השמטות

(או׳׳ח סי׳ רנ״ב – רס״ה)

 מאור וחימום תבשילים בשבת בתנור חשמלי שהוכן מער"ש ע"י שעון אוטומטי:

א. גרם עשיית מלאכה בשבת

ב. הבערה וכבוי בגחלת של מתכת

ג. הבערת התנור ע"י כיוון השעון להחם התבשילים בשבת

 

ב״ה, י״א אדר, תרצ״ה. לכבוד הרה״ח מ. ליסמן נ״י

שוכט"ס. כבודו שאל ממני בדין מאור וחמום תבשילים בשבת בתנור חשמלי שהוכן מערב שבת ע"י שעון אוטומטי. והנה עיינתי בקונטרסו החשוב של הרב מוהר"ר שלמה פרנקפורטער יצ"ו שמע"כ  המציאו לי בטובו. ואחרי עיוני בו הנני כותב מה שנראה לי לקוצר השגתי בעזרת צור חמדתי. ואומר שאלה זו מסתעפת לשלשה סעיפים שיתבארו בתשובתי זו בע"ה:

א. גרם עשית מלאכה בשבת 

שנינו במתניתין (שבת מז ב) נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ומפרש בגמ' דאפילו לרבנן דסברי גורם כבוי מותר אוסרים בדין זה משום שמקרב כבוי.

ורש"י והתוס' והרא"ש פירשו דאסור זה הוא מדין גזרה דרבנן שגזרו מבעו"י אטו חשכה, שיתחיל ליתן מים קודם נפילת הנצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו הנצוצות ומכבה בידים או שיגביה הכלי  עם המים כנגד הניצוצות. ולא דמי לשריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן (בפ"ק יז ב) עם השמש דהני אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי להו איסור כל כך מה שמניח כלי תחת  הנצוצות אבל הרי"ף והרמב"ם (פ"ה ה' י"ב) כתבו בטעם דין זה מפני שהוא מקרב כבוי הנצוצות. משמע מדבריהם שדין זה לא גזרה הוא אלא שדינא הוא לאסור משום דמקרב כבוי, ולכאורה קשה  דמה בכך שהוא מקרב הכבוי מע"ש הלא בשבת המלאכה נעשית מאליה ולשתרי כדין שרית דיו וסממנים ופריסת מצודה? והר"ן כתב: שטעם האסור בנותן מים תחת הנר הוא משום דבנותן מים מע"ש  ע"מ שיכבו הנצוצות בשבת, אי שרית ליה אתי לכבוייה בידים, משא"כ נותן מים בעששית מע"ש על דעת הדליקה הוא עושה ולא על דעת כבוי ומשום הכי שרי ע"כ ואכתי קשה מ"ש משריית דיו וכו'  והא התם נמי מתכוין לשרות הדיו והסממנין שהוא אב מלאכה ובכל זאת לא גזרינן שמא יעשה בשבת, וצ"ל לדעתו דמתחיל מלאכה בע"ש שרינן משום שהמלאכה נעשית מאליה ולא גזרינן שמא  יתחיל במלאכה זו בשבת. אבל במכין מע"ש דבר הגורם להתחלת המלאכה בשבת אי שרית ליה אתי לעשותה בידים, אולם דברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו מפני שהוא מקרב כבוי אינם מתפרשים  שהוא משום גזרה אלא שהוא אסור מדינא. וכן מוכח מתשובת רב נטרונאי גאון דכתב: ואין נעשה כבוי אלא כאותה ששנינו נותנין כלי תחת הנר וכו' ולא יתן לתוכן מים מע"ש ואצ"ל בשבת דהתם  ודאי כי שאדי להו מייא אדעתא לכבות קא שאדי להו כי האי גוונא וכל כיוצא בו הוא דהוי גרם כבוי אסור (ראה אצר הגאונים לד"ר ב' מ' לוין ח' התשובות ס' ק"נ).

וכ"כ הסמ"ג: אסור ליתן לתוך הכלי מים אפילו מע"ש משום שהוא מקרב כבוי הנצוצות אפילו לרבנן דאמרי גרם כבוי מותר. שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הנצוצות ובכונת כיבוי הוא נותן המים  הרי אלו כמכבה בידים (מג"א סי' רס"ה ס"ק י').

וכן מתפרשים דברי הטור שכתב אסור ליתן כלי של מים תחת הנר אפילו מע"ש מפני שהוא מכבה והיינו מדינא ולא משום גזרה וכדאמרן ולא כהב"ח. ומרן ז"ל כתב מפני שמקרב זמן כבוי הנצוצות.  (או"ח סי' רס"ה סעיף ד') ולדברי כולם צריכים אנו לומר דלא התירו שריית סממנים ודיו והערכת השעון בע"ש (עי' או"ח סי' רנ"ב סעיף ה' וסי' ש"א סעיף ג'). אלא משום שהתחיל מלאכתו מע"ש ולא  גזרינן שמא יתחיל מלאכה זו בשבת, ובמצודה אעפ"י שעיקר הצידה נעשית בשבת התירו לפרוס מצודה מע"ש שאין זה ודאי שתצוד בשבת, אבל המכין מע"ש דבר הגורם לעשות מלאכה בשבת אסור  להר"ן, משום שמא יעשה מלאכה זו עצמה בשבת בידים ואעפ"י שהיא אב מלאכה אינו פורש ממנה. ולהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והטור ושו"ע אסור מדינא הואיל והכין מע"ש דבר הגורם לודאי  מלאכה בשבת וכיון שתעשה מלאכה זו בשבת. והכי דייקי דברי הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו מותר להתחיל מלאכה בע"ש, שלא נאסר עליו לעשות מלאכה אלא בשבת אבל כשתעשה המלאכה מאליה  מותר (הרמב"ם שבת פ"ג ושו"ע ס' רנ"ב) דוק מינה אם לא התחיל המלאכה מערב שבת אסור עשיתה בשבת אפילו אם הכינה מע"ש, וכן כתב המג"א ז"ל משם הסמ"ג לאסור ליתן מים לתוך הכלי אפילו  מע"ש משום שהוא מקרב כבוי הנצוצות אפילו לרבנן דאמרי גרם כבוי מותר, שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הנצוצות ובכונת כבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידים, (מג"א סי' רס"ה סק"י)  ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הכלי שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשבא עד המים דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש (שם). ורגע אעמוד בדברי  המג"א שנראים כסותרים אהדדי. שהרי בס"ק ח' כתב לפרש דעת מרן כהתוס' ורש"י דגזרינן שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הנצוצות וכו' או שמא יגביה ובסק"י כתב דברי הסמ"ג שבכונת כבוי הוא  נותן המים והוי כמכבה בידים ואסור מדינא. ולפי"ז למה לא נפרש כן דברי מרן שהכי משמע סתם דבריו דכתב משום דמקרב זמן כבוי הנצוצות ע"כ, ומזה משמע שהוא סובר לאסור מדינא ולא  משום גזרה.

אולם דבריהם צריכים ביאור דמה בכך שהתכוין לכבות בשבת סו"ס הרי אינו מכבה בידים אלא שהנצוצות נופלים לתוך הכלי שיש בו מים ונכבים ואין זה אלא גרם כבוי ומותר לרבנן דקי"ל  כותיהו, כמו שמותר לתת מחיצת כלים לפני הדליקה ומים בטלית שאחז בה האור אפילו בשבת משום שהוא גרם כבוי (שבת ק"ב: ורמב"ם פי"ב) ובאמת הרי"ף ז"ל השמיט דינו של רבי יהודה שאמר  בטלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליו מים מצד אחר מכח סוגיא דידן דאסור לתת מים תחת הנר משום שהוא מקרב כבויו והוא הדין לטלית שאחז בה האור.

אבל הרמב"ם והטור ושו"ע פסקו דין זה של טלית שאחז בה האור (הלכות שבת פי"ב ושו"ע ס' של"ד סעיף כ"ב כ"ג) ולדידהו קשה מאי שנא מדין נותן מים תחת הנר שהרי גם בטלית מכוין לכבות  וליתסר או שנתיר גם נותן מים תחת הנר אפילו בשבת. והמ"מ תרץ בשם הרשב"א דנותן מים תחת הנר חמיר טפי משום שאין שום דבר מפסיק בין הנצוצות והמים, אלא האויר והמים תחת הנצוצות  ממש, אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא, ועל כל פנים מדבריהם למדנו שכל גרמא שהיא ודאית ואין דבר מפסיק בין האור  ודבר המכבה אותו אסור אפילו כשהכין הגרמא מע"ש. הדרן לדיננא בשאלה שלפנינו בדין העמדת שעון לכבות הנר בשבת אע"פ שהוא כיון לכך מותר הואיל ואינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא  שמונעו מן הצד להפסיק זרם החשמל וממילא היא נכבית ודמי לטלית שאחז בה האור. הלכך כל שעושה זאת בדרך גרמא על ידי שעון שבתנועתו גורם הכבוי שרי.

אבל לענין הבערה הדבר שנוי במחלוקת, שלדעת התוס' דסברי שלא נאסר גורם כבוי בשבת אלא דוקא כשעושה מעשה הגרמא בידים כגון שמתחיל לתת מים בכלי קודם נפילת הנצוצות וקודם גמר  הנתינה יפלו הנצוצות או משהגביה הכלי עם המים קודם הנצוצות (שבת מז' תד"ה מפני) ודומיא דהכי בזורה וסיעתו הרוח נמי אסור. שהרי במעשה הזריה גורם שהרוח מסיעתו והוי מלאכת מחשבת  ואסור (עיין ב"ק ס' וב"ב כו').

אבל מכוין השעון מע"ש להבעיר. הואיל ובשעת ההבערה אינו עושה מעשה בידים מותר ולא גזרינן שמא יבעיר בידים הואיל והבערה בידים היא אב מלאכה, אבל לדעת הר"ן הסובר דאסור נותן  מים תחת הנר הוא משום דאי שרית לה בגרמא שמע"ש אתו לכבויי בידים בשבת הוא הדין והוא הטעם במכוין את השעון לגרום הבערה בשבת אי שרית ליה אתי להבעיר או לכוין השעון בשבת  ולהרמב"ם ודעמיה אסור מדינא, הואיל וכיון להבעיר בדבר הגורם לודאי הבערה ואין דבר מספיק /מפסיק/ בין דבר הגורם להאור הנבער על ידו. שהרי חוטי החשמל מחברים את השעון הגורם  להנר הנדלק או התנור המתחמם ואסור מדין מבעיר. ולבד זה יש מקום לאסור במבעיר משום דבשעה שהוא מדליק אפילו על ידי גרמא דידיה הוא כמבעיר בידים למאי דקי"ל אשו משום חציו  וגרמא דידיה היינו גיריה דיליה, וראיה לזה ממ"ש הנמקו"י (ב"ק פ"ב) ואי קשיא לך היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונמשכת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה  והולכת ונגמרת בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה בעצמו בשבת וכו' והכא עיקר כונתו היא שתדלק ותלך בשבת וכו'? כי כשנעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק  החץ שבשעה שיצא החץ מידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא וכו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההיא עידנא דלית ביה  אסור חשיב עכת"ד.

מינה נלמד שהיכא שהתחילה הדליקה בשבת ע"י גרמא דידיה משעת התחלת הדליקה חשוב גירי דידיה ומחייב כאלו עשאה בשבת.

אולם עדיין יש מקום לצדד להיתר בנדון דידן הואיל והפתילה החשמלית וכן התנור שמחממים בו הם של מתחכת, וזה נבאר בסעיף דלקמן.

ב. הבערה וכבוי בגחלת של מתכת 

פסק הרמב"ם ז"ל המדליק הנר או את העצים בין להתחמם ובין להאיר חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב (ה' פי"ב ה' א') מדבריו מוכח בהדיא, דמבעיר המתכת  שלא לשם צרוף מותר, והי"ט משום דמתכת אינה נאכלת באש אלא מתחממת ממנו. וכן הוכחתי בתשובתי (לעיל ח' או"ח סי' י"ט ד' ס"ג) ממ"ש בגמ' נכוה בגחלת ברמץ וכו' וכל דבר הבא מן האור  לאתויי חמי האור מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה כי איצטריך קרא לגחלת של מתכת. וגחלת של מתכת לאו אש הוא? והא גבי בת כהן דכתיב באש תשרף ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לה,  שאני התם דאמר קרא באש תשרף, תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש (פסחים ע"ח) מזה מוכח דלענין שבת שלא ריבה הכתוב לא נאסרת הבערת מתכת הואיל ולאו אש היא. והן עתה הא לידי  ספר מאורי אש לאחד מגאוני דורנו בנש"ק כמוהר"ר שלמה זלמן אויערבאך בפ"ג ד' ס"ז) שנסתפק בעיקר אסור הבערה בשבת אם הוא משום מעשה ההדלקה או משום התוצאה הנמשכת ממנה  שמבעיר את הדבר הדולק, ובראשונה צדד לומר כהצד השני דהכי משמע לישנא דקרא דלא תבערו שהוא בהוראת כלוי כדכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו ושוב דחה זו ומסיק דאסור הבערת אש  הוא משום ההדלקה עצמה ולא מפני הביעור הנמשך ממנה. והוכיח כן מדברי הרא"ש שכתב בטעם אסור נותן שמן בנר מפני שהוא מבעיר את השמן עכת"ד.

ולענ"ד נראה ברור דמושג הבערה נאמר גם על דבר שאינו כלה באש, ומקרא מלא דבר הכתוב והסנה איננו אוכל (שמות ג' ב') ומגופה של הלכה זו מוכח כן שהרי באסור מבעיר צריך אחד משני  תנאים: א. שיהיה צריך לאפרו. ב. להתחמם או להאיר (הרמב"ם שם) הא למדת שכל הדלקה שיש בה צורך תועלתי, חשובה מלאכה ואסורה בין שיהיה בה כלוי דבר הנשרף או לא. ומדין זה היה ראוי  לאסור גם הדלקת המתכת אם היא עשויה להתחמם או להאיר. אלא הואיל ואין האש נאחזת בו אלא שהיא מתחממת ובהצטננותה חוזרת לכמו שהיתה, אין זה בגדר מלאכת הבערה. דלא אסרה תורה  אלא הבערת אש, הלכך המחמם את הברזל אפילו אם הוא נעשה גחלת ואפילו כשהוא מתכוין להתחמם או להאיר אינו חייב משום מבעיר, אם לא שמתכוין לצרפו במים. ויש שהוא חייב משום מבשל  וכמ"ש הרמב"ם ז"ל המתיך אחד מן המתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדות מבשל (ה' שבת פ"ט ה"ו).

והנה במ"ש הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר כתב הראב"ד בהשגותיו ולמה לא משום מבשל? והמ"מ כ' דכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר מבשל. וזה  נסתר ממ"ש הרמב"ם (פ"ט ה"ו) וכן תמה הלח"מ. והוא ז"ל תרץ דבמבעיר יש שני אסורים כשמתחמם חייב משום מבשל שהוא הפעיל הראשון במרפא רפי וכשנעשה אש חייב משום מבעיר.

ולע"ד נראה לומר דבמחמם כדי לצרפו הוא שאמר הרמב"ם שחייב משום מבעיר ולא מבשל שהרי אינו רוצה בהתכתו אלא בחסונו אבל מחמם את המתכות לשם עשיתו גחלת הוא שכתב הרמב"ם  שחייב משום מבשל שהרי נעשתה כונתו ועכ"פ מהאמור מוכח ברור דאסור הבערה הוא משום מלאכה שבו ולא משום כלוי דבר הבוער שנגרם ממנה, ושו"ר בדבריו (שם פ"ד ד' פז) שפלפל בחכמה  בדברי רש"י דיהיב טעמא דהיתר גחלת של מתכת משום דגחלת של מתכת לא שייך בה כבוי דאינו נעשה פחם (שבת קל"ד א) ולזה הקשה מדמשמע בס"פ כירה דכבוי נצוצות חשיב כבוי גמור מן  התורה ולדברי רש"י קשה והלא שלהבת אין בו ממש ואין כאן עשית פחם. ועוד דלפ"ז שרפת בגדים וכדומה שנעשים אפר ולא פחם לישתרו? ולכן מסיק בכוונת רש"י שאינו כלה מחמת האור, ומתוך  זה יוצא לדון בדבר חדש דכבוי מכונת הפרימוס בשבת או ביום טוב, אסור מן התורה משום דכיון דאית בה שלהבת וגם הנפט אשר בה כלה מחמת הלהב חשיב מכבה גמור, עכת"ד.

ולע"ד כבר כתבנו דאסור הבערה אינו משום כלוי דבר הנשרף מסבתו אלא משום המלאכה שבה שעל ידה משתנה הדבר הנשרף ונעשה פחם. וכל דבר הנאכל באש עצים או שמנים נעשה פחם מגובש  או עפרורי. וזהו טעמא דנצוצות שהנצוצות הן פחם עפרורי אחרי שהן נכבות וכן בגדים הנעשים אפר, גם הם פחם אפרורי, ורש"י טעמא דקרא קאמר דגחלת מתכת אינה בגדר אש שאין האש שלטת  בה לעשותה פחם, הלכך במכונת הפרימוס הואיל ואין הנפט שבו הבוער אלא שהוא ממשיך חומה של פתילת המתכת שהיא מתלהבת על ידי זה שהיא שואבת מהנפט שבמכונה אין בהדלקת משום  מבעיר, שאין הבערת גחלת של מתכת נכללת בלאו דלא תבערו אש, אבל אסור הבערתה הוא משום מבשל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה  גחלת הרי זה תולדת מבשל (שם פ"ט ה' ו') ולכן יש להתירה ביום טוב כשהיא לצורך אוכל נפש וכמ"ש בעניותי בתשובתי (שם). הדרן לדיננא דמכין שעון החשמלי להדליק או לחמם התנור בשבת.  לדעת הרמב"ם ודעימיה דסוברים הטעם אסור נתינת מים תחת הנר משום שכיון לכבות ושודאי תתקיים כונתו בשבת הוא הדין מדליק אור חשמל או מחמם התנור אסור מטעם זה מדין מבשל, אבל  לדעת התוס' דסוברים שכל גרמא מע"ש מותרת מדינא ואסור נותן מים בכלי תחת הנר הוא משום גזרה שמא יגרום כבוי בשבת עצמו בנתינת מים בשעת נפילת הנצוצות או הגבהת הכלי עם המים  שבתוכו כנגדם, אם נאמר שאסור ההדלקה הוא משום מבעיר ודאי שהוא אסור הואיל והבערה זו נעשית מחמתו ואש זה הוא גירי דיליה, אבל אם נאמר שהוא משום מבשל וכדאמרן, יש מקום לומר  שהואיל והמלאכה נעשית מאליה בשבת מותר מדינא ואין לגזור שמא יעשה זאת בשבת עצמו שהרי הכנת השעון מע"ש זאת, וכמ"ש הרה"ג שלמה פרנקפורט יצ"ו רב דקהל יראים אהבת רעים  (בקונטריסו הלכה למעשה חמום אלקטרי בשבת, דף 5, ד"ה ושנית אני אומר).

מהאמור ומדובר יוצא שמותר להעמיד שעון חשמלי על ידי מפתח החשמל כדי לכבות הנר בשבת מטעם דאין כבוי בגחלת של מתכת וע"י גרמא שרי אבל להדליק הנר ע"י גרמא זו חושש אני מאד  לאסר מטעם מבשל לדעת הרמב"ם ודעמיה וכדאמרן, אולם אחרי שמהר"מ שיק והגאון שואל ומשיב התירו זאת ויש סעד לדבריהם מדברי התוס' אין אני מחליט לאסור וכדאים הם לסמוך על  דבריהם. ושומר נפשו ירחק מזה להוציא עצמו מידי ספק בפלוגתא באסור שבת החמור שאפילו אם נאמר שהוא אסור דרבנן ראוי להחמיר בו הואיל והוא אסור שאסרוהו משום חשש אסור  דאורייתא, כמ"ש הרב ארעא דרבנן אות תד"ן, ועיין בש"ך (סי' ק"י בכללי ספק ספקא סימן י"ז) ואין כאן מקומו ועוד דאין לעשות ספק דרבנן בידים ועין מג"א או"ח סי' ז' ס"ק י"א וס' תס"ז סק"ב  ומהרימ"ט ח"ב חיו"ד סי' ב' והדברים עתיקים ואכמ"ל.

סעיף ג. הבערת התנור ע"י כיוון השעון להחם התבשילים בשבת: 

גרסינן במס' שבת (ל"ד) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח, אמ"ל אי הכי בין השמשות נמי נגזור? אמר ליה, סתם קדרות רותחות הן.

ופרש"י בד"ה משחשכה, גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל שבת, אבל הרמב"ם ז"ל גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו  מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח, שמא תרתיח הקדירה בשבת ויצטרך לגלותן עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל שהוא אסור. לפיכך מותר להטמין בדבר  המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדירות בין השמשות כבר רתחו ונחו, וכיון שנחו שוב אינן רותחין (ה' שבת פ"ד ה"ב) וזו היא גירסת הגאונים והרי"ף ז"ל (עיין אוצר הגאונים חלק התשובות, שבת  שם), ודבריו צריכין ביאור, דמה בכך שיגלה את הקדירה ויחזור ויכסה בשבת, והלא כיון שההטמנה היתה מבעוד יום, הרי זה כדין שריית דיו וסממנים מע"ש שמותר משום שהמלאכה נעשית  מאליה, ולכן נ"ל לומר בדעתם דכסוי הקדרה שעל דבר המוסיף הבל הואיל וכל שעה מוסיף חומו כל פעולה שנעשה לעזור לזה היא כתחלת הטמנה. אולם אין דבריו נהירין לי מצד אחר, דא"כ למה  לו טעמא דשמא תרתיח הקדרה ויצטרך לגלותן. בלא זה נמי אסור משום שכל שעה מוסיף חומו?

ובעיקר טעמו קשה דמה בכך שמוסיף חומו הואיל והוספה זו באה מאליה מותר דהא בפותקין מים לגנה נמי בכל שעה הולכים ומתוספים מים חדשים ומוסיפים השקאה. וצ"ל לדעתו דכל שעושה  בשבת איזו פעולה שהיא להוסיף החום הרי הוא כאלו מבשל בשבת בחדוש החום שמתוסף בכל שעה, מכאן אנו למדים לאסור העמדת קדירה ע"ג תנור חשמלי שהוסק מע"ש ומכל שכן אם הוסק  בשבת עצמו על ידי גרמא של כיוון השעון המיוחד לכך מערב שבת משום שמא ירתיח, ומה שיש להתספק הוא אם מותר להעמיד קדרת התבשיל בתנור החשמלי בעודנו צונן, והנה לפי מה שהוכחנו  בסעיף א' לעיל דכל מלאכה שכיוון בה לעשותה בשבת אפילו אם נעשית על ידי גורם מוכן מערב שבת הואיל ונעשתה כוונתו והגורם הוא ודאי שיוציא כונתו לפועל חשוב כמלאכה ממש כמכבה  הה"ד בהסקת תנור חשמלי זה שחמומו על ידי האש הוא הבערתו ובשולו חייב משום מבעיר ומשום מבשל. ועוד נוסף ביה אסור מבשל נוסף מפני התבשיל שבקדרה עצמה, ואמינא לה ממ"ש  הרמב"ם ז"ל (שם פ"ט ה"ד) אם שפת הקדרה תחלה ובא אחר ונתן המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר וכו' ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים  בלבד חייבין משום מבשל ע"כ. דברי הרמב"ם כפשוטם אינם מבוררים דלמה יפטר נותן האור והלא הוא הגורם העקרי לבשול דאם אין אור לא יבעירו העצים ולא תתבשל הקדרה? ומרן בכ"מ תרץ  דמשו"ה פטור נותן האור משום שקדם לנתינת העצים ולולא בא אחריו נותן העצים היה מתכבה, אבל אם נותן האור והעצים עשו פעולתם בבת אחת שניהם חייבים עי"ש. דוק מינה שאם קדם נותן  העצים ואחריו בא חברו ונתן את האור מחייב נותן האור משום מבשל, ולפי זה בנדון דידן שהגעת זרם החשמל בתנור מבעיר את התנור ואינו מתכבה הרי זה כאלו נותן האור על העצים ומתחייב  בהבערתו משום מבשל כדין נותן האור על העצים בתנור הקדרה שפותה עליו ובנותן האור לא שנא אם נתנו בידים, או שע"י גרמא דידיה שמע"ש, שהרי כתבנו שאשו משום חציו וגם בגרמא דידיה  מחייב וכן לא שנא אם היא גחלת של מתכת לענין אסור בשול מה שבקדרה וחמום הברזל, ועדיפא מינה כתב הטו"ז דאנו שיש לנו תנור מיוחד להטמנת חמין ובשבת לוקחת (הלא יהודית) מאותו תנור  ומעמידתו על התנור שבבית החורף הכל רואין שהיא עושה בשביל החמום, ומה לי שהחמום קודם לו או מאוחר (או"ח סוף סי' רנ"ג) הא למדת שכל שניכר הדבר שעושה בשביל חמום אע"פ שהאור  בא אחרי שפותת הקדרה אסור משום מבשל דלא שנא אם קדם החום לשפיתת הקדרה או אחריו הואיל וידוע ונכר לכל שהיא שופת הקדרה עם התבשילין שבה לשם כך, והוא הדין בנדון דידן יש  לאסור מטעם זה גם שפיתת הקדרה וגם הבאת החשמל שבאה אחריה אע"פ שהיא על ידי גרמא הואיל והיא גרמא ודאית ומכוונת לשם הבערה וחמום והואיל ונתינת הקדרה לשם חמום התבשיל  נעשית בשבת. ומכאן אתה למד שדבר זה אסור לעשותו אפילו על ידי גוי וכמ"ש הטו"ז (שם), ועוד טעמא רבה לאסורא משום דאי שרית לתת הקדרה קודם שיתחמם התנור, אתי לשרוי לתת הקדרה  גם אחרי שהוסק התנור או בשעה שהוא מתחמם וזה דומה ממש לדין נותן מים בכלי שתחת הנר מערב שבת דאסור לדעת התוס' מגזירה שמא יתן המים בשעה שהנצוצות נופלים או שיגביה הכלי  נגדם ובזה לא יועיל שום סימן דלאו כו"ע דינא גמירי לחלק בין נתינת הקדרה קודם ההסקה או לאחריה ולאו כולם יהיו זהירים בכך לתת הקדרה אחרי החמום ובלי משים יכשלו באסור מבשל שגם  כשהתבשיל נתבשל כל צרכו אסור לכל הדעות כשמניחו אצל האש ממש (עיין טור וב"י או"ח סי' שי"ח סעיף ד', וטו"ז ס"ק ג') נוסף לזה יש גם גזרה דשמא ירתיח היינו שמא תרתיח הקדרה בשבת  ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור וכמ"ש הרמב"ם והגאונים ז"ל וגזירה זו היא חמורה מגזירה דאסור נתינת כלי עם מים  שבתוכו תחת הנר, הואיל והפעולה זו של גלוי הקדרה וכסויה היא מוכרחת בטבע החמום, באור החשמל שהוא מרתיח מהר מאד. ולא ימלט ממכשול זה.

מכל הני טעמי נלמד שאין להתיר חמום התבשילים בתנור חשמלי שהוסק בשבת על ידי כיוון השעון מע"ש והנלע"ד כתבתי.