ולברר כל פרטי ההלכה במקורם וטעמם לדמות מילתא למילתא ללמוד דבר מתוך דבר להקיש דבר לדבר כדי שיהיו הדברים ברורים ומוארים לו היטב, ואחרי כל זאת, אם זכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא מתוך הכרה ברורה וצרופה אשריו ואשרי חלקו.
דבר זה שהוא נקרא משא ומתן של הלכה דומה לטל שמים שיורד על העשבים ומפשפש בהם שלא יתליעו ושלא יהיו כחציר יבש שאין בו לחות של חיים רעננים ופוריים, וזו היא חובתנו לפשפש בהלכות להרצותם בע״פ ובכתב איש איש לפי סגננו והבנתו הסברתו והקשתו בשביל שלא יעלו חלודה אלא שיהיו תמיד כחדשים.
זאת ועוד אחרת: תנאי החיים, שנויי הערכים, תגליות הטכניקה והמדע, מולידים דור דור שאלות ובעיות חדשות שדורשות פתרונן. אין אנו יכולים להעלים את עינינו משאלות אלה ולומר ״חדש אסור מן התורה״ כלומר כל דבר שלא נזכר מפורש בדברי קדמוננו הרי הוא בגדר האסור, ומכל שכן שאין לנו הרשות להורות בו היתר משקול דעתנו, ולא להשאיר אותן כהלכות עמומות וסתומות שכל אחד ינהוג בו לפי דעתו; אבל זו היא חובתנו לפשפש בהלכות ללמוד סתום מן המפורש, וכן אמרו רז״ל: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה וכו׳ פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, (שבת לא.) על כגון זה אמרו: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו (שבת קכג:) וכן אמרו בימי רבי נשנית משנה זו, (ב״ק צד: ותד״ה בימי) ואף בזה אני אומר מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי (תהלים קי״ט, ק׳) זאת אומרת בזמן שאני לומד מתורתם של זקנים והולך בדרכיהם, אז אדע כי פקודיך נצרתי.
הכרתי זאת היא אשר חייבתני לעיין ברוב השאלות שבספרי הקטן זה ולבקש פתרון מתורתם של ראשונים. ואם אמנם גם בשאלות אלה נשאו ונתנו בהלכה גאוני דורנו ואלה שקדמונו, אני מצאתי חובה לעצמי לענות גם אני חלקי לפי קוצר השגתי.
אין אני מחדש כלום ואין אנו רשאים לחדש דבר שגם הנביאים אשר רוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם אינם רשאים לחדש דבר, שנאמר אלה המצות אשר צוה את משה מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת קד.). ואין אני קובע הלכה לדורות כי לאוקמי גירסא אליבא דשמעתא לא בחכמה תליא אלא בסיעתא דשמיא (מגילה ו:), וכן דרשו רז״ל ואמרו וה׳ עמו שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג׳), ובכל תשובותי לא התכוונתי להקל או להחמיר מדעתי ובהכרעתי, אלא כונתי ומגמתי היתה לחפש ולמצוא את האמת. עד כמה שיד בינתי מגעת הלכתי לאורם של רבותינו הראשונים שמימיהם אנו שותים ובאורם אנו מוארים ובאור קדוש זה היוצא ממקור האור הגנוז והנעלם, האירותי את עיני, בחרדת קדש ויראת האמת נגשתי בכל שאלה לכל פרטיה ושפתי דובבו תפילה עמוקה המסורה לנו במאמריהם של רבותינו ז״ל: יהא רעוא דאיכא מילתא דתתקבל (ביצה לח׳).
בכל תשובותי נמנעתי עד כמה שאפשר מפלפולים קושיות ופרכות שאינן נוגעות לברור הלכה, כי אם אמנם מקובל הוא בפינו מדברי קדמוננו ז״ל לאמר: קודשא ברוך הוא חדי בפלפולא דאוריתא. אבל אני רגיל לדרוש סמוכין במאמרם של רז״ל שאמרו פלפלת בחכמה והבנת דבר מתוך דבר (שבת לא׳) זאת אומרת שפלפול בחכמה הוא אהוב רצוי כשהוא מכוון לשם התוצאה המעולה של הבנת דבר מתוך דבר לאסוקי שמעתא ולהשיב כהלכה.
וזו היתה מגמתי בהרצאת דברי לברר וללבן לפרוש ולתרץ דברי קדמוננו כדי להגיע על ידי כך למסקנת הלכה.
התאמצתי לסדר את דברי בהרצאה ברורה וסמכתי על הקורא שיעיין הדברים במקורם וימצא בדברי קשט דברי אמת.
ואף גם זאת, חלקתי את כל שאלה לפרטיה וסעיפיה ובררתי כל סעיף בפני עצמו כפי שכל הקורא בספרי זה שלא ימצא לו ענין עם מסקנות התשובה בכללה, יעיין בפרטי סעיפיה אולי ימצא בהם תועלת למודית.
וכאן אני מוצא חובה לעצמי להעיר הערה כללית לאמר: תשובותי אלה שבספרי הקטן זה אינן אלא הצעה של ברור הלכה ולא הלכה למעשה לא לדורות ולא לשעה כי הפסק ההחלטי בשאלות הלכה לא מסרו התורה אלא לבי״ד הגדול או כנסיה של גדולי הרבנים בכל דור ודור שיתכנסו לשם ברור הלכה, ישאו ויתנו בה ויחליטו ע״פ דעת הרוב בהסכמה כללית, רק לבית דין זה מסור פסק ההלכה שהוא מחייב לכל בני דורם (עיין הרמב״ם ז״ל ה׳ ממרים פ״א ה׳ ה׳ ופ״ב ה׳ א׳ ובהנהגות הוראות אסור והיתר להש״ך ביו״ד סי׳ רמ״ב).
ביחוד רוצה אני להעיר פה על מה שכתבתי בתשובתי (חאו״ה סי׳ ט׳) בדין נסיעה בקרונות קיטוריות או חשמליות בשבת, והנני מפרש דברי ואומר: תשובה זו נכתבה להשואל שהוא בחו״ל, ובחוצה לארץ יש מציאות כזאת שמכשירי התנועה שברחובות ידועים נעשו ומתקימות לא בשביל ישראל, אבל בארץ ישראל שישובנו בה הולך וגדל ומתפשט בכל רחבי הארץ ועוד זאת שכל מכשירי התנועה שהם של לא יהודים שמתנהגים על ידי לא יהודים לא נעשו ואינם מתקימים אלא בשביל הישוב הישראלי שהוא מהוה התנועה המסחרית בכל הארץ, לכן אין שום מקום להתיר נסיעת יהודים במסילת הברזל או אוטובוסים מאיזו צורה שיהיו אפילו כשהם מונהגים על ידי לא יהודים או שהולכים בקוים שרובם או אפילו כולם לא יהודים לפי שעיקר קיומם של כל אלה הוא בשביל יהודים.
ובטרם אסיים דברי הנני מוצא עוד חובה לעצמי להזכיר בשער ספרי זה את זכרו החביב והאהוב של רעי ועמיתי הרב הגאון הצדיק כמוהר״ר רבי שלמה הכהן אהרונסון זצ״ל רב ראשי בקהלת תל אביב והמחוז שנתבקש בישיבה של מעלה ביום כ״א אד״ש תרצ״ה בטרם הספיק לעטר את ספרי הקטן בדבריו הנעימים והיקרים כחפצו הטוב אשר הביע אותו אלי פעמים אחדות, יהי זכרו ברוך לנצח בקרבנו ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
אחרי הקדמה קצרה זו הנני מוציא את ספרי הקטן לעיונם של מרנן ורבנן, רבני וגאוני דורנו רבנן ותלמידיהון ולפני כל הצבור הרחב ושפתותי תבענה הודאה ותפלה ברוך השולח ברכה במעשה ידי ואני תפילה לה׳ עזי ומעזי לאמר: אגורה באהלך עולמים! רבש׳׳ע, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (יבמות צז.). ואם אזכה לכך והיה זה שכרי הגדול.
אני טרם אכלה לדבר הנני מביע את תודתי הרבה והוקרתי העמוקה לקהלת יפו ותל אביב המכובדה והמעטירה וכל המושבות הסמוכים לה על רוב טובתם עמי מאז הושבתי על כסא כבוד זה שאני עומד בו בשקט שלום ושלוה יהי ה׳ אלקינו אתכם קהלות נכבדות ומפוארות להצליחכם בכל דרכיכם להגדיל את ישובנו בכל פנות הארץ. ולהרים קרן תורת ישראל ועם ישראל בארץ נחלת אבות ועיני כולנו תחזינה בגאולת ישראל מארצות פזוריו והתישבותו הנצחית בארץ נחלת אבות ובקיום יעוד ה׳ מפי נביא קדשו לאמר: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה אורחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם.
כנפש ועתירת המצפה לישועת ישראל ובנין אריאל
בן ציון מאיר חי עזיאל