פרק מספר מדרשי עוזיאל בדרוש ומחקר

דרושי לשבת הגדול תרצ״ה

-בדמיך חיי-

 

והיה לכם למשמרת עד יום ארבעה עשר וגו׳ (שמות י״ב, ו׳).

מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, היה רבי מתיא בן חרש אומר: ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועתו שנשבע הקב״ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר: שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו׳ ערום מכל מצות, נתן להם הקב״ה שתי מצות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי המעשה (מכילתא בא פרשה ה׳).

חג הפסח או חג המצות נבדל מכל שבתות ומועדי קדש שבתורה, שכולם אין להם מן התורה ערב מועד. ערבי שבתות ומועדים הם זמני הכנה והתכוננות וזמן הוספת מחול על הקדש למועדי ה׳ ומקראי קדש שאחריהם, אבל חג המצות הוא מעוטר בערב חג שהוא מועד בפני עצמו וקורא לו שם של חג הפסח או זבח חג הפסח על שום קרבן פסח הנקרב ביום הזה בחגיגיות צבורית מרובה מאד. בכל כתבי הקדש: התורה והנביאים, נקבעו שמות מיוחדים לשני חגים רצופים אלה, בחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה׳ ובחמשה עשר יום חג המצות (ויקרא כג, ה; במדבר כח, יז) וכן נאמר בנביאים: ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון ויעשו חג המצות שבעת ימים (עזרא ו׳ יט כב) הרי שחג הפסח וחג המצות אינם שמות נרדפים למועד אחד אלא שמות מיוחדים למועדים, חלוקים בזכרונותיהם סמליהם ובתוכן חגיגתם.

אולם רז״ל ערבו שני חגים אלה בשם אחד וקראו את חג המצות בשם אחד כללי של חג הפסח, לדוגמא נזכיר מאמר אחד מדבריהם: מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו בעשור וגו׳ ונאכל בחפזון בלילה אחת ופסח דורות נוהג כל שבעה (פסחים צ״ו.) וכל הלכות חמץ ומצה הנוהגים לשבעת ימי הפסח והלכות קרבן פסח עצמו נכללו במסכתא אחת שהיא נקראת מסכת פסחים ומסדרי פסקי הלכות אף הם נמשכו בשיטה זו וקראו להלכות הקשורות עם חג המצות בשם הלכות פסח אעפ״י שלא הזכירו בדבריהם הלכות קרבן פסח עצמו ורבינו הרמב״ם אעפ״י שקבע בספרו הלכות חמץ ומצה והלכות קרבן פסח בכל זאת הוא קורא את מועד חדש האביב בשם המקובל של פסח ראשון ושביעי של פסח (ה׳ יום טוב פרק א׳ ה׳ א׳) וכל האוכל חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים (ה׳ חמץ ומצה פרק א׳ ה״א) דבר זה מעורר תשומת לבנו להבין מה ראו רז״ל לשנות מהכתוב: ולקרוא את החג הזה בשם פסח ולא חג המצות כמו שהוא נקרא בדברי תורה והנביאים?

פתרון לחקירה זו אנו מוצאים בדברי רז״ל במאמר אשר הקדמנו: היה רבי מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך והנה עתך עת דודים הגיע שבועתו שנשבע הקב״ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואת ערום ועריה ערום מכל מצוות, נתן להם הקב׳׳ה שתי מצות דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וכו׳ לכך הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד׳ ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.

במאמר זה מלמדים אותנו, שגאולת מצרים בכל נסיה ונפלאותיה, שהיא נרמזת בחג המצות וכל מצות הזכרון הכרוכים בה, אינה סבה לעצמה אלא היא מסובבת מחג הפסח הקודם לה, זאת אומרת: גאולתם העצמית והנפשית של עם ישראל עצמו כי אין הגאולה ראויה לשמה, אם אין העם הנגאל מכשיר עצמו לגאולה ואין הגאולה כדאית אם העם הנגאל אינו מוכשר לקיים בעצמו את גאולתו וחרותו הנצחית, ואין העם נקרא בן חורין רק בפריקת עול העבדות של הנוגשים בו ושולטים עליו אבל העם נקרא בן חורין כשהוא יוצר לו תורת חיים משלו שבה הוא חי את חייו העצמאים, ומכריז חיי חופש ודרור חיים של שלום ואהבה, משפט וצדקה, מוסריות וקדושה לכל האדם כולו, כי אם אין שלום ורוממות אנושית עולמית אין גם שלום חלקי, וזהו אסונו של העולם האנושי כולו שהוא נתון תמיד לזעזועים והתפרצויות של מלחמות, ורובץ תחת עבדות מחניקה של אימת גבור על החלש ממנו, וזהו אסונו של עם ישראל שהוא הקורא לשלום עולם נפגע בראשונה מכל העול ושלטון אדם באדם לרע לו. ישראל בימי גלות מצרים נדמה לנער קטן שהוא הולך ומתפתח בכחותיו הפיזיים והאינטיליקטואליים בשנות גלותו עצב את צורתו והשלים את כחות גופו הלאמי, לשבטיו ומשפחותיו ספג בקרבו מכל הטוב והיפה שבאומנות ומדע, והתנסה בנסיונות החיים עד שהגיע לימי בגרות, לצאת מעולמו המצומצם והבודד אל העולם הרחב. וכן אומר הנביא בשם ה׳ כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני (הושע י״א א׳) אבל באותה שעה היה ערום ממצות, מצות תעודתו הלאמית להשתלטותו וקיומו הנצחי והשפעתו בקרב כל העמים, ולכן לא היה ראוי להגאל וגאולתו במצב זה היתה גאולת שעה ולא גאולת עולם, ולכן נתן לו הקב״ה שתי מצות שהן אחת דם פסח ודם מילה, מצות הברית שכל אחת משלימה את חברתה, שתי מצות יסודיות שעליהן נבנה וקיים כל בית ישראל ובהעדר אחת מהן או אפילו בפרודם נופל כל הבנין. זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, מגיד שמילת בניו הקטנים ועבדיו מעכבת אותו משחיטת הפסח ואכילתו (הרמב״ם ה׳ קרבן פסח פ״ה הלכה ה׳ ופ״ט ה׳ ט׳) וכל ערל לא יאכל בו לרבות ערל שמתו אחיו מחמת מילה, או שדואג מאמת יראת הצער ואין צריך לומר ערל עברין (עיין רש״י ותוס׳ יבמות ע׳, וחגיגה ד', וזבחים כ״ג; תד״ה ערל ובמנחת חנוך מצוה י״ז) הרי ששתי מצות אלה קשורות ואחוזות זו בזו, בהיותן יסודיות לכל תורת היהדות והשקפתה, ומטעם זה התיחדו מצות עשה אלה בענש כרת מה שאין כן בכל שאר מצות עשה שאין בהם עונש כרת.

וכן אומר להם הנביא בשם ה׳ ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך רבבה כצמח השדה נתתיך ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז, ו, ז) חזון נבואי זה שהוא מכוון לגאולת מצרים מתאר את בגרותו הלאומי של עם ישראל בכמותו המספרית, רבבה כצמח השדה נתתיך בהתפתחותו הפיזית, וכח גדולו וצמיחתו הבלתי פוסק, ורבבה כצמח השדה נתתיך בכשרונותיו האומנותיים ומדע השכלי ותבואי בעדי עדיים, ועל הכל בגבורתו המלאה דם נעורים תוסס ותובע את חרותו וגאולתו מתבוססת בדמיך אבל כל שלמות בגרותית זו היא בת חלוף בטבע הויתה, אחרי הבגרות והבחרות באים ימי הזקנה והירידה, וכל כח פיזי ושלמות מדעית עלולים להיות נשברים בכח מאורגן וחזק ממנו וכל המדע השכלי והראציונלי, והאומנות היפה והמחשבית גם הם ערכין משתנים כוכבים נופלים ועוממים עלים נובלים וציץ יבש. קנינים חצוניים אלה שאינן מתעצמים עם האדם הם בבחינת לבושין לגופא שהם עלולים להפרד ממנו ולהשאיר את לובשם במצב ערום ועריה. אבל אינם גופים לנשמתין שהם אחוזים זה בזה בקשר בלתי נפרד כגחלת משלהבת אבל בגדי חופש וגאולה לאומית הם אלה שהם נצחיים ותדירים והם גלויי הנפש וצורות המחשבה המתלבשת בפעולות עצמיות שהם החיים עצמם ונותנים חיי גאולה ונעימות בלתי פוסקת לכל העם לדורות עולם.

כאן מתברר ההבדל שבין גאולת העמים לגאולת ישראל.

שגאולתם של העמים בשטח המדיניות והטריטוריאליות או בשדה הדעות והאמנות, היא בשפיכת דמים הריסת השקפת עולמם ובטול ערכי החיים של העמים הנכבשים וכל העמים נגאלו בדמם של אחרים ובחרבנם של עולמות העמים הכבושים תחת ידם אבל גאולתם של ישראל היא לא בשפיכת דמים של אלה ששלטו עליהם ולא בהשלטת דעותיהם ואמונותיהם על החלשים המנוצחים, אלא בהחיאת עצמיותו שמביא אחריה החיאתם והתרוממותם של הנכבשים מתוך אהבה והכרת אמת. וגאולה זו אינה פוסקת לעולם ואינה משתנה בשנוי המצב והמעמד המדיני אבל היא נצחית והולכת ומתגברת. ואומר לך בדמיך חיי בשעת הגאולה ואומר לך בדמיך חיי לנצח נצחים ודור דורים.

סמלי הגאולה אלה היא דם פסח ודם מילה, הקרבת הרכוש והקרבת העצמיות לשם הכרזת הגאולה לעצם העם הנגאל ולכל האנושיות כולה.

אולם הדבר צריך ביאור מה היא חשיבותן של מצות שבגללם זכו ישראל לגאולה והמפר אותם נכרת מעמיו?

הראב״ע עמד בזה וכתב: וכאשר חפשתי בתורה מצאתי שלש עשרה כריתות האמורים בתורה כולם הם במצות לא תעשה; אבל במצות עשה לא מצאתי אלא הפסח והמילה. אולי היא כן בעבור כי יציאת מצרים הזכירה היא חיוב ואין זכירה יותר מאכילת פסח בזמנו. ובהתחלת עשרת הדברים נאמר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים; ואין זכירה יותר מאכילת הפסח (צריך לומר שחיטת הפסח שהרי לא חייבה התורה כרת אלא למי שחדל מעשות הפסח דהיינו שחיטתו והקרבתו, כדכתיב כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו, עיין הרמב״ם ה׳ ק״פ פ״ט ה׳ א׳).

טעמו המסופק של הראב״ע אין בו כדי ליישב את הדעת, כי שחיטת הפסח ואכילתו, אינם מזכירים אלא מאורע אחד מיציאת מצרים: אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל (שמות י״ב כ״ז) ולמאורע נסיי זה נתן אות תמידי בפרשת קדש לי כל בכור שנצטוינו בה בהקדשת בכורות, ולשומה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך (שם י״ג) ואין לך זכרון יותר גדול ויותר מעולה מזה, בהיותו תמידי, ושהוא מסמל זכרון עצם מכת בכורות שהיתה הגורמת הסופית ליציאת מצרים ולא רק פרט ממנה שפסח על בתי בני ישראל. ואם כדברי הראב״ע ז״ל היה ראוי לחייב כרת גם על בטול עשה דאכילת מצות והגדת יציאת מצרים שהם זכרון ליציאת מצרים.

מצות שעל הגוף ומצות שבגוף.

לכן נראה לי: כי מצות התורה בכללם מתחלקות לשני סוגים:

א. מצות שעל הגוף והם: כל מצות אמונה וזכרונותיה וסמליה, כגון: ציצית, תפילין, סוכה, פסח, מצה, תלמוד תורה ולמודה לאחרים, תפלה, ותשובה, אהבת ה׳ ואהבת רעים כבוד הורים ומורים, ובכלל זה הם כל מצות לא תעשה, שכל פרישות מעבירה היא מצות שעל הגוף שאין פרישות ונזירות באה אלא מתוך הכרה ויראת חטא. בנין אב לכולם היא מצות המילה: והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (בראשית י״ז, י״ג).

ב. הן מצות שבגוף, זאת אומרת, שהאדם מקיים אותם בכחותיו הגופיים וקניניו הרכושיים כגון: מתנות כהונה ולויה, מתנות עניים, מצות לאמיות: מנוי מלך ובנין בית הבחירה משפטים ומנוי שופטים, ובנין אב להם לקיחת הפסח ושחיטתו.

בכלל הסוג הראשון הוא מצות שבין אדם למקום שגם אהבת רעים היא מכללם. ואהבת לרעך כמוך אני ה׳, והדרת פני זקן אני ה', ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה׳ (ויקרא י״ט) ובכלל זה הוא כל מצות אמונה וזכרונותיה וסמליה. והסוג השני הוא מצות שבין אדם לחברו שכל אלה מטרת המצוה היא המעשיות שבה, והרמב״ם ז״ל מגדיר את שני הסוגים אלה, בתכלית ראשונה שהיא אמצעית לתכלית, ותכלית שניה שהיא תכלית לעצמה (ראה מו"נ ח״ג פ׳ כ״ז).

שני סוגי מצות אלה נבדלים לענין הלכה בדיני שליחות כי מצות שעל הגוף, אינן נעשות על ידי שליח; אבל מצות שבגוף יכולות להעשות גם על ידי שליח (עיין חת״ס או״ח סי׳ כ״ח משם ספר כפות תמרים).

שני סוגים אלה הם מזונות הנפש וקיומה כדוגמת מזונות הגוף. האדם ניזון במאכלים שהוא מכניס ומעכל בגוף והגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל (הראב״ע ויקרא י״א, מג) להבריא את הגוף ולעדנו לפקח את השכל ולהגביר את הרוח ואת המרץ, או להחלותו ולטמאו וכמאמרם ז״ל עכו״ם דאכל שרצים חביל גופיהו, כי המאכלים האסורים מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם מזג רע אשר ממנו תתהוה רוח הטומאה שמטמאה הדעות והמעשים, ומגרש רוח הטהרה והקדושה, שעליה בקש דוד ורוח קדשך אל תקח ממני (אברבנאל על התורה פ׳ שמיני) ואלה הם מזונות שעל הגוף. אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא על הלחם המזוני והפעולה המעשית שהיא נעשית בכחות הגוף והפעולה: גדולה מלאכה שמחממת ומכבדת את בעליה (גיטין ס״ז; נדרים מ״ט:) וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל אפילו אכל מאכלים טובים ושמר עצמו עפ׳׳י הרפואה כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשש (רמב״ם ה׳ דעות פ״ד ה׳ ט״ו). וכחיי הגוף כן הם חיי המדע והשכל שהם נזונים ומתקיימים בפעולות שעל הגוף ושבגוף, האדם מקבל אל תוכו מהחברה האנושית כל הטוב והיפה, מבריא ומזין, משכיל ומחכים, ונותן להם בפעולותיו יותר ממה שהוא מקבל, וכל מי שאינו עושה זאת נקרא בשם הגבאי עבדא דמזדבן בטולמי (מגילה ט״ו:), ועבדא די נהום כריסיה לא שויא למריה ולמרתיה למאי מתבעי (גיטין י״ב, וב״ק צ״ז), כך בחיי הנפש מצות שעל הגוף מעדנים ומזככים מזינים ומגבירים את הנפש והמחשבה, את הרצון והכשרון ונותנים בח לשפר הפעולות והמעשים שבגוף. ומצות שבגוף שהן תכלית ראשונה לעצם פועליהם: עשות טוב וישר לנפשו ולאחרים, והם גם סבה לתכלית השניה: זכוך הנפש והתעלותה. הדוגמא לכל מצות שבגוף היא מצות לקיחת הפסח שחיטתו וזריקת דמו. מצות אלו שהן נעשות בחגיגה צבורית מקשרות את היחיד אל העם ואל זכרונות האומה וגאולתה על ידי אלקי ישראל הבוחר בעמו: ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים, קהל ועדה וישראל. קרבן זה שהוא קרבן ה׳ מעורר אותנו למצות שעל הגוף היא מצות האמונה וזכרונותיה לדעת את ה׳ ולאהבה אותו עד מצוי דם הנפש.

כל המפר מצוה זו שהיא דוגמא לכל המצות שהיחיד והעם עושים אותם בגופם ומושכים קדושה אלקית ולאמית על גופם מתחייב כרת שנאמר ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי את קרבן ה׳ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא.

כי הקשר הלאומי המהוה ונותן חיים וקדושה לעם ישראל אינו רק אמונה הצרופה והאידיאלים הנשגבים והמוסריים של היהדות, אלא צרוף מעשים שבגוף אל הדעות והאמונות שעל הגוף והתאחדותם לגוף אחד, זהו הקשר הלאומי שמחיה ומקיים את האומה לנצח.

מצות מילה ומצות פסח. כל אחת מהן היא מיסודות התורה ונשמת האומה, והמפר אחד מהיסודות האלו הרי הוא גוזר על עצמו כרת, ונכרתה הנפש ההיא מישראל, ושתיהן יחד בהצטרפותן משלימות אחת את השניה. וכל המפריד ביניהם הרי הוא מקצץ בנטיעות; המילה, למשל, שהיא מצוה שעל הגוף היא גם מצוה שבגוף. המול לכם כל זכר, וכן דרשו רז״ל: המל ימול כלומר זה שמקיים מצוה זו על גופו הוא המקימה גם בגופו, תלמוד תורה שהיא מסוג מצות שעל גוף, אינה שלמה אם לא נקיים אותה גם במעשה שבכח הגוף, הלומד ע״מ שלא לעשות נוח לו שלא נברא (ירושלמי שבת פ״א ה״ב), הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס שבמדבר דליכא דליתהני מיניה (ר״ה כ״ג.), ולא עוד אלא הלומד תורה ואינו מלמדה הוא בכלל דבר ה׳ בזה (סנהדרין צ״ט.), ולהיפך הלומד ע״מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד (אבות ד, ה), והלומד ע״מ לעשות מספיקין בידו לשמור ולעשות (שם), וזוכה לרוח הקודש (ויק״ר פל״ה ז׳) לכן נקשרה מצות מילה בתור תנאי חיובי עם הפסח, וכל ערל לא יאכל בו, אפילו ערל שמתו אחיו מחמת מילה וכל בן נכר שהתנכרו מעשיו לשמים לא יאכל בו, וגם מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו, ומלתה אותו אז יאכל בו כי אין הקדושה שורה במקום טומאה, וקצר המצע מהשתרע עליו שני רעים. המילה, היא סמל לכל מצוות שעל הגוף וכל המפר ברית זו הרי הוא מנתק קשר הברית שבין האלהים ואדם – שהוא קשר החיים הלאומיים, והייתם לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים – לכן ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי את בריתי הפר וכל המפר את הפסח שהוא סמל מצוות שבגוף ומעשה מצורף אל המחשבה אף הוא מפר ברית, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, חטאו ישא האיש ההוא.

זהו חדושה של היהדות שהיא מזווגת זווג בלתי נפרד הגוף וקניניו עם הנפש ושאיפותיה, המחשבה והמעשה, המדע והאמונה הרצון והפעולה. הלאומיות והמדיניות, שואבים כח פעולתם מהאמונות והדעות בבחינת אור פנימי ומקיף והם חוזרים ונותנים תוספת אורה וקדושה לעצם הנשמה בבחינת אור חוזר, זו היא סיבת הויתה וגאולתה של היהדות והיא גם סיבת המשכת חייה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, מתנגשת בשני כחות ההפכיים זה מושך לכאן וזה מושך לכאן קרוע לגזרים ומפורר לרסיסים, ואומר לך בדמיך חיי אל תקרי חיי אלא היי בקרבנות קנינים ונפשיים תהי קונה את זכות ההויה הלאמית וקרבנות אלה הם גם סבת המשך החיים הלאומיים.

בדמיך היי, אלא הם קרבנות הנעשים בכח הגוף; בדם התוסס ושוטף שהוא מניע את האדם לפעולות ומעשים ובדמייך חיי בדם התמצית שהנשמה תלויה בו הנפש שבדם מקור המחשבה והאמונה שהוא נותן חיי נצח לנפש האומה לדורות עולם.

כל המפר אחת משתי בריתות אלה או אפילו המפריד ביניהם, הוא גוזר כליה על עצמו, מכרית את נפשו מקרב עמיו ונעשה נרגן מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם אלקי ישראל מחיי העם, מסלק מעליו שכונת הקדש ומבדיל את ישראל מבין אביהם שבשמים היוצר ומאחד את הכל.

וכל המצרף ומזווג את שניהם יחד, מאחד את הקרעים שבנפשו הוא ומאחד את נפשו בנפש כל העם נותן שלום לעצמו, שלום בעמו, משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה, ומקיים ברית שלום עולמים בין ישראל ובין אלקי ישראל אלקי השלום והנצח.