פרק א' תורה שבכתב מאמר א' לשון התורה

תורת ה׳ שנאמרה למשה בסיני, ונמסרה בכתיבתה בלוחות העדות וספר הברית הוא ספר התורה, לא נאמרה אלא בשפה הידועה ומדוברת ובכתב הידוע ונקרא בפי כל ישראל, וכן הכתוב אומר : את
הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם וגו׳ (דברים ה׳ י״ט) הרי שהדבור היה מובן אל כל הקהל באותה השפה המדוברת בפיהם; וכתיבתן של הלוחות וספר התורה בכללו היה אף הוא בהכרח כתב ידוע ונקרא לעיני כל ישראל, שהרי הלוחות וספר התורה בכתבם ותוכנם, הם עדים נאמנים לישראל שבאותו מעמד ולכל הדורות הבאים אחריהם – על מקוריותה ונצחיותה של התורה האלקית בשלמותה, לכן נקראו: לוחות העדות, וכן משה אומר לבני לוי בתתו ספר התורה: לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלקיכם והיה שם בך לעד (דברים ל״א כ״ו) ועדות אלמת שאינה מובנת לאלה השומעים את עדותה בשפתה ולא בכתבה לאו עדות שמה.
עדות נאמנה היא זו: שהיא קימת וחיה תמיד בכתבה ובלשונה אבל כשהיא נעתקת בשפה או בכתב אחר, היא כעד מפי עד ומעוררת ספקות גדולים בכנות ההעתקה והתרגום ולכן הדבר מחויב מצד עצמו שישראל שמעו והבינו את דברי התורה, וקראו את כתיבתה בשפה המובנת ומדוברת בפיהם ובכתב הנקרא וברור להם.
הריטב״א בחדושיו למס׳ מגילה ב׳, כותב: זה הכתב הנקרא אשורי היא כתב הקודש שבלוחות וכו׳ ומעולם לא נראה הכתב ההוא אלא בלוחות. דומה לדברים אלה כותב הרדב״ז בתשובותיו (ח״ג סי׳ תמ״ב): הלוחות הראשונים היו כתובים בכתב אשורית וכו׳ וכיון שעבדו ע״ז לא היו ראויים לאותו כתב הקודש, המורה על יחוד שמו ית' אח״כ כתב את הלוחות השניים בלשון שהיו הם מכירים שהיא כתב עברי שאין בו קדושה, וזה שאמרו בירושלמי: ר״י אומר ברעץ נתנה התורה, ומרע״ה היה מכיר אח הכתב הזה שראה אותו בלוחות ויודע סודותיו וצורותיו ומסר אותו ליחידי סגולה בעל פה אבל הלוחות וס״ת הנתון בארון הכל היה בכתב עברי ע״כ. דברים אלה אינם מתקבלים על הדעת, שכתב הלוחות הראשונים היו כספר החתום לישראל, ומשה שנה מדעתו את כתב הלוחות השניים. שהרי נצטוה מפי הגבורה: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתיבתם היתה באצבע אלקים, כדכתיב: וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים (שמות ל״ד, א׳) ואין הדעת מקבלת לומר שכתב זה לא נודע לישראל אלא בכתב הלוחות, ויותר מסתבר שכתב הלוחות היה נקרא לישראל אשר להם נתנו לוחות אלה לקריאה ועדות. וכל הבא לחדש דבר שאין לו יסוד מפורש בכתב או במסורת עליו להביא ראיה. ובכן כדי לדעת שפת התורה וכתבה עלינו לחקור ולדעת שפת אבותינו שעמדו בהר סיני.
ב. קדמות השפה העברית בפי ישראל.
שפתם של אבות האומה, היתה בלי ספק השפה העברית, שפת התורה. וכן אמרו רז״ל בפירוש הכתוב: ויגד לאברהם העברי, ר״נ אמר שהוא מבני בניו של עבר.
ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר והוא משיח בלשון עברי (בראשית רבה מ״ב, י״ג).
מכאן אתה למד שגם השפה נקראת בשם עברית, על שם שהיתה שפה מדוברת בעבר הנהר (עין פרש״י שבת קט״ו ד״ה עברית, וסנהדרין כ״א, ד״ה כתב עברי), והיותה מיוחדת לעם העברי שהתיחס על שם אביו עבר או על שם מקום מחצבתו עבר הנהר, כאמור: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כ״ד, ג׳) עדים נאמנים לזה, שמות האבות והשבטים, הערים, המקומות, הבארות ומזבחות שנקבעו על ידם, ושהם חיים עד היום בפינו ובדברי תורתנו: באר שבע, ה׳ יראה, רחובות. ועד נאמן ביותר הוא, המצבה שהקימו לבן ויעקב, שלבן קרא אותה בשפתו הארמית: יגר שהדותא, ויעקב קרא לו: גלעד (בראשית ל״א, מ״ז).

אגדה זו מאלפת עד כמה הדגישו אבות האומה חבתם לשפתם המיוחדת שהיא העברית, גם בדבורם החילוני.
שפה זו השתמרה בפיהם גם בגלות מצרים, וראיה לזה השמות שבהם קרא יוסף את בניו: מנשה ואפרים, כי נשני אלקים את עמלי, וכי הפרני אלקים בארץ עניי (בראשית מ״א, נ) יוסף הגולה הראשון במצרים במסרו לבניו ואחיו אמונת הגאולה במאמר: פקד יפקד אלקים אתכם, מסר להם
במצותו זאת גם שמירת השפה העברית, שפת האבות כפיהם ובפי בניהם. וכן אמרו רז״ל, כך היה מסורת בידם מיעקב, כל גואל שבא בלשון הזה, שהוא גואל של אמת, שכך אמר להם יוסף: פקד יפקד אלקים אתכם (שמו״ר ה׳ ט״ז).
מצוה זו נשמרה היטב עד צאתם ממצרים וכקבלתם הנאמנה של רז״ל שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, שנאמר: כי פי המדבר אליכם, ואומר ויאמרו אלקי העברים נקרה עלינו (מכילתא פ' בא פ״ה, תנחומא פ׳ בלק מד״ר שה״ש על פסוק גן נעול), ובשפה זו שהיא לשון הקדש ושפת האומה, נתנה התורה אל כל קהל ישראל, והיא נתקיימה בידם בלי שום ספק עד גלותם מן הארץ.
ראיה לדבר מדבריו של אליקים וחבריו אל רבשקה לאמר: דבר נא אל עבדך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם (מלכים ב', י״ח כ״ו).
הגדה היסטורית זו מלמדת, שעם ישראל בארצו, גם אחרי השפעתו הגדולה של מלך אשור, לא רק שלא דברו בשפה הארמית; אלא גם לא הבינו בשפתה, ודבורם היחידי היה רק בשפה העברית או היהודית שהיא לשון הקודש ושפת התורה. דבר זה מתברר עוד יותר מהנאמר בדניאל:

ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים ילדים משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע וגו׳ וללמדם ספר ולשון כשדים (דניאל א׳ ג׳), וזה מוכיח בבהירות גמורה, כי השפה הכשדית או ארמית לא היתה אפילו שפת המדע, וגם בני המלוכה והפרתמים היו זקוקים ללמוד ספר ולשון כשדים, ורק השרים המדיניים כגון: אליקים שעל הבית ושבנא הסופר והמזכיר ידעו ארמית בתור שפה דיפלומטית.
מזה יוצא ברור, שכל ימי בית הראשון השתמרה השפה העברית בפי כל ישראל, והיא היתה השפה המדוברת, והתקימה התורה בשפתה המקורית כי לא היה שום צורך לתרגמה לשפה אחרת שאינה ידועה להם.
ג. תרגום התורה לארמית.
מהרש״א (בח״א מגילה ב׳) כתב: התורה ודאי נתנה בלשון הקודש הוא לשון עברי מעבר לנהר, אלא פרושה מסיני היה תרגום: שהיה להם ומורגלים בו מבית אבי אמם לבן הארמי. ואין זה מוכרח, לדעתי, כי אפשר מאד שבזמן נתינת התורה, עדין היתה הארמית ידועה להם; אבל אין שום הכרה לומר כי השפה העברית לא היתה מדוברת בפיהם, ולמה לנו לחדש מדעתנו שנתנה התורה מסיני גם בתרגומה? יותר נכון הוא לומר שהתרגום הארמי החל רק בימי עזרא. קרובים ומתקבלים אל הדעת דברי הראב״ע (ישעי׳ י״ט), כי שפת כנען גם לכנענים היתה שפה העברית, וכן מוכח מיעוד הנבואי לאמור: ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען.
במאור עינים (פרק נ״ז) דחה ראיה ברורה זו ואומר: ישעיהו רמז בנבואתו זאת על מזבח חניו, שגרם לרבים מבני ארץ ישראל להתישב במצרים. ולזה אמר: כי מרוב בוא שם בני א״י יושבי הערים ההם, ילמדו שפת כנען היינו שפה ארמית שהיתה נהוגה אצל היהודים בעת ההיא. אבל דבריו אלה הם, לדעתי, מופרכים מעיקרם, כי אי אפשר לקרוא שפת כנען,כלומר שפת מדינת ארץ כנען ועם הכנעני, לשפה הארמית שהובאה אל הארץ אחרי אבדן שם כנען ממנה. ראיה זו של הראב׳׳׳ע היא חזקה מאד, להוכיח כי עם הכנעני היושב בארץ, דבר גם קודם כבוש ישראל את ארצו בשפה העברית שהיא היתה גם שפת כנען. לדעתי, ראיה לדברי ראב״ע יכולה לשמש מצבת זכרון של מישע מלך מואב שנמצאת במוזיאום די לובר, מס׳ 1, ששפתה קרובה מאד לעברית וכתבה היא כתב עבר, והשערה ודאית היא לומר לפי״ז שהעברית היתה שפת הארץ בכל ממלכותיה הקטנות, שכולם כתבו ודברו בשפת וכתב כנען שהיא השפה העברית.

שפה זו שהיתה שפת העם העברי ושפת המדינה אינה עלולה להשתנות מסבת כל השפעה אחרת. ונעלה מכל ספק הוא, כי התורה התקימה בשפתה המקורית העברית עד ימי גלות ישראל מעל אדמתו בפעם הראשונה, ונתקימה בפיהם וספרותם גם בכל זמן גלותם בבבל, וזה מוכה מהמסופר בנחמיה: גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית (נחמיה י״ג כ״ד). והנה יהודית היא עברית, שכן אמר יהויקים לרבשקה: דבר אל עבדך ארמית ואל תדבר עמנו יהודית, מזה יוצא כי רק בני התערובת לא היו מכירים לדבר יהודית, אבל כל העם הכירו והבינו את השפה העברית, כי היא היתה וכן תהיה לעולם, שפת התורה והתפלה. אפשר מאד שבהשפעת הגלות נשתכחה השפה העברית מפיהם בתור שפת הדבור בבית וברחוב, ותהי השפה הארמית שפת המדינה, לשפה המדוברת, ולכן הוצרכו לתרגם התורה לארמית בימי עזרא, וכקבלת רז״ל: ויקראו בספר תורת אלקים מפרש, זה תרגום (מגילה ב׳), אבל אין זאת אומרת שנשתכחה מהם לגמרי השפה העברית ובודאי קריאתם בתורה היתה, בעברית ובתרגומה הארמי, אבל לא בתרגום לבד. וכן מתפרש מאמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, בררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש (סנהדרין כ״א), מאמר "חזרה ונתנה״ אינו יכול להתפרש על בטול הלשון והכתב הקדום, אלא על הוספת כתב ולשון שני, שהוא התרגום הארמי לתורה, וישראל בררו להם משתי הלשונות והכתבים האלה, לשון הקודש לקריאת התורה בצבור ולתפלה, ולדבורם הספרותי והתורני, והניחו את הלשון הארמית וכתב העברי לשפתם המדוברת, וכתבם של ההדיוטות שהם הכותים, ולדבור וכתב שמושי ודברים הדיוטיים.
דבר זה מוכרע מעצמו, שהרי במחלוקתם של התנאים בדבר הכתב (סנהדרין שם) לא נזכרה דעה כזו של שנוי הלשון. (בתוספתא (סנהדרין פ״ד ה') גריס בדברי רבי, וכשחטאו נהפכה להם "לשון״. אבל זו היא טעות דמוכחה שהרי בראשית מאמרו אמר: בכתב אשורי נתנה התורה, ולא הזכיר לשון. ובירושלמי ובבבלי הגרסא בדברי רבי: וכשחטאו נהפכה להם לרועץ או לרעץ> – וכיון שלא מצאנו בדברי התנאים שנוי לשון התורה בימי עזרא, אי אפשר להעלות על הדעת, שמר זוטרא או מר עוקבא יחדשו מדעתם הלכה זו של תרגום התורה והעתקה מלשון הקודש, שהיא שפתה המקורית ללשון ארמית, ועוד שהרי סיים בלשונו: והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי, ומפרש רב חסדא: מאן הדיוטות-כותים (שם). והרי הכותים עד היום שומרים ספרי תורתם בלשון עברית, מכאן שלא היה שנוי לשון בימי עזרא. מזה מוכח שמאמרו של מר זוטרא מכוון על הנתינה התרגומית שנעשתה בימי עזרא הסופר, זאת אומרת: תרגום נוסף על המקרא המקורי שלא נשתנה לעולם. תרגום זה היה צורך השעה לעולי הגולה מבבל, שבגלותם נהית השפה הארמית או הכשדית, שפת הדבור שלהם, וכשחזרו והתישבו בארץ, נשתכחה מהם
שוב שפה הארמית, עד שבא אונקלוס הגר ותרגם התורה לארמית, וזהו מה שאמרו רז״ל: שכחום וחזרו ויסדום. וכן מתפרש, לדעתי, מאמר הספרי (דברים, שופטים י״ז י״ח): למה נאמר משנה תורה, משום שעתידה להשתנות כלומר: שעתידה להתרגם בשפה שניה לה, ולא שעתידה להשתנות מלשון הקודש ללשון אחרת, אלא קריאת התורה בכל הדורות ובכל הזמנים לכל ימי עולם, צריכה להיות בלשונה המקורית שנאמרה בפי ה׳ למשה בסיני, ותרגומה לעם כולו, שהוא תרגום ופירוש גם יחד, נתחדש בימי עזרא, ושוב נתחדש בימי אונקלוס הגר, בהיותו תרגום ופרוש מוסמך ומקובל שנאמר ברוח הקודש.
מהאמור מתברר ברור גמור, כי ספר התורה הזה שבידינו היא העתקה מדויקת, כנה ונאמנה בשפתו המקורית מספר התורה שנתן משה לבני ישראל בהר סיני.