בכלל דרשות רז״ל היא דרשת הקרי והכתיב ועל זה אמרו קרין ולא כתבן, כתבן ולא קרין, הלכה למשה מסיני. ופרשו דבריהם קרין ולא כתבן, כמו להשיב ידו בנהר (פרת) כאשר ישאל (איש) בדבר אלקים וכו'. כתבן ולא קרין יסלח נא ה׳ לעבדך, את ספר החתום את המצוה ידרוך, ידרוך הדורך וקרינן ישלח ה' לעבדך. ספר החתום המצוה ידרוך הדורך (נדרים ל״ז).
הרא״ה (דו״ד ח״א פ״ז) הבין הדברים כפשוטם ולכן הרבה בחבילות של קושיות וכתב: אי אפשר לומר: שמסר כותב התורה הדברים כמו שכתובים לפנינו וצוה שלא יקראו כמו שכתובים רק באופן אחר, ולמה לא כתב מיד כהוגן? ומה נאמר על הכתובים ולא קרין בשאר כתבי הקודש הגם באלה נאמר שיש להם סוד וכונה ניסתרת ? ועל כן נראה ברור כי התקונים האלה מתחת ידי הסופרים יצאו והם עשאום ויכוננום לתועלת ההבנה הברורה בכתבי הקודש ע״כ. ואני אומר: דרכם של חוקרים על דבר אמת היא, לחקור ולדקדק בדברי הקדמונים כדי להבינם על בורים ואם נמצא בדבריהם דברים תמוהים בעינינו עלינו לומר בדברי ר״ע: כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם רק הוא מכם שאינכם יודעים לדרוש, לא חכמה היא זאת להרבות בקושיות כדי להכחיש את דבריהם. ואטו רז״ל קטלי קני באגמא היו ולא הרגישו כל מה שתלמיד פקח יוכל להקשות ולסתור דבריהם? זאת ועוד אחרת גם למסקנתו של הראה״ו עדין השאלה במקומה עומדת: ומדוע לא כתבו משה ותלמידיו הנביאים את דבריהם כהוגן? ויהירות יתרה תהיה לומר שהסופרים שבימי עזרא או בדורות האחרונים ידעו את השפה ודקדוקה יותר מהנביאים עצמם ותקנו דבריהם כמורה המתקן חבורי תלמידיו ,וכל המתיהר במדה כזאת מעיד על עצמו שאין לו חלק במדע האמתי ולבו ריק מחכמה, כי החכמה והיהירות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, הראה״ו מכיון שהתיר לעצמו להכחיש דברי רד׳ל במאמרם הלכה למשה מסיני, מתיר לעצמו גם לחלוק על פירוש הגמ׳ למאמר הזה ומכניס בכלל זה גם המסורת והמקרא, ומתוך זה אומר :כי לא כל הכתיבין ולא קרין נהיו מהשבשות הנוסחאות אשר לפני זמן הסופרים, כי הרבה מהם נולדו בזמן שלאחרי הסופרים עד זמן מאוחר מאד. ואך באשמת המעתיקים ע״כ. הא למדת מכלל דבריו שלפני הסופרים ואחריהם היו שבושים בכתבי הקדש, והסופרים או תלמידים אחריהם תקנום. מחבר זה לא חש לקמחיה ,שבהניח שהיו שבושים נפל כל יסוד קבלה המסורתית ומקוריות התורה, ומי יערוב לנו שהמתקנים או המגיהים כוונו אל האמת והשיבו את התורה למקוריותה כמו שהיתה לפני השבושים? ולפי דבריו יוצא שהשבושים הם ודאיים לפי הבנתנו .והתקונים הם מסופקים, ובהנחה משובשת זו אנו הורסים בידנו את הקבלה המסורתית של התנ״ך, ואולם עיון קל במס' סופרים (פ״ו ד- ח. ט.) מלמדנו כי קרין ולא כתבן או להיפך הם דוקא אותם הכתובים שיש בהם מלים נוספות על הכתב שנקראות בע״פ או להיפך מלים נוספות בכתב שלא נתנו לקריאה, ואין מאמר זה כולל כל הקרי והכתיב והמקרא והמסורת; שהרי בפרק שאחרי זה מנו במסכת סופרים, החסרות ויתרות לסוגיהם. ומעתה מתברר היטב שמה שאמרו רז״ל על אלה שהם הלכה למשה מסיני כוונו בזה לומר: שמשה קבל מסיני ומסר לזקנים שכל מקום שימצאו לפי דעתם אחרי עיון רב מלה חסרה או נוספת בכתב, רשאים להוסיף; או לגרוע בקריאה, בתנאי שלא יוסיפו על הכתוב ושלא ימחקו ממנו .וכן נלמד מדברי הירושלמי (סנהדרין פ, חלק ה׳ ב,) כאשר ישאל איש בדבר האלקים, איש קרי ולא כתיב לא יכלו הכתובים לקרותו איש. כלומר איש החסר בכתיבה הוא דבר המונח בכח המאמר, אלא שהכתיב לא רצה לקבעו בכתב להורות שעצת אחיתופל בימים ההם לא דמתה לשואל בדבר אלקים אלא בדמיונם של אנשים ירודים בהשכלתם ואישיותם. וקרוב לזה הוא באורו של בעל מנחת שי (שמואל ב׳ ח׳ ג).
ויש שהוסיפו מלה בקריאה לתוספת באור כמו להשיב ידו בנהר (פרת) שם ט״ז כג. להבדילו מנהר מצרים, כמו שכן מוכח מגוף ענין הכתובים שהמלחמה עם הדדעזר היתה בארץ הסמוכה וגובלת עם נהר פרת. והכתיב סמך על הקורא שיבין זאת מעצמו. וכן כל הקרי ולא כתיב הם תוספת באור לדבר המובן מאליו ,ולהפך בכל מקום שמצאו מלה מיותרת שגם בהשמטתה מובן הכתוב היטב השמיטו מקריאה אבל לא מכתיבה, רובם של קרי ולא כתיב הם במלת אם כמו כי אם אמנון מת וקרינן כי אמנון מת ליופי הסגנון ויש גם מלים כפולות כמו ידרוך ידרוך (ירמיה נ״א ג,) וחמש וחמש (יחזקאל מ״ח).מכאן ניכרת חרדתם של קדמוננו ז״ל שגם במקום שתקונם אינם משנים במאומה את ענין הכתובים לפי שהם מובנים לכל בהוספת הקרי, והשמטה מקריאה הכתיב. בכל זאת לא התירו לעצמם לשלוח ידם בגוף הספר ולמחוק ממנו אף מלה קלה. כמו ״אם״ או להוסיף בכתוב איזו מלה, אלא השאירו תקונם אלה לדורות בדברים שבעל פה לקרות בע״פ מלה חסרה מהכתיב, או להשמיט מקריאה מלה נוספת בכתיב. וגם זה לא עשו אלא על יסוד הלכה מקובלת למשה מסיני.פעולה חשובה זו נעשתה בודאי על ידי אנשי כנסת הגדולה שחתמו את כ״ד ספרי התנ״ך אחרי ברור ועיון מרובה, בכל נסחאות הספרים שנמצאו בידם אחרי העליה מבבל בימי עזרא וכן כתב הרד״ק (שמואל ב׳ ט״ו כ״ב): והמלות אלה בכתיב ולא קורין או דקורין ולא כתיבין וכן קרי וכתיב, נראה כי בגלות הראשון אבדו הספרים ונטלטלו והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנה״ג שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים הנמצאים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם, ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור, כתבו האחד ולא נקדו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, או כתבו אחד מבחוץ ואחד מבפנים. ע״כ ודבריו מתקבלים על הדעת אבל עדין צריכים אנו לומר שגם אנשי כנסת הגדולה לא עשו זאת אלא על סמך ההלכה המקובלת למשה בסיני, שהרשתה זאת לחכמים בתנאי שלא ימחקו ולא יוסיפו בגוף הכתב וכמו שכתבנו לעיל, ומאחרי חתימת התנ״ך על ידי כנסת הגדולה לא הורשה שום איש לעשות תקונים כאלה אפילו בצורת קרין ולא כתיב או כתיב ולא קרי כי הם בבינתם ועיונם צרפו ובררו כל כתבי הקודש במספר אותיותיהם ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע ואחריהם נשמרו כל כתבי הקדש בשלמותם בדקדוקם. כי על סמך הקבלה למשה מסיני תקנו הקרי והכתיב גם על ספרי הנביאים, ולכן נופל גם בהם לשון הלכה למשה מסיני בהיות נסמכים על הקבלה היסודית שמסיני לעצם דברי התורה.
ב. כתיב ולא קרי
סוג שני של הבדלים בין הקרי וכתיב, הוא תקונים בקריאה לטהרת הלשון ואלה נקראים בפי רז״ל כתובים ולא נקראים מס׳ סופרים ט׳, כלומר שקריאתם שונה מכתיבתם. אבל שניהם הקריאה והכתיבה שוים במובנם והוראתם, כמו בעפולים קרינן בטחורים (דברים כ״ה). ישגלנה קרינן תשכבנה (ישעיה י״ג )והדומה להם ועליהם אמרו כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורין אות ולשבח (מגילה כ״ה:).
בתיקון זה אין בו מן הזרות כלל ובכל זאת צריכים אנו לומר שגם זה הוא מקובל מהלכה למשה מסיני, לתקן בקריאה כל דבר שלא נאמר בלשון נקיה, בשם אחר הדומה לו בהוראתו. אולם הקושי שבתקון זה הוא, מבחינה הלכותית, שאסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב, וע״ז משיב הרשב״א ואומר: שגם תקון זה הוא הלכה למשה מסיני, כמו קרין ולא כתבן או כתבן ולא קרין(מנחת שי דברים כ״ח ל׳).בכלל קרי וכתיב, יש גם שנויים בהוספת השמטת או החלפת אות. כמו לא לו, הוא היא, ויעלה ויעלהו (ראה מסכת סופרים פ״ו ופ״ז). אבל כל אלה אינם נכנסים בגדר הלכה למשה מסיני, כי הלמ״מ לא באמרה אלא בדברים שבע״פ, אבל כל שנויים אלה נעתקו מספרי תורה וכתבי הקדש, מדור לדור בדיקנות מרובה. וכן אמרו ז״ל אמר ר״ש בן לקיש שלשה ספרים נמצאו בעזרה ״ספר מעונה ספר זאטוטי וספר היא וכו׳ וקיימו שנים ובטלו אחד, (מסכת סופרים י״ד וירושלמי תענית פ״ד). וזהו בנין אב לכל החסרות ויתרות שבספר התורה וכתבי הקדש שכלם נעתקו מספרים מקוריים שנשמרו בשמירה מעולה בידי ראשי האומה מדור דור.
