(לאו״ח סי׳ שי״ח)
אם מותר להשתמש במעלית חשמלית בשבת ע"י לא יהודי ששכור לכך מצד בעה"ב
א. מבעיר מתכת
ב. אור החשמל דינו כאש
ג. מתקן מנא
ד. מלאכת ישראל שעושה אותה לא יהודי על דעת עצמו
ה. לא אהנו ליה מעשיו
ו. מלאכת לא יהודי במלאכה שאינה צריכה לגופה
ז. מלאכת נכרי שישראל ונכרים משתמשים בה
נשאלתי אם מותר להשתמש במעלית חשמלית בשבת ע"י ישראל או ע"י לא יהודי שהוא שכור לכך מצד בעה"ב לשרת את דירי החצר או כל אלה שבאים אליהם בהנעת כפתור החשמל של המעלית כדי לאפשר להם העליה וירידה לבתיהם.
וזאת תשובתי בעזרת ה' עזי ומעזי:
טרם נגש לברור ההלכה בשאלה זו לנו לדעת פעולת המעלית זו וצדדי אסור שבה, ולפי הידוע לנו המעלית או אסנסיר, הוא חדר קטן שמכיל מספר אנשים והוא קשור אל כפתור חשמלי שבהניע אותו מבעיר כפתור החשמל שבקומה שהוא מכוין לעלות, ובכח זה נמשך החשמל למעלה עד הגיעו למקומו וכבה עור החשמל. ולהיפך בירידתו מבעיר את החשמל למטה הימנו ונכבה בהגיעו לשם.
לפי זה יוצא שבפעולה זו יש שני צדדי אסור: א. מבעיר ומכבה. ב. מתקן מנא.
סעיף א. מבעיר מתכת.
בדין גחלת של מתכת פסק הרמב"ם ז"ל המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב והראב"ד השיג עליו וכתב ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט (ה' שבת פי"ב ה"א), אבל לע"ד נראה דאין כאן השגה כלל דמ"ש בסיכתא לאתונא דחייב משום מבשל (שבת ע"ד ב) היינו באופן שאינו מבער הסיכתא עצמה אלא שמתחממת באור שכנגדה ובזה אמרו דאסור משום מבשל ולא משום מבעיר משום דסיכתא של עץ שמתחממת אינה נעשית אור ואינה נשרפת ולא שרפת. אבל במחמם הברזל שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר בו מבשל אלא אסור משום מבעיר, וכדכתב המ"מ (שם) וכבר כתבנו בתשובותינו הקודמות להוכיח שמושג הבערה כולל גם דבר שאינו נאכל הוא עצמו כדכתיב והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, וגחלת של מתכת נקראת אש, ועיין בתשובתנו (או"ח סי' י"ט אות ב' ובהשמטה דלעיל). ומכאן קשה לי על דברי הרמב"ם דלה נקט המחמם את הברזל וכו' הרי זה תולדת מבעיר, ולא אמר הרי זה מבעיר וחייב.
ועוד קשה שדברי הרמב"ם נראים סתראי למה שכתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, (שם פ"ט ה"ו) ולמה לא אמר הרי זה תולדת מבעיר, וכן הקשה במג"א והניח הדבר בצ"ע ועי' מג"א (סי' שי"ח ס"ק י') והלח"מ כתב דבמחמם מתכת יש בו שני אסורים משום שתי פעולות שבו שבראשונה מרפא רפי והרי הוא מבשל ולבסוף כשנעשה אש חייב משום מבעיר. ואין דבריו מחוורים שהרי הרמב"ם נקט בלשונו המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל ולפמ"ש הלח"מ יותר צודק משום מבעיר כשנעשה גחלת.
ולענ"ד נראה לומר דנקט תולדת מבשל להודיענו שהוא אסור גם כשאינו מתכוין לצרפו במים. שו"ר במרכבת המשנה (פ"ט ה"ו ופי"ב ה"א) שתירץ כן וכתב, דמ"ש הרמב"ם לאסור משום מבשל הוא במתכוון לרככו, ולענ"ד נראה שגם אם אינו מתכוין לרכך המתכת כל שמתכוין לחממו חייב משום מבשל, דחמומו זהו בשולו משום שהוא מתרכך. אבל עדיין קשה למה לא אמר גם בהלכה זו חייב משום מבשל וכדאמרינן בגמ' האי מאן דארחח כופרא חייב משום מבשל (שבת שם), וכן אמרו בירושלמי המתיך אבר חייב משום מבשל (שבת פ"ז ה' ב'). ובתלמודין אמרו דמבעיר פתילה של מתכת חייב משום מבשל (ועי' שבת קו').
ועל כל פנים מהאמור למדנו דמחמם המתכת עד שנעשה גחלת חייב משום מבעיר אם מתכוין לצרפו.
ומסתברא שמתכוין לצרפו לא דוקא אלא כל שהוא מתכוין להנות ממנו כגון להתחמם או להאיר או כל הנאה אחרת כיוצא בה שהיא מעולה בדמיה יותר ממה שנפסד המתכת הנשרפת חייב משום מבעיר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בדין מבעיר עצים המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, (שם פי"ב ה"א) והוא הדין לגחלת של מתכת, וזה פשוט וברור לע"ד.
מזה יוצא לנדון דידן שהואיל ובדחיקת הכפתור החשמלי נדלקת פתילת המתכת שהיא מאירה וגם נותנת כח חשמלי להניע את המעלית ישראל העושה את זאת חייב משום מבעיר ומשום מבשל. ולא יעלה על דעתך לומר שאין זה אלא גורם ולא מבעיר או מבשל ממש הואיל ובהנעת הכפתור אינו מבעיר אלא ממשיך זרם האש אל פתילת המתכת, זה אינו שהרי גרסינן בגמ' פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי במאי אסיקינן אילימא ברוח מצויה מאי טעמא דמאן דאסר ואי לרוח שאינה מצויה מ"ט דמאן דשרי? לעולם ברוח מצויה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן (שבת קך ב).
מכאן אנו למדין בפותח דלת לפני מדורה ברוח שאינה מצויה כלומר במקום שודאי מבעיר האש על ידי פתיחה זו אסור, וכן פסק מרן אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת ואפילו אין שם אלא רוח מצויה (או"ח סי' רע"ז סעיף ב') ומזה אנו דנים במכ"ש להבעיר פתילת החשמל על ידי הנעת הכפתור שאע"ג שאינו מבעיר ממש הואיל והפתילה קרובה אל זרם האש ובודאי מבעיר אסור מדינא.
ובדין מבשל נמי שנינו אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ואמר רב יוסף גלגל חייב חטאת (שבת לח ב) וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל (ה' שבת פ"ט ה' ב' ואו"ח סי' שי"ח סעיף ג').
וכך הוא נותן ביצה בצד המיחם או נותן המיחם בצד הביצה לענין בישול. הלכך ברור הוא לע"ד שפותח זרם החשמל בשבת הוא כמקרב את האש אל הפתילה וחייב משום מבשל.
סעיף ב. אור החשמל דינו כאש.
הספק השני שבשאלה זו הוא אם אור החשמל חשוב כאש או שהוא כתולדות החמה וחמי טבריא שאינם חשובים אש לענין בשול וכמו שפסקו הרמב"ם ומרן ז"ל המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהם חמים מפני השמש אע"פ שנצלית פטור שתולדות השמש אינן כתולדת האור וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור (ה' שבת פ"ט ה' ב' ואו"ח סי' שי"ח).
ולפי"ז נראה לומר שאור החשמל אינו דומה לחמי טבריה לפי שאלה יש להם רק חום טבעי כמו שיש לצמר או גפרית ולא אש עצמו, אבל הוא דומה לאור החמה שהוא מוליד ע"י רעידתו אור וחום.
אמנם אחרי העיון נראה שאור חשמל הוא אור אש יסודי שנולד על ידי נקישת שני גופים וממנו נתזים נצוצות אש האצורים בתוכם דומיא דאש יסודי שנתגלה לאדם ע"י הקשת רעפים זה בזה, וכן מצאתי מפרש בתשובות הלקט שכתב, ואין לך אש שחייבים עליו אלא על האש הטבעי היסודי הדבק למטה ע"י יסוד האויר שמתלהב, אשר ע"כ האש המתהוה מן האבן מכח ההכאה שהוא קליטת האויר המקיף זה אש יסודי הוא וכל תולדותיו להתחייב עליו (הלקט ח"א סי' קפ"ט), (עיין בתשובותי או"ח סי' ח'). ולפי זה יוצא דהבערת פתילה של מתכת שבאור חשמל אע"פ שאינה חשובה הדלקה לענין נר שבת וחנוכה וכמ"ש בתשובותי (או"ח סי' ז') אבל לענין הבערה ובשול הרי הוא חייב מדאורייתא כמבעיר ומבשל באור אש יסודי עצמו.
סעיף ג. מתקן מנא.
הרמב"ם ז"ל פסק כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש ומפני זה הבורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב (ה' שבת פכ"ג ה' ד'). וכן פסק מרן ז"ל: זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקלות מותר לערכו להכינו מבעוד יום כדי שילך ויקשקש כל השבת (או"ח סי' של"א סעיף ד').
ומדבריו נלמוד שאסור לערכו בשבת והיינו משום דעריכתו הוא תקונו של כלי זה שאינו משמש לתפקידו אלא על ידי עריכתו ונמצא שעריכתו הוא גומרת תקונו של כלי זה.
וכ"כ בפתחי תשובה משם שו"ת מים רבים שאסור למשוך שלשלת השעון אחר שפסק הילוכו משום שע"י שהוא חוזר לילך ולקשקש הוי כגמר כלי ומתקן מנא (שם ס"ק ב').
מכל זה נלמוד לנדון דידן בשאלת המעלית הואיל וכלי זה איננו ראוי למלאכתו אלא ע"י הנעת הכפתור החשמלי שמביא אותה לתנועה בעליה וירידה אין ספק שהנעה זו היא גמר מלאכתה ותקונה והעושה אותו חייב משום מתקן מנא.
מסקנא דדינא: אסור לישראל להניע כפתור חשמל המעלית בשבת משום שבפעולה זו הרי הוא מבעיר ומבשל פתילת המתכת שבה נאחז זרם אור החשמל ומשום שהוא מתקן מנא, ולפיכך אסור לישראל לומר לאינו יהודי לעשות פעולה זו מדין אמירה לגוי שבות אפילו אם אומר לו זה מערב שבת שכל מה שאסור ישראל לעשות אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (או"ח סי' ש"ז סעיף ב').
סעיף ד. מלאכת ישראל שעושה אותה לא יהודי על דעת עצמו.
שנינו במס' שבת: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך (שבת קכא א) מכאן למדנו שכל מלאכת ישראל שעושה אותה נכרי אע"פ שעושה אותה בשביל ישראל הואיל ולא קבע לו היהודי שמלאכה זו תעשה בשבת גוי אדעתיה דנפשיה עביד ומלאכתו מותרת ואין בה אפילו משום שבות (עיין שבת י"ז) ומזה למד הרמב"ם שגם השוכר את הנכרי לימים רבים למלאכה מסוימת כגון ששכר הנכרי לשנה או לשנתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג לו בשבת ומותר כאלו קצב עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת (הרמב"ם ה' שבת פ"ו הי"ב) והראב"ד השיג ע"ז וכתב, דבר זה לא נהיר ולא צהיר שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות (שם) ולע"ד נראה שאין זו השגה דאע"ג שנהנה היהודי בזמן אין זה אסור שהרי בנכרי שבא לכבות ודאי שישראל נהנה מכבוי זה ובכל זאת מותר משום דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד וכל שכן הוא כשההנאה היא רק בהרוחת זמן.
אולם מה שקשה ע"ז הוא מדאמרינן במתניתין: נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור (שבת קכב') ולפי מה שכתבנו מה בכך דעשאו בשביל ישראל הלא הנכרי אדעתא דנפשיה קעביד? וכן הקשו התוס' ותרצו דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה עביד הני מילי בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה של נכרי אבל בדבר שישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קא עביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו (שם תד"ה ואם) ודבריהם צריכים ביאור דהא במילא מים להשקות בהמתו נמי שנינו ואם בשביל ישראל אסור (שם) ובהשקאת בהמתו אין ישראל נהנה בגופו אלא בממונו כמו בנכרי שכבה את הדליקה? ולכן צריך לומר לדעתם דמילא מים להשקות בהמתו נהנה ישראל בגופו שהוא אינו צריך למלאות מים מבור הסמוך לו וסתמא דמתניתין הכי משתמעה דאע"ג שיש בור ברשות היחיד סמוך לו אסור להשקות ממים שמילא הנכרי והיינו משום שנהנה ישראל בגופו ממלאכת הנכרי שנעשית בשבילו אעפ"י שעשה לדעת עצמו.
וכן פסק רמ"א ז"ל בדין עכו"ם שהדליק את הנר בשביל ישראל דאפילו עשאו בקבלנות או בשכירות אסור הואיל וישראל נהנה ממלאכה זו בשבת (או"ח סי' רע"ו סעיף א') ואין זה סותר למ"ש מרן ז"ל כל שקצץ אעפ"י שיעשה העכו"ם מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה דכל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד (שם סי' רנ"ב סעיף ד') והא בגומר הכלי ולובשו ישראל בשבת נהנה ישראל בגופו והדין נותן לאוסרו, דשאני התם שאין הנכרי מתכוין בכך לעשות בשביל שיהנה ישראל ממנו בשבת: אבל בעושה כן בכוונה שיהנה ישראל ממלאכתו בשבת אע"ג דאדעתא דנפשיה קא עביד אסור. וכן כתב במג"א (שם סי' רנ"ב ס"ק י"א), וכן מוכח ממ"ש הטו"ז נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף ישראל נהנה ממנו, דוק מדבריו שאם גוף ישראל נהנה ממנו אסור אפילו כשהגוי עושה על דעת עצמו ולצרכו
מהאמור נלמוד לנדון דידן שאסור לישראל להשתמש במעלית זו שהנכרי הניעה לצרך ישראל אפילו אם הוא שכור לימים אחדים כגון לחדש או לשנה, ואפילו אם בעל החצר הוא נכרי משום שמעשיו מוכיחים שלא מניע את המעלית אלא לצרך ישראל המשתמש בה וכל שמעשיו מוכיחים שעושה מלאכה אסורה בשביל ישראל אסור גם לישראל אחר (עיין או"ח סי' שכ"ה סעיף י"ב).
סעיף ה. לא אהנו ליה מעשיו.
ממה ששנינו במשנתנו מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דקדק ר"ת ז"ל שדוקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביא הבהמה לשם אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד וכיו שיכול להכנס לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם, (שבת קכ"ב תד"ה משקה) וכ"כ המאור משם יש מרבני צרפת ומחכמי נרבונא, והרא"ש ז"ל דחה סברא זו מדאמרינן נר הדלוק במסבה ברוב ישראל, ואטו אם היה נר דלוק במקום אחר בבית כיון שישראל יכול לילך ולהשתמש לאור אותו הנר נאמר שמותר להשתמש לאור זה? והא לא מסתבר כלל, ועוד לאותו ישראל שנעשה האיסור בשבילו למה לא יאסרו לו המים כמו מרחץ שהוחם בשבת שאסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, הכא, נמי הוה נהנה ממעשה שבת שטורח גדול היה לו לילך לבור ולשתות.
ולע"ד נראה לתרץ דעת ר"ת ודעמיה מהשגות הרא"ש דלא קאמר ר"ת להתיר אלא במים שבאותו בור שמילא הגוי שהואיל וכל אסורם הוא משום הוצאה מרה"י שהוא עומק הבור לרשות הרבים שמחוצה לו בזה הוא דסובר ר"ת דהואיל ואפשר לו לישראל ליהנות ממים אלה בלא איסור כגון שהוא מטפס ועולה ומטפס ויורד אין מלאכת הגוי שעשאה באיסור אוסרת עליו את המים שהיו מותרים לו ובהתירם הם עומדים והכי דיקי דברי הרב אליהו שהביא ראיה לדעת ר"ת מפרות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתרום הראשון.
אבל בדולק נר אחר בחדר אחר מודה ר"ת דאסור שהרי נר חדש זה הוא כולו אסור ולא היה לו היתר מעולם וכן במרחץ אסור עד כדי שיעשו משום דמלאכת החימום היא אסורה. וכן נראה שהוא דעת מרן שפסק אם יש נר בבית ישראל ובא עכו"ם והדליק נר אחר מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק (או"ח סי' שכ"ד סעיף ד') ומדנקט את דינו בדין אור ולא נקט רבותא טפי בדין נכרי שמילא מים שמותר לישראל לשתות מהם וכדעת ר"ת, מזה מוכח שלא התיר מרן אלא באור נוסף ומשום שחדר זה שהיה מואר באור של היתר נשאר בהיתרו כל זמן שאור ההיתר נמצא בו.
אבל במילא מים מבור שברשות הרבים שמים אלו באו באיסור שנעשה בהם, אסורים לישראל ואין צריך לומר בהדליק נר בחדר אחר שאין בו אלא אור זה שנעשה באסור אסור לישראל ליהנות ממנו הואיל ונעשה בשבילו. דון מינה לנדון דידן במעלית חשמלית אע"ג דיש מדרגות אחרות שעולים עליהן ברגל לא מפני זה נתיר המעלית שמניעה הנכרי בשביל ישראל הואיל ומעלית זו נעשתה באיסור דאורייתא ואף לר"ת ודעמיה אסור וכדכתיבנא וחלילה לדמות הוספת נר בחדר אחד להדלקת נר בחדר אחר חשוך שהוא אסור לדברי הכל (עיין קרבן נתנאל שבת פט"ז סי' י"א אות ע').
סעיף ו. מלאכת לא – יהודי במלאכה שאינה צריכה לגופה.
בעיקר דין מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק הרמב"ם ז"ל: כל העושה מלאכה בשבת אעפ"י שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף וכו' מפני שהכבוי מלאכה היא והרי נתכוין לכבות וכו' והראב"ד ז"ל חולק על זה וס"ל לפסוק הלכה כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וכן פסקו רוב הפוסקים הראשונים (הרמב"ם ה' שבת פ"א ה"ז ובהשגות ומ"מ והטור או"ח סי' רע"ח).
ולפי זה יוצא להתיר אמירה לגוי בדבר שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, במקום שיהיה לדבר צורך גדול או במקום מצוה, דהואיל ואסור המלאכה לישראל גופא אינו אלא איסור דרבנן והואיל ואמירה לגוי אפילו במקום מלאכה גמורה אינו אלא מדרבנן לא אסרו רבנן אמירה לגוי במקום שבות (עיין או"ח סי' ש"ז סעיף ה').
אולם כבר כתבנו בתשובתנו (או"ח סי' י' דף ל' ד"ה ומעתה) מ"ש הר"ן שבדבר שעיקר אסורו מדאורייתא לא התירו אמירה לגוי אפילו כשהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו במקום פסידא, וראיה לדבר ממה שאסרו לומר לגוי לכבות הדליקה אפילו כשאינו צריך לפחמים.
ומעתה בנד"ד בהנעת המעלית אעפ"י שההבערה שנעשית על ידה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אין אנו זקוקים להבערה זו, ואפילו אם נניח לפסוק הלכה כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, בכל זאת לא הותר אמירה לגוי, הואיל ועיקר אסור הבערה כשצריכים לה היא מדאורייתא, והואיל ואף באיסור דרבנן לא התירו אלא כשיש צורך הרבה או דבר מצוה.
ומסתברא ודאי דעליה וירידה במעלית אינו דבר שיש צורך הרבה ולא דבר מצוה, דהא אפשר לעלות ולרדת במדרגות ואין המעלית עושה אלא הקלת טורח, והקלת טורח אינו בגדר צורך רב ולא צורך מצוה, למי שרוצה לילך לביהכ"נ למשל. ואף לרמ"א דהתיר אמירה לגוי להדליק נר היינו משום דהדלקת נר שבת היא מצוה, אבל בדבר הגורם למצוה אין מי שיתיר, ומכש"כ כשהדבר הוא למניעת טורח מרובה.
המורם מכל האמור, שאין שום היתר לענ"ד להשתמש במעלית שמניעה הנכרי בשביל ישראל אפילו אם הוא שכור מבעל החצר שהוא נכרי ואפילו אם הוא שכיר לחודש או לשנה, הואיל והנכרי עושה זאת בשביל ישראל, וישראל נהנה בפעולה זו בגופו.
סעיף ז. מלאכת נכרי שישראל ונכרים משתמשים בה.
פסק מרן ז"ל ישראל וגוי שהסיבו יחד והדליק עכו"ם נר אם רוב עכו"ם מותר להשתמש בה ואם רוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה אסור, ואם יש הוכחה שלצורך עכו"ם מדליקה כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה אעפ"י שרוב ישראל מותר (או"ח סי' רע"ו סעיף ב').
ומזה יש ללמוד היתר לנד"ד, במעלית שנכרי וישראל משתמשים בה בעליה או בירידתם בה, דהואיל והנכרי משתמש בה אין לך הוכחה גדולה מזו שהוא עושה פעולה זו לצרכו והנאתו. אפילו אם העולים בה הם רוב ישראל מותר, ומטעם זה נראה להתיר גם כשהגוי המשתמש בה הוא השוער עצמו שהוא שכור לכך.
איברא שפסק ז"ל: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אעפ"י שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך העכו"ם, כיון שעיקר ההליכה הוא בשביל ישראל (שם סעיף ג').
אבל מסתברא לענ"ד לומר שלא אסרו בכגון זה אלא כשאומר לו ישראל לילך עמו, אבל אם מתלוה לו מעצמו בדרך והדליק נר כיון שלא הוכח שהוא הולך בדרך זו דוקא בשביל ישראל, אנו אומרים שלצורך עצמו הוא עושה ומותר לישראל ליהנות ממעשיו כל דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, והוא הדין בנכרי העולה ויורד עם ישראל במעלית זו כשלא אמר לו ישראל לעשות זאת, הואיל ואנו רואים שהוא משתמש בה מותר.
ואמנם יודע אנכי שיש לפקפק טובא בהיתר זה, אולם בשים אל לב שעתה יש מקומות כאלה שיש בהם שלש או ד' קומות ויותר ולא כל אדם יכול לעלות ולרדת ברגליו ואין כ"א יכול להיות כלוא בביתו בכל יום השבת ומה יעשו ישראל בחצר שכולה או רובה ישראל ולאו בכל שעתא יזדמן נכרי שירצה לעלת במעלית זו שישראל רוצה לעלות לכן משום צרך גדול כזה מוצא אני לצדד בהיתר זה שנכרי וישראל עולים ויורדים במעלית אחת דכיון שהנכרי משתמש בה תולין לומר שלצורך עצמו הוא עושה ומותר לישראל להשתמש במלאכתו. והנלע"ד כתבתי.