הקדמהיהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. בסיון שנת תר״ץ, במלאת לי יובל שנים, החליט ועד הקהלה בתל־אביב,לכבד מאורע זה בהוצאה לאור חלק מכתיבותי, ומכיון שעד אז לא חשבתי לפרסם בדפוס דבר מדברי, כי ידעתי ערכי עלי ואמרתי בעצמי: מה אתן אני הדל בערכי, ומה אוסיף אני העני באוצר ספרותנו התלמודית הלכית דרושית ומחקרית, מחבורם של רז׳׳ל מדור דור עד הדורות האחרונים ועד בכלל, שהם מעין נובע שלא פסקו ולא יפסקו מימיו. לכן לא שמרתי את כתיבותי ומשום כך לא היה בידי חומר להדפסה אלא כדי קונטרס אחד קטן בכמות ודל באיכות מדברים שכבר נדפסו בספרי גאוני הדור אשר הרציתי לפניהם תשובותי בהלכה והם בטובם הגדול פרסמו את דברי בספריהם, אולם מכיון שעלתה הצעה נדיבית זאת על הפרק מצאתי חובה לעצמי לזכות בה בחבור ספר מיוחד הולם לתכלית זאת. בחשבי זאת עמדו לפני דברי רז"ל באזהרתם : עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר בו (נדרים ס״ב.) ואם כך אמרו בכל דברים שכל איש מישראל מצווה עליהם לקיימם בעתם וזמנם ובשלמותם, על אחת כמה וכמה בדברים שבמחשבה שמתפרסמים ברבים. לפיכך אחריות גדולה רובצת על המחברים, לשקול דבריהם היטב היטב בתוכנם וסגנונם שיהיו ראויים לפרסום ולעשותם לשם פועלם, לדבר ולכתוב בהם לשמם, ולא חלילה להתהדר בהם, כי שאיפת ההתהדרות מביאה לרוב לידי חרפה וקלסה, מטעה את המחבר בדבריו, ועל ידי כך מכשיל גם את אחרים, ועל כגון זה אמרו רז״ל : חכמים הזהרו בדבריכם וכו', ונמצא שם שמים מתחלל על ידכם (אבות א׳ י״א). בו בפרק עלו במחשבתי דברי הדיין החסיד רבנו בחיי הספרדי: והענין הזה (אמונת היחוד) אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו דכתיב : וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', וכן שאר מצוות הלבבות וכו', אשר לא תגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם, והיא החכמה הצפונה, אשר היא אור הלבבות ונגה הנפשות, ועליה אמר הכתוב: הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני, ואמרו על אחד מהחכמים: כשהיה מתיחד עם חבריו היה אומר: הבו האור הצפון, רצונו לומר : חכמת הלבבות, ונשאל אחד החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגירושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידעני, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו. מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך וכו', ואמר חכם אחר: יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירהו לא ישיגהו אדם, וכאשר יגלהו – לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה" [משלי כ, ה] רצה לומר כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו, ובכח הכרתו כמים הטמונים בלב הארץ, והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מליבו (חובת הלבבות בהקדמתו). צא ולמד מדברי רבינו ומאורנו הרמב״ם ז"ל, שהקדים בהלכותיו יסודות־התורה ומצוותיה של התורה וכתב: ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא: לידע האסור והמותר, וכיוצא בהם משאר המצות ואעפ׳׳י שדברים אלו ״דבר קטן״ קראו אותן חכמים שהרי אמרו : גדול- מעשה מרכבה ודבר קטן -הווית דאביי ורבא, אעפי״כ ראוי להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב״ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, (הלכות יסודי התורה פ״ד ה' י״ג) הר"ן ז"ל כתב על דברי הרמב"ם אלה: והלואי שלא נכתבו, והרא״ם ז"ל אף הוא חלק על דברי הרמב"ם בפירושו ז"ל. למאמר דבר קטן וכו' (ראה כ"מ שם). ולענ״ד דברי הרמב"ם הם ברורים ובהירים, שכל דבר שהוא סבה לתכלית הוא נקרא: דבר קטון ביחס לתכלית שכל המצות בדבר האסור והמותר וישוב העולם, הם עילה להעלול מהן לתקנת הישוב החברותי בעולם הזה, כדי לנחול עולם הבא, וכן כתב הרמב״ן ז"ל: כי נועיל לעצמנו היותנו חכמים ויודעי אלקים יתברך מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו בנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מהמפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ויראה, לדון בדעתו לצדק המשפט, ולאמת את הדין כפי שידו משגת כדי שתתישב דעתו בעיניו ויתאמת עליו דין בוראו, וממה שיכיר וידע יכיר הדין והצדק במה שנעלם ממנו (הרמב״ן בשער הגמול). מדברי שני מאורות גדולים אלה למדנו שצריך להקדים השגת: לחם ובשר, כלשונו של הרמב"ם, לידיעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, לפי שהן מיישבות דעתו של אדם ומקיימים ישובו של עולם, ורק על ידן אפשר להגיע אל התכלית לנחול עולם הבא, שאין אדם זוכה לו אלא בהשתלמותו המדעית, בדעת אלקים אמת, באותה מדה שיכול להשיגה, ובדעת דרכי ה׳ ומשפטו בעולם הזה, כדי להיות עובד מאהבה ויראה כלשונו של הרמב״ן. ומדבריהם למדנו, שאין אדם יוצא ידי חובתו רק בידיעת ההלכות והמשפטים על בוריין ואמיתתן, אלא כל איש מישראל חייב להוסיף דעת לחקור ולדעת דרכי ה׳ כדי להיות עובד מיראה ואהבה. ה״מסלת ישרים״ בהקדמתו אמר: ״הן יראת אדני היא חכמה״ [איוב כח,כח], ואמרו רז״ל: הן אחת וכו', הרי שהיראה היא: חכמה, והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון, אך האמת כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת. לאורם של דברי רבותינו אלה בחרתי לעצמי חבור ספרי זה שנקרא ״הגיוני עוזיאל״, בדברים שהם הגיון לב לחקור ולדעת את נשמת אלקים השרויה בתוכנו כנר מהבהב ומלהיב, המאיר את דרכינו, כמאמר נעים זמירות ישראל: ״נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי״ (תהילים קי"ט,קה), וכן אמר החכם באדם: ״נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן״ [משלי כ,כז], נר ה' הדולק ומאיר בעמקי נשמתנו הוא הנר הגלוי ונראה בכל דרכינו, צעדינו, מחשבותינו ודבורינו, בפינו או בעטנו, ובהעדר אור פנימי זה הננו כעור הממשש בצהרים, שעיניו חשכות בארובותיהם ויקו לאור ואין. לזה מכוונים דברי חז״ל: הוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים, נשמה שנתן בך, טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו -הריני נוטלה ממך (נדה ל,ב). מכאן שחובת כל אדם היא לדעת הקשר שבין הקב״ה ונשמת האדם, שהיא טהורה וצריך לשומרה בטהרה, אולם הגיונות הלב עמוקים הם מאד, ולא כל אדם זוכה להציץ בהם אפילו דרך חודו של מחט, וכן אומר הרמב״ם ז"ל: החומר מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד כפי מה שהוא עליו וכו', ומפני זה כל אשר ישתדל דעתנו להשיג השם הנכבד, ימצא מחיצה ומסך מבדיל בינו לבינם, ואל זה היה הרמז בכל ספרי הנביאים שיש עלינו מסך מבדיל בינינו ובן השם, והוא נסתר ממנו בענן או בחשך וערפל או בעב וכיוצא באלו הדמיונות להיותנו מקצרים מהשיגו מפני החומר (מורה נבוכים ח"ג פ"ט). אילן זה הוא: אילנא דחיי, או ״האילן הקדוש״ בלשונם של רבותינו מרי דרזין עילאין קדישין, שהוא רמז לכל הבריאה כולה מראשית הויתה ודרך השתלשלותה בעשר ספירות חכמה הנטועות על בלימה, וממנו נובע אור אלקים בכל הענפים, העלים והפירות להאיר לכל היצורים כפי כח קליטתם, ולמעלה מהם ובתוכם הוא האדם שהוא צנור השפע והקדושה, אם הוא מתקדש בקדושה ובטהרת התורה, שהיא נאצלת מאור ישראל וקדושו, שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה. ואל הבחירה והתפלה מצורפת דרך המצוה, שהוא נר המאיר את הנשמה מעיר הרוח הנפש והרצון, ומזכך את הלב להבין יראת ה׳ ולהשיג דעת אלקים, ולזכות אל ההשגחה העליונה השומרת רגלי חסידיו בכל דרכיהם וצעדיהם, ״דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי״, וכן שלמה אומר במשליו: ״לנצור ארחות משפט ודרך חסידיו ישמור, אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב, כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם״ (משלי שם ז-י). זאת היתה בחירתי ותפלתי בגשתי אל מלאכה זאת, ואם אמנם ידעתי את דלות דרכי וידיעתי וכי לא בינת אדם לי, אמרתי: מזקנים אתבונן ללקט מדבריהם לצרפם ולסדרם כקופת רוכלים, כדי ללמוד ולהשכיל מדבריהם בהיותם מרומזים ומסודרים במקום אחד, וזו אינה אלא מלאכה ולא חכמה, וה' אלקים יעזור לי. יודע אני בעצמי שלא הצלחתי להשלים מלאכה זאת בכל סעיפיה וענפיה המרובים מאד, וגם במעט אשר כתבתי לא הגעתי להבינם על בוריין ועמקם, ולא להביעם בשפה ברורה, שכן טבע הדברים מחייב לקצר ולא להאריך, וכאמרם ז"ל: ״דבש וחלב תחת לשונך״ [שיר השירים ד,יא] דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך (חגיגה יג,א). ובכל זאת התאמצתי בחבורי הקטן בכמותו ודל באיכותו זה, לתרץ ספקותיהם ושאלותיהם של השואלים שאלת חכם כדי לתרץ את ספקותיהם, ולהשיב כלפי המלגלגים שמרבים בשאלות ־ כדי לעקור מלבם הם ולבם של אחרים יסודות האמונה של תורת ישראל, שהיא תורת הדעת והחיים, כדי לקיים בעצמנו מצות התורה: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך" (דברים יח,יג), ותפלת נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש״ (תהלים קי"ט,פ), ובה׳ שמתי מבטחי ואמרתי: ״ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש״ [שם מו] ו״יהיו לרצון אמרי פי והגיון לפי לפניך ה׳ צורי וגואלי״ [שם יט,טו].
כנפש עבדך המצפה לישועתך |