מאמר ג' מעמד הר סיני

הפנה היסודית לתורת ישראל, שהיא תורת אלקי אמת לעמו בחירו, הוא מעמד הר סיני. במעמד זה התאמתה במופתים גדולים ונוראים אמונת תורת אלקים, שבה כרוכה ומקופלת אמונת יחוד ה׳ והשגחתו הנפלאה בעולמו בכלל, ובאדם בפרט, באישו ומינו, ביותר בעם בחירו וחסידיו שומרי מצותיו. וכן אומר משה רבם של כל הנביאים לישראל: ״אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו מן השמים השמיעך את קולו לייסרך וגו׳ ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד׳ ל״ה-ל״ו).

בפנה יסודית זו שאלה איומה תוקפת אותנו לאמר: השמע עם קול אלקים ? או במלים יותר ברורות כדברי הכוזרי: מי ששומע דבריכם כי האלקים דבר עם המוניכם וכתב לכם לוחות וזולת זה, הדין עמו שייחס לכם דעת ההגשמה (הכוזרי מאמר א׳ פ״ת) דעת ההגשמה כשהיא לעצמה. היא דעה ואמונה כוזבת ומתנגדת נגוד גמור להשקפת תורת ישראל, שהזהירה ואמרה: לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו׳ ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר דבר ה' אליכם מתוך האש פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל״ (דברים שי״ט) וכן פסק הרמב״ם: חמשה הם הנקראים מינים וגו׳, והאומר שיש שם רבון אבל שהוא בעל גוף ותמונה (ה׳ תשובה פ״ג ק״ז) השגת הראב״ד שם אינה אלא שלא לקרותו מין לכל הטועה במחשבה זו ״לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות״ אבל בעיקר הדבר אין בו מחלוקת, וכולם מודים בהרחקת ההגשמה לגמרי ושמאמיני ההגשמה הם טועים ומשובשים בדעה כוזבת ומתנגדת לתורת ישראל ואמונתו. ובכן השאלה במקומה עומדת בכל תוקפה : השמע עם קול אלקים או האפשר לייחס לאלקי עולם קול כזה הנשמע לאזניו של בני האדם ?

החבר משיב על שאלה זו ואומר: הדין עלינו שלא נדחה מה שקבלנו מן המעמד ההוא ונאמר: שאין אנו יודעים איך נגשם הענין עד ששב הדבור וקרע את אזנינו וגו׳: כאשר נאמר כי קרע את הים ושמה לחומות עומדות מימין ומשמאל וגו׳ כי המים עמדו במאמרו ונצטיירו בחפצו, וכן יצטייר האויר המגיע אל אוזן השומע, בצורות האותיות שהם מורות על הענינים שהוא חפץ להשמיעם אל הנביא או אל ההמון(שם פ״ט). בתירוצו זה מבאר הפילוסוף הדתי רבי יהודה הלוי: כי הנבואה המגיעה מאת האלקים אל עבדיו הנביאים הוא: קול מוחש הנשמע לאזניהם בדברים ברורים, שמצטיירים ברצון האלקים בצורת אותיות מורות על הענינים שהוא חפץ להשמיע אל הנביא או אל ההמון, והצטיירות אוירית זו, שנעשית ברצון האלקים מגעת אל אזני הנביאים או אל ההמון שבחר בם ה׳ להודיעם חפצו ותורתו , וזה נקרא קול ה'. והרמב״ם אומר בפתרון שאלה זו: בהסכים כל אומתנו שהתורה ברואה הכוונה בזה: שדברו המיוחס לו נברא, ואמנם ייחס אליו, להיות המאמר ההוא אשר שמעו מרע״ה, השם בראו וחדשו כמו שברא כל מה שבראו (מורה נבוכים) ח״א פרק ס״ה). וכן הוא אומר במאמר הכתוב: ויעבור ה׳ על פניו ויקרא : ושאפשר יהיה לבאר מעמד זה, שהוא מראה נבואה שכלי שאין בו מאומה מן המוחש אלא השגת חוש, (ראות) לדבר נברא שבראייתו מגיעה הבריאה אל שלימות ההשגה השכלית: או שהיה עם זה השגת חוש אוזן, ויהיה הקול הוא שעבר על פניו, ושהוא קול נברא בלי ספק (שם פ׳ כ״א) וכן מבאר התגלות כבוד ה', פעמים רוצים בו האור הנברא ישכינהו ה׳ במקום להגדלה על דרך המופת, ופעמים רוצים בו עצמו יתעלה ואמתתו (שם ס״ד).

אין ברצוננו לעמד פה על ההבדל שבין דברי רבי יהודה הלוי ובין הרמב״ם ז״ל, כי שיטה זו היא עדינה ודקה מאוד ואין ביכלת השגתנו להתעמק בה ולבררה על כגון זה נאמר: במה שהרשת התבונן וכו׳, אבל מתמצית דבריהם למדנו: קול אלקים הנשמע לנביאיו הוא: קול נשמע בדרכי הנבואה שאין החושים הגופיים תופשים אותו; אבל הוא נשמע לנביאיו והמון עם דרך צנורות חושי הראות והשמע, מתוצאות הצטיירות אוירית בתמונת אותיות, נראות לעין או קול נברא שבראו וחדשו אלקי עולם יוצרו ומקימו להשמיע על ידו את תורתו וחפצו לעם בחירו מפי עבדיו הנביאים.

שאלה אחרת יותר עמוקה עמדה לפני הרמב״ם ז״ל, והוא: איך אפשר לקבל, שכל ישראל בהמונם, אנשים ונשים, זקנים ונערים, חכמים והדיוטות, השוו כולם לראות מראות אלקים ולשמוע קול אלקים חיים? והלא הנבואה, לדעתו, אינה מושגת לנביא, אלא בהיותו מוכן בהכנה טבעית בעיקר יצירתו ובשלמות המדות והלמודיות; אבל הפתיים ועמי הארץ לא יגיעו למדרגת הנבואה לעולם (מורה נבוכים חלק ב׳ פ׳ ל״ב)? לתרץ שאלה חמורה זו אומר הרמב״ם! במעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל: אבל הדבור למשה לבדו. והוא ע״ה, ירד לתחתית ההר. ויגד לבני אדם מה ששמע . והם, ישראל, שמעו הקול העצום ההוא: לא הדברים, וכו', היוצא מן הכתובים ודברי החכמים הוא: שלא שמעו כל ישראל במעמד ההוא . אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא המאמר אשר השיג משה וכל ישראל : אנכי ולא יהיו לך, והשמיעו להם משה רבינו בדברו, בהבדל אותיות נשמעות, וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע קולות רבים כמ״ש וכל העם רואים את הקולות, אמנם הם קול שופר ורעם וכיוצא בהם, אמנם קול ה׳, ר״ל הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד. והוא : הקול אשר יצאה נשמתם בשמעו, והשיגו בו שתי הדברות הראשונות (מו״נ ח״ב פרק ל״ג). הרמב״ם ז״ל נסמך בחדושו זה על ראיות אלה: א) שכל דברי עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד נפרד, ב) ממאמרם במכילתא, בביאור הכתוב: משה ידבר והאלקים יעננו בקול: כי כל דבור היה משיבו להם כמו ששמע. ג) מאמר הכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך, ד) מתרגום אונקלוס: ואל ידבר עמנו אלקים, ואל יתמלל עמנא מן קדם ה׳, לעומת זאת עמד לפניו מאמר רז״ל לאמר: אנכי ולא יהיו לך מפי הגבורה שמעום ? לכן אמר ששתי אלה השרשים : מציאות האל ויחודו, הם דברים מושגים בעיון האנושי, וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא ומשפט כל מי שידעהו שוה, הוא הקול אשר שמעו ישראל, קול פשוט שאין בו אותיות נשמעות ומשה השמיעם שנית. מאמר זה עצמו בהבדל אותיות נשמעות.

עם כל הכבוד וההערצה, שאנו חייבים לרבינו הרמב״ם ז״ל, אין אנו יכולים להסכים בשום אופן לקבל הנחותיו אלה, שהן נראות מופרכות ונסתרות מדברי התורה, והורסות מופתי מעמד הר סיני שהוא מופת חותך לתורה אלקית כמאמר הכתוב: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ודבריו שמעת מתוך האש, דברים אלה, כאלו נאמרו בכונה לבטל דעת הרמב״ם זו באמרם; מן השמים השמיעך את קולו ואת דבריו שמעת, הרי שהיה במעמד ההוא גם קול אלקים וגם דברים ברורים ומובנים. כן מתברר מדברי ישראל שאמרו: אל ידבר עמנו אלקים, שנאמר אחר מתן עשרת הדברות, שהרי נאמר סמוך להם: ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל, ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם (שמות כ׳) מכלל שבעשרת הדברות כולם לא נאמר: כה תאמר אל בני ישראל, אחרי שהם בעצמם שמעו את הדבור הברור והמובן. וכן נאמר במשנה תורה: ״ותאמרו הן הראנו ה׳ את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו, היום הזה ראינו כי ידבר אלקים וגו׳ קרב אתה ושמע וגו׳ בתשובה לזה נאמר: היטיבו כל אשר דברו וגו' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים (דברים ה') הרי שגם במשנה תורה אמרו ישראל: את קולו שמענו וראינו כי ידבר אלקים, ורק אחרי עשרת הדברות אמר למשה: קרב אתה ושמע, כי לא יתכן שעוד טרם השלמת עשרת הדברות, שנועדו לאומרם במעמד ההוא יאמר להם, שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי וכן פירש הראב״ע.

הרמב״ן פרש; הנאמר בשמות: דבר אתה עמנו ונשמעה. הוא קודם עשרת הדברות, והם דברי כל העם והנאמר במשנה תורה, הם דברי הזקנים וראשי השבטים שאמרו כן, אחרי מתן עשרת הדברות על כל מצוות התורה. אין פרוש זה מחוור לענ״ד, ואין שום יסוד לומר שבמשנה תורה נשמטו דברי העם, ובשמות נשמטו דברי הזקנים, והכתוב אומר מפורש! שמעתי את דברי העם אשר דברו אליך, וזה מוכיח בעליל שהם הם דברי העם.

אם גם נרצה להניח: שמכיון שיש פנים לכאן ולכאן, רשאים אנו להכריע או לקבל דעת האומרים ששתי הדברות הראשונות רק, שמעו ישראל מפי הקב״ה, אין זה מחייב לומר כביאורו של הרמב״ם, שהנושאים של הדברות הראשונות : מציאות האלקים ויחודו, יושג בעיון האנושי ובמופת; ולא מצד הנבואה, והנביא והיודע מתוך המופת שוה: דברים אלה אינם מתקבלים על הדעת, כי ידיעת מציאות האלקים ויחודו, אינה שלמה אם לא נדע השגחת האלקים המיוחדת בעולמו, או במלים אחרות: קבלת מלכותו, ודבור, אנכי ה׳ אלקיך ולא יהיה לך, נאמרו לא רק להכרת מציאות האלקים ויחודו, אלא גם קבלת מלכותו המיוחדת בעולמו שזה מדגש במאמר , אשר הוצאתיך מארץ מצרים שבדבור הראשון, ובמאמר: פוקד עון אבות על בנים וגו׳ לשונאי ועושה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי, שבסוף דבור השני.

ידיעה זו אינה משתוה ביודעה מתוך הקשה עיונית ומופתית, לידיעת הנביא היודע בבהירות חיוב מלכות האלקים בעולמו והשגחתו המסתורית בכללה ובפרטיה. מבחינה זו, אין כל סברה הגיונית לחלק בין הדברות הראשונות לכל יתר שמונה הדברות, כדברי הרמב״ם ז״ל שלא שמעו ישראל, גם בשתי הדברות הראשונות אלא קול אחד פעם אחת, ומשה רבינו השמיעו להם בדברו בהבדל אותיות נשמעות. אבל נקבל דברי התורה כפשטם ומשמעותם האמיתי לאמר את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם, זאת אומרת שכל הקהל שמע את כל הדברים בדברים ברורים ומובנים שדבר לו ה' ראיותיו של הרמב״ם מהכתובים, אין בהם כדי הכרעה, ויפה כתב מהרי׳ אברבנאל (מו״ן שם) : הטענות שהביא הרב המורה כשנתבונן בהם במצאם כולם דקות ושדופות קדים (עין בקרשק'ש), שם ובפירוש הרמב״ן על התורה (שמות י״ט ב׳ כ׳ ט״ז). רוצה אני לעמוד פה בעיקר על ראית הרמב״ם מדברי המכילתא, וכדי לעמוד על באורה הנכון נעתיק את המאמר כצורתו: משה ידבר והאלקים יעננו בקול. רבי אליעזר אומר : מנין אתה אומר שאין הקב״ה מדבר. עד שמשה אומר דבר שכבר קבלו עליהם בניך. לכך נאמר משה ידבר. אמר ר׳ עקיבא ודאי כן הוא הדבר. ומה ת״ל משה ידבר? אלא מלמד שנתן הקב״ה כח וגבורה במשה והיה הקב״ה מסיעו בקולו. ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל לכך נאמר: משה ידבר והאלקים יעננו בקול. (מכילתא יתרו פרשה ד׳ י״ט).
מאמר זה, כשנתעמק בו נבין, שלא כוונו רבותינו לומר, שכל הדברות או אפילו קצתם. נשמעו לישראל רק מפי משה: אלא כונתם הברורה היא, שמשה היה משמיע שוב כל דבור ודבור באותה הנעימה והיה מקבל הסכמתם של ישראל, ומשיב להקב״ה ואומר : דבר שכבר קבלו בניך וכן אמרו : וירד משה אל העם ויאמר אליהם, אמר להם היו אומרים על לאו, לאו, ועל הן, הן (מכילתא שם כ״ה) ומאמר: והאלקים יעננו בקול, מתפרש לדעת רבי עקיבא, בהוראת סיוע ועזרה כמו אלקים יענה את שלום פרעה (בראשית מ״ח ט״ז). ואם נרצה לפרש מאמר , והאלקים יעננו בקול, כפשטו אין לנו אלא לקבל את דברי הראב״ע האומר: שמשה ידבר עם קול השופר, כי נשמת ה׳ היתה דבקה במשה כי משה היה מדבר בתחתית ההר עם ה׳ לשאול לו, והכתוב לא גלה מה היה שואל והשם עונהו בקול שהיה משה שומעו. ולא היה קול השופר, כי נשמת ה׳ היתה דבקה במשה והכתוב לא גלה מה היה שואל והשם עונהו בקול שהיה משה שומעו, ולא היה קול השופר אף על פי שהיה חזק, מונע אותו משמוע הקול, בעבור זה כתוב אחריו ויקרא ה׳ למשה בקריאת קול לעלות אל ראש ההר ששם ידר כבוד ה׳ עכ״ל.
כונת דבריו היא לומר: קול השופר לא היה מתגבר על דבורו של משה אל ה׳ וענית ה׳ אליו בקולו, כי השמיעה הנבואית שהיא דבקה בנפש אינה נפסקת מפני כל קול אחר, או כפרוש הרמב״ן: שמשה מדבר עם ישראל להורותם מה יעשו וישראל שומעים קול האלקים שעונה אותו ויצונו, והם לא הבינו מה יאמר לו ויצוה אותו הצואות האמורות בפרשה… והיה זה קודם מתן תורה וגם בשעת הדברות (הראב״ע והרמב״ן שמות יט י״ט), לפי זה נסתרה לגמרי ראיתו של הרמב״ם ממקרא זה, ומאמר הכתוב, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, הוא מכוון לדבור שקודם עשרת הדברות שנאמר ויקרא ה׳ אל רא ש ההר ויעל משה וכן פרשו רז״ל ואמרו : מלמד שאמר לו המקום למשה הריני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר ויקרא ה׳ אל משה אל ראש ההר, ודבור זה שקודם עשרת הדברות, הואיל ולא היה מכוון להשמיע לישראל את עצם הדברים אפשר לומר שישראל שמעו רק חתוך הדבור ולא הדברים עצמם: אבל בעשרת הדברות שנאמרו לישראל אין מקום לומר שישראל שמעו רק את הקול ולא את הדבור עצמו.

ראית הרמב״ם מדכתיב קול דברים אתם שומעים איננה ראיה כלל לדעתי. כי משמעות קול דברים, הוא : קול שיש בו דברים, ולא קול בלי דברים שא״כ היה צריך לומר: קול אתם שומעים ולא דברים. ואדרבה כתוב זה עצמו מוכיח, ששמעו הדבור עצמו שהרי בראש הכתוב נאמר: וידבר ה׳ אליכם, ואחריו נאמר : ויגד לכם את בריתו, ודבור והגדה שאחריהם ״אליכם״ או ״לכם״, הוא בלי ספק דבור והגדה המובנים לשומעיו מקבלי הדבור וההגדה. אמנם ראית הרמב״ם מדכתיב: אנכי עומד בין ה׳ וביניכם, נראית בהשקפה ראשונה חזקה מאד. אבל כשנתבונן בסופיה דקרא מתברר, שזה נאמר לאחר מעמד הר סיני, שהרי הכתוב נותן טעם למאמר: אנכי עומד בין ה׳ וביניכם. משום: כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר (דברים ה׳), ולפני מעמד הר סיני נמנעו מעלות בהר במצות ה׳ כדכתיב: ולא יוכל העם לעלות אל הר סיני. וכן נאמר במשוך היובל המה יעלו בהר, הרי שלא הותרה להם עליה להר אלא אחר מתן עשרת הדברות וישראל נמנעו מעלות בהר גם אחרי משוך קרן היובל מפני שההר אשר ירד עליו ה׳ באש נעשה להם ראוי. ונכונים מאד דברי הראב״ע שכתב : ויתכן להיות פרוש אנכי עומד בין ה' אחר מעמד הר סיני והטעם שהוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי עומד בין ה׳ וביניכם (הראב״ע דברים שם).

ולעקר שאלתו של הרמב״ם: איך אפשר שכל ישראל היו מוכנים לשמוע דברי ה׳? שאלה זו קימת רק לשיטתו שאין הנבואה שורה אלא באלה שהוכנו והוכשרו לכך במזגם הטבעי. בתכונותיהם הנפשיות, בהשתלמותם המוסרית והמדעית. (ראה הקדמת פרוש מס׳ אבות פ״ז ובמו״נ ח״ב, פ׳ ל״ב). לפי דעה זו השאלה עומדת בכל תקפה, איך שמעו ישראל קול גברא זה שהוא קול אלקי — נבדל ונעלה, מקולות הרגילים, שאזנינו שומעות – נשמע רק לנביאי ה׳ המוכשרים מצד עצמם ונבחרים עפ״י השגחתו להשמיע נבואותיהם האלקית ? ואם גם נניח, שקול זה הוא דומה לכל הקולות הטבעיים שהאויר מגיעם לאזנינו וחדושו של קול זה הוא רק באופן הויתו : הצטיירות אותות באויר ברצון אלקים, על כל פנים קול נבואי זה אינו נשמע אלא לבחירי ההשגחה שנקראו לשומעו, ולא לכל אדם גם אם הוא קרוב למקום זה שבו הצטיירו האותיות, ובודאי, שכל ישראל לא הוכשרו לכך במדעם ובתכונותיהם הנפשיות. (בהגדרת מושגי הנבואה והנביא. על זה נייחד את הדבור בפרק מיוחד אי״ה) אבל אם גם נקבל דעתו של הרמב״ם בגדר הנביא, הרי אין תשובתו מספקת לפתור בעיא חמורה זו. כי מי שאינו מוכשר לכך אינו שומע גם הקול הפשוט שאין בו צרוף אותיות ובטויי דברים מובנים.
ב. השראת רוח נבואה
לעצם חקירות הרמב״ם אלו. אומר מהר״י אלבו : הנבואה תחול על האדם על הדרגות שכתבנו. כשלא יהי' שם נביא אבל כשיהי' שם נביא תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת ההדרגות, ודבר זה התאמת מציאותו בשעת מתן – תורה שהגיעו כל ישראל טפשיהם עם חכמיהם למעלת הנבואה (עקרים מ״ג פי״א) דברי מהרי״א אלה יש להם יסוד גדול בחיים, שהרי עינינו רואות כי מציאות איש חיל גבור הרוח בראש צבאותיו נוסכת על כולם רוח גבורה ואמיצות גם אם היו חלשים בטבעם ומדוכאים ברוחם. רוח גבורה זאת שנאצלת מגבור הרוח על צבאותיו מובילה את כל הצבא מחיל אל חיל ומנחילה להם נצחונות נפלאים שלא האמינו להם בעצמם. וגדולה היא יותר השפעה זו כאשר מפקד הצבאות הוא נאמן רוח מאמין בנצחונותיו לפי שמכיר בתעודתו ובכח ה׳ ממרומיו שהולך בקרב מחנהו להדוף אויביו מפניו. דוגמא בהירה לזה היא מלחמתם הראשונה של ישראל בעמלק שנאמר : והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל.
וכדרשתם של רז״ל : כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה — לשאוב להם אמונה וגבורה מאלקי השמים שלשמו הם נלחמים — נוצחים במלחמתם . מבחינה זו מובנת היטב מצות התורה בפרשת המלחמה לאמר: ונגש הכהן ודבר אל העם: אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם, אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה׳ אלקיכם ההולך עמכם עם אויביכם להושיע אתכם (דברים כ׳ ד׳). וזו היתה סבת הצלחתם של מתתיהו המכבי ובניו, שבגבורתם הפכו את כל אלה החלשים שהיו נחבאים במערותיהם לגבורי חיל נפלאים שלא נרתעו אחור מפני צבאותיהם הרבים והעצומים של היונים והמתיונים. דוגמאות אלה יכולות לשמש לנו להתגברות הרוח והתנשאות הנפש לשמוע קול אלקים ולקבל נבואתו. דבר זה יש לו יסוד גדול בדברי תורה והנביאים, שהרי נאמר: וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויתנבאו ולא יספו (במדבר י״א), ונאמר בנביאים: ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים וצלחה עליך רוח ה׳ והתנבית עמם , ונהפכת לאיש אחר. ויבאו שם הגבעתה והנה חבל נביאים לקראתו ותצלח עליו רוח אלקים ויתנבא בתוכם. (שמואל א׳ י') וכן נאמר: וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל נצב עליהם ותהי על מלאכי שאול רוח אלקים ויתנבאו גם המה, וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה. וילך שם אל ניות ברמה ותהי גם עליו רוח אלקים וילך הלוך והתנבא עד בואו בניות ברמה ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל על כן יאמר הגם שאול בנביאים (שם י׳׳ט), ונאמר עוד ויתפלל אלישע ויאמר: ה׳ פקח נא את עיניו ויראה ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע . (מלכים ב׳ י׳ י״ז—י״ח) כתובים אלה מאלפים באופן ברור שאין אחריהם כל ספק שהשראת רוח נבואה על הנביא המוכשר לכך, מאצלת רוח נבואה גם על אלה שאינם מוכנים לראות מראות אלקים ולשמוע קול אלקים, ואם כך הוא באצילות הנביא עאכו׳׳כ במעמד הר סיני שנגלה האלקים. ברצונו הפשוט להראות כבודו וגדולו לעמו בחירו ולהשמיעה תורתו.

אבל לא בן רגע זכו ישראל לגלוי שכינה זו: אלא אחרי הכשרות מרובות התעלו למדרגה עילאית זו, והם הם דברי התורה בהקדמה למעמד הר סיני עצמו : ״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. משה הגיד זאת אל העם והם אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט ד׳ ט׳) הראיה המופתית והמוחשית שראו ישראל בכשלון מצרים מצד אחד, ובהצלחת עצמם הפלאית מצד שני, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, השרישה בלבם הכרה עמוקה ונאמנה – יותר מכל המופתים וההקשים הפילוסופיים – מציאות אלקים בחביון עזו: השגחתו ומלכותו בכל הבריאה העולמית. הנהגתו המשפטית בעולמו וביצוריו הנבראים בצלמו: ובחירתו בעם ישראל שלוחי השגחתו לתקן עולם במלכות שדי. אל ההכרה עליונה זו נצטרפה המצוה האלקית והשאיפה היהודית לעשות את הויתם הלאומית והאישית, לממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים בהתרוממותם המוסרית והמדעית, וגוי קדוש בתכונותיהם ופעולותיהם במחשבה ומעשה בחיים העולמיים. שאיפה עליונה זו הצטרפה למעשים במצות הגבלה ופרישה שבהם מסתמלת התורה כולה! והיא סולם-המעלות של ההשתלמות האנושית, ההגבלה מסמלת את התחומים והגבולים , הסייגים והגדרים המבדילים בין האסור והמותר. הקדושה והחלוניות, הטומאה והטהרה : הפרישות והזוללות, הזכות והחובה, הצדק והיושר. העוול והחמס. הגבלה זו מסמלת ביתר דיוק התחומים שבדעות והשגות ואומרת : עד פה תבוא ולא תוסיף השמר לך מעבור את הגבולין ולהתפרץ למעלה מההר, בקלות ראש ויהירות שחצנית, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, במופלא ממך אל תדרוש ובמה שהרשת התבונן, הגבל את ההר וקדשתו, הגבלה שבאה מתוך עיון וחרדת קודש הוא גרם המעלות אל פרישות של קדושה. ישראל שבאותו מעמד מלאי התלהבות וספוגי השפעה ממראה עיניהם במצרים וים סוף, עמודי האש והענן שלוו אותם עד בואם אל הר סיני, נלהבים בשאיפתם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, קבלו וקיימו באהבה והכרה מצות הגבלה, ופרישה.

ישראל שבאותו הדור צרופי הסבל ובחוני האמונה ״וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו" (שמות ד׳ ל״א), התכוננו במחשבה ובמעשה לראת מראות אלקים ולשמוע בקולו, כמו שכן הודיע להם משה בשם ה׳ : הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם אל הר־סיני. הכנות מקדמות אלה ומעמד הר־סיני בנפלאותיו מרימים בלי ספק, את הרוח ואת הנפש מאירים את העינים פוקחים את האזנים, יותר מכל הקשים פילוסופיים והבנות טבעיות למודיות, של כל נביא וחוזה. לראות מראות אלקים ולשמוע בקולו.
זאת ועוד אחרת אם גם נניח, שאין ה׳ מנבא אלא להמוכנים ומוכשרים לכך ולא לטפשים וילדים, אין זה שולל מאתו יתעלה אפשרות להשמיע נבואתו גם להמוני עם כשהדבר צריך לכך, וכ״כ הרדב״ז בתשובתו (ס' תתי״ז) ״הנכון בזה שכל הקהל שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי׳ לך. לא שהגיעו כולם למדרגת משה , אלא לפי שעה זכו למדרגה זו כמו שכמה בני אדם זוכים לראות מלאכים והיא נקראת גלוי עינים אצל בעלי הסוד.

מעמד הר סיני בטבע תפקידו: לאמת מציאות השגחתו העולמית בתבל ובאדם בחיר יצוריו, מוכרח היה להיות בצורה נסית נפלאה שאין השכל יכול להבינה וההגיון להסבירה, כי הלא זה טבעו של נס ופלא וכן אמרו רז״ל באגדתם : ויחנו במדבר נתנה התורה דימוס פרהסיא במקום הפקר שאלו נתנה בארץ ישראל היו אומרים אומות העולם אין להם חלק בה לפיכך נתנה דימוס פרהסיא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל, יכול נתנה בלילה? תלמוד לומר : ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. יכול נתנה בשתיקה? תלמוד לומר ויהי קולות וברקים, יכול לא היו שומעים את הקולות? תלמוד לומר וכל העם רואים את הקולות וכו'. רבי יוסי אומר: הרי הוא אומר: לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך כשנתתיה אני בתחלה, לא נתתי בסתר ולא במקום ארץ חשך ולא במקום אפלה ולא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אלא נתתיה פגנוס וכן הוא אומר: אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים (מכילתא יתרו פרשה א׳ ב׳).

מעמד זה, כמו שמציין אותו משה במשנה תורה הוא הפלא והנס המופתי היחיד ומיוחד שנהיה ונשמע בעולם, כי שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה וחי ? (דברים ד׳ ל״ג ל״ד).

אנו קצרי הראות ומוגבלי הבינה עומדים נדהמים לפני ספור נפלא זה, אין אנו יכולים לתארו בחזון רוחני ולא להבינו בהגיוננו ובינתנו, כי מוגבלים אנו בכח בינתנו רק להבין דבר מדבר ולהקיש דבר לדבר, אבל לעולם לא נוכל להבין ולהסביר דבר שלא היה ולא נשמע כמוהו לא בזמן ולא במקום מאז ברא אלקים אדם על הארץ ומקצה השמים ועד קצה השמים ואכן עלינו להשמע לדברי הקבלה והמסורת ולומר, כי מפלאי ה׳ ומסתורי השגחתו הנפלאה השמיע קולו לבחירי עם ישראל, למען יאמינו במשה ותורתו לעולם ״למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ (שמות י״ט ט׳) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שם כ׳ י״ז) השמע עם קול אלקים? הלא קול אלקים נשמע רק לנביאיו.  אבל זהו כל הנס והפלא, שישראל שבאותו מעמד שמעו כל עשרת הדברות או שתים הראשונות בדברים נשמעים ומובנים היטב וברצון ה׳ ובהתכוננתם לדבר הגדול הזה התעלו למעלת הנבואה כדי לאמת להם השגחת האלקים ובחירותו ולהיות עדים לבניהם אחריהם לעולם וידעו השגחת האלקים ואהבתו את יצוריו ובחיריו, ויאמינו בתורתו הנצחית, שנתנה ע״י נביאו הנאמן "וגם בך יאמינו לעולם״.

ג. קול ה׳ בסיני!
ועתה נשוב נא לעיין בדבריהם המאירים של חכז״ל בשאלה זו. כדי להוציא מלב הטועים: כי קול זה הוא חזיון דמיוני אומרים חז״ל: אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, והבריות לא דברו. אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול: אנכי ה׳ אלקיך וגו' ארשב״ל: מאי דכתיב ולא יסף, כשדבר הקב״ה על הר סיני השתיק כל העולם כולו כדי שידעו שאין חוץ ממנו. ואמר : אנכי ה' אלקיך (שמו״ר כ״ט ט׳) ועוד אמרו: כשנתן הקב״ה את התורה בסיני הראה הקב״ה בקולו לישראל פלאי פלאים כיצד ? היה הקב״ה מדבר והיה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם, וישראל שומעים את הקול בא להם מן הדרום. והיו רצים לקבל את הקול משם, וכן לארבע רוחות, ואח״כ נהפך להם מן השמים, והיו תולים את עיניהם לשמים, והיה הקול נהפך להם מן הארץ וגו׳ והיו ישראל אומרים זה לזה: והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ? (תנחומא שמות א׳ כ״ב) בדבריהם אלו מבארים רבותינו שקול אלקים הנשמע בהר סיני הוא נפלא מאד מכל הקולות השונים שבטבע בארץ מתחת. ובשמים ממעל, שאינו יוצא מגוף אורגני משמיע קול ואף אין לו מקום מוצא, שממנו הוא נובע, אלא הוא קול פלאי נאצל ממי שהוא ממלא את כל העולם, שכל העולם מקומו, ומלוא כל הארץ כבודו, ונשמע בכל העולם, וכמאמרם ז״ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נתמלא כל העולם בשמים (שבת פ״ח) קול זה שאין בינתנו יכולה להשיג את מקור נביעתו נפלא הוא בהויתו ונפלא עוד יותר באיכותו. כל הקולות הטבעיים והגשמיים למיניהם וסוגיהם יש להם בת קול וקולו של הקב״ה אין לו בת קול (תנחומא שם).
כל הקולות יש להם תחום מסוים להתפשטותם, שפה מיוחדת לבטוים; אבל קולו של הקב״ה יוצא ומחזיר בכל העולם (שם) ומתהפך לשבעה קולות ולשבעים לשון (שבת פ״ה: סנהדרין ל״ד, שמ״ר שם) ונשמע לכל אחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן והבחורים לפי כחן, והנערים הקטנים והיונקים והעוללים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו וכן הוא אומר: קול ה׳ בכח, בכחו של כל אחד ואחד (שמו"ר שם תנחומא שם) קול זה אינו נשמע דרך צנורות השמע לפי שאין האוזן יכולה לשמע, וידבר אלקים את כל הדברים האלה בדבור אחד וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האזן יכולה לשמוע (מכילתא יתרו פ״ד א׳ ר״ה כ״ז, שבועות כ׳: ילקוט שמעוני יתרו רמ״ז רפ״ה) אבל הוא נשמע לנפש המשכלת לפי כחה ולפי הכשרתה, הגע עצמך שגם משה אדון הנביאים, אינו משיג הקול אלא לפי כחו: והאלקים יעננו בקול, בקול שהיה משה יכול לסבול (שמו״ר שם תנחומא שם) בדבריהם אלה בארו רבותנו ז״ל — בדברים שהזמן יכולה לשמוע והלב יכול להבין — איכותו של קול אלקים זה , שהוא פלא פלאים, שעליו נאמר ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז ה׳) ועדיין עמדה לפניהם שאלה זו: היכול בן אדם בעודו בחיים לשמוע ולהשיג קול פלאי זה ? על זה אמרו: אמר רבי יושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר: נפשי יצאה בדברו, ומאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן דבור שני האיך קבלו ? הוריד הקב״ה טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם שנאמר: גשם נדבות תנוף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. (שבת פ״ח שמו״ר פ׳ כ״ט שהש״ר פ״ו) דברים אלה נאמרו ביותר בהירות בתורת הסוד לאמר : אמר ר׳ חייא אמר ר׳ יוסי כד שמע מלה דקב״ה, פרחת נשמתיהו וסלקא נשמתיהו וישראל עד כרסא יקרא דיליה לאתדבקא תמן, ואמרה אוריתא קמי קוב״ה : וכי למגנא הוינא תרי אלפין שנין עד לא אתברי עלמא? למגני כתיב ואיש איש מבני ישראל וכו׳ ואל בני ישראל תדבר לאמר, כי לי בני ישראל, אן אינון בני ישראל ? בה שעתא אהדרת אוריתא נשמתיהו דישראל כל חד וחד לאתריה אוריתא אתקפת ואחידת בהו בנשמתיהו לאהדרא להו לישראל, הה״ד: תורת ה׳ תמימה משיבת נפש (זהר יתרו דפוס אמסטרדם ד׳ פ״ה).
התכוננות מוקדמת לקבלת התורה התשוקה והכסף הנפשי שמלאו את לבם של ישראל שהובע בתשובתם למאמר ה׳ ויגד משה את דברי העם אל ה׳ ״רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע מפי מלכנו״ — (ילקוט שמעוני שם רמ״ז רע״ו ד״ה ואתה). הצפיה ועריגת הנפש לראות מראות אלקים ולשמוע לקולו מתוך פרישות של קדושת אחדה את כל העם לנקודה עילאית זו שכל הלבבות צפו לה והעינים נשאו אליה; חרדת קודש נפלאה זו שתקפה את כולם, ויחרד כל העם אשר במחנה , ונעימות קול ה׳ בכחו הפלאי כל אלה העלו את ישראל שבאותו מעמד לידי התפשטות הגשמיות ועלית נשמה למדרגתה היותר נשגבה: פרחת נשמתיהו וסלקת נשמתיהו עד כרסא יקרא לאתדבקא תמן. מתוך עלית נשמה זו שמעו קול האלקים שהעלה אותם עד כסא הכבוד ובה בשעה העיר אותם לחיים בארצות החיים אוריתא אתקיפת ואחידת בהו בנשמתיהו לאהדרא להו לישראל.
אין בינתנו יכולה להשיג, אפילו בחזון רוחני, עלית נשמה זו כשם שאין אנו יכולים להשיג מהות הנבואה ועל כגון זה אמר אחד החכמים הקדמונים: אלו ידעתיו הייתיו, ואף אני אומר: אם היינו יכולים לדעת ולהשיג מצבו של הנביא בשעה שרוח נבואת אלקים שורה עליו, היינו גם אנו נביאים ומתנבאים, הגע עצמך שגם ישראל שהיו באותו מעמד אמרו כמתפלאים: היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ומי כל בשר אשר שמע קול אלקים מדבר מתוך האש כמונו ויחי(דברים ה׳ כ״ב כ״ג).
תאור קלוש מחזיון הנבואה מוסרת לנו התורה באמרה, אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו(במדבר י״ג ו׳) וכן אומר הנביא בחזיונו:
וישב המלאך הדובר בו ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה אתה רואה וגומר (זכריה ד׳ א־ב), רואים אנו במראה שלפנינו תמונה חיה בכל תנועותיה בגופה, בפיה ובשפתיה, ויודעים אנו שאין זו תמונה ממשית אבל בבואה של תמונה חיה שהיא נשקפת בו, ובכל זאת אין לנו שום צל של ספק שהתמונה הנשקפת במראה בכל תנועותיה היא תמונה חיה ממשית מתהלכת ופועלת בחיים.
ד. קול ה׳ נשמע לאדם ממעמקי נפשו ועורקי החיים שבגופו.
ועדיין טועים המשכילים והנמשכים אחרי הפילוסוף היוני אשר אומר: כי כל ענין שלא יושג בסברה איננו אמת (הרמב״ן עה״ת ויקרא ט״ז) לאטומי לב ומטומטמי המחשבה אלו אנו אומרים : האם לא שמעתם מימיכם קול ה׳ המדבר אליכם במסתרי הנפש ? קול טמיר ונעלם שהוא מחריד ומרעיד כל רמ״ח איבריכם ושס״ה גידיכם והנכם נרתעים מפניו או צוהלים משמחה לקול זה. המוסר ומוכיח, מנחם ומחזק. מלמד ומשכיל. ומגלה לכם את האמת בבהירותה בדרכים שאין להם כל מופת אחר זולתו. והנפש צוהלת משמחה לקראתו ומאמינה שזו היא אמת לאמתה? ומאין בא לכם קול מסתורי זה? ואיך הגיע לאזניכם ולבכם? או יותר מזה האם לא שמעתם בהיותכם תפושים בעומק תרדמתכם המתוקה והנעימה קול מחריד ומרעיד, מעורר ומקיץ, משמח ומגביר, מעיר ומעורר, ונותן עוז וחדוה ותקוה לנפש עיפה? וקול זה שהוא נשמע ואינו מוחש מאין הוא בא? ואם לא הרגשתם זאת בעצמכם הטו אזנכם ושמעו דברי אחד מרעי איוב האומר: ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו בשעיפום מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים, פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד ורוח על פני יחלוף תסמר שערות בשרי, יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני וקול דממה אשמע . (איוב ד׳ י״ב—ט״ז).

דברים אלה, האמינו נא, אינם מליצה נבואית או תאור דמיוני אבל הם בטוי נכון ונאמן של הרגשה ממשית שהיא מצויה אצל כל אדם לפי מדרגת השכלתו ממדעו האלקי וכסופו לראות מראות אלקים. הרי שהאדם שומע, ומרגיש: ומתפעל מקול בלתי נודע מוצאו, ומתוך דממה דקה שומע קול מדבר, דברים אלה שאינם מושגים בהיקשים פילוסופיים לפי שהם מגדר הנבואה שהיא למעלה מהפילוסופיה יתנו לנו מושג, ברור, למעמד הר סיני בכל נפלאותיו ודבר אלקים ממעון קדשו שנשמע לעם ישראל במעמד הר סיני שאם גם לא נדע איך נגשם הענין ובא לאזנינו אבל לא נסתפק במציאותו האמתית הנפלאה, ובזה נפתרה שאלה עמוקה זו. קול אלקים הנשמע לאבותינו במעמד הר סיני הוא חוזר ונשמע לאזנינו וללבנו יום יום מפי ספר התורה שהולך עמנו בכל צעדינו להורות לנו דרך החיים, שבה נלך ולקרבנו תחת כנפי שכינת הקדש של קדוש ישראל.

יום יום קרבים אנו לפני הר סיני. בכל מעשה המצות שאנו עושים בצבור וביחיד כי המעשים מכשירים אל הלמוד והלמוד מביא לידי מעשה וכונת המעשה , שהיא מרוממת את המחשבה אל ראש ההר אשר שם האלקים. הלמוד והמעשה הם שני כתרים שקשרו מלאכי מרום לכל איש מישראל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע (שבת פ״ח). כתרי כבוד אלה אין יד אדם שולטת בהן להסירן מעל ראשנו, בימי גלותנו בין העמים יש והם נגנזים ונעלמים באוצר של מעלה עד עת קץ שעתיד הקב״ה להחזירן לנו לעיני כל העמים. שנאמר: ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. שמחה שמעולם על ראשם (שבת שם).